ישראל ממשיכה למנוע מילדי אסירים מעזה לבקר את אבותיהם הכלואים בישראל

12 מאי 2014

ביולי 2012 חידשה ישראל, באופן חלקי, את ביקורי המשפחות של אסירים פלסטינים תושבי רצועת עזה בבתי כלא בישראל, בעקבות שביתת רעב של קרוב לאלפיים אסירים פלסטינים.

בהחלטתה לחדש את הביקורים, קבעה ישראל קריטריונים נוקשים והתירה רק ביקורים של הורי האסיר ושל בת זוגו. שאר בני המשפחה, ובכלל זה ילדי האסיר, אחיו ואחיותיו וסבו וסבתו, לא הורשו לבקר כלל. במאי 2013 הקלה ישראל מעט את ההגבלות והתירה לילדים שגילם מתחת לשמונה לבקר אצל אבותיהם. בספטמבר 2013 התירה ישראל גם לילדים בגיל 10-8 לבקר. בשום שלב לא ניתן הסבר רשמי להגבלת הגיל שהוטלה על ביקורי הילדים והגבלה כזו אינה מוטלת על ילדים של אסירים פליליים וביטחוניים תושבי הגדה המערבית וישראל.

על-פי נתוני השב"ס, נכון לסוף אפריל 2014 מוחזקים בישראל 460 אסירים תושבי רצועת עזה: 373 מהם מוגדרים "ביטחוניים" ו-87 מוגדרים "פליליים". על-פי נתוני משרד האסירים בעזה, מתוך 424 קטינים ברצועה שאבותיהם כלואים בישראל, רק 164, שגילם פחות מעשר, מורשים לבקרם.

במהלך החודשים האחרונים בצלם שב וגבה עדויות מילדי אסירים שגילם מעל עשר שנים ומאחים ואחיות שלא זכו לראות את יקיריהם מאז שנת 2007. העדים תארו את געגועיהם העזים ואת הקשיים שהם חווים עקב הניתוק הכמעט מוחלט מהאב: אסירים ביטחוניים אינם מורשים לשוחח בטלפון והמגע היחיד שלהם עם בני משפחה שאינם מורשים לבקר הוא באמצעות מכתבים. מבקרים רשאים להעביר לאסירים בכל ביקור רק שלוש תמונות.

זכותם של עצירים ואסירים לקבל ביקורי משפחה, וזכותם של בני משפחותיהם, כולל של ילדיהם, לבקרם הן זכויות יסוד המוכרות הן במשפט הבינלאומי והן במשפט הישראלי. הכרה זו נובעת מתפיסת האדם כיצור חברתי, המתקיים במסגרת של משפחה וקהילה ומהזכות לחיי משפחה. חובה זו קיימת ביחס לכל עציר ואסיר, ללא קשר לחומרת העבירה שבה הורשע.

בצלם שב ודורש מהרשויות לאפשר לכל קרובי המשפחה מדרגה ראשונה, ובמיוחד לכל הילדים מתחת לגיל 18, לבקר אצל יקיריהם תושבי רצועת עזה האסירים בישראל, כפי שהן נוהגות ביחס לאסירים מהגדה ומישראל. אין כל הצדקה להבחנה בין אסירים בהתבסס על מקום מגוריהם, ובמיוחד ככל שהדבר נוגע לילדים.

לין א-ספטאווי, בת 13, אינה מכירה את אביה הכלוא בישראל כבר 14 שנה

בעדותה סיפרה: אני תלמידה בכיתה ח' בבית הספר דאר אל-ארקם. אני גרה יחד עם האחים שלי ואימא שלי באזור א-ספטאווי בעיר עזה. יש לי שלושה אחים ואחות, ג'יהאד בן 23, חמזה בן 24, אסעד בן 20 וסארה בת 16.

אבא שלי, עימאד אסעד האשם א-ספטאווי, נעצר ב-13.12.00 במעבר רפיח כשחזר ממצרים. המעבר היה אז בשליטה ישראלית. נגזרו עליו 18 שנים. אמא שלי מספרת שביקרתי אותו פעם אחת. זה היה בשנת 2004. נסעתי עם סבתא ועם אחי ג'יהאד לכלא נפחא. אני לא זוכרת שום דבר מהביקור או מאבא שלי בגלל שהייתי רק בת שלוש. סבתא סיפרה לי אחר כך על הביקור.

היום אני בת 13 ואני לא יודעת שום דבר על אבא שלי. אני לא זוכרת אותו מחבק אותי כמו שאר הילדים בעולם, שמרגישים את האהבה של ההורים שלהם. אני מרגישה הרבה עצב ואין לי מילים לתאר את הרגשות שלי. אני מרגישה שחסר לי משהו בחיים, במיוחד בחגים ובאירועים מיוחדים.

כואב לי מאוד כשאני רואה את בני הדודים שלי מחבקים את הוריהם ומדברים אתם על הבעיות שלהם ועל מה שעובר עליהם ביום יום. אני מנסה להסתיר את הרגשות אבל לצערי אני לא תמיד מצליחה, ואז אני מתחילה לבכות. כל השנים קיוויתי לבקר את אבא ולדבר אתו, לשתף אותו בדברים שעוברים עליי ולספר לו על החיים שלי. אני מאוד מקווה שיתנו לנו לבקר אותו לפחות פעם אחת בחודש.

אני מכירה את אבא רק דרך התמונות. בפעם האחרונה קיבלתי תמונה לפני שבועיים כשאמא בקרה אצלו. שמחתי מאוד. קישטתי אותה והעליתי אותה לחשבון שלי בפייסבוק וכתבתי: מה שלום אבא? האם יש לו כבר שיער שיבה? בכל פעם שאני משתמשת במחשב אני רואה את התמונה של אבא ברקע.

אימא מבקרת את אבא בכלא נפחא בערך פעם בחודשיים. היא תמיד מתקשרת לצלב האדום יום לפני הביקור כדי לוודא שהוא מתקיים ולשאול אם חל שינויי בקריטריונים של ביקור ילדי האסירים. הם תמיד עונים לה שמותר להביא רק ילדים בני פחות מעשר שנים. בכל ביקור אימא מביאה איתה רק שלוש תמונות, כי זה מה שמותר לה להעביר וגם זה מכעיס כי אני רוצה לשלוח לו יותר.

אני ואחותי וכל האחים שלי לא יכולים לבקר את אבא. אני לא יודעת עד מתי ישראל תמשיך לשלול ממני את הזכות לבקר אותו. אני מפחדת שלא אוכל לראות אותו עד שהוא ישתחרר.

* העדות נמסרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-11.03.14

ראמז אל-פרא, בן 13, מח'אן יונס, ראה לאחרונה את אביו הכלוא בישראל כשהיה בן 7

בעדותו סיפר: אני תלמיד בכיתה ח' בבית הספר ע"ש עיד אל-אר'א. אני גר עם אמא שלי ושתי האחיות שלי, מונא בת 15 ונדא בת 16 באזור א-סטר אל-ר'רבי בעיר ח'אן יונס. יש לי עוד שתי אחיות נשואות, מרים בת 20, ורנא בת 17. אבא שלי, ראאיף אל-פרא, הוא איש פתח והוא נעצר ב-11.12.04 בידי החיילים במחסום אבו הולי (מחסום שחצץ בין צפון הרצועה ודרומה). הייתי אז בן ארבע. אמא שלי אומרת שנגזר עליו מאסר עולם. הוא כלוא היום בכלא נפחא בישראל.

עד שנת 2007 ביקרתי אותו ביחד עם אמא וסבתא שלי פעמיים בחודש. גם האחיות שלי ביקרו אותו. לא הייתה שום הגבלה על הגיל של המבקר.

הביקור האחרון היה בקיץ 2007, אני לא זוכר מתי בדיוק. אבא היה בכלא נפחא ונסעתי ביחד עם אמא, סבתא ואחותי מונא. שמחתי מאוד לראות את אבא. היינו אצלו 45 דקות. לא יכולתי לחבק אותו כי לוח זכוכית הפריד בינינו, ודיברנו דרך טלפון. בסוף הביקור הסוהרים ניתקו את קו הטלפון והורו לנו לעזוב את הכלא. אני זוכר שבאחד הביקורים הסוהרים נתנו לי להיכנס לחדר שאבא היה בו ולחבק אותו. זאת הייתה הפעם היחידה שחיבקתי אותו מאז שהוא נעצר. אבא שמח מאוד. הוא הרים אותי ונישק אותי והסתובב איתי על הידיים באולם. הרגשתי מאושר כשהוא החזיק אותי ומרוב התרגשות שאר האסירים התחילו לבכות.

אחרי 2007 ישראל מנעה את הביקורים אצל האסירים מרצועת עזה במשך שנים. הייתי עצוב ודאגתי מאוד לאבא שלי כי הקשר בינינו כמעט נותק. מדי פעם שלחנו לו דרישת שלום באמצעות הרדיו ולפעמים שלחנו לו מכתבים דרך הצלב האדום הבינלאומי. הרגשתי שאבא חסר לי במיוחד באירועים מיוחדים וקיוויתי לבקר אותו לפחות בחגים.

ב-2012, כשישראל התירה את הביקורים מחדש, שמחתי מאוד. אבל לצערי ישראל הגבילה את הגיל של הילדים שמורשים לבקר. הייתי אז כבר בן 11 אז לא הרשו לי וזה העציב אותי מאוד.

אמא נוסעת ביחד עם סבא וסבתא כמעט כל חודשיים. אני והאחיות שלי נשארים בבית עצובים כי לא מאפשרים לנו לבקר.

ביום הביקור אני מתעורר עם אמא שלי בשעה שלוש לפנות בוקר ומלווה אותה עד לחניון של האוטובוס בח'אן יונס, משם נוסעים למחסום ארז. אני מבקש מאמא למסור לאבא דרישת שלום ולומר לו שאני מתגעגע אליו. אני יושב ומחכה עם האחיות והדודות שלי עד שהיא, סבא וסבתא חוזרים. כשהם חוזרים הביתה בסביבות השעה 21:00 הבית מתמלא בקרובי משפחה שרוצים לשאול לשלומו של אבא. אני והאחיות שלי שואלים אותם על הפרטים הכי קטנים של הביקור כדי לדעת מה שלום אבא. התמונה האחרונה של אבא שראיתי הייתה לפני כשבעה חודשים. סבא וסבתא ביקרו אצלו בכלא נפחא, והסוהרים הרשו למבקרים מעל גיל 50 להצטלם עם האסיר.

אמא שלי מתקשרת כל שבועיים לצלב האדום ומבררת את מועדי הביקורים ואת גיל הילדים שמותר להם לבקר. בכל פעם הם מודיעים לה שישראל לא מרשה למי שהגיל שלו מעל עשר לבקר.

* העדות נמסרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-4.3.14.

פריטים מומלצים

סועאד אל-עמור, שלא זכתה לראות את בנה סאמי שנפטר במהלך מאסרו לאחר שנתיים שבהם מנעה ממנה ישראל לבקר אותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 23.11.21

רצועת עזה

אפילו לא שיחת טלפון: ישראל כופה נתק מוחלט בין כ-230 האסירים הביטחוניים מרצועת עזה ומשפחותיהם

נכון ל-7.12.21, לפי "מועדון האסיר הפלסטיני", ישראל מחזיקה בכ-230 אסירים ביטחוניים תושבי רצועת עזה. כ-70 מתוכם משתייכים לארגון חמאס. בתחילת 2020, ולאחר התפרצות נגיף הקורונה, ביטלה ישראל את ביקורי המשפחות אצל כל האסירים. באמצע יוני 2020 חודשו הביקורים, למעט אצל אסירים ביטחוניים "שאינם תושבי ישראל". בהודעה שפורסמה נכתב כי התרת הביקורים גם אצל אסירים אלה תיבחן "בהמשך בכפוף לפתיחת מעברי הגבול ותאום מול הצלב האדום". מאחר שלאסירים הפלסטינים המוגדרים "ביטחוניים" אסור לקיים שיחות טלפון עם משפחותיהם, לא נותרה בפניהם כל אפשרות לשמור על קשר עם משפחותיהם. בדצמבר 2020 הגיש המוקד להגנת הפרט עתירה לבג"ץ בשם שמונה ארגוני זכויות אדם, בדרישה לאפשר לאסירים הפלסטינים לשוחח בטלפון עם בני משפחותיהם. בעקבות העתירה, אפשרה המדינה שיחת טלפון אחת בלבד לכל אסיר "ביטחוני" במשך חודש רמדאן. ביוני 2021 פנה המוקד להגנת הפרט לשב"ס ודרש לחדש את הביקורים אצל אסירים מהגדה מערבית ומרצועת עזה. כחודש לאחר מכן אישר השב"ס את חידוש הביקורים של משפחות אסירים מהגדה המערבית בלבד. בנוגע לאסירים תושבי רצועת עזה לא חל כל שינוי ומשפחותיהם אינן מורשות לבקרם עד היום. מציאות זו משקפת מדיניות ישראלית ארוכת שנים. מאז 2007 ישראל מטילה הגבלות שונות על ביקורי המשפחות של אסירים מרצועת עזה: בתקופות מסוימות נאסרו הביקורים לחלוטין, בתקופות אחרות הן הותרו בכפוף להגבלות דרקוניות – לרבות איסור על ביקורים של ילדים מעל גיל 16 אצל הוריהם הכלואים, ומאז 2017 מונעת המדינה – באישור בג"ץ – ביקורים אצל אסירים המשתייכים לחמאס. האיסור על ביקורי המשפחות מהווה ענישה קולקטיבית של האסירים ושל בני משפחותיהם. ישראל נתלית בשיקולי ביטחון כאלה או אחרים כדי להצדיק הגבלות אלה. אולם טענות אלה הן חסרות בסיס ואינן יכולות להצדיק את הטלת ההגבלות הגורפות, את בידודם של האסירים תושבי הרצועה ואת הסבל הרב הנגרם למשפחותיהם, שבמשך חודשים ואף שנים אינם יכולים להיפגש עם יקיריהם הכלואים או אף לשוחח איתם. תחקירני בצלם אולפת אל-כורד וח'אלד אל-עזאיזה גבו עדויות מבני משפחות האסירים מרצועת עזה, שלא הורשו לבקר את יקיריהם כבר שנתיים: עדותה של אימאן סאלם, בת 55, אשתו של האסיר מג'די סאלם, בן 48, ואם חמשת ילדיהם: נולדתי באזור רמאללה ויש לי עדיין תעודת זהות של הגדה המערבית. ההורים שלי גרים כיום באזור ביתוניא, במחוז רמאללה. ב-2014 נסעתי לבקר את ההורים שלי ברמאללה, בלי בעלי, ונשארתי אצלם למשך שנה, ואז מג'די רצה להצטרף אלינו. ב-24.8.15 הוא ניסה לצאת מהרצועה, דרך מחסום ארז. במחסום עיכבו אותו ועצרו אותו בחשד להשתייכות לארגון החזית העממית. הייתי בהלם, כי לא ציפיתי שהוא ייעצר. גזרו עליו עונש של 9 שנות מאסר, שמהן הוא ריצה כבר שש שנים. נשארתי בגדה שנה בערך, ואז חזרתי לעזה עם הילדים. הגשתי כמה פעמים בקשות להיתר ביקור אצל מג'די באמצעות הצלב האדום, ובכל פעם הן נדחו. ב-2017 קיבלתי היתר עבורי, עבור הבת שלי ויסאל שהייתה אז בת 14, ועבור הבן שלי ממדוח, שהיה אז בן 6. כשהגענו לכלא ביקשנו מאחד הסוהרים לאפשר לממדוח להיכנס אל מאחורי קיר הזכוכית, כדי שיוכל לחבק את אבא שלו, והוא הסכים. זה היה מפגש מאוד עצוב. אני בכיתי כשממדוח חיבק את אביו. זה היה מראה מאוד קשה בשבילי. זה היה הביקור היחיד. מאז לא הרשו לנו לבקר אותו, ובכל פעם הצלב האדום אמר לנו שהצד הישראלי דחה את הבקשה. אחר כך פרצה מגפת הקורונה, וישראל השתמשה בזה כעילה לאסור לגמרי על הביקורים אצל אסירים תושבי עזה. שלחתי לבעלי כסף ובגדים בעזרת משפחות של אסירים מהגדה המערבית. עצרו את בעלי וכלא אותו כשהילדים שלנו היו קטנים וזקוקים לו מאוד. גם עכשיו הם זקוקים מאוד לביקורים אצלו. הם צריכים לראות אותו. ממדוח במיוחד כל הזמן שואל על אבא שלו ואומר שהוא מתגעגע אליו. גם ויסאל, מבקשת הרבה לראות את אבא שלה. כבר ארבע שנים שלא נותנים לנו לבקר אותו. אני מתגעגעת לבעלי, וגם הילדים שלי מתגעגעים לאביהם. אפילו אם ישראל תחדש בעתיד את הביקורים אצל אסירים תושבי עזה, מכל הילדים שלנו, רק ממדוח יוכל לבקר את אבא שלו, כי רק הוא מתחת לגיל 16. מאוד כואב לי עליו. הוא רואה ילדים אחרים עם האבות שלהם ובוכה על זה שמנעו ממנו לגדול עם אבא שלו לידו. הוא אומר: "אני רוצה לראות את אבא, לחבק אותו". בלי בעלי אנחנו לא מצליחים לשמוח, אפילו בחגים ואירועים. הילדים מרגישים בחסרון שלו. הם זקוקים מאוד לנוכחות שלו לידם. עדותה של אימאן עזאם, בת 17, בתו של האסיר ג'ומעה עזאם, בן 53: אבא שלי נעצר ב-4.12.06 ונגזרו עליו 20 שנות מאסר. הייתי אז רק בת שנתיים ואני לא זוכרת כלום, הייתי תינוקת. אחותי הקטנה איה, היום בת 16, הייתה אז רק בת חמישה חודשים. מאז שאבא נעצר העברו אותו מכלא לכלא, היום הוא בכלא הנגב (קציעות). אמא שלי, סבאח עזאם, בת 48, מספרת שאני ואיה נסענו איתה לבקר אותו כמה פעמים. הביקור האחרון שאני זוכרת היה כשהייתי בת עשר ומה שאני זוכרת ממנו בעיקר זה את החיפוש שחיילים עשו לי על הגוף. אני לא זוכרת איך אבא שלי נראה, רק את המדים שהוא לבש, בצבע חום. אני זוכרת גם שבכיתי כשראיתי את אבא. הסוהרים לא נתנו לי להיכנס אליו כדי לחבק אותו, הם כן הרשו ילדים קטנים ותר להיכנס. לי יש שלושה אחים וארבע אחיות שכולם גדולים יותר ונשואים. גם אני ואחותי איה התארסנו לפני כמה חודשים. כבר יותר מעשור שלא נותנים לנו לבקר את אבא. כשהייתי קטנה הלכתי עם אמא להשתתף בעצרת ליד שערי הצלב האדום בעזה. היום אחי פאדי, בן 20, הולך להשתתף בעצרות האלה באופן קבוע. אנחנו דורשים שיאפשרו לנו לבקר את אבא. אני והאחים שלי גדלנו בלי אבא. לקחו אותו מאיתנו כשעוד היינו קטנים. עברו עלינו ימים קשים מאוד בלעדיו. אני זקוקה לו בכל רגע. הוא לא היה בחתונות של האחים והאחיות שלי, פאדי, שאדי, יונס, אסמאא ונידאא. זה עצוב מאוד. גם כשקיבלתי את תעודת הבגרות שלי באוגוסט לא יכולתי לשמוח באמת, אבא חסר לי. אפילו בטקס האירוסין שלי, לפני כמה חודשים, לא יכולתי ממש לשמוח, רציתי שהוא יהיה איתי. אין אף אחד שיכול להיכנס לנעליו. יותר מהכול קשה לנו בחגים. אני רואה את הילדים בשכונה עם האבות שלהם ואבא שלי לא פה. אני מכירה אותו רק מתמונות ישנות. היום כבר לא אזהה אותו. נשארו לו שש שנים בכלא. אני מקווה שהן יעברו מהר ואז אוכל לפגוש אותו ולשמוח איתו. אמא שלי עברה את כל השנים האלה לבד לגמרי. קשה לה מאוד. אני רואה אותה יושבת לבד ובוכה על אבא. היא אומרת שהיא עייפה ושהיא כבר לא יכולה לסחוב. זהו פשע נגד המשפחות של האסירים. למה הם מונעים את הביקורים? עדותה של סועאד אל-עמור, בת 62, אימו של האסיר המנוח סאמי אל-עמור, בן 39, שנפטר במהלך ניתוח לאחר שלא זכה לביקור במשך כשנתיים: ב-1.4.08 הצבא פשט על הבית שלנו ועצר את הבן שלי, השהיד, סאמי. הוא היה אז בן 26, ונשפט למאסר של 19 שנים ו-11 חודשים. באותה שנה עצרו את הבן השני שלי, חמאדה, בן 35, הוא נשפט ל-12 וחצי שנה ושוחרר לפני שנה. בשנים הראשונות אסרו עלינו לבקר אותם, אחרי החטיפה של החייל גלעד שליט, ויכולנו רק להתכתב איתם דרך הצלב האדום. אחרי כמה שנים ישראל חידשה את הביקורים ואז ב-2013 ביקרנו אותם בפעם הראשונה, אני ואבא שלו נסענו לבד כי ישראל אסרה על האחים והאחיות שלהם לבקר. בהתחלה שני הבנים שלי הוחזקו בבתי כלא שונים: סאמי בכלא נפחא, וחמאדה בכלא רמון. ביום הביקור היינו פוגשים את שניהם בכלא רמון. באחד הביקורים הכניסו אותי לחדר לבד, ואחר כך הביאו את חמאדה עם אזיקים על הידיים והרגליים. ראיתי אותו דקה אחת, כשהוא אזוק. פרצתי בבכי כשראיתי אותו ככה. שנה אחר כך, בעלי עאבד, שכיום הוא כבר בן 72, הפסיק לנסוע לביקורים בגלל הדרך הארוכה והבידוק הקפדני המתיש. מאז אני נסעתי לבד לבקר אותו. בכל פעם המתנו שעות במחסום ארז עד שכולם נבדקו. באחת הפעמים אסרו עליי לעבור במחסום. באותו יום כל שאר המבקרים הגיעו לבתי הכלא ורק אני נאלצתי לחזור לעזה. עד היום לא יודעת למה. כשפרצה מגפת הקורונה, בתחילת שנת 2020, הופסקו הביקורים, בטענה שזה בגלל המגפה. במשך שנתיים ישראל לא הרשתה לנו לבקר. הצטרפתי למשמרת המחאה השבועית של משפחות האסירים ליד משרדי הצלב האדום, בדרישה לאפשר את הביקורים. במשך שנתיים עמדתי בקשר עם משפחות של אסירים מהגדה המערבית, העברתי להם בכל פעם כסף בבנק, וביקשתי מהם שיביאו לו בגדים וכסף לקנטינה. בתחילת חודש נובמבר, 2021, סאמי התחיל לסבול מהקאות וחום גבוה, וקיבל טיפול בכלא. אחר כך העבירו אותו לכלא אשקלון, אני לא יודעת למה. לא עלה בדעתי שסאמי חולה כל כך קשה. ב-17.11.21 סאמי נפטר במהלך ניתוח לב בבית החולים סורוקה. נודע לי על מות בני דרך אמצעי התקשורת! זה היה הלם נוראי. התחלנו לצרוח בקולי קולות, אני, בעלי והילדים שלנו. סאמי נפטר רחוק ממני, אחרי שלא ראיתי אותו במשך שנתיים, שלא לדבר על האחים והאחיות שלו - הם לא ראו אותו מאז מעצרו. אני מלאה בכאב על מותו של סאמי רחוק ממני ומאבא שלו, ואני בוכה יום ולילה. הבן שלי היה אסיר ונפטר במהלך מאסרו, ועכשיו ישראל מסרבת גם למסור לנו את הגופה שלו, לא נותנת לנו להיפרד ממנו ולערוך לו הלוויה ברצועת עזה. התלוננתי בפני הצלב האדום ודרשתי שיעזרו לנו לקבל את גופתו של סאמי. ישראל לא נתנה לי לראות את סאמי חי, ועכשיו היא לא נותנת לי לראות אותו מת. עדותו של מוחמד אבו עראם, בן 38, נשוי ואב לחמישה, אחיו אל האסיר איבראהים אבו עראם, בן 47 ואב לשניים: הצבא הישראלי עצר את אחי איבראהים במחסום אבו הולי, צפונית לח'אן יונס, ב-13.3.03 ונגזרו עליו 24 שנות מאסר. העבירו אותו בין בתי כלא, וכיום הוא נמצא בכלא רמון. בהתחלה אבא, אימא ואשתו (סנאא, בת 37) נהגו לבקר אותו פעם בשבועיים. אבל אחרי שלקחו את גלעד שליט בשבי ישראל הפסיקה לגמרי את הביקורים של תושבי עזה למשך חמש שנים. זו הייתה תקופה קשה מאוד בחיי המשפחה שלנו. היינו מודאגים ולא ידענו כמעט בכלל מה קורה עם איבראהים. פעם בשבועיים אני או אחד האחים שלי הלכנו למשרדי הצלב האדום בח'אן יונס או בעזה, כדי לשאול מה מצבו של איבראהים ולברר האם יש חדש לגבי הביקורים אצל האסירים. בשנת 2013 ישראל התירה לנו לבקר את איבראהים. באותה תקופה אימא סבלה מכמה מחלות, אבל למרות המצב הבריאותי שלה היא נסעה עם אבא לביקור. בתום הביקור אימא התבלבלה בדרך לאוטובוס ואנשי הביטחון ירו בסמוך אליה. אם המשפחות של האסירים לא היו מתערבות ומחזירות אותה לאוטובוס, בטח היה קורה משהו רע. בהמשך התברר שאימא סובלת מאובדן זיכרון (אלצהיימר). מאז אותה תקרית שלטונות הכיבוש אסרו על אמא לבקר אצל איבראהים. אבא שלי עבר שבץ מוחי ונאלץ גם הוא להפסיק לבקר. כיום הוא נעזר בכיסא גלגלים. עברו 8 שנים מאז שמישהו מהמשפחה ביקר את איבראהים. ישראל אוסרת עלינו, האחים והאחיות שלו, 7 אנשים, כולנו נשואים, לבקר אותו. כמעט מדי חודש אני מגיע לצלב האדום בח'אן יונס כדי להגיש בקשה לביקור אצלו עבורי ועבור האחים שלי ובכל פעם הם אומרים לי שישראל מסרבת לאפשר לאחים של אסירים לבקר. אין לנו ברירה אלא להעביר לאיבראהים כסף דרך משפחות של אסירים מהגדה, וזה תהליך מאוד מסובך ומתיש. בגלל שכבר שמונה שנים לא ביקרנו ולא הבאנו לו בגדים הוא נאלץ כיום לקנות בגדים בקנטינה בכלא, ולעיתים הוא מקבל תרומות בגדים ממשפחות של אסירים מהגדה המערבית. עכשיו בחורף אנחנו דואגים לו במיוחד. חוששים שקר לו ויודעים שמחיר הבגדים בכלא גבוה מאוד. בגלל שאני לא יכול לראות את איבראהים ולהעביר לו בגדים וכסף אני תמיד מרגיש שאני אסיר כמוהו. הילדים של איבראהים, בילאל בן 20 ודוניא בת 21, ביקרו אותו רק כשהיו קטנים, וכבר 9 שנים לא ראו את אבא שלהם. אבא שואל אותי מדי יום על איבראהים ובגלל מצבו הבריאותי, וכדי להקל עליו, אני נאלץ לשקר לו. אני תמיד אומר לו שאיבראהים בסדר, למרות שאני לא יודע עליו דבר. עדותה של ח'דרה א-סעידי, בת 69, אימו של האסיר עווד א-סיעידי, בן 43: כשעצרו את בני עווד הוא היה מאורס. הצבא הישראלי עצר אותו ב-2.12.04 במחסום אבו הולי במרכז רצועת עזה, והוא נדון ל-15 שנות מאסר. ב-2012 עווד הסתכסך עם אחד הסוהרים בכלא, והאריכו לו את המאסר בארבע שנים. בשנים הראשונות של המאסר שלו אני וארוסתו של עווד ביקרנו אותו בערך פעם בשבועיים בכלא נפחא. מאז העבירו אותו כמה פעמים בין בתי כלא ועכשיו הוא הוחזר לנפחא. ישראל אסרה מההתחלה על האחים והאחיות שלו לבקר אותו, ומאז 2017 גם אני לא ראיתי את עווד, כי ישראל אסרה על ביקורים אצל אסירי חמאס מרצועת עזה ומאז פרוץ מגפת הקורונה היא אוסרת בכלל על ביקורים אצל אסירים מהרצועה. בשנים האחרונות אני חיה בדאגה גדולה לבני. כל הזמן אני חושבת עליו. ישראל מנצלת את מגפת הקורונה כדי למנוע ביקורים של תושבי רצועת עזה, אבל כן מאפשרת ביקורים של משפחות מהגדה המערבית. זאת אפליה שאין בה היגיון ונועדה רק להעניש באופן קולקטיבי את תושבי הרצועה. אין לזה קשר לקורונה. כשעוד הרשו לי לבקר, זו תמיד הייתה חוויה קשה מאוד: בלילה שלפני הביקורים לא הצלחתי להירדם מפחד שאפספס את האוטובוס. הייתי יוצאת מהבית בשעה 4:00 לפנות בוקר כדי לחכות לאוטובוס ברחוב הראשי. עמדתי שם בחושך, לפעמים במזג אוויר סוער, בקור אימים ובגשם. כשהגענו למחסום ארז היה מתחיל העינוי של החיפושים והבידוק. היו מכניסים אותי שוב ושוב למכשיר סריקה ושוב אותו דבר כשהגענו לכלא נפחא. שוב חיפוש, ושוב המנתה ארוכה עד שהסוהרים מסיימים את הבדיקות והחיפושים אצל כל המשפחות שהגיעו לביקור.

27 דצמבר 2021

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012

תמונת אילוסטרציה: חיילים מכניסים עצירים פלסטינים למחנה הצבאי מצדות יהודה בדרום הר חברון, 5.8.22. למצולמים אין קשר לאירוע המדווח. צילום: איתי פייטלסון, 5.8.22

שגרה אלימה

חיילים עצרו פלסטינים, בהם נער בן 16, במחסום, התעמרו בהם וגנבו מהם כסף

ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.

5 אוקטובר 2023