אנחנו סובלים מרקטות כבר מעופרת יצוקה, יכול להיות שגם לפני, אני לא זוכרת כל-כך טוב. בתקופות של רגיעה אני לא מפחדת, אבל ובתקופות האלה אני מפחדת כי לא שומעים אצלנו את האזעקה. התלוננתי לפיקוד העורף אבל הם לא משפרים את זה באמת. אני גם לא יכולה ללכת לישון ולהשאיר את הרדיו פועל על הגל השקט או את האפליקציות בטלפון כי זה יעיר אותי בכל נפילה של רקטה,לא רק באשדוד. השינה עכשיו היא לא שינה ומסתובבים כל הזמן עייפים.
פעם נפלה רקטה ליד הבית שלנו והאזעקה לא הופעלה, הייתי במרפסת ושמעתי את השריקה של הטיל. התאבנתי ולא זזתי מהמקום ורק בזכות הכלבה שלי, שברחה הגבתי כמוה ונכנסתי לתוך הבית. אני זוכרת שהיה פיצוץ ונכנסתי לחרדה. התיישבתי על המדרגות ולא הייתי מסוגלת לרדת מהסלון לקומה למטה. אני חושבת שהיה לי התקף חרדה, דיברתי אבל רעדתי.
כשאני הולכת לעבודה אני מסיעה חברה, כי היא מפחדת לנהוג. אני קצת יותר אמיצה, אבל אנחנו כל הזמן בהיכון: לצאת עכשיו או לא עכשיו. מחליטים ויוצאים ועל החיים ועל המוות ואם יש לי אופציה אני טסה במהירות, כשהמחשבה בכל רגע היא איפה אוכל לעצור אם זה תופס אותי בדרך. הפחד לצאת מהבית הוא גדול. העיר היא עיר רפאים, ויוצאים לקנות רק מה שחייבים וזהו זה. חוץ מזה אני בבית.
זה משפיע גם על המשפחה, הכל מאוד מתוכנן. אם מישהו נכנס למקלחת או לשירותים אז הוא מודיע לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית. הבן האמצעי שלי ואשתו גרים פה בבית. היא בהריון וזה משפיע עליה מאוד. היא מאוד חרדה ואני בתפקיד המרגיע הלאומי.
זה מאוד קשה, זה לא נותן מרגוע, אין שקט ואתה לא יכול אפילו כמעט לראות חדשות, כי מגזימים בתקשרת. מצד שני, ללכת לראות לסרט לא מתחשק. התקשורת יכולה לעזור לאנשים, לתת יותר תכניות בידור, צחוק, דברים קלילים יותר. במקום זה הם מעמיסים עלינו עם כל הפרשנויות האלה שיוצאות מהאזניים והנפש לא נרגעת.
ר.נ., בת 57, היא תושבת אשדוד, נשואה ואם לשלושה ילדים. את עדותה גבתה מרים לידור, באמצעות הטלפון, ב-15.7.14