פרסומים

ניתוח בצלם של חוות דעת היועמ"ש בנוגע להעדרה, לכאורה, של סמכות שיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על המצב בשטחים, מעלה כי היא מסתמכת בעיקר על ציטוטים חלקיים ומגמתיים, על התעלמות מהוראות המשפט הבינלאומי ועל תיאור מופרך של המציאות. בניגוד לדבריו, לבית הדין יש סמכות לחקור – חקירה שהינה מתבקשת ונדרשת.

בפרסום זה תמצאו ארבעה ניתוחים של פסקי דין שפרסם בצלם במהלך 2019 באתר האינטרנט של הארגון, העוסקים בפסקי דין של בג"ץ בנושאים שונים – מהריסת בתים, דרך זכויות נחקרים, אסירים ובני משפחותיהם, וכלה בשימוש בגופות כקלפי מיקוח. כל אחד מהם מעיד על הקלות שבה מקבל בית המשפט את עמדת המדינה, על הלוליינות המשפטית שלה נדרשים השופטים במטרה להעניק חותמת משפטית לפגיעה קשה בזכויות האדם, ועל כך שבשורה התחתונה, כמבואר לעיל, בית המשפט העליון אינו בא לשרת את הצדק אלא דווקא את הכיבוש.

לקראת הדיון שהחל ב-18.3.19 במועצת זכויות האדם של האו"ם בדו״ח ועדת החקירה בנושא ההפגנות מול הגדר בעזה, פרסם בצלם נייר עמדה הקובע מדוע יש להתייחס להודעה הישראלית על ״חקירת״ 11 מקרי מוות של מפגינים כאל מהלך תעמולתי גרידא. במכתב ששיגר מנכ״ל בצלם ליו״ר ועדת החקירה של האו״ם, מר סנטיאגו קנטון, נאמר כי יש לדחות את מארג השקרים שטוותה ישראל בעודה ממשיכה להרוג: "אין בישראל ולו קמצוץ של נכונות לחקור את המדיניות עצמה, להוקיע אותה ולדרוש מהאחראים לה לתת על כך דין וחשבון". 

הדו"ח מראה כיצד שופטי בית המשפט העליון הכשירו את מערכת התכנון בגדה המערבית ובכך אפשרו לישראל להמשיך וליישם מדיניות בלתי חוקית. שוב ושוב התעלמו השופטים בהחלטותיהם מהעובדה שמערכת התכנון מטילה איסור כמעט מוחלט על בנייה פלסטינית במטרה לאפשר השתלטות ישראלית על כמה שיותר שטחים פלסטינים. הדו"ח, "צדק לכאורה: אחריותם של שופטי בג"ץ להריסת בתי פלסטינים ולנישולם", מתבסס על מחקר מקיף של מאות תיקים, פסקי דין והחלטות בג"ץ שעניינם הריסת בתיהם של פלסטינים בגדה – שבאף אחד מהם השופטים לא קיבלו את טענות העותרים הפלסטינים.

במהלך שני העשורים האחרונים יצרה מדינת ישראל מציאות המאפשרת לה להתנער כמעט לחלוטין מתשלום פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון, על אף שזו חובתה על פי המשפט הבינלאומי. דו"ח חדש של בצלם שמתפרסם הבוקר (רביעי, 8.3) מתחקה אחר המהלך וממחיש את תוצאותיו: בשנים האחרונות ניכרת ירידה דרמטית במספר תביעות הפיצויים שמגישים פלסטינים ומחיר הפגיעה בהם הוזל. מדיניותה זו של ישראל מפגינה את עומק הזלזול בחייהם, בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים.

הדו"ח מפרט את הסיבות שהובילו את בצלם להפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית. החלטה זו, שהיא בלתי שגרתית עבור ארגון לזכויות האדם, התקבלה על סמך מידע שהצטבר ממאות תלונות שהגשנו למערכת, עשרות תיקי מצ"ח ופגישות רבות עם גורמים רשמיים. בצלם ימשיך לתעד ולדווח על הפרות אך החליט שלא לסייע עוד למערכת המשמשת כמנגנון טיוח ואשר פוטרת מראש את הדרגים הצבאיים הבכירים ואת הדרג הפוליטי מאחריות למדיניות שהתוו.

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

מניעת שינה, כבילות ממושכות, אלימות מילולית ולעיתים פיזית; חשיפה לקור וחום; מזון מועט וגרוע; צינוק מצחין, בידוד, היגיינה ירודה. כך נראית חקירה שגרתית במתקן השב"כ בבית הסוהר שקמה, כפי שעולה מדו"ח חדש של המוקד להגנת הפרט ובצלם. הדו"ח מבוסס על תצהירים ועדויות של 116 עצירים ביטחוניים פלסטינים שנחקרו במקום בין אוגוסט 2013 למארס 2014. לפחות 14 מהם נחקרו בעינויים בידי הרשות הפלסטינית זמן קצר קודם לכן. משטר חקירות זה של השב"כ מופעל באישור רשויות המדינה, לרבות בג"ץ

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

הדו"ח בוחן את השלכות בידודה של רצועת עזה בידי ישראל על זכותם של פלסטינים לחיי משפחה. ישראל אוסרת על המעבר בין הרצועה לגדה למעט במקרים חריגים. בכך היא מפרידה בין בני משפחה ומונעת מבני זוג שאחד מהם מרצועת עזה והשני מהגדה המערבית או מישראל לנהל שגרה סבירה. עשרות אלפי אנשים נאלצים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, שבה המדינה חודרת להיבטים האינטימיים ביותר של חייהם באמצעות שורת נהלים נוקשים. הדברים הפשוטים ביותר והמובנים מאליהם – הקמת משפחה, חיים משותפים עם בן הזוג ועם הילדים ושמירה על קשר רציף עם משפחות המוצא של שני בני הזוג – הופכים לבלתי ניתנים להשגה.

כ-60% מאדמות הגדה המערבית מוגדרות כשטח C וישראל שולטת בהן בלעדית. בשטח זה חיים כ-180,000 פלסטינים, ובו עיקר עתודות הקרקע להתיישבות ולפיתוח של כלל הגדה. ברובן מונעת ישראל בנייה ופיתוח פלסטיניים בעילות שונות, כמו היותן "אדמות מדינה" או "שטחי אש". מדיניות התכנון הישראלית מתעלמת מצורכי האוכלוסייה: מסרבת להכיר בכפרים שבשטח זה ולתכננם, מונעת פיתוח וחיבור לתשתיות והורסת בתים. לאלפי תושבים נשקף איום בגירוש מבתיהם בעילת מגורים בשטחי אש או ביישובים "בלתי חוקיים". בנוסף, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים והיא מגבילה את גישת הפלסטינים אליהם.

עשור לאחר תחילת בנייתה של גדר ההפרדה ניכרת הפגיעה הקשה שלה בקהילות הפלסטיניות שעל אדמתן נבנתה. לאחר השלמתו של כשני-שליש מהתוואי, הצטמצמה הפעילות החקלאית-כלכלית באזורים אלה. הפיצול המרחבי בין קהילות שכנות ובין הקהילות לאדמותיהן שוחק את יכולתן לשרוד ומשתק כל אפשרות לפיתוח בר-קיימא שלהן. מציאות זו מהווה הפרה של התחייבות המדינה לבג"ץ לפיה הגדר לא תפגע באופן קשה בקהילות אלה.

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

ישראל הנהיגה באזור זה משטר המנצל את משאבי האזור באינטנסיביות ובהיקף רחבים יותר מאשר בשאר חלקי הגדה המערבית, ואשר מונע מהפלסטינים שימוש ברוב השטחים ומשאבי המים המצויים בו.

הדו"ח השנתי הסוקר שורה ארוכה של הפרות של זכויות האדם שביצעה ישראל בשטחים בשנת 2008, קודם ל"מבצע עופרת יצוקה". אלה כללו בין היתר הריסה נרחבת של בתים, המשך הבנייה של מכשול ההפרדה בתוך שטח הגדה המערבית, הרחבת התנחלויות והימנעות מאכיפת חוק על מתנחלים אלימים. הדו"ח מתייחס גם לתופעה הנרחבת של היעדר מתן דין וחשבון של אנשי כוחות הביטחון על הפרות של זכויות האדם.

מהדו"ח עולה כי רשויות המדינה ומתנחלים סיפחו בפועל להתנחלויות ממזרח לגדר ההפרדה רצועות קרקע ששטחן הכולל מגיע לעשרות אלפי דונם. ההשתלטות על הקרקעות נעשית בעיקר באמצעות מעשי תקיפה והתנכלויות של מתנחלים ואנשי כוחות הביטחון והקפה של שטחים סביב התנחלויות בגדרות ובאמצעים פיזיים ואלקטרוניים.

מדיניות ההפרדה הישראלית במרכז חברון הביאה לסגירה של לפחות 1,014 בתי עסק במרכז חברון בתקופת האינתיפאדה. לפחות 659 משפחות פלסטיניות נאלצו לנטוש את בתיהן. כך עולה מדו"ח משותף של בצלם והאגודה לזכויות האזרח בישראל.