אלימות מתנחלים = אלימות מדינה
בעשור האחרון, הפכו מאחזים ו"חוות חקלאיות" לאחת השיטות המרכזיות שנוקטת ישראל להשתלטות על שטחים בגדה המערבית ולגירוש קהילות פלסטיניות החיות בהם. בניגוד למהלכים פורמליים של הקמת התנחלויות, הקמת המאחזים יכולה להתבצע במהירות ודורשת משאבים וכוח אדם מעטים יחסית. השתלטות על שטחים חקלאיים באמצעות מאחזים וחוות גם מאפשרת למדינה להתנער מאחריות להשתלטות על הקרקע ולפעולות האלימות והבלתי חוקיות של המתנחלים, על אף שהיא תומכת במאחזים בדרכים שונות. בכך היא מצליחה למסגר את מעשיהם של המתנחלים, שלוחיה, כסוגיה של אכיפת חוק במקום כסוגיה של מדיניות.המאחזים מוקמים במהירות באזורי מפתח והמתנחלים מצליחים להשתלט תוך זמן קצר על שטחים נרחבים ולקבוע עובדות בשטח באמצעות פלישה עם עדרי צאן ובקר למרחב הפלסטיני, התעמתות מכוונת עם התושבים הפלסטינים ותקיפתם האלימה. בחלק מהמקרים המאחזים מוקמים ללא אישור פורמלי מצד הרשויות הישראליות, ובחלקם בשיתוף פעולה עם הרשויות, תוך הישענות על הסכמי הקצאה לצרכים חקלאיים, דוגמת מרעה ועיבוד חקלאי. גם במקרים בהם קיימת הקצאת שטח מטעם המדינה, המתנחלים חורגים לא פעם משטח ההקצאה, וכך מרחיבים את השטח הנמצא בשליטתם. פעילות המתנחלים זוכה במקרים רבים גם לשיתוף פעולה מצד הצבא, הנמנע מהריסת המבנים הבלתי-חוקיים שהקימו, מספק למתנחלים שירותי אבטחה ומשתתף לעיתים קרובות באופן פעיל בגירושם האלים של התושבים הפלסטינים. מאז ה-7 באוקטובר התגברה מאוד פעילות המתנחלים להשתלטות על קרקע, הן מבחינת היקפה ועקביותה, הן מבחינת רמת האלימות שהמתנחלים נוקטים והן מבחינת מעורבותו הפעילה של הצבא באלימות. במסגרת זו גורשו ממקום מושבן באמצעים אלה לפחות 19 קהילות פלסטיניות, ולקהילות רבות נוספות נשקף איום חמור.קהילת ואדי קלט (אל-כעאבנה), שבה 15 משפחות המונות 80 נפשות, בהן 40 קטינים, שוכנת באזור ואדי קלט, המכונה גם אל-עראערה-אל-חת'רורה, מאז שנת 1983 ולאורך השנים התפרנסו תושביה בעיקר מרעיית צאן. תושבי הקהילה, בני שבט אל-כעאבנה, גורשו מהנגב לאחר הקמת המדינה ועברו תחילה לאזור חברון, ומשם לאזור שממזרח לירושלים. מאז התיישבו באזור ואדי קלט הם גורשו פעמיים: בפעם הראשונה, בעקבות הקמת ההתנחלות כפר אדומים; בפעם השנייה, עם הקמת ההתנחלות מצפה יריחו.בשנת 2018 הוקם בשטחן המוניציפאלי של ההתנחלויות מצפה יריחו ומעלה אדומים המאחז "חוות לכתחילה", במרחק של כ-150 מטרים ממזרח לקהילת ואדי קלט. במאחז לכתחילה פועלת ישיבה לנוער חרדי שנשר ממסגרות אחרות, הנתמכת כספית על-ידי קק"ל ומשלבת לימודים עם עבודה חקלאית ורעיית צאן. במקום נערכים גם אירועים. לבצלם נודע כי בין החטיבה להתיישבות, לה הוקצתה הקרקע על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי במנהל האזרחי, לאנשי המאחז נחתם חוזה הקצאת שטח למרעה ונטיעות באזור הנמצא מצפון מזרח למאחז. חוזה ההקצאה מתיר שימוש בקרקע למרעה אולם למיטב ידיעת בצלם החוזה וגם המצב התכנוני לא מאפשרים בניה ולכן ככל הנראה המבנים בחווה אינם חוקיים, ובכל מקרה לא כוללים את שטח הקהילה.בשנת 2022 הוקם ממערב לקהילה מאחז נוסף, וכך היא נותרה דחוקה בין שני המאחזים ממזרח ומערב, כביש מספר 1 מדרום ושמורת הטבע ואדי קלט מצפון. עקב כך, ובשל אלימות שמפעילים המתנחלים, הצטמצמו מאוד שטחי המרעה העומדים לרשות הקהילה.תושבי הקהילה מעידים כי מאז הקמת "חוות לכתחילה", הם חווים התנכלויות בהיקף שלא הכירו בעבר. הם מדווחים על תקיפת רועים שיצאו עם הצאן ופלישות לקהילה עצמה. לדברי תושבי הקהילה, במהלך פלישות אלה מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז תקפו תושבים, יידו עליהם אבנים ואיימו עליהם. על אף שהאירועים חזרו על עצמם, כאשר פנו התושבים למשטרת ישראל זו לא עשתה דבר להפסקת התקיפות וההטרדות, ולעומת זאת עצרה תושבים מהקהילה, לרבות קטינים.יצירתם המכוונת של "חיכוכים" מסוג זה מדגימה היטב את המטרה שלשמה מוקמים מאחזי החוות ואת האופן שבו יושביהם מבססים את אחיזתם בקרקע. ההתנכלות המכוונת של מתנחלי המאחזים לחקלאים הפלסטינים יוצרת מצג שווא של "עימות" סימטרי בין המתנחלים לחקלאים, שאותו מנצל הצבא להרחקת הפלסטינים בעילה של "צורך ביטחוני", לא פעם בכוח. כאשר אירועים כאלה מתרחשים שוב ושוב, נחסמת גישתם של החקלאים לאדמות המשמשות אותם למרעה, וכך נפגעת קשות יכולתם להתפרנס מרעיית צאן. ההתנכלות לאנשי הקהילה לא מסתכמת בניסיון לדחוק אותם משטחי המרעה, אלא כוללת גם את הגבלת התנועה של אנשי הקהילה. עוד לפני המלחמה סגרו המנהל האזרחי והצבא שער חשמלי שהציבו על הדרך המובילה לקהילה. בכך מנעו מהתושבים לצאת ולהיכנס דרך כביש הגישה שמול הכניסה להתנחלות והמתנחלים החלו לערוך סיורים באזור. במהלך המלחמה חסם הצבא גם את הכביש ההררי והמפותל לכיוון יריחו, ובכך הקשה עוד יותר על התנועה מהקהילה ואליה ועל הגעת התושבים לעיר, שבה הם מקבלים שירותים. לאחרונה נפתח המחסום על כביש הגישה במהלך שעות היום, אך הצבא שב וסוגר אותו מדי לילה, ובכל אופן היציאה מהכביש לכיוון יריחו חסומה והוא אינו יכול לשרת את תושבי הקהילה.מאז החלה המלחמה התגברו עוד יותר התקפות מתנחלים על הקהילה. ההתקפות כללו מספר פלישות בשעות הלילה, כאשר חלק מהתוקפים לבשו מדים או היו רעולי פנים והגיעו מכיוון המאחז. הם נכנסו לבתים, איימו על התושבים, דרשו מהם לעזוב את בתיהם והסבו נזקים לבתים ולרכוש. מתנחלים גם פגעו כמה פעמים בתשתיות המים של הקהילה, שאספקת המים שלה מגיעה מחברת מקורות. בדצמבר 2023 ירדה תדירות התקיפות בעקבות התערבות המנהל האזרחי בלחץ ארגונים הומניטריים. עם זאת, מתנחלים המשיכו למנוע את הגישה לשטחי המרעה, מה שפגע קשות בפרנסת התושבים. בעקבות זאת נאלצו רוב הרועים למכור את מרבית הכבשים שלהם לאחר שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות מספוא להאכלתן. חלקם נאלצו לעבור לעבוד כפועלים ולוותר על אורח חייהם המסורתי.עדויות שגבה בצלם מכמה מתושבי הקהילה ממחישות את השפעת המאחז על חיי התושבים הפלסטינים הגרים ורועים בסמוך אליו ואת ההתעמרות בהם מצד המתנחלים והצבא.תחקירן בצלם עאמר עארורי גבה עדויות משניים מתושבי הקהילה:טאייל כעאבנה, בן 41 ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר ב-13.5.24:יש לי שישה ילדים והבן הגדול שלי, מוחמד, בן 23, כבר נשוי. הקהילה שלי גרה בעבר במקום שבו הוקמה התנחלות מצפה יריחו, וגורשה משם בשנת 1983. משם הקהילה עברה למיקום שבו היא נמצאת עכשיו ושם אני נולדתי, באותה שנה. מאז שהוקם המאחז, לפני חמש שנים, אנחנו סובלים מהתקפות מצד המתנחלים שמגיעים מכיוון מאחז הרועים.במאי ויוני 2023, היו כמה תקיפות רצופות מצד מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז. באחד המקרים, מתנחלים נכנסו עם הכבשים שלהם ונתנו להן לרעות באמצע הקהילה. התושבים גירשו את הצאן, ואז המתנחלים הזעיקו לעזרתם מתנחלים נוספים שהגיעו מכיוון המאחז, חלקם חמושים באלות ומקלות וחלקם היו רעולי פנים. הם תקפו אותי ועוד כמה מבני המשפחה שלי, כולל הבן שלי, בן 14, האחיין שלי, בן 16, ובן דוד שלי מוחמד איבראהים, בן 60.הזעקנו את המשטרה אבל השוטרים שהגיעו עצרו דווקא אותנו. הם אזקו לנו את הידיים ולקחו אותנו לתחנת המשטרה בהתנחלות מעלה אדומים, ושם השאירו אותנו אזוקים על ספסל עם עיניים מכוסות בחתיכת בד במשך 24 שעות. חקרו אותנו והאשימו אותנו בתקיפת אנשי צבא, למרות שהעימות היה בכלל עם מתנחלים. הבן שלי והאחיין שלי שוחררו ללא ערבות, ואני ובן דוד שלי נאלצנו להפקיד כל אחד ערבות של 1,500 ש״ח.אחרי ה-7 באוקטובר ראינו מחפר גדול של המנהל האזרחי עם חיילים, שחסמו בתלוליות עפר את הכביש שמוביל לחלק מבתי הקהילה. בעקבות הסגירה של הדרך הזו ודרכים אחרות לקהילה שנחסמו עוד לפני המלחמה, אנחנו נאלצים לנסוע בדרך עוקפת משובשת שמאריכה מאוד את הנסיעה ליריחו. לפני כן יכולנו להגיע לכביש הראשי, כביש יריחו-ירושלים, בתוך 5 דקות.בערך 30-20 יום אחרי ה-7 באוקטובר, אני זוכר ששמעתי בלילה תנועה בחוץ וכשיצאתי לבדוק ראיתי כמה מתנחלים מתקדמים לכיוון הבית שלי. פחדתי, לכן אמרתי לנשים ולילדים לברוח לבית של קרובי משפחה שנמצא גבוה יותר, ואני ושניים מהבנים שלי ברחנו לכביש הראשי. המתנחלים הרסו ארבעה פאנלים סולאריים שהשגתי בעזרת האיחוד האירופי, ומחסן שבו אני שומר מספוא בשטח של 4x4 מטר. לאחר מכן ראיתי שהם חזרו לכיוון המאחז. באותו לילה רק המשפחה שלנו הותקפה.מאז 7.10.23, ההתקפות התגברו. מתנחלים התחילו להגיע כמעט כל יום לקהילה, חלקם הגיעו במדים. הם הסתערו על הבתים, האירו על הדיירים הישנים עם פנסים, שוטטו בין הבתים ואמרו לנו שאנחנו צריכים לעזוב את המקום - או שיכריחו אותנו לעזוב בכוח.ב-27.11.23, בשעה מאוחרת בלילה, הגיעו ארבעה אנשים לבית שלי, עם מסכות על הפנים, ואמרו שאני גונב מים מחברת מקורות . אמרתי להם שזה לא נכון, שאני מקבל מים כחוק, ושהרשות הפלסטינית כבר שנים משלמת את חשבונות המים עבור כל היישובים הבדואים באזור. הם דרשו לראות חשבוניות ואז אחד מהם אמר לי שהם כבר הורו לנו לעזוב ושיש לנו שתי אפשרויות: או שנעזוב מרצון והם ייתנו לנו כסף שיעזור לנו לעבור למקום אחר, או שבפעם הבאה שהם יבואו הם יכריחו אותנו בכוח לעזוב. אמרתי להם שלא אעזוב את המקום הזה.המתנחלים גם ניסו לגנוב 20 כבשים ששייכות לי. הם באו לשטח הקהילה והתחילו להוביל אותן לכיוון המאחז, אבל התקשרנו למשטרה, שהגיעה למקום והחזירה את הכבשים.בערך 40 יום אחרי 7.10.23, גילינו שהצינורות של חברת מקורות שמספקים מים לקהילה, נחתכו. אלה צינורות של חברת מקורות הישראלית. נשארנו כמה ימים בלי אספקת מים. לאף אחד חוץ מאשר למתנחלים אין אינטרס לעשות את זה. מאז זה קרה עוד כמה פעמים. הם רוצים להטריד אותנו בכל דרך כדי לגרש אותנו מהשטח ולהשתלט עליו.בהתחלת המלחמה, כשהתקפות המתנחלים התגברו, כמה מהאחים שלי כבר חשבו לעזוב את הקהילה אחד מהם אפילו התחיל לפרק את המבנים שלו, אבל בסוף הוא השתכנע להישאר. בדצמבר 2023, אחרי שארגונים הומניטריים לחצו על המנהל האזרחי, התקיפות נפסקו.מתנחלים גם מונעים מאיתנו גישה לשטחי המרעה. אם אנחנו מתקרבים עם הכבשים למאחז הם יוצאים ומיידים עלינו אבנים. המצב החמיר כשהקימו פה עוד מאחז לפני שנה, במרחק של בערך שני קילומטרים ממערב לקהילה. לפני יומיים למשל, מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז המערבי תקפו את הכבשים של אחי מוחמד, בזמן שהן רעו ליד הקהילה וזרקו עליהן אבנים. הם שברו את הרגל של אחת הכבשים.עד להקמה של מצפה יריחו והמאחז היו לנו מספיק שטחי מרעה זמינים, והסתמכנו על מספוא להאכלת הצאן רק במשך 5 חודשים בשנה. אבל בעקבות הקמת ההתנחלויות, הלחץ של המתנחלים וצמצום שטחי המרעה נאלצנו לקנות מספוא במשך כל השנה, בעלות של 1,200 שקלים בחודש. לא יכולנו לעמוד במחיר, ולכן צמצמתי את מספר הכבשים שלי מ-120 ל-20. רובם הגדול של תושבי הקהילה מכרו בהדרגה את רוב הכבשים שלהם. הרבה מהתושבים נאלצו להתחיל לעבוד כפועלים באזור התעשייה מישור אדומים, במפעלים בים המלח ובמטעי התמרים הפלסטיניים.אנחנו לא יודעים מה צופן לנו העתיד, כי הנוכחות של ההתנחלויות והמאחזים מאיימת על קיום הקהילה שלנו. לדעתי, המטרה של המתנחלים היא לעקור אותנו מהבית שלנו.מוחמד כעאבנה, בן 51 ואב לשבעה, סיפר בעדות שמסר ב-13.5.24:שני הבנים שלי גרים לידי: ג'יהאד, בן 28, נשוי ואב לשלושה, ומוסא, בן 24, גם הוא נשוי ואב לשלושה. אני עובד במטע תמרים ביריחו. עד 7 באוקטובר ג'יהאד, עבד במישור אדומים ומוסא באזור ים המלח, אבל בתחילת המלחמה היתרי העבודה שלהם בוטלו.ב-21.6.20 נכנסו מתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז לקהילה ואחד מהם הכה כבשים עם מוט ברזל. כשהתקרבתי אליו הוא הכה אותי בראש עם המוט ונמלט עם שאר המתנחלים. פינו אותי לטיפול בבית חולים ביריחו.מאז פרוץ המלחמה בעזה הצבא הישראלי סגר שער חשמלי שמונע מאיתנו להגיע לכביש ירושלים-יריחו וזה מאלץ אותנו לנסוע בדרך חלופית משובשת שמאריכה מאוד את הנסיעה.בשנים האחרונות הוקמו פה שני מאחזים שמאיימים על הבטחון והחיים של תושבי הקהילה: אחד הוקם לפני 5 שנים בערך, "חוות לכתחילה", ממזרח לקהילה שלנו, ולפני שנה בערך, הוקם עוד מאחז ממערב לקהילה.מאז שהתחילה המלחמה באוקטובר 2023, מתנחלים התחילו לפלוש לקהילה בין אחת לשלוש לפנות בוקר, חלקם במדים, רעולי פנים, בזמן שאנשים ישנו . זה הפך לדבר קבוע והפעם האחרונה הייתה ב-29.11.23. הם נשארו הרבה זמן בקהילה, לפעמים נכנסים לבתים ומאירים על הפנים של בני משפחות שישנו. לפעמים הם סתם עמדו, פטפטו וצחקו בינם לבין עצמם, צמוד לבתים שלנו. פעם אחת, אחד המתנחלים שהגיע מכיוון המאחז אמר לי שיהיה לנו יותר טוב אם נעזוב את הבית עכשיו, כי בפעם הבאה הם ישרפו ויהרסו את הבית, ויאלצו אותנו לעזוב.ב-29.11.23, בסביבות שלוש לפנות בוקר, התעוררתי בבהלה כש-6 אנשים לבושים במדים צבאיים נכנסו לבית שלי והאירו לי עם פנס על הפנים. הם היו עם מסכות על הפנים, דרשו את תעודת הזהות שלי, ואחד מהם שאל אותי כמה זמן אני גר כאן. אמרתי לו שגם סבא ואבא שלי גרו כאן מזה עשרות שנים; הוא אמר שאצלו רשום שאני גר פה רק 10 שנים, ושאל למה אני לא עוזב. עניתי שאני לא רוצה לעזוב והוא שאל כמה כסף אני רוצה כדי שאסכים לעזוב. אמרתי שאני לא רוצה כסף, ושאין לי מקום אחר ללכת אליו; והוא הציע שאעזוב לירדן או לקטאר. אני חושב שהם היו מתנחלים מחוות לכתחילה כי ראיתי אותם חוזרים לכיוון המאחז.המתנחלים מחוות לכתחילה ומהמאחז השני, שהוקם לפני שנה ממערב לקהילה, מגבילים את הגישה שלנו לשטחי המרעה. הם זורקים עלינו אבנים ומאיימים עלינו בנשק חם כדי למנוע מאיתנו לרעות ולכן בחמש השנים האחרונות אנחנו יכולים לצאת עם הצאן רק עד למרחק של 400 מטרים מהבתים. אנחנו מפחדים להתקרב למאחז. בנוסף לזה, המתנחלים שמגיעים מכיוון המאחז רועים את הצאן שלהם מול הבתים של הקהילה, ואף אחד מאיתנו לא מעז לדבר איתם כי אנחנו מפחדים שהם יתקפו אותנו כמו שהם עשו בעבר. למשל אתמול, 12.5.24, בסביבות 17:30, מתנחל אחד מהמאחז שממערב לקהילה התקדם אל הקהילה ויידה אבנים על הכבשים שלנו, ובעקבות זה הרגל של אחת הכבשים נשברה. הדבר המרגיז ביותר הוא שלמתנחלים הרועים מותר לשוטט עם הכבשים שלהם בתוך שטח הקהילה ובוואדי אל-קלט, בעוד שלתושבים ילידי המקום - הבדואים - אסור לעשות את זה.היו לי בעבר 80 כבשים, אבל בגלל ההתנחלויות והמאחזים שמקיפים אותנו ומניעת הגישה לשטחי המרעה, נאלצתי למכור 60 מהן ונשארתי עם 20. אני אדם עני, אני עובד במטעי התמרים הפלסטיניים בשכר יומי של 80 שקל. זו עבודה עונתית, רק שמונה חודשים בשנה, והכסף לא מספיק לי לקנות מספוא לכבשים שלי.זה פגע קשה במצב הכלכלי של הקהילה שלנו, שהתבססה על גידול צאן וסחר בצאן ובמוצרי חלב שהכנו. העבודה במרעה והסחר בצאן הפכו ללא כדאיים כלכלית בשבילנו ורבים נטשו את התחום והפכו להיות פועלים. ההתנחלויות והמאחזים שמסביב לקהילה הרסו את אורח החיים הבדואי שלנו.
13 אוקטובר 2024
