ענישה קולקטיבית בקנה מידה נרחב: מאז אוקטובר 2015 הרסו הרשויות את בתיהם של 149 בני אדם על לא עוול בכפם, מאות נוספים חיים בצל האיום בהריסה

מאז חודש אוקטובר 2015 הגבירה ישראל את השימוש בהריסת בתים כאמצעי לענישת בני משפחותיהם של פלסטינים שביצעו פיגוע או נחשדו בביצוע פיגוע או במעורבות בכך, והרסה או אטמה 37 דירות באופן חלקי או מלא. ל-14 מתוכן כלל לא הוצאו צווי הריסה והן נפגעו בשל סמיכותן לדירות שיועדו להריסה. כתוצאה מפעולות ההריסה והאטימה הנרחבות איבדו את בתיהם 149 בני אדם, 65 מהם קטינים. צווי ההריסה או האטימה לארבעה מהמבנים הללו הוצאו עוד לפני אוקטובר 2015. בימים אלה ממתינות עשר משפחות נוספות להכרעת בג"ץ בעתירותיהן נגד הריסה או אטימה של בתיהן, ובית משפחה נוספת צפוי להיהרס לאחר שבג"ץ דחה את עתירתה. במהלך תקופה זו ביטל בג"ץ שישה צווי הריסה. מספרן הכולל של הדירות שלהן הוציאו הרשויות צווי הריסה ואטימה או שאותן הרסו בהסתמך על צווי הריסה ישנים, מאז חודש אוקטובר 2015, עומד על 53.

בית משפחת חלבי בכפר סורדא, לפני ואחרי ההריסה. צילום: איאד חדאד, בצלם

בנוסף לכל אלה, ביצע הצבא מאז חודש דצמבר 2015 מדידות ומיפויים ב-66 דירות נוספות של משפחות שמי מבניהן נחשד בביצוע פיגוע או במעורבות בו. כוחות הביטחון מבצעים מדידות ומיפויים אלה באופן אוטומטי כמעט בכל מקרה של פיגוע, לרוב בשעות הלילה המאוחרות של יום האירוע. בשל מדידות אלה חיים 339 בני אדם, בהם 138 קטינים, בצל איום בהריסת בתיהם.

המדידה והמיפוי האוטומטיים של בתים נעשים כמעט לאחר כל פיגוע, בלי קשר לתוצאותיו, חרף העובדה שמאז אוקטובר 2015 נהרסו בתים רק במקרים שבהם המפגעים הרגו אזרחים או אנשי כוחות הביטחון. זאת למעט מקרה אחד בחודש אוקטובר 2015, שבו אטמה ישראל באופן חלקי את דירתו של מועתז חג'אזי בהסתמך על צו הריסה שהוצא עוד בנובמבר 2014, בעקבות ירי שביצע לעבר יהודה גליק.

מדיניות אוטומטית זו של מדידת בתיהן של משפחות מותירה מאות בני אדם במצב של חוסר ודאות וחשש, הנמשכים בחלק מהמקרים כבר חודשים, ללא שום כתובת לפנות אליה.

עזאב חסיב, בת 27, אם לשלושה ילדים תושבת רמאללה, סיפרה בעדות שמסרה ב-29.3.16 לתחקירן בצלם איאד חדאד על חייהם מאז ביצע בעלה פיגוע. הבעל, שאדי חסיב, ניסה לדרוס ממתינים בטרמפאידה בכפר אדומים ב-22.11.15 ואז, לדברי דובר המשטרה, יצא ממכוניתו ודקר ופצע אחד מהם באורח קל. ח'סיב נורה בידי אזרח ישראלי ונהרג. ח'סיב סיפרה:

יש לי שלושה ילדים, הגדולה בת שמונה והקטן בן שנתיים. ב-28.11.15, לפנות בוקר, חיילים פשטו על הבית שלנו. אמא שלי הייתה אתי ועם הילדים בבית. הם כלאו אותנו בחדר בזמן שהם ערכו חיפוש ומדידות בדירה.

מאז החיילים הגיעו לבית שלנו עוד שלוש או ארבע פעמים ובכל פעם שאלו על אחיו של בעלי, ג'יהאד חסיב, והשאירו לו זימון לפגישה אתם. אני מפחדת ומודאגת מאוד. בכל פעם שהם פשטו על הבית חשבתי שהם באים להרוס או לאטום אותו, והתמלאתי דאגה לגורל הילדים. לאן אני אלך אתם, למי נפנה, איפה נחייה? בעלי דירות מפחדים בדרך כלל להשכיר את הנכס שלהם למשפחות של מבצעי פיגועים. המשפחה שלי בכלל מג'נין ואין לי פה אף אחד; בעלי, שבא מכפר עארורה שליד רמאללה, התייתם בגיל צעיר. לא הייתה לו פה משפחה חוץ מדודים מצד אמא שלו.

אם, חלילה יהרסו לנו את הדירה – אני לא יודעת איך אמצא דירה להשכרה. מי יסכים לקחת אותנו? אני לבד ולא מכירה אף אחד. בנוסף, בדירה שלי שכר הדירה נמוך, 500 ש"ח, לפי המחירים הישנים. אבל היום שכר הדירה המינימלי הוא 1,000 ש"ח, ואין לי אפשרות לשלם את זה. בקושי אני מספקת לילדים שלי אוכל.

אין מה לקנא בחיים שלי. אני במתח נפשי קשה. בימים הראשונים אחרי המדידה לא ישנתי וכל הזמן חשבתי לעצמי: הנה הצבא בא, הנה הם יהרסו את הבית. כל רחש היה מעיר אותי, קול של ציפור, של חיה. אני עדיין בשוק ומרגישה חוסר יציבות. לפני שבועיים-שלושה למשל קראתי באינטרנט שהצבא עומד לפשוט על האזור שלנו, והתחלתי לפחד שהמטרה של הפשיטה היא להרוס לנו את הבית.

אני חוששת שהמצב הזה יפגע נפשית בילדים שלי, שהוא יגרום להם לרצות לנקום על המוות של אבא שלהם, שהם יעשו משהו רע בעתיד, כשיגדלו. אני לא רוצה לאבד אותם כמו שאיבדתי את אבא שלהם; ואני תמיד מתפללת לאלוהים שישמור אותם, ושיישארו שלמים ובטוחים.

מדיניות הענישה הקולקטיבית של הרשויות הישראליות אינה פוגעת רק בבני המשפחות הגרים בבתים שנמדדו אלא גם בשכניהם, הנאלצים גם הם לחיות בחוסר ודאות, מחשש שדירתם תיפגע בעת ההריסה. 14 מ-37 הדירות שנהרסו או נאטמו מאז אוקטובר 2015 לא יועדו כלל על-ידי הרשויות להריסה, והפכו בלתי ראויות למגורים עקב נזקים שהסבה הריסתן של דירות סמוכות.

מדיניות הריסת הבתים היא בלתי חוקית ובלתי מוסרית. באופן רשמי טוענת ישראל כי מדובר באמצעי הרתעה ולא בענישה, אולם – ומבלי לדון בנכונותה של טענה זו – מדינה אינה רשאית להשתמש באנשים חפים מפשע כדי להרתיע אחרים. על אף שעקרון זה מקובל על רוב המשפטנים בעולם ואף בישראל, שופטי בג"ץ אישרו במהלך השנים באופן שגרתי את צווי ההריסה שהנפיקו הרשויות ואיפשרו את הריסתם של מאות בתים.

בחודשים האחרונים, בעקבות עתירות חוזרות ונשנות שהוגשו באמצעות המוקד להגנת הפרט, הביעו כמה מהשופטים את הסתייגותם מהשימוש באמצעי זה, על אף שחלקם הוסיפו לאשר צווי הריסה. לאחרונה הורו כמה שופטים על ביטולם של ארבעה צווי הריסה, בד בבד עם אישור ארבעה צווים אחרים. מאז אוקטובר 2015 ביטל בג"ץ שישה צווים ,ואישר 20.

חורבות בית משפחת מיסוואדי בחברון. צילום: נסר נוואג'אעה, בצלם, 31.3.16

למרות שכמה מהשופטים קראו לבחון מחדש את ההלכה שנקבעה בנושא, נשיאת בית המשפט העליון דחתה בקשה שהגיש המוקד להגנת הפרט לקיים דיון נוסף בנושא. כך, מוסיף בית המשפט העליון להעניק גושפנקא משפטית למדיניות הענישה הקולקטיבית של ישראל. בקשה נוספת לדיון מורחב, שטרם הוכרעה, הוגשה בשבוע שעבר לבית המשפט. נ

עמה רדאד בת 54, היא תושבת הכפר סיידא שבמחוז טול-כרם. בנה בן ה-21, עז א-דין רדאד, דקר ב-3.12.15 שוטר ליד העיר העתיקה בירושלים ופצע אותו ואז נורה למוות בידי שוטרים. היא סיפרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-17.4.16 על החרדה שבה היא שרויה מאז הגיעו חיילים לביתה ומדדו אותו:

"הבית שלנו בן שתי קומות, בקומה הראשונה יש מחסנים ואנחנו גרים בקומה השנייה. בנינו את הבית לפני שלושים שנה, לבנה לבנה. עד אז גרנו בחדר אחד אצל ההורים של בעלי, ושם נולדו לנו שישה ילדים. כשעברנו לבית שלנו עוד לא היו לו חלונות או דלתות פנימיות. הייתה רק דלת כניסה ראשית. הרכבנו את החלונות אחד אחד, כל פעם בחדר אחד, כשהצלחנו לחסוך לזה מספיק כסף. עד שהרכבנו את כל החלונות סבלנו הרבה מיתושים, עקרבים וזוחלים שנכנסו לבית. בעלי ואני כבר לא בריאים, וכבר שש שנים שהוא לא עובד. השקענו בבנייה שלו כל החיים, וברגע אחד יהרסו אותו.

איבדנו בן אהוב, ועכשיו אנחנו חיים תחת איום שיהרסו לנו את הבית. לא שלחנו את הבן שלנו למות, ולא היינו מסכימים למעשה שהוא עשה. מאז שהוא נהרג כל יום אני מצפה שהחיילים יבואו ויהרסו. אתמול שמעתי קול של ירי והתעוררתי רועדת כולי, ורק אז הבנתי שזה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שבה אני חולמת שחיילים פושטים על הבית שלנו, יורים, והורסים אותו; ואני בוכה הרבה, בתוך החלום. אם מתקשרים אלינו בלילה, אני נחרדת. כל מי שרואה אפילו ג'יפ צבאי בעיר מתקשר אלינו, כדי שנתכונן ולא יפתיעו אותנו".