רצועת עזה
בשנת 2000 עבדו כ-10,000 מתושבי רצועת עזה בדיג. כיום רשומים בלשכת הדייגים כ-4,000 דייגים בלבד, המפרנסים כחמישים אלף בני אדם. אולם גם נתון זה אינו משקף את המציאות, שכן מחצית הדייגים הרשומים מובטלים לאחר שסירותיהם הושבתו ולא ניתן לתקנן בשל מחסור בחומרי גלם. 95% מהדייגים ברצועה חיים מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה חודשית של פחות מ-2,293 ש"ח למשפחה בת חמש נפשות, ומסתמכים על סיוע הומניטארי למחייתם. שיעור המסתמכים על סיוע המוניטארי בקרב כלל תושבי הרצועה עומד על 80%. התכווצותו של ענף הדיג ברצועה היא תוצאה ישירה של מדיניותה של ישראל, המטילה הגבלות קשות על הגישה לים, על שיווק הדגים בגדה ועל הכנסה של חומרי גלם לרצועה, אוסרת על ייצוא דגים לישראל ומתעמרת בדייגים: א. צמצום הטווח המותר לדייג: בחודש מארס 2016 הרחיבה ישראל את טווח הדיג שהיא מתירה ברצועת עזה משישה לתשעה מיילים ימיים ובחודש יוני היא שבה וצמצמה אותו לשישה כ-11 ק"מ). זאת על אף שבהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר דיג עד לטווח של 20 מיילים ימיים, התחייבות שבה לא עמדה מעולם. טווח הדיג המקסימלי שהתירה ישראל מאז נחתם הסכם אוסלו עומד על 12 מיילים ימיים, ובמהלך השנים צומצם הטווח יותר ויותר, ולפרקים עמד על ל-3 מיילים ימיים בלבד. בתקופות של לחימה נאסר הדיג כליל. ההודעות על שינוי בטווח הדיג המותר נמסרות על-ידי המת"ק הישראלי ללשכת הדייגים ברצועה. כמו כן מסמן חיל הים הישראלי את גבולו של הטווח באמצעות מצופים. צמצום טווח הפעילות של הדייגים גורם לדיג יתר בשטח מצומצם והדבר פוגע הן בזמינות הדגה והן בשטחי הרבייה של הדגים. ב. מחסור בחומרי גלם, בציוד ובחלקי חילוף לתיקון סירות הדיג: ישראל אוסרת על הכנסת חומרים החיוניים לצורך תחזוקה שוטפת של סירות הדיג, ובהם פיברגלס, כבלי פלדה, מנועים וחלקי חילוף, בטענה שמדובר בחומרים שהיא מגדירה כ"דו שימושיים", כלומר כאלה "שנועדו מעיקרם לשימוש אזרחי ומתאימים גם לשימוש ביטחוני". במהלך שנת 2016 התקיימו מספר פגישות בין נציגי משרד החקלאות הפלסטיני והמת"ק הפלסטיני לבין מפקד מת"ק עזה, האחרונה שבהן ב-10.6.16, בהן הועברה לישראל רשימת הפריטים הדרושים לדייגים. נכון להיום לא אושרה הכנסתו של אף פריט שהופיע ברשימה. על-פי מדור הדיג כמאתיים סירות חסקה וחמש סירות מנוע קטנות (לאנצ'ים) מושבתות כיום בהיעדר החומרים והציוד הנחוצים לתיקונן. סירת חסקה ממונעת בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 11.1.17 ג. מעצרים וירי: במהלך שנת 2016 גבה בצלם עשרות עדויות מדייגים שדיווחו כי ספינות חיל הים ירו לעבר סירותיהם. חלקם נפצעו ואחרים נעצרו. על-פי העדויות, חיילים כפו על דייגים באיומי נשק לפשוט את בגדיהם ולשחות בים עד לספינת חיל הים, תוך התעלמות מתנאי מזג אוויר. מעדויות הדייגים וכן מנתוני מכשירי ה-GPS שברשותם עולה כי חלקם נעצרו מבלי שחרגו מהאזור שבו מתיר הצבא את הדיג. דייגים שהועלו לספינות חיל הים נלקחו לנמל אשדוד שם נחקרו כשידיהם כבולות ועיניהם מכוסות, וסירותיהם הוחרמו. לאחר החקירה – שבמקרים רבים התמקדה בניסיון להשיג מידע מודיעיני לגבי אנשי חמאס – שוחררו רוב הדייגים לביתם, ללא סירות הדיג שלהם. לשכת הדייגים ברצועה דיווחה כי מאז חודש אפריל 2016 עוצרות רשויות חמאס את הדייגים שהצבא מחזיר למחסום ארז, חוקרות אותם ומחזיקות בהם למשך מספר ימים. לפי נתוני מדור הדיג במשרד החקלאות בעזה, בשנת 2016 הצבא הישראלי עצר 113 דייגים. 107 מהם שוחררו לאחר חקירה ושישה עדיין עצורים. עשרה דייגים נוספים נפצעו מירי חיל הים הישראלי. כמו כן נמסר ממדור הדיג כי במהלך 2016 החרים הצבא 28 סירות חסקה ממונעות ושש לא ממונעות. נכון למועד פרסום המאמר רק חמש מהן הוחזרו עד כה לבעליהן, כולן בחודש אפריל. בנוסף הוחזרו באפריל 5 חסקות שהוחרמו שנה קודם לכן.* בשנת 2015 נעצרו 73 דייגים והוחרמו 22 סירות חסקה. כמו כן, נכון להיום, 14 סירות דיג מושבתות ברצועה בשל נזקים שנגרמו להם מירי חיל הים או במהלך החרמתן. בנוסף, עולה מנתוני מדור הדיג כי הנזק הישיר שנגרם לדייגים בשנת 2016 עקב ירי על סירות והחרמה של סירות וציוד דיג מגיע לכחצי מיליון דולר. ד. איסור על ייצוא דגים לישראל והגבלות על שיווקם בגדה: עד להטלת המצור על רצועת עזה בשנת 2007 היה הדיג ענף משגשג ברצועה והדייגים, ששיווקו את מרכולתם בגדה המערבית וייצאו אותה לישראל, התפרנסו די למחייתם. עם הטלת המצור אסרה ישראל על ייצוא הדגים לתחומה ועל שיווקם בגדה ובכך פגעה אנושות בפרנסת הדייגים. בשנת 2014 החלה ישראל לאפשר שיווק מוגבל של דגים בגדה המערבית, תחת הגבלות דקדקניות, המייקרות את התהליך ולפיכך גם את הסחורה. היקף הייצוא לגדה נמוך כיום משמעותית מזה שהיה לפני הטלת המצור. התנהלותה של ישראל בכל הנוגע לענף הדיג ברצועה ממחישה מדוע לא ניתן לקבל את טענתה כי מאז ביצוע תכנית ההתנתקות בשנת 2005 אין היא אחראית עוד לגורלם של תושבי הרצועה ולמתרחש בתחומיה. למרות שישראל פינתה את התנחלויותיה ואת צבאה מהרצועה, היא ממשיכה לשלוט – מרחוק – בהיבטים רבים בחייהם של התושבים. לפגיעה האנושה של ישראל בדייגים אין כל הצדקה והיא מהווה חלק ממדיניות המצור האכזרית שמיישמת ישראל ברצועת עזה כבר עשר שנים. דייגים שמסרו עדויות לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיארו את המציאות הקשה אליה נקלעו: מחמוד סעיד ג'ומעה בכר, בן 18, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-5.9.16: אני עובד כדייג עם אבא שלי והאחים שלי על סירת חסקה עם מנוע. אנחנו יוצאים כמעט כל יום לים, מול העיר עזה וצפונה לשם. בדרך כלל אנחנו יוצאים מהבית בשעה חמש בבוקר ועובדים עד השעה 12:00 בצהריים, תלוי במצב ובכמות הדגים. את הדגים אנחנו מוכרים לסוחרים. לפעמים אנחנו דגים 20 קילוגרם של דגים, לפעמים 10 או 5 קילוגרמים ולפעמים אפילו לא דג אחד. זה תלוי בזמינות של הדגים, במזג האוויר ובהתנהלות חיל הים הישראלי. ביום שישי, 12.8.16, יצאנו לים בשעה חמש בבוקר. יצאתי עם אבא שלי וארבעת האחים שלי ועם עובד שכיר שלנו. שטנו לאזור א-סודאנייה, מרחק של 2.5 מיילים ימיים מצפון-מערב לגבול הצפוני של האזור המותר בדיג. עד שמונה בבוקר הספקנו לדוג בערך שלושה קילוגרם של דגי פארידה. תוך כדי עבודה התקרבה אלינו ספינה של חיל הים הישראלי ואחר-כך גם סירת גומי. ניסינו לברוח. הספינה וסירת הגומי רדפו אותנו וירו אש חיה וכדורי גומי באוויר. אחרי שהתרחקנו בערך מאתיים מטרים, החיילים הורו לנו לעצור ועצרנו. הם הורו לנו להתפשט ולהיכנס לים. הורדנו את הבגדים ושחינו אחד אחרי השני עד לסירת הגומי, שלקחה אותנו לספינה. החיילים כיסו את העיניים שלנו, כבלו לנו את הידיים והושיבו אותנו אחד ליד השני. אחרי שיט של שעה בערך הספינה עצרה. הורידו לנו את הכיסוי מהעיניים והורו לנו לרדת. זה היה נמל אשדוד. נתנו לנו כפכפים והובילו אותנו לחדר ושם הושיבו אותנו וכיסו לנו שוב את העיניים. אחר-כך בא רופא שמדד לי את החום ושאל אותי אם אני חולה. עניתי שלא. אחר כך אזקו לנו את הידיים באזיקי מתכת והעלו אותנו לאוטובוס קטן שהסיע אותנו למחסום ארז. במחסום החליפו לנו את אזיקי המתכת באזיקי פלסטיק, והכניסו אותנו אחד אחד לחדר חקירות. אני נכנסתי אחרון. כשנכנסתי לחדר היה שם חוקר, שהתחיל לשאול אותי למה אני כועס. עניתי לו שאני כועס כי לקחתם לנו עכשיו את החסקה שמפרנסת אותנו. הוא התחיל לומר שהם לקחו את החסקה בגלל שעברנו את הגבול ואמרתי לו שזה לא נכון. הוא שאל איפה היינו ועניתי שבתוך השטח המותר. אחר-כך הוא שאל אם אני מפחד להיפגע מקליע ועניתי שלא. החוקר ביקש שאצביע על הבית שלנו על מפה במחשב. כששאלתי אותו מה הוא צריך מהבית שלנו, הוא אמר שהוא רוצה לדעת אם אני באמת דייג או לא. אמרתי לו שהוא לקח את החסקה שלי, שמשמשת אותי לעבודה. הוא ביקש את מספר הטלפון הנייד שלי ואמרתי לו שאין לי. החוקר המשיך לשאול אותי על הבתים של דוד שלי ושל השכנים שלי. אחר-כך הוא שאל אותי איפה אני רוצה לעבוד. אמרתי שאני לא יודע כי אין לי עבודה חוץ מהדיג והוא שאל אם אני רוצה לעבוד בישראל. עניתי שלא ואז הוא התחיל להגיד שיסדרו לי מכונית או אופנוע. אמרתי לו שאני לא רוצה ושאני רוצה ללכת. החוקר שאל: אתה לא רוצה לספר לי על בית של מישהו מחמאס? עניתי לו שאני לא מכיר אף אחד. אחר-כך עברתי לחדר שבו חיכינו בערך שעה. בסביבות השעה שתיים בצהריים הורו לנו ללכת לאולם היציאה לכיוון עזה. הלכנו עד שהגענו לצד השני של המחסום שבו יש שוטרי חמאס. הם חקרו אותנו על מה שקרה בים ובמחסום ארז. אחר-כך הם לקחו אותנו למטה מנגנון ביטחון הפנים במחנה ג'באליא, שם החזיקו אותנו עד שמונה בערב. משם העבירו אותנו למטה ביטחון הפנים בעזה, במחנה אל-אנסאר ושם עצרו אותנו. נתנו לנו משקפיים שחורים במקום כיסוי עיניים, כדי שלא נראה כלום. אחר-כך שאלו אותי איך קוראים לי ואז הובילו אותי לצינוק בשטח של 2 מטר על 80 ס"מ. מאוחר יותר הביאו לי אוכל ושתייה. למחרת, יום שבת, 13.8.2016, קצין לקח אותי לחדר ושאל אותי על מה שקרה ואז החזירו אותי שוב לצינוק. נשארתי שם עד למחרת בבוקר, יום ראשון, 14.8.16, ואז לקחו אותי לחדר חקירה שהיו בו שני קצינים. הם שאלו אותי שוב על מה שקרה בים ובמחסום ארז עד שהגעתי למחסום של חמאס. אחר-כך שוב החזירו אותי לצינוק ונשארתי שם גם למחרת. ביום שלישי, 16.8.16 העבירו אותי לצינוק שבו היה אבא שלי והביאו לנו ארוחה. בשעה שלוש אחר הצהריים שחררו אותנו. הקצינים ביקשו מאתנו לא להגיע לאזור הגבול בים ולא להיחשף לסכנות כדי שלא ניעצר. אחר-כך נתנו לי זימון לפגישה ב-31.8.16, בשעה 9:00 בבוקר. הגעתי בתאריך שנקבע. שלחו אותי לחדר בקומה הרביעית. הגיע קצין ושאל אותי שוב על מה שקרה בים. הוא הסתכל על נייר שהיה מולו והשווה בין מה ששמע ממני למה שהיה כתוב בנייר מהחקירה הקודמת. כשסיים את החקירה הוא אמר לי: אתה הגעת מהים? עניתי שכן. הוא אמר: אתה עדיין לא מוותר ושוב יורד לים! אמרתי לו שזאת העבודה שלי ואין עבודה אחרת ברצועה. סירות לאנץ' בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סאח, בצלם, 11.1.17 מוסטפא מוחמד ח'ליל א-נג'אר, בן 29, נשוי ואב לשתי בנות, תושב רפיח, סיפר בעדות שמסר ב-19.7.16: אני עובד בדיג עם אבא שלי ואחים שלי מאז גיל 14. יש לנו 6 סירות חסקה מסוגים שונים וסירת פלוקה אחת. ביום שני, 18.4.16, בשעה 17:00, יצאתי מנמל רפיח עם שני עובדים שכירים שלנו. כדי לחסוך בדלק, סירת לאנץ' גדולה גררה את החסקה שלי לתוך הים. כשהגענו למרחק של 8 מייל ימי מהחוף התנתקנו מהלאנץ'. פניתי לכיוון האזור שמול ח'אן יונס כדי להתרחק מהגבול עם מצרים ולא להיות באזור מסוכן. כשהגעתי למרחק של 9 מייל ימי מהחוף פרשנו את הרשתות בים ואז הלכנו לישון בסירה, בערך בין 22:00 ל-12:00 בלילה. חיכינו שהרוחות יירגעו כדי למשות את הרשתות שהיו פרושות עד למרחק של שני ק"מ בערך. בשעה 12:30 הגיעה ספינה של הצבא הישראלי מכיוון צפון-מזרח והתחילה לירות ממרחק גדול ישר לכיוון שלנו. נבהלנו והפעלנו את המנוע של החסקה וברחנו לכיוון דרום מזרח. הספינה המשיכה לרדוף אחרינו ולירות במשך שעה בערך, והחסקה נפגעה מכמה קליעים. כשהתחילו ממש לירות לכיוון שלי ושל האנשים האחרים בסירה, עצרתי. הספינה הישראלית עצרה במרחק של 200 מטרים מאתנו. הם שלחו אלינו סירת גומי והחיילים הורו לנו להוריד את הבגדים. נשארנו עם בגדים תחתונים. אחר-כך הם כבלו את הידיים שלנו מאחורי הגב, העלו אותנו לסירת הגומי, כיסו את העיניים שלנו, לקחו אותנו לספינה והושיבו אותנו בחלק הקדמי שלה. היה קר וביקשנו בגדים או משהו להתכסות בו אבל החיילים סירבו לתת לנו. כשהמשכנו לבקש הם בעטו בנו. אחר-כך הם קשרו את החסקה שלי לספינה וגררו אותה. שטנו לנמל אשדוד והגענו לשם בשעה 8:00 בבוקר. במהלך השיט שאלתי קצין בספינה על החסקה שלי והוא ענה לי שהיא הוחרמה. שאלתי אותו מתי אקבל אותה בחזרה והוא השיב שתוך שבועיים. כששאלתי אותו למה הם עשו לי את זה הוא ענה שעברתי על החוק. כשהגענו לנמל אשדוד נתנו לנו את הבגדים שלנו והכניסו אותנו לחדר שכבר היו בו בערך שבעה דייגים מעזה ורפיח, שהיו אזוקים באזיקי מתכת ושכבו על הרצפה. הצטרפנו אליהם. השאירו אותנו ככה בלי אוכל או שתייה. בשעה 12:00 בצהריים הגיע קצין ואמר לנו שיעבירו אותנו למעבר ארז ושם יחקרו אותנו. כולנו שאלנו על גורל הסירות שלנו. הוא אמר שהן מוחרמות בנמל אשדוד ושאחת מהן נפגעה בחלק הקדמי שלה וכי חיל הים מנסה למנוע ממנה לשקוע. ידעתי שזו החסקה שלי. אחר-כך העלו אותנו לאוטובוס שהסיע אותנו למחסום ארז ושם חוקרי שב"כ חקרו כל אחד מאתנו לחוד. החוקר ביקש ממני פרטים אישיים ולקח את מספר הטלפון הנייד שלי. הוא אמר לי שחרגתי מהטווח של תשעה מיילים הימיים ולכן פתחו עלינו באש והחרימו את החסקה שלי. אמרתי לו שלא עברתי את המצוף שהצבא הניח ונשארתי בטווח תשעת המיילים. שאלתי אותו על החסקה שלי והוא אמר שבינתיים היא לא טבעה והיא נמצאת עם שאר הסירות שהוחרמו. החקירה שלי נמשכה חצי שעה בערך והסיימה בסביבות 16:00 אחר הצהריים. בשעה 18:30 שיחררו אותנו וחזרנו לעזה. מאוחר יותר באותו יום יצרתי קשר עם משרד החקלאות ועם לשכת הדייגים והמשטרה הימית. הם אמרו לי שהחסקה שלי נמצאת בנמל אשדוד. אחרי עשרה ימים בערך נודע לי מהמדור לענייני הדייגים שהחסקה שלי טבעה ושהספינה הישראלית לא הצליחה לחלץ אותה. עיקר ההכנסה שלי באה מדיג. החסקה שלי הייתה באורך של 7 מטר והיה עליה הרבה ציוד יקר. קנינו אותה לפני ארבע שנים והערך שלה כיום היה 20,000 שקלים ושל המנוע 30,000 שקלים. כדי לקנות אותה מכרתי את התכשיטים של אשתי, במחיר של בערך 3,000 דינר ירדני (כ-15,000 ש"ח) וגם לקחתי הלוואה באותו סכום בערך מקרובי משפחה ומכרים. אני עדיין חייב כסף לסוחרים. בגלל שלא הייתה לי חסקה פספסתי את עונת הדיג של דגי הלוקוס והפארידה. האובדן של החסקה גרם לבעיות ביני לבין בני משפחה אחרים, כי היא שימשה גם לפרנסה שלהם. העובדים שהיו אתי באותו יום איבדו את העבודה שלהם. כואב לי מאוד על החסקה והמנוע, שהיו חדשים ואין לי אפשרות לקנות אחרים במקומם. מאז האירוע הזה אני יושב בבית בלי תעסוקה. אחמד אבו חמאדה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.1.17 אחמד ג'מאל לוטפי אבו חמאדה, בן 29, נשוי ואב לארבעה ילדים, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-16.11.16: אני עובד כדייג על חסקה של אבא שלי, שיש לו עוד שלוש סירות חסקה. התחלתי לעבוד במקצוע הזה בגיל 17. סירות החסקה שלנו עשויות מפיברגלס, והן מצריכות תחזוקה מתמדת והחלפה של חלקי פיברגלס בגלל נזק מהמים המלוחים, התנגשויות עם סירות אחרות בנמל, או סתם בלאי, וגם בגלל ירי של חיל הים הישראלי. לפני שנה וחצי בערך החסקה שאני עובד עליה התנגשה ברציף של הנמל בגלל רוחות חזקות והחבל שקשר אותה לרציף ניתק. נפערו חורים בחרטום של החסקה. בנוסף, לחסקה אחרת שלנו התרסקה אחת הדפנות, כנראה כשדייג אחר פגע בה בזמן שהיא עגנה בנמל, אבל אנחנו לא יודעים מי זה היה. על שתי הסירות האלה הפסקנו כמעט לעבוד בגלל המצב שלהן, כי כל הזמן היה צריך לרוקן מהן את המים ולהיזהר שהן לא יתמלאו ונטבע. ניסינו להשיג פיברגלס כדי לתקן אותן אבל היה קשה מאוד למצוא, כי ישראל אוסרת כבר כמה שנים להכניס את החומר הזה. לפני האיסור, קילוגרם פיברגלס שהגיע מישראל עלה 16 שקלים. אחר-כך אפשר היה להשיג פיברגלס שהגיע דרך המנהרות ממצרים, אבל בשנת 2013 סגרו אותן ומאז יש מחסור, ואפשר להשיג רק פיברגלס שמכינים פה ברצועה, והוא יקר בהרבה. החלטתי שאני משיג פיברגלס בכל זאת וקניתי 8 קילוגרם בעלות של 80 שקלים לקילו, ועוד 2 קילוגרמים צבע בחמישים שקלים, ושלושה מטרים של בד מיוחד לעיטוף ב-180 שקלים. בנוסף שילמתי 300 שקלים על עץ ועל העבודה. כלומר, בסה"כ שיקום שטח קטן בחרטום של החסקה עלה לי בערך 1,500 שקלים. לא היה לי את הכסף הזה ונאלצתי ללוות אותו כדי שתהיה לי אפשרות לעבוד ולהתפרנס. החסקה השנייה מצריכה תיקון גדול יותר, בעלות של 2,500 שקלים, ואין לנו כרגע אפשרות לתקן אותה. אבל נהיה חייבים לעשות את זה בהקדם, כי אני עובד עם אבא ושלושת האחים שלי וזו הפרנסה של כל המשפחה שלנו. עכשיו כשהיא מושבתת, ההכנסה שלנו נמוכה מאוד, במיוחד בחורף כשאין הרבה עבודה בדיג. האיסור על הכנסת פיברגלס גורם לדייגים הפסדים גדולים, כי אנחנו לא יכולים לתקן סירות ולהמשיך להתפרנס וזה מחמיר את המצב הכלכלי של כולנו, שהוא קשה גם ככה. אחמד אבו חמאדה ליד הסירה המושבתת שלו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.1.17 * הנתונים תוקנו בחודש יוני 2018 בעקבות מידע חדש שהתקבל בבצלם.
29 ינואר 2017
