לי ולבעלי אוסאמה בדווי יש ארבעה ילדים, דיאא בן 16, הנאא בת 15, מוחמד בן 12, ואיברהים בן 9. אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים בשכונת תל אל-הווא.
מאז שהתחילה התקיפה הישראלית על רצועת עזה, לפני שלושה ימים, אנחנו מרותקים לבית. בעלי עובד בסוכנות אונר"א, והוא קיבל הוראה מההנהלה להישאר בבית בגלל המלחמה. אני מודה לאלוהים שאין לימודים בבתי הספר בימים אלה והילדים בבית.
התנועה כמעט משותקת בכל האזורים ובשכונה שלנו אין בכלל תנועה בכביש, לא הולכי רגל ולא מכוניות. כולם נשארים בבית ועוקבים אחר החדשות דרך הטלוויזיה ואתרי התקשורת החברתית, וכשאין חשמל דרך הרדיו. בכל 24 שעות יש לנו הפסקת חשמל למשך 8 שעות.
בלילה שעבר לא הצלחתי להירדם אפילו לרגע אחד בגלל המצב והמראות הקשים שראיתי בטלוויזיה, למשל של משפחת אל-חאג' שביתם הופצץ אתמול ורוב בני המשפחה נהרגו. ראו שם אישה מבוגרת שנהרגה בזמן שהחזיקה אוכל בכף בזמן הסעודה המפסקת. היא מתה בזמן שישבה מסביב לשולחן הערוך.
אני כל הזמן חושבת על הילדים שלי ועל מה שיכול לקרות להם. כל הזמן מסתכלת על הפינות השונות בבית ומחפשת חדר אחד בטוח, אבל לא מוצאת. לכל החדרים יש חלונות גדולים שמשקיפים על הרחוב חוץ מאשר המטבח, שנמצא במרכז הבית. לכן החלטנו לישון במטבח. הבן שלי דיאא התעקש לישון במיטה שלו, אבל כששמע את ההפצצות הוא רץ מהר למטבח, וגרר איתו את המזרון והשמיכה שלו כדי לישון יחד אתנו. לא היה מקום במטבח לשים עוד מזרון אז הוא ישן בין האחים שלו. ישנו צמודים אחד לשני, כשהצלחנו בכלל להירדם כי ההפצצות לא מפסיקות בכלל, לא ביום ולא בלילה.
הילדים שלי מאוד מיואשים וכל הזמן שואלים מתי נגמרת המלחמה ועד כמה זמן נמשיך לחיות במצב הזה. אני לא יודעת מה לענות להם, אבל אני מנסה להרגיע אותם. גם אני לא יכולה לשאת יותר. המלחמה הזאת יותר גרועה מכל המלחמות הקודמות. הישראלים מכוונים לעבר בתי מגורים והם הורסים את הבתים על הדיירים.
במלחמה הקודמת, אני ובני המשפחה עברנו לבית של המשפחה שלי ברפיח, שהוא יותר בטוח מהבית שלנו. זה גם מנחם להיות שכולנו ביחד עם המשפחה המורחבת. הפעם לא הצלחנו להגיע אליהם בגלל ההפצצות הקשות, מהאוויר והים. אנחנו מפחדים לנסוע במכונית. אפילו לשוק שזו נסיעה של 15 דקות אנחנו מפחדים להגיע. בכלל אין תחבורה ציבורית. אתמול הבן שלי מוחמד, בן 12, התעקש לבוא איתי לקנות מצרכים במכולת שנמצאת במרחק של 20 מטרים בערך מהבית שלנו. נצמדנו לבניינים וניסינו ללכת מתחת לעצים כדי שלא נהיה חשופים למטוסים. קנינו כמה מצרכים לארוחה של שבירת הצום בערב וכמה קופסאות טונה לארוחת ה"סוחור" לפנות בוקר.
התרגלנו לחיים במחסור. יש מחסור בכל דבר: בנזין, חשמל, מוצרי מזון ועוד. אנחנו במצור מאז האינתיפאדה השנייה. המחסומים סגורים ואנחנו לא יכולים לנוע בחופשיות. אנחנו מפחדים שהמבצע יימשך. אני שומעת בחדשות שייתכן שייכנסו קרקעית. אני מאוד דואגת לבני המשפחה שלי ולא רוצה לאבד אף אחד מהם. זה כל מה שאני רוצה ומקווה.
אמאני עאדל מחמוד בדווי, בת 38, נשואה ואמא לארבעה, היא עקרת בית, תושבת העיר עזה. את עדותה גבתה תחקירנית בצלם בשכם, סלמא א-דיבעי, באמצעות הטלופן, ב-10.7.14
על עדויות בזמן מבצע "צוק איתן"
בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.