-6.12.17 לפנות בוקר הייתי עם מוחמד במחלקה הכירורגית בבית החולים האירופי. בשתיים לפנות בוקר הוא הפסיק לנשום. למרות שידעתי כמה גרוע המצב שלו, ושהוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, היה לי קשה לקבל את המוות שלו. אהבתי אותו כל-כך.
כך תיאר סאלח אבו הדאף, בן 40, את מותו של בנו מוחמד בן התשע, שנפצע בהפצצה ישראלית במהלך "מבצע צוק איתן" ב-8.8.14. עדותו נמסרה ב-10.12.17 לתחקירן השטח של בצלם ח'אלד אל-עזאייזה.
לפני הפציעה
כשהחל "מבצע צוק איתן" עזבה משפחת אבו הדאף – ההורים סאלח, ונסרין, אז בני 37 ו-35, וחמשת ילדיהם, בני שלוש עד שמונה – את ביתה שבאל-קרארה, צפונית לח'אן יונס, ועברה להתגורר בבית אחותו של סאלח בח'אן יונס. ימים אחדים לאחר מכן הפציץ הצבא את בית המשפחה באל-קרארה.
ב-8.8.14, במהלך הפסקת אש, חזרו ההורים וילדיהם לביתם המופצץ כדי לקחת חפצים ששרדו בהפצצה. בשעות אחר הצהרים, בעת ששהו בפתח מה שנותר מביתם, ירה הצבא שני טילים שפגעו בסמוך לבית. הטילים כוונו ככל הנראה לשלושה מבני משפחת אבו הדאף המורחבת, שעמדו בפתח ביתם הסמוך. מהירי נהרגו השלושה, בני שמונה, 15 ו-19, שאיש מהם לא השתתף בלחימה. סלאח ונסרין אבו הדאף וארבעה מילדיהם נפצעו ופונו לבית החולים בח'אן יונס. מוחמד, שהיה אז בן שש, נפצע בבטנו ובעמוד השדרה, ובעת שנותח נאלצו הרופאים להחיותו והוא סבל ממחסור בחמצן למוח. הוא הועבר לבית החולים האירופי שליד רפיח, שם טופל במשך כ-15 ימים, שבמהלכם התברר כי רגליו משותקות.
מוחמד טס להמשך טיפול בתורכיה עם דודתו. כשבועיים לאחר מכן הצטרפו אליהם אחיו, עייאש, שהיה אז בן חמש ולקה בעקבות ההפצצה בשיתוק חלקי, ואביו סאלח. לאחר כמה חודשים חזרו כולם לבית המשפחה באל-קרארה, אותו שיקם האב חלקית בעזרת מוטות ברזל, אזבסט ובד קשיח. בתחילת דצמבר 2014 מוחמד אושפז שוב ברצועת עזה.
בעדות שמסרה ב-10.12.17 לתחקירנית השטח של בצלם אולפת אל-כורד תיארה נסרין הדאף את הטיפולים שעבר בנה ואת תחושותיה באותם ימים:
כשמוחמד טופל בתורכיה סבלתי סבל שלא ניתן לתאר. הייתי פצועה בעצמי וגם הבנים שלי היו פצועים. בנוסף, מוחמד היה רחוק ממני ולא ידעתי מה באמת המצב שלו. קיבלתי רק עדכונים טלפוניים. הבנים שלי היו זקוקים לי אבל כל הזמן בכיתי והייתי מותשת נפשית וגופנית. מוחמד עבר בבית החולים בתורכיה טיפולי פיזיותרפיה וקיבל תרופות וזריקות. כשהוא חזר לרצועה הוא אושפז שוב בבית החולים האירופי. הוא היה משותק חלקית ולא היה מסוגל ללכת. הוא השתמש בכיסא גלגלים. רוב הזמן הוא פשוט שכב על הגב עם מכשיר הנשמה מחובר לצוואר. אחר כך הוא העבירו אותו לבית החולים של הסהר האדום בח'אן יונס לטיפולי פיזיותרפיה, אבל הם לא הועילו לו והוא נשאר משותק. במהלך הטיפול בבית החולים של הסהר האדום הם גם התקינו לו צינור תזונה בבטן במקום הזונדה באף שדרכה הזינו אותו מאז הפציעה. אבל אחרי שהתקינו את הצינור הוא התחיל להקיא את המזון והמצב שלו החמיר.
במהלך 2015 הועבר מוחמד לבית חולים הדסה עין כרם בירושלים, שם נותח בקיבה ובגרון, ולאחר כארבעים יום חזר לבית המשפחה באל-קרארה. בעת שהותו בבית, איבד מוחמד את הראייה ואת יכולת התנועה והדיבור. בנוסף למצבו החמור של מוחמד כרעה המשפחה תחת נטל עלותם של הטיפולים השוטפים, שהגיעה לכ-800 שקלים בשבוע, בנוסף לעלויות נוספות, כמו כיסא גלגלים, מכשיר הזנה בטני ואחות פרטית שטיפלה בו כשאושפז שוב בבית חולים.
בעדותו סיפר סאלח על אותם ימים:
סאלח אבו הדאף
לקחתי את מוחמד לכמה בתי חולים בעזה ולכמה רופאים. הוא היה כמו בר מינן, לא זז בכלל ורק נשם. הוא לא ראה ולא דיבר. הוא אושפז בבית החולים של הסהר האדום ושילמתי 1,000 ש"ח עבור אחות פרטית שתטפל בו. קניתי לו כיסא גלגלים בעלות של 2,000 ש"ח. בעזרת עמותת א-סלאמה בח'אן יונס הצלחתי להשיג בחינם מיטה מותאמת, מזרן אוויר, מערכת לשאיבת נוזלים ומכשיר אינהלציה. אבל במהלך השנים היו לנו הוצאות גבוהות מאוד על ההעברה שלו בין בתי חולים והתרופות.
עבדתי לסירוגין ואת כל ההכנסות שלי הוצאתי על מוחמד. אבא שלי, אחותי והאחים שלי נתנו לי כסף, אבל כולם פקידים ואין להם הרבה לתת. לפעמים קיבלתי סיוע גם מהמשפחה של אשתי ומחברים. המצב פגע בכל בני המשפחה כי חסכנו מאוד בהוצאות.
במשך כל השנים האלה גרנו בבית ההרוס, שלא היו לו ממש קירות, חלונות או דלתות. בקיץ היה חם מאוד ובחורף מי הגשמים דלפו מהתקרה כי האסבסט היה מחורר.
באוקטובר 2017 הצליחה המשפחה לעבור לבית חדש באל-קרארה, שבנתה בעזרת בני משפחתה של נסרין וכספי פיצויים שקיבלה מאונרוו"א (סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים). מוחמד עבר בדיקות נוספות וב-2.11.17 אושפז שוב בבית החולים האירופי שליד רפיח, בעקבות בצקת שהתפתחה בבטנו. הוא נותח פעמיים ללא הצלחה. ב-6.12.17 מת מוחמד בבית החולים.
בעדותה סיפרה אמו:
המצב של מוחמד נשאר קשה כל הזמן, עד שאיבדנו אותו ביום רביעי בשעה שתיים לפנות בוקר. בעלי היה לידו. אני הייתי בחודש התשיעי להיריון ולא יכולתי להיות שם. כשמוחמד נפטר בעלי חשש לספר לי. הוא פחד מהתגובה שלי. זה נודע לי באותו בוקר בשעה שבע, דרך אימא שלי, אחי ואחותי. כששמעתי לא יכולתי לשלוט בעצמי, בכיתי וצעקתי בגלל בני. אלה היו רגעים קשים. איבדתי את בני מוחמד. זו גזירת אללה. אחר-כך אמרתי דברים בשבח אללה והתפללתי שאלוהים ירחם עליו ויסלח לו.
מדיניות הירי וההפצצות מהאוויר של אזורים המאוכלסים בצפיפות הייתה אחד ההיבטים המחרידים ביותר של התנהלותה של ישראל במהלך "מבצע צוק איתן". כתוצאה מיישומה נהרגו לפחות 1,055 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה – כמעט כמחצית מכלל הפלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה – מתוכם 405 ילדים ו-229 נשים. ישראל התעקשה שמדיניות זו היא חוקית ואולם, טענה זו היא מופרכת: החל מהפרשנות הבלתי סבירה בנוגע למה יכול להיחשב ל"מטרה לגיטימית", דרך ריקונו מתוכן של עקרון המידתיות ועד ליישום אינסטרומנטלי של הדרישה לנקוט באמצעי זהירות, תוך התעלמות מופגנת מתוצאותיה הקטלניות של מדיניות זו ומהרג משפחות שלמות. ישראל המשיכה ליישם מדיניות זו במשך שבועות, בית אחר בית, משפחה אחר משפחה. מלבד מספרם הגבוה של ההרוגים, כתוצאה מיישום מדיניות זו כ-18,000 בתים נהרסו או ניזוקו קשות ויותר מ-100,000 פלסטינים הפכו חסרי בית כתוצאה מירי חסר הבחנה זה. לפי נתונים שפרסם המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA), נכון לסוף אוגוסט 2017, כמעט שליש מהם עודם מחוסרי בית.
בנוסף, נפצעו במהלך "מבצע צוק איתן" יותר מ-11,200 פלסטינים, מתוכם יותר מ-3,400 ילדים ו-3,500 נשים, שנאלצו ברובם להסתפק בשירותי הרפואה הבלתי מספקים הקיימים ברצועה, ולשאת ברבות מעלויות הטיפול בעצמם, בלי שקיבלו פיצוי כלשהו מישראל על הנזק שנגרם להם.
מוחמד אבו הדאף הוא אחד מקורבנותיה של מדיניות זו: הוא היה בן שש כשהצבא ירה טיל לפתח בית סמוך לביתו ההרוס. במשך יותר משלוש שנים נאבקו משפחתו והרופאים על חייו של מוחמד, שעבר מבית חולים אחד למשנהו – ברצועה, בתורכיה ובישראל – כשהוא סובל משיתוק ומעיוורון ואינו מסוגל לדבר. ב-6.12.17 מת מוחמד אבו הדאף מפצעיו בבית החולים האירופי ברפיח, כשהוא בן תשע.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה ("סבב לחימה"), אימה וחוסר ודאות, הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. אלו נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. הפצצת הבתים אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות ארוכת שנים שמיישמת ישראל ברצועת עזה. אלפי פלסטינים כבר נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. אלא שבעבר, כשנהרגו אזרחים בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, טענו גורמים רשמיים כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית שכן ההרוגים הם לא יותר מ"נזק אגבי" ובכלל, זו אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי המסתתרים מאחורי אזרחים. הצדקות אלה וחוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן: הטענה שהפעולה הייתה מידתית וההרוגים הם "נזק אגבי" מאיינת את הפגיעה באזרחים ומרוקנת מתוכן את אחד העקרונות המרכזיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית כלל לא מתעוררת במקרה זה, שכן ההתקפה כוונה לבתי מגורים, שאינם מטרות צבאיות לגיטימיות ולכן ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הטענה שהאחריות למוות מוטלת על פעילי הג'יהאד האיסלאמי מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו והיא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם. ישראל היא זו שבחרה לירות באמצע הלילה טילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לתוצאות. מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים של פעולה זו. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. וכמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה, אימה וחוסר ודאות ("סבב לחימה"), הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. כולם נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר בליל ההפצצות הראשון, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. שלוש הדירות נהרסו לחלוטין. כן נהרסו לחלוטין שתי דירות נוספות ושתיים נוספות נפגעו באופן חלקי. זו לא הייתה טעות. כתבים שנכחו בתדריכים סודיים שערכו נציגי הצבא עם התקשורת לאחר התקיפה דיווחו כי נמסר בהם שהגורמים שהורו על ההפצצה ידעו על הימצאותם של אנשים נוספים בבתים שהופצצו ושהם הניחו, בסבירות גבוהה, שגם הם ייהרגו. כך, למשל, פורסם כי "בצה"ל אמרו כי ידעו על נוכחותם של בלתי-מעורבים בקרבת שלושת מפקדי הג'יהאד, וכן על ההסתברות שהם ייפגעו, אך ההערכות האלה נלקחו בחשבון בהחלטה לבצע את הסיכולים הממוקדים". בהתחשב בכך שהירי נעשה באמצע הלילה לעבר בתי מגורים, בהם גרים גם בני המשפחה של פעילי הג'יהאד האיסלאמי, זוהי ההנחה המתבקשת. בעבר, כשאזרחים נהרגו בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, ניסתה ישראל לטעון כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית. ניסיונות השווא של ישראל להצדיק את ההרג הצדקה ישראלית ראשונה: זה רק "נזק אגבי" חוקי אחת הטענות שהושמעה הייתה שההתקפה הייתה חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי שכן היא "מידתית". עשרת ההרוגים הם, על פי טענה זו, רק "נזק אגבי". כך, למשל, טען דובר צה"ל כי "עשינו פה פעולה מאוד ממוקדת עם מסר מאוד ברור, ברמת איכות של נזק אגבי מאוד ממוקד". עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, הסביר כי "צה"ל והשב"כ הוכיחו בעצם הסיכול יכולת מרשימה לתקיפה מדויקת, בכמה מוקדים בו-זמנית, במינימום נזק אגבי (הפגיעה בבלתי מעורבים מצערת אבל מידתית) ועל בסיס מודיעין מדויק ביותר". אלא שלקביעה זו אין כל בסיס. על פי עקרון המידתיות, התקפה תהיה בלתי חוקית אם צפוי שהיא תגרום ל"נזק אגבי" לאזרחים ולרכושם שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי "הישיר והקונקרטי" הצפוי לצד המתקיף כתוצאה ממנה. יישומו של עיקרון זה הוא חמקמק ומעורפל, שכן לא קיימת הגדרה של מה ייחשב לפגיעה "מופרזת" ומה ייחשב ל"יתרון צבאי" וכיצד בכלל ניתן לאזן בין שני קריטריונים כל כך שונים. בהתחשב בכך, כשבאים לבחון את יישומו של עקרון המידתיות בנוגע למקרה ספציפי ניתוח משפטי קר כמעט שאינו אפשרי ומובן שהפרשנות תושפע גם מתפיסת העולם של המפרש. עם זאת, כמו בנוגע לכל כלל משפטי אחר לא כל פרשנות תיחשב ללגיטימית ובהחלט ישנם מקרים בהם ההכרעה האם ההתקפה הייתה "מידתית" תהיה חד משמעית. פרשנות המנותקת לחלוטין ממטרותיו ומרוחו של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – כמו פרשנות לפיה ההתקפה שביצע הצבא באמצע הלילה על בתי משפחות היא מידתית – היא מופרכת. אם נקבל פרשנות זו, קשה לראות איזה ערך וטעם היא מותירה בכלל למשפט ההומניטארי הבינלאומי, שכן היא מאיינת את ההגנה על אזרחים. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית מתעוררת רק במקרים שבהם ההתקפה עצמה הייתה חוקית – כלומר כזו שכוונה לעבר מטרות צבאיות לגיטימיות. אם ההתקפה לא הייתה כזו היא תהיה בלתי חוקית בלי קשר לשאלת הפגיעה באזרחים וברכושם. "מטרה צבאית לגיטימית" מוגדרת ככזו התורמת "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" וככזו שהפגיעה בה תקנה לצד התוקף "יתרון צבאי מובהק". ההתקפה באותו לילה כוונה לדירותיהם של שלושה פעילי ג'יהאד איסלאמי. בתיהם, כמו גם שני בתים נוספים של שכנים, נהרסו לחלוטין. האם בתי פעילים יכולים להיחשב למטרות צבאיות לגיטימיות על פי ההגדרה לעיל? התשובה כמובן שלילית וישראל גם לא ניסתה לטעון זאת: אף גורם רשמי לא טען שבדירות נעשתה פעילות כלשהי שהעניקה "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" או שהפגיעה בהן תקנה לישראל "יתרון צבאי מובהק". הפגיעה בבתים נעשתה כבדרך אגב ולא כמטרה בפני עצמה. בהתחשב בכך, ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הצדקה ישראלית שנייה: זו בכלל אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי שמסתתרים מאחורי אזרחים הצדקה נוספת שהשמיעו גורמים רשמיים הייתה שפעילי הג'יהאד, הבוחרים להסתתר מאחורי אזרחים, הם האחראים לתוצאות. כך, למשל, אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי כי "אילו היה ניתן לבצע את ההתנקשות בבכירי הג'יהאד מבלי לפגוע בחפים מפשע צה"ל היה פועל כך, אולם 'צריך לזכור שהטרור פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, כחלק משיטה, וכך מסכן את תושבי רצועת עזה'". טענה זו תמוהה בהתחשב בכך שפעילי הג'יהאד ישנו בבתיהם עם בני משפחותיהם ולא עסקו בפעילות צבאית "מתוך אוכלוסייה אזרחית". אך מעבר לכך, היא מובילה לתוצאות שאינן חוקיות. ארגונים חמושים ברצועת עזה אכן מפרים את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולא מבחינים בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות. ערבוב זה חותר תחת הכלל הבסיסי ביותר במשפט ההומניטארי, שנועד לצמצם את הפגיעה באזרחים ככל שניתן ולהרחיקם מאזורי לחימה. לשיטתה של ישראל, התנהלות זו מעניקה לה חופש פעולה בלתי מוגבל: היא משחררת אותה מהחובה לציית לחוק והיא מצדיקה את הפגיעות הנרחבות באוכלוסייה האזרחית שהיא גורמת. פרשנות זו מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבקש לבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו. היא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם והיא מרוקנת מתוכן את הכלל הקובע שהעובדה שצד אחד הפר את ההוראות אינה משחררת את הצד השני מחובתו לקיימן. ישראל היא זו שבחרה לירות את הטילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לפגיעה באזרחים הפלסטינים וברכושם. כל פרשנות אחרת המטילה את האחריות לפעולה זו ולתוצאותיה על הפלסטינים חייבת להידחות על הסף. עד הסבב הבא במהלך סבבי הלחימה שהתקיימו ברצועת עזה בשנים האחרונות התקיפה ישראל מהאוויר, מהיבשה ומהים אזורי מגורים צפופים. אלפי פלסטינים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. למרות אי החוקיות של מדיניות זו, היא זוכה לגיבוי מלא של כל הדרגים הבכירים בישראל: הדרג המדיני, הדרג המשפטי והדרג הצבאי. הפצצת הבתים ברצועה בליל ה-9.5.23 אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות זו. כמו במקרים רבים אחרים, גם היא לא נעשתה כפעולה של הגנה עצמית, מול סכנה ברורה ומיידית שלא ניתן היה למנוע בדרך אחרת. בדיוק ההיפך: מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. חוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה, שהכשירו את הפעולה, מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן. כמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי. עזבו "דגל שחור", עזבו "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב". מקבלי ההחלטות בישראל אפילו לא טורחים עוד להסתיר שלתפיסתם הריגת אנשים שלא עשו דבר, גם ילדים קטנים, היא לגיטימית. לא בהעדר ברירה, לא אל מול סכנת חיים מיידית ובלתי נמנעת, אלא כדרך המלך, כסופו של תהליך קבלת החלטות מחושב, מתוך בחירה ומתוך רצון.
