במשך שלושה ימים התעללו חיילים בשישה עצורים מרצועת עזה, שלושה מהם קטינים, ללא הפרעה

8 מאי 2016

ב-10.10.15 קיימו צעירים פלסטינים ממחנה הפליטים אל-בוריג' שבמרכז רצועת עזה הפגנה בסמוך לגדר המערכת. מתחקיר בצלם עולה כי בהפגנה, שהחלה בשעות אחר הצהריים ונמשכה עד לשעות הערב, השתתפו כ-300 צעירים. חלק מהמפגינים יידה אבנים לעבר חיילים שעמדו מאחורי סוללת עפר מעברה של הגדר ובמרחק מסוים ממנה, וירו לעבר המפגינים רימוני גז. במהלך העימותים עקרו כשישה או שבעה צעירים את שער הברזל הקבוע בגדר והחלו להתקדם לעבר שטח ישראל. כוחות צבא שכללו מספר ג'יפים החלו לסרוק את האזור בחיפוש אחריהם, בין השאר תוך שימוש בפצצות תאורה ובכלבים. לאחר שהצעירים הבינו כי מתנהל מרדף אחריהם, הם התפצלו והחלו לרוץ לכיוונים שונים, חלקם לתוך שטח ישראל. אחרים ניסו לשוב לאחור לכיוון הגדר, שם התקיימו עדיין עימותים בין הצבא למפגינים.

מפגינים פלסטינים על גדר המערכת שבין עזה לישראל. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס, 13.10.15

שישה מפגינים שחצו את הגבול נעצרו באותו ערב על-ידי הצבא. שלושה מהם, כולם קטינים, מסרו לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה עדויות מהן עולה כי הם נתפסו באמצעות כלבים שרדפו אחריהם. החיילים והחיילות שעצרו אותם הפעילו נגדם אלימות קשה בעת המעצר ובדרכם לבסיס הצבאי שאליו נלקחו, שמיקומו לא ידוע להם. בבסיס זה התעללו החיילים בששת העצורים קשות במשך שלושה ימים: הם החזיקו אותם כבולים בשטח פתוח לכל אורך התקופה, הכו אותם שוב ושוב, מנעו מהם מזון ושתייה, השפילו אותם בדרכים שונות ומנעו מהם שינה באמצעות השמעת מוזיקה רועשת ושפיכת מים קרים על גופם. אחד הקטינים העיד כי במהלך שלושת הימים החיילים כיבו על ידיו ועל רגליו סיגריות.

אחד מהשלושה, עבד א-רחמאן אבו המיסה, בן 15, סיפר בעדות שמסר ב- 24.2.16 כיצד תפסו אותו החיילים ועל ההתעללות שעבר:

כמה דקות אחרי שהגעתי להפגנה, התקדמתי ביחד עם כמה בחורים ועקרנו את שער הברזל שבגדר הגבול. נכנסתי לתוך השטח הישראלי והתחילו לרדוף אחרינו ג'יפים צבאיים ישראליים, בערך חמישה ג'יפים. החיילים ירו מסביבנו. המשכנו לרוץ מזרחה, לתוך השטח הישראלי ולתוך הצמחייה. רצנו מרחק גדול וכבר לא ראינו את הגבול, כבר היה ערב והחשיך. בשלב כלשהו ירד הלילה והתחלתי לפחד כי הבנתי שהסתבכנו. לא יכולתי לחזור בחזרה לגבול כי ההפגנה הסתיימה והחיילים התמקדו בלחפש אותנו. לא הייתה לי כוונה להמשיך הלאה לתוך ישראל. רק רציתי לברוח מהחיילים ומהירי. המשכנו לרוץ עד השעה 21:30 בערב. החיילים ירו פצצות תאורה באזור ושלחו כלבים לרדוף אחרינו.
שני כלבים השיגו אותי. אחד תפס אותי ברגל שמאל והכלב השני נעמד על החזה שלי. אותו דבר קרה גם לעבד א-רחמאן עייאדי שהיה אתי. שני כלבים אחרים תקפו אותו. התחלתי לצעוק כי פחדתי מהכלבים. כעבור שתי דקות בערך הגיעו כמה חיילים וחיילות והרחיקו מאתנו את הכלבים. אחר-כך החיילים הורו לנו להוריד את כל הבגדים ונשארנו ערומים לגמרי במשך כמה דקות. ואז התלבשנו והחיילים הורו לנו לשבת על הרצפה. חיילת קשרה לי את הידיים מאחורי הגב ושמה לי כיסוי עיניים. אותו דבר קרה גם עם עבד א-רחמאן. העבירו אותנו באחד הג'יפים הצבאיים למחנה צבאי כלשהו, מרחק של עשר דקות נסיעה בערך. הם הורידו אותנו שם, שחררו אותנו מהאזיקים והורידו לנו את כיסויי העיניים. אחד החיילים הכניס אותי לחדר שהיו בו שולחן משרדי ומחשב. ישבו שם שני אנשים בלבוש אזרחי. הם לא הציגו את עצמם. אחד מהם שאל אותי איך קוראים לי, לאיזה ארגון אני משתייך ואיפה אני גר. אחרי שעניתי על השאלות שלו חייל אחר לקח אותי והושיב אותי על הרצפה ברחבה של הבסיס. הוא אזק לי שוב את הידיים באזיקון פלסטיק וכיסה לי את העיניים. הםהכניסו לחדר גם את עבד א-רחמאן, ואז הביאו גם אותו לרחבה והושיבו אותו לא רחוק ממני. הצלחתי לראות אותו מתחת לכיסוי העיניים.
אחר-כך החיילים הפעילו מוזיקה. היו שם הרבה חיילים וחיילות והם התחילו לרקוד. כל כמה דקות מישהו מהם הכה אותנו עם קת הנשק, או נתן לנו סטירה או בעיטה. נשארנו ככה שלושה ימים, ברחבה של הבסיס. נתנו לנו רק חתיכת לחם וקצת מים, וכל כמה זמן הכו אותנו. החיילים שיחקו כדור רגל בזמן שהיינו ברחבה ובעטו עלינו את הכדור. מרוב מכות כבר סבלנו מכאבים קשים בכל הגוף. בלילות, כשהם ידעו שאנחנו ישנים מרוב תשישות, הם הביאו דלי של מים ושפכו עלינו. היה מאוד קר, במיוחד בלילה, והם כל הזמן מנעו מאתנו לישון.
באחת הפעמים, כשסבלתי מאוד מכאבים במהלך הלילה, הגיע חייל והוריד את הסרט שכיסה את העיניים שלי. הוא הורה לי לשתות נוזל צהוב שהיה בכוס שהוא החזיק. שאלתי אותו מה זה והוא אמר שזו תרופה. לנוזל היה טעם מר, הרגשתי שריפה בגרון ושתיתי את כל מה שהיה בכוס. אחר-כך כבר לא הייתי מודע למצב שלי, ישנתי במשך כמה שעות. כשהתעוררתי הרגשתי סחרחורת.

חיילים משקיפים על מפגינים מצדה השני של גדר המערכת שבין ישראל לרצועת עזה. התמונה צולמה על-ידי מפגינים.

תאופיק אל-עוואודה, בן 17, נעצר גם הוא באותו אירוע. בעדותו שמסר ב-5.4.16 סיפר על ההתעללות שעבר בבסיס הצבאי שבו הוחזק במשך שלושה ימים:

אחרי שנעצרתי לקחו אותי לבסיס צבאי. החיילים נתנו לי לדבר עם מישהו בטלפון והוא שאל אותי איך קוראים לי ולמה הגעתי לגבול. אחר-כך הם לקחו אותי לחצר, ושם הייתי במשך שלושה ימים עם האחרים. השאירו אותנו שם בקור העז. במשך שלושת הימים האלה החיילים עינו אותנו. לפעמים כשיישנו הם שפכו עלינו מים קרים, כדי למנוע מאיתנו לישון. הם מנעו מאיתנו אוכל ומי שתיה, והליכה לשירותים במשך שלושה ימים. לפעמים הגיע חייל והידק את האזיקים על הידיים שלנו, באופן שהכאיב לנו מאוד; בפעמים אחרות באו חיילים והרביצו לנו בכל הגוף, עם קתות הרובים שלהם; לפעמים החיילים שיחקו כדורגל והעיפו את הכדורים עלינו; בפעמים אחרות הם הפעילו מוזיקה ובעטו בנו בפנים ובכל הגוף.

מוחמד מוחסן אל-עזאזי, בן 15, סיפר גם הוא לתחקירן בצלם ב-3.4.16 על האלימות שהופעלה נגדו במהלך מעצרו וכן על ההתעללות הקשה שסבל במשך שלושה ימים:

אחד הג'יפים הצבאיים תפס ועצר אותי כשניסיתי לחזור לעזה. בערך שבעה חיילים ירדו מהג'יפ, ואחר-כך הגיע עוד ג'יפ, וירדו ממנו כמה חיילים שכיוונו אליי את הרובים שלהם. הם הורו לי לעצור ולהרים את הידיים. אחד החיילים ציווה עלי להוריד את המכנסיים. סירבתי כי הכוונה שלו הייתה להשפיל אותי. החיילים התקדמו אליי ואחד מהם הכה אותי בגב עם קת הרובה שלו. הוא הוריד לי את המכנסיים וגם את ה"בוקסר" ואז הלביש לי את ה"בוקסר" בחזרה, וקשר לי את הידיים מאחורה באזיקי פלסטיק. הייתי זרוק עם הפנים לאדמה, ואז 3 חיילים היטו אותי כך ששכבתי על צד ימין והתחילו לבעוט בי עם המגפים שלהם ולהכות בי עם הרובים בכל הגוף. אחת המכות פגעה בשיניים שלי ונשברה לי שן קדמית. הרגשתי שבלעתי אותה. הם מיקדו את המכות במיוחד באזור הבטן והתחלתי להקיא דם.
אחרי כמה זמן הם עזבו אותי זרוק על האדמה. אחר-כך הגיע ג'יפ צבאי אחר הגיע שעצר בדיוק לידי. הנהג ירד ממנו והתחיל להכות אותי. אחר-כך הם העלו אותי לג'יפ והמשיכו להכות כל הנסיעה. הגענו לבסיס צבאי והם הורידו אותי מהג'יפ והושיבו אותי על הקרקע בחוץ. אחרי שעה הם לקחו אותי לקצין מודיעין בלבוש אזרחי שהתחיל לחקור אותי. הוא שאל אותי למה באת לגבול ולמה אתה מיידה אבנים. הוא רצה לדעת גם את השמות של בני המשפחה שלי ואיפה אני גר. לכל אורך החקירה הייתי עדיין בתחתונים בלבד, ורעדתי מקור.
אחרי רבע שעה בערך הוציאו אותי מהחדר והביאו לי מכנסיים וחולצה. בזמן שהוציאו אותי ראיתי חמישה צעירים אחרים שכולם היו בהפגנה בגבול וגם הם נעצרו. כולם ישבו על הרצפה כבולים עם עיניים מכוסות. החיילים צירפו אותי לצעירים. כולם נחקרו, אחד אחד.
אחרי כמה זמן ראיתי את החוקר יוצא מחדר החקירות ואז הגיע אחד החיילים, הפשיט אותי שוב והחליף את האזיקים שעלי באזיקי פלסטיק דקים. הוא כבל אותי עם הידיים מאחורי הגב והידק את האזיקים ככה שהידיים שלי כאבו מאוד. כשצעקתי מכאב וביקשתי מהם שיתירו קצת את האזיקים אחד החיילים הידק אותם עוד יותר. אחר-כך, בכל פעם שאחד מהחיילים עבר לידי, חטפתי מכות.
ככה עברו עליי שלושה ימים. אני והבחורים האחרים ישבנו על הקרקע בחוץ, ומתי שבא להם היו באים לתת לנו מכות. לפעמים הם הפעילו מוזיקה והיכו אותנו לקול המוזיקה. כשביקשנו מים החיילים הביאו לנו מים ושפכו לנו על הפנים. לפעמים הם שיחקו מסביבנו כדורגל ופוגעו בנו עם הכדור. באחת הפעמים, כשהתחננו בפניהם מרוב צמא, הגיע חייל דובר ערבית – ונתן לי משהו לשתות. חשבתי שזה מים, אבל כששתיתי הטעם היה מר והרגשתי סחרחורת. הבנתי שנתנו לי אלכוהול. בפעם אחרת – נדמה לי שזה היה למחרת – ביקשתי מים והביאו לי שוב אלכוהול, וכשטעמתי סירבתי לשתות הם שפכו את זה עליי.
במשך שלושה ימים סבלנו מהתעללות בלתי פוסקת. בזמן שרעדנו מקור, הם שפכו עלינו מים קרים, הם מנעו מאיתנו שינה; בשלב מסוים היכו אותי בכתף השמאלית עם מכשיר חד והתחלתי לדמם. הם סירבו להגיש לי עזרה; הם כיבו עליי סיגריות, לפעמים על רגל שמאל ולפעמים על יד ימין.

ב-28.12.15 הורשעו אל-עוואודה ואל-עזאזי בעבירות של הסתננות והתפרעות. אבו המיסה הורשע בהסתננות בלבד. במסגרת עסקאות הטיעון עליהן חתמו, נשפטו השלושה לארבעה עד שישה חודשי מאסר. בפרוטוקול בית המשפט ציין השופט כי קצין המבחן שפגש את מוחמד אל-עזאזי התרשם כי חווית המעצר, ובייחוד השהות בבסיס הצבאי, היו טראומטיות עבורו.

מעדויותיהם של הקטינים עולה תיאור מבהיל של התעללות קשה, כאשר החיילים מנצלים, ללא כל הפרעה, את הכוח שבידיהם. יכולתם של חיילים להפוך בסיס צבאי בקלות כה רבה לשטח אקס-טריטוריאלי, שבו הם עושים כרצונם בקטינים מבלי שאיש ירסן אותם, היא בין השאר תולדה של מערכת אכיפת החוק הצבאית המאפשרת מזה שנים ארוכות לאנשי כוחות הביטחון לנקוט אלימות כלפי עצורים, לרבות קטינים, מבלי שהדבר יוביל לנקיטת צעדים כלשהם נגדם.

ב-2.5.16 פורסם בעיתון "הארץ" כי מצ"ח פתחה בחקירה בנושא, אולם ניסיון העבר מלמד כי חקירות אלה מסתיימות בדרך כלל בלא כלום משום שלא נועדו לגילוי האמת אלא ליצירת מראית עין של מערכת אכיפת חוק מתפקדת.

פריטים מומלצים

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012

אמבולנסים ליד מתחם המגורים של המשפחה בליל האירוע. התמונה באדיבות המשפחה

שגרה אלימה

חיילים כלאו במחסן 21 בני משפחה, בהם 7 קטינים, התנפלו על כמה מהם והכו אותם; שישה סיימו את הלילה בבית החולים, אחד מהם עדיין במעצר

ביום ראשון, 12.12.21, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, דפקו חיילים על דלת דירתם של מחמוד, בן 57, ונידאא, בת 55, סלהב וארבעת ילדיהם, הגרים בשכונת ח'ירבת קלקס בחברון. כשפתח מחמוד את הדלת נכנסו לביתו כעשרים חיילים ודרשו לדעת היכן בנו אנס, בן 24, סטודנט באוניברסיטת חברון. לאחר מכן הם כלאו את אנס בחדרו שבקומת הקרקע והובילו את מחמוד ושלושה מילדיו לחדר הצמוד לו, המשמש כמחסן. חיילים שהקיפו את הבית בו גרה משפחת סלהב הובילו למחסן קרובי משפחה נוספים הגרים באותו מתחם, עד שבסופו של דבר הם כלאו במחסן 21 מבני המשפחה, בהם שבעה קטינים. עשרה חיילים שמרו עליהם. מתוך המחסן שמעו בני המשפחה את צעקותיו של אנס, שחיילים הכו בחדר הסמוך. אחיו איבראהים, בן 16, ניסה למחות על המתרחש, אז התנפלו עליו כל החיילים והכו גם אותו. במהלך ויכוח שהתפתח לאחר מכן, גררו החיילים על רצפת המחסן את בן דודו אוסאמה סלהב, בן 24. ראשו נחבט באקווריום ריק שהתנפץ ופצע אותו. החיילים הזעיקו אמבולנס צבאי שפינה אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. בסביבות השעה 2:30 עזבו החיילים את המקום ולקחו איתם את אנס, כשידיו אזוקות ועיניו מכוסות. הם הסיעו אותו במהלך כמה שעות, עד שבסביבות השעה 8:30 הגיעו למתקן הכליאה עציון, שם הוחזק בג'יפ עד לשעה 12:00. במשך כל השעות הללו הוחזק אנס ללא אוכל, מים או גישה לשירותים. אנס הוכנס לשיחה עם קצין שב"כ, שהזהיר אותו לבל ישתתף בפעילות של חמאס לציון יום השנה להקמת הארגון. השיחה ארכה פחות משעה ולאחריה הוא שוחרר ושב לביתו יחד עם סטודנטים נוספים, שזומנו גם הם לשיחת אזהרה דומה. לאחר שהחיילים עזבו, פונו חמישה מבני המשפחה לקבלת טיפול בבית חולים עאליה בחברון. על שלושה מהם אובחנו חבורות ושתיים היו במצב של הלם. בסביבות השעה 5:00 שוחררו כולם לביתם. אוסאמה סלהב שוחרר למחרת מבית החולים, נעצר והוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפת חיילים באותו לילה. עשרות חיילים נכנסו באישון לילה למתחם מגורים בחברון שבו גרים כשלושים בני אדם, העירו את הדיירים, כלאו את רובם במחסן והתנפלו על חלקם במכות. התוצאה: שישה פונו לבית החולים ושני עצורים – אחד מהם עד היום. זהו אינו אירוע חריג אלא חלק משגרת החיים הבלתי נסבלת שכופה משטר האפרטהייד על תושבי הגדה הפלסטינים. תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש גבו עדויות מבני משפחת סלהב על ליל הביעותים שעבר עליהם. כאן עדויותיהם: אחד האחים, אחמד סלהב, בן 52 ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר ביום האירוע: ב-12.12.21, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים וצעקות מכיוון הבית של אחי מחמוד. יצאתי מהר החוצה ואחריי יצא גם הבן שלי אוסאמה. בחוץ נתקלנו בחיילים שהובילו אותנו למחסן שבקומת הקרקע בבית של מחמוד. במחסן כבר היו אחי מוחמד והבן שלו, נור א-דין, בן 23, ויותר מעשרה חיילים, בהם קצין. חלק מהחיילים תקפו את איבראהים, הבן של מחמוד. בינתיים החיילים הביאו גם את האחיינים שלי, מרים, בת 20, שהיא הבת של מחמוד, וסלאח א-דין, בן 19, הבן של מוחמד. הם הביאו גם את הבן שלי אמג'ד, בן 27. התפתח ויכוח בינינו לבין החיילים שדחפו אותנו והורו לנו לשבת על הרצפה ולא לזוז, תוך שהם ממשיכים לתקוף את איבראהים. הוויכוח הפך להתגוששות ואז כמה חיילים התנפלו על הבן שלי, אוסאמה, הכו אותו בידיים ובקתות הרובים שלהם ובעטו בו. אני ומוחמד ניסינו לחלץ את אוסאמה מידי החיילים. הם דחפו אותנו. כמה מהם תקפו את מוחמד וחיילים אחרים המשיכו להכות את אוסאמה. הם סחבו אותו לפינת המחסן ושם נפל עליו אקווריום והתרסק לו על הראש. ראיתי את אוסאמה שוכב על הרצפה בלי לזוז. ראיתי שהוא נפגע קשה, חשבתי אפילו שאולי הוא מת. החיילים סחבו אותו החוצה ואני יצאתי אחריהם. בינתיים הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים והפרמדיקים הכניסו את אוסאמה לאחד מהם ונתנו לו עזרה ראשונה. לפני שהאמבולנס נסע הקצין הורה להעביר את אוסאמה לאמבולנס צבאי ושמעתי את אחד החיילים אומר שיפנו אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. אוסאמה דימם מהראש והפנים שלו היו מכוסות בדם. אחרי שפינו את אוסאמה החיילים הובילו את אנס לג'יפ שחנה קרוב ועזבו איתו את המקום. היו לי כאבים בגב וביד שמאל מהמכות של החיילים אבל לא נזקקתי לטיפול. אחי מוחמד, האחיין שלי איבראהים והבן שלי אמג'ד פונו בשני האמבולנסים לבית החולים הממשלתי עאליה בחברון וקרוב משפחה שלנו הסיע לשם גם את האחייניות שלי מרים ואסמאא, בת 17, בתו של מוחמד, כי הן היו בהלם. כולם חזרו מבית חולים בסביבות השעה 6:00. למוחמד, אמג'ד ואיבראהים היו חבורות על הגוף. בבוקר הלכתי לתחנת המשטרה בקריית ארבע אחרי שקרוב משפחה שלי, שביקר את אוסאמה בבית החולים סורוקה, אמר שהוא הועבר לשם. כשהגעתי לשם חוקר גבה ממני עדות על מה שקרה ורק אחר כך נתן לי לראות את הבן שלי. אוסאמה ישב בכיסא ולא היה מסוגל לזוז. הראש שלו היה חבוש והיה לו פצע בפנים. השוטרים הודיעו לי שהם מעבירים אותו לבית המעצר בעציון. איבראהים סלהב, בן 16, בנם של מחמוד ונידאא ואחיו של אנס, סיפר בעדות שמסר ביום האירוע: התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת שלנו. קמתי מהר והלכתי לכיוון הדלת וראיתי את אבא שלי פותח אותה. כמה חיילים נכנסו ושאלו את אבא שלי על אחי הגדול אנס. כשהחיילים ראו אותי, הם הובילו אותי למחסן בקומת הקרקע של הבית שלנו. תוך כמה רגעים הם הביאו לשם גם את דוד שלי מוחמד ואת הבנים שלו, ובהמשך גם את דוד שלי אחמד ואת הבנים שלו ועוד בני משפחה. הקצין הורה לי לשבת על הרצפה. לא צייתי מיד ושאלתי את הקצין על מה אני אמור לשבת ואז הוא ועוד בערך עשרה חיילים שהיו שם תקפו אותי. הם הכו אותי בידיים ובקתות רובים ובעטו בי ואז הפילו אותי על הרצפה. כל הזמן צעקתי וביקשתי שיפסיקו להרביץ לי, שאלתי אותם מה עשיתי להם. הם רק אמרו לי לשתוק והמשיכו להכות אותי. הדוד שלי מוחמד ניסה לחלץ אותי מידיהם והם דחפו אותו והושיבו אותו על הרצפה. אחרי שהם הפסיקו להרביץ לי ולדוד שלי, הקצין והחיילים עברו לבן דוד שלי אוסאמה ותקפו אותו. הם הפילו אותו על הרצפה וגררו אותו לאחת הפינות של המחסן ו אז נפל עליו אקווריום שעמד על שולחן קטן. הראש והפנים של אוסאמה היו מכוסים בדם והוא לא זז. כולם במחסן התחילו לצעוק והתחילה התגוששות בין הדודים שלי לחיילים. החיילים סחבו את אוסאמה החוצה ודוד שלי אחמד יצא איתם. אחריו יצאו גם כל שאר החיילים. אחמד חזר וסיפר לנו שפינו את אוסאמה באמבולנס ישראלי לבית החולים סורוקה. הייתי מותש והיו לי כאבים בכל הגוף מהמכות. ראיתי את דוד שלי מוחמד יושב על הרצפה, הוא לא היה מסוגל לקום. אז גיליתי שהחיילים עצרו את אח שלי אנס. שני אמבולנסים פלסטיניים פינו אותי, את בן דוד שלי אמג'ד ואת דוד שלי מוחמד לבית החולים הממשלתי עאליה בחברון. בחדר המיון פגשתי גם את שתי בנות הדוד שלי, מרים ואסמאא, שסבלו מהלם. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן ומצאו עליי חבורות בכל חלקי הגוף. חזרתי הביתה ונכנסתי מיד למיטה. אחי אוסאמה טופל בבית החולים סורוקה ואז הועבר לתחנת המשטרה בקריית ארבע ומשם לבית המעצר בעציון. אני לא יודע לאן לקחו את אחי אנס. ניסרין סלהב, בת 12, בתם של מוחמד ואינתיאסר, סיפרה בעדות שמסרה ב-27.12.21: באותו לילה צפיתי בסדרה תורכית בטלוויזיה. אימא שלי ואחותי אסמאא כבר ישנו. פתאום ראיתי פנסים מאירים דרך החלונות שלנו. ניגשתי לחלון וראיתי הרבה חיילים מסביב לבית. הערתי מהר את אימא שלי ואת אסמאא. אימא יצאה מהחדר והופתעה לגלות חמישה חיילים מחזיקים את האחים שלי, את נור א-דין, בן 23, וסלאח א-דין, בן 19. החיילים הובילו אותנו למחסן של הדוד שלי מחמוד, שם היו כבר דודים שלי וחלק מהילדים שלהם. כולם ישבו על הרצפה והחיילים כיוונו אליהם נשק. הם הורו גם לנו לשבת על הרצפה וכולנו התיישבנו. ישבתי ליד בת דוד שלי מרים, שבכתה. ראיתי את החיילים גוררים את בן דוד שלי אנס לחדר אחר. שמעתי את הקולות שלו ושל החיילים וזה נשמע כאילו הם מרביצים לו. פחדתי מאוד בגלל ההתנהגות הברברית של החיילים. בן דוד שלי איבראהים התווכח עם החיילים והם מיד התחילו להרביץ לו. נהייה שם בלגן גדול ואז ראיתי את בן דוד שלי אוסמה צועק על החיילים בעברית, לא הבנתי מה הוא אמר. אחד החיילים נגח לו במצח והתפתחה ביניהם קטטה ואז עוד לפחות עשרה חיילים התערבו ותקפו את אוסאמה. הם הרביצו לו עם קתות הרובים שלהם וגררו אותו. הראש שלו פגע באקווריום ישן, שהתרסק עליו. דם כיסה את הראש ואת הפנים של אוסמה. אני צעקתי, בכיתי ורעדתי מפחד. אבא והדודים שלי ניסו להגן על אוסאמה ואז החיילים תקפו גם אותם והרביצו להם. אני, מרים ואסמאא בכינו וצעקנו. החיילים הוציאו אותנו ואת שאר הילדים והנשים מהמחסן ולקחו אותנו לבית של דוד שלי מחמוד שבקומה השנייה. שמענו משם את הצעקות והבנו שהחיילים ממשיכים להרביץ לאבא שלי ולדודים שלי. חמישה חיילים שמרו על הכניסה לדירה ומנעו מאיתנו לצאת. אסמאא בכתה כל כך עד שלא יכלה כמעט לנשום. גם מרים המשיכה לבכות וגם אני בכיתי ורעדתי מפחד. נשארנו ככה עד שהחיילים עזבו.. ראינו מהמרפסת שהם לקחו איתם את אנס, שהיה כבול בידיים, ושפינו את אוסאמה באמבולנס ישראלי. אחרי שהחיילים עזבו ירדנו למחסן וראינו את אבא שלי שוכב על הרצפה וצועק מכאבים. היה דם על רצפת החדר ועל הקיר. אני ואסמאא ישבנו על הרצפה ליד אבא ובכינו. הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים והצוות שלהם פינה את אבא שלי ואת בני הדודים שלי, איבראהים ואמג'ד, לבית חולים. קרוב משפחה הסיע לשם במכונית הפרטית שלו גם את אסמאא ואת מרים. אסמאא התקשתה לנשום ומרים צעקה ולא הפסיקה לבכות. זה היה מחזה מחריד. החיילים התנהגו בצורה ברברית וחסרת רחמים. אני לא יכולה לשכוח את מה שראיתי באותו לילה. עכשיו אני מפחדת אפילו ללכת לשירותים בלילה ומעירה את אימא שלי כדי שתלווה אותי. אני חוששת שאתקל שוב בחיילים בתוך הבית שלי, בלי שאדע שהם נכנסו אליו. אנס סלהב, בן 24, בנם של מחמוד ונידאא סיפר בעדות שמסר ב-20.1.22: החיילים הכניסו אותי לחדר שליד המחסן וכל הזמן דרשו את הטלפון שלי. אמרתי להם שאין לי טלפון. הם דחפו אותי והכו אותי בידיים שלהם וגם בקתות רובים. שמעתי את בני המשפחה שלי צועקים מהמחסן שליד, אבל לא ידעתי מה קורה שם. אחרי שעה בערך הוציאו אותי החוצה והובילו אותי לג'יפ. בדרך ראיתי את בן דוד שלי אוסאמה שוכב על הקרקע בחצר, מול הבית ושמעתי את הדודים שלי צועקים שיתנו לו טיפול רפואי. ראיתי אמבולנסים חונים ברחוב. החיילים הכניסו אותי לג'יפ וכיסו לי את העיניים. הג'יפ נסע להתנחלות בית חגי. בדרך ביקשתי כדור נגד כאב ראש אבל הם לא נתנו לי כלום, גם לא מים או אוכל. אחר כך הג'יפ נסע למקום אחר, חזר לבית חגי ובסוף הוא נסע לעציון. הגענו לשם בסביבות 9:00-8:30. השאירו אותי בתוך הג'יפ עד 12:00 בלי מים, בלי אוכל ובלי אפשרות ללכת לשירותים. אז הכניסו אותי לחקירה אצל רכז השב"כ האזורי שקוראים לו תייסיר. הוא לא האשים אותי בכלום ורק הזהיר אותי מהשתתפות בפעילות של חמאס. אמרתי לו שהחיילים פלשו לבית שלנו ותקפו אותי ואת בני המשפחה שלי והוא אמר שזו יחידה של חיילים חסרי ניסיון והם לא יודעים איך להתנהג עם אנשים. אחרי פחות משעה שיחררו אותי. חיכיתי מחוץ לעציון עד שהם שיחררו עוד סטודנטים שראיתי בפנים, ונסענו ביחד לחברון וכל אחד לבית שלו. היו לי חבורות בכתף ובגב וסבלתי מכאבים במשך כמה ימים

3 פברואר 2022

סועאד אל-עמור, שלא זכתה לראות את בנה סאמי שנפטר במהלך מאסרו לאחר שנתיים שבהם מנעה ממנה ישראל לבקר אותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 23.11.21

רצועת עזה

אפילו לא שיחת טלפון: ישראל כופה נתק מוחלט בין כ-230 האסירים הביטחוניים מרצועת עזה ומשפחותיהם

נכון ל-7.12.21, לפי "מועדון האסיר הפלסטיני", ישראל מחזיקה בכ-230 אסירים ביטחוניים תושבי רצועת עזה. כ-70 מתוכם משתייכים לארגון חמאס. בתחילת 2020, ולאחר התפרצות נגיף הקורונה, ביטלה ישראל את ביקורי המשפחות אצל כל האסירים. באמצע יוני 2020 חודשו הביקורים, למעט אצל אסירים ביטחוניים "שאינם תושבי ישראל". בהודעה שפורסמה נכתב כי התרת הביקורים גם אצל אסירים אלה תיבחן "בהמשך בכפוף לפתיחת מעברי הגבול ותאום מול הצלב האדום". מאחר שלאסירים הפלסטינים המוגדרים "ביטחוניים" אסור לקיים שיחות טלפון עם משפחותיהם, לא נותרה בפניהם כל אפשרות לשמור על קשר עם משפחותיהם. בדצמבר 2020 הגיש המוקד להגנת הפרט עתירה לבג"ץ בשם שמונה ארגוני זכויות אדם, בדרישה לאפשר לאסירים הפלסטינים לשוחח בטלפון עם בני משפחותיהם. בעקבות העתירה, אפשרה המדינה שיחת טלפון אחת בלבד לכל אסיר "ביטחוני" במשך חודש רמדאן. ביוני 2021 פנה המוקד להגנת הפרט לשב"ס ודרש לחדש את הביקורים אצל אסירים מהגדה מערבית ומרצועת עזה. כחודש לאחר מכן אישר השב"ס את חידוש הביקורים של משפחות אסירים מהגדה המערבית בלבד. בנוגע לאסירים תושבי רצועת עזה לא חל כל שינוי ומשפחותיהם אינן מורשות לבקרם עד היום. מציאות זו משקפת מדיניות ישראלית ארוכת שנים. מאז 2007 ישראל מטילה הגבלות שונות על ביקורי המשפחות של אסירים מרצועת עזה: בתקופות מסוימות נאסרו הביקורים לחלוטין, בתקופות אחרות הן הותרו בכפוף להגבלות דרקוניות – לרבות איסור על ביקורים של ילדים מעל גיל 16 אצל הוריהם הכלואים, ומאז 2017 מונעת המדינה – באישור בג"ץ – ביקורים אצל אסירים המשתייכים לחמאס. האיסור על ביקורי המשפחות מהווה ענישה קולקטיבית של האסירים ושל בני משפחותיהם. ישראל נתלית בשיקולי ביטחון כאלה או אחרים כדי להצדיק הגבלות אלה. אולם טענות אלה הן חסרות בסיס ואינן יכולות להצדיק את הטלת ההגבלות הגורפות, את בידודם של האסירים תושבי הרצועה ואת הסבל הרב הנגרם למשפחותיהם, שבמשך חודשים ואף שנים אינם יכולים להיפגש עם יקיריהם הכלואים או אף לשוחח איתם. תחקירני בצלם אולפת אל-כורד וח'אלד אל-עזאיזה גבו עדויות מבני משפחות האסירים מרצועת עזה, שלא הורשו לבקר את יקיריהם כבר שנתיים: עדותה של אימאן סאלם, בת 55, אשתו של האסיר מג'די סאלם, בן 48, ואם חמשת ילדיהם: נולדתי באזור רמאללה ויש לי עדיין תעודת זהות של הגדה המערבית. ההורים שלי גרים כיום באזור ביתוניא, במחוז רמאללה. ב-2014 נסעתי לבקר את ההורים שלי ברמאללה, בלי בעלי, ונשארתי אצלם למשך שנה, ואז מג'די רצה להצטרף אלינו. ב-24.8.15 הוא ניסה לצאת מהרצועה, דרך מחסום ארז. במחסום עיכבו אותו ועצרו אותו בחשד להשתייכות לארגון החזית העממית. הייתי בהלם, כי לא ציפיתי שהוא ייעצר. גזרו עליו עונש של 9 שנות מאסר, שמהן הוא ריצה כבר שש שנים. נשארתי בגדה שנה בערך, ואז חזרתי לעזה עם הילדים. הגשתי כמה פעמים בקשות להיתר ביקור אצל מג'די באמצעות הצלב האדום, ובכל פעם הן נדחו. ב-2017 קיבלתי היתר עבורי, עבור הבת שלי ויסאל שהייתה אז בת 14, ועבור הבן שלי ממדוח, שהיה אז בן 6. כשהגענו לכלא ביקשנו מאחד הסוהרים לאפשר לממדוח להיכנס אל מאחורי קיר הזכוכית, כדי שיוכל לחבק את אבא שלו, והוא הסכים. זה היה מפגש מאוד עצוב. אני בכיתי כשממדוח חיבק את אביו. זה היה מראה מאוד קשה בשבילי. זה היה הביקור היחיד. מאז לא הרשו לנו לבקר אותו, ובכל פעם הצלב האדום אמר לנו שהצד הישראלי דחה את הבקשה. אחר כך פרצה מגפת הקורונה, וישראל השתמשה בזה כעילה לאסור לגמרי על הביקורים אצל אסירים תושבי עזה. שלחתי לבעלי כסף ובגדים בעזרת משפחות של אסירים מהגדה המערבית. עצרו את בעלי וכלא אותו כשהילדים שלנו היו קטנים וזקוקים לו מאוד. גם עכשיו הם זקוקים מאוד לביקורים אצלו. הם צריכים לראות אותו. ממדוח במיוחד כל הזמן שואל על אבא שלו ואומר שהוא מתגעגע אליו. גם ויסאל, מבקשת הרבה לראות את אבא שלה. כבר ארבע שנים שלא נותנים לנו לבקר אותו. אני מתגעגעת לבעלי, וגם הילדים שלי מתגעגעים לאביהם. אפילו אם ישראל תחדש בעתיד את הביקורים אצל אסירים תושבי עזה, מכל הילדים שלנו, רק ממדוח יוכל לבקר את אבא שלו, כי רק הוא מתחת לגיל 16. מאוד כואב לי עליו. הוא רואה ילדים אחרים עם האבות שלהם ובוכה על זה שמנעו ממנו לגדול עם אבא שלו לידו. הוא אומר: "אני רוצה לראות את אבא, לחבק אותו". בלי בעלי אנחנו לא מצליחים לשמוח, אפילו בחגים ואירועים. הילדים מרגישים בחסרון שלו. הם זקוקים מאוד לנוכחות שלו לידם. עדותה של אימאן עזאם, בת 17, בתו של האסיר ג'ומעה עזאם, בן 53: אבא שלי נעצר ב-4.12.06 ונגזרו עליו 20 שנות מאסר. הייתי אז רק בת שנתיים ואני לא זוכרת כלום, הייתי תינוקת. אחותי הקטנה איה, היום בת 16, הייתה אז רק בת חמישה חודשים. מאז שאבא נעצר העברו אותו מכלא לכלא, היום הוא בכלא הנגב (קציעות). אמא שלי, סבאח עזאם, בת 48, מספרת שאני ואיה נסענו איתה לבקר אותו כמה פעמים. הביקור האחרון שאני זוכרת היה כשהייתי בת עשר ומה שאני זוכרת ממנו בעיקר זה את החיפוש שחיילים עשו לי על הגוף. אני לא זוכרת איך אבא שלי נראה, רק את המדים שהוא לבש, בצבע חום. אני זוכרת גם שבכיתי כשראיתי את אבא. הסוהרים לא נתנו לי להיכנס אליו כדי לחבק אותו, הם כן הרשו ילדים קטנים ותר להיכנס. לי יש שלושה אחים וארבע אחיות שכולם גדולים יותר ונשואים. גם אני ואחותי איה התארסנו לפני כמה חודשים. כבר יותר מעשור שלא נותנים לנו לבקר את אבא. כשהייתי קטנה הלכתי עם אמא להשתתף בעצרת ליד שערי הצלב האדום בעזה. היום אחי פאדי, בן 20, הולך להשתתף בעצרות האלה באופן קבוע. אנחנו דורשים שיאפשרו לנו לבקר את אבא. אני והאחים שלי גדלנו בלי אבא. לקחו אותו מאיתנו כשעוד היינו קטנים. עברו עלינו ימים קשים מאוד בלעדיו. אני זקוקה לו בכל רגע. הוא לא היה בחתונות של האחים והאחיות שלי, פאדי, שאדי, יונס, אסמאא ונידאא. זה עצוב מאוד. גם כשקיבלתי את תעודת הבגרות שלי באוגוסט לא יכולתי לשמוח באמת, אבא חסר לי. אפילו בטקס האירוסין שלי, לפני כמה חודשים, לא יכולתי ממש לשמוח, רציתי שהוא יהיה איתי. אין אף אחד שיכול להיכנס לנעליו. יותר מהכול קשה לנו בחגים. אני רואה את הילדים בשכונה עם האבות שלהם ואבא שלי לא פה. אני מכירה אותו רק מתמונות ישנות. היום כבר לא אזהה אותו. נשארו לו שש שנים בכלא. אני מקווה שהן יעברו מהר ואז אוכל לפגוש אותו ולשמוח איתו. אמא שלי עברה את כל השנים האלה לבד לגמרי. קשה לה מאוד. אני רואה אותה יושבת לבד ובוכה על אבא. היא אומרת שהיא עייפה ושהיא כבר לא יכולה לסחוב. זהו פשע נגד המשפחות של האסירים. למה הם מונעים את הביקורים? עדותה של סועאד אל-עמור, בת 62, אימו של האסיר המנוח סאמי אל-עמור, בן 39, שנפטר במהלך ניתוח לאחר שלא זכה לביקור במשך כשנתיים: ב-1.4.08 הצבא פשט על הבית שלנו ועצר את הבן שלי, השהיד, סאמי. הוא היה אז בן 26, ונשפט למאסר של 19 שנים ו-11 חודשים. באותה שנה עצרו את הבן השני שלי, חמאדה, בן 35, הוא נשפט ל-12 וחצי שנה ושוחרר לפני שנה. בשנים הראשונות אסרו עלינו לבקר אותם, אחרי החטיפה של החייל גלעד שליט, ויכולנו רק להתכתב איתם דרך הצלב האדום. אחרי כמה שנים ישראל חידשה את הביקורים ואז ב-2013 ביקרנו אותם בפעם הראשונה, אני ואבא שלו נסענו לבד כי ישראל אסרה על האחים והאחיות שלהם לבקר. בהתחלה שני הבנים שלי הוחזקו בבתי כלא שונים: סאמי בכלא נפחא, וחמאדה בכלא רמון. ביום הביקור היינו פוגשים את שניהם בכלא רמון. באחד הביקורים הכניסו אותי לחדר לבד, ואחר כך הביאו את חמאדה עם אזיקים על הידיים והרגליים. ראיתי אותו דקה אחת, כשהוא אזוק. פרצתי בבכי כשראיתי אותו ככה. שנה אחר כך, בעלי עאבד, שכיום הוא כבר בן 72, הפסיק לנסוע לביקורים בגלל הדרך הארוכה והבידוק הקפדני המתיש. מאז אני נסעתי לבד לבקר אותו. בכל פעם המתנו שעות במחסום ארז עד שכולם נבדקו. באחת הפעמים אסרו עליי לעבור במחסום. באותו יום כל שאר המבקרים הגיעו לבתי הכלא ורק אני נאלצתי לחזור לעזה. עד היום לא יודעת למה. כשפרצה מגפת הקורונה, בתחילת שנת 2020, הופסקו הביקורים, בטענה שזה בגלל המגפה. במשך שנתיים ישראל לא הרשתה לנו לבקר. הצטרפתי למשמרת המחאה השבועית של משפחות האסירים ליד משרדי הצלב האדום, בדרישה לאפשר את הביקורים. במשך שנתיים עמדתי בקשר עם משפחות של אסירים מהגדה המערבית, העברתי להם בכל פעם כסף בבנק, וביקשתי מהם שיביאו לו בגדים וכסף לקנטינה. בתחילת חודש נובמבר, 2021, סאמי התחיל לסבול מהקאות וחום גבוה, וקיבל טיפול בכלא. אחר כך העבירו אותו לכלא אשקלון, אני לא יודעת למה. לא עלה בדעתי שסאמי חולה כל כך קשה. ב-17.11.21 סאמי נפטר במהלך ניתוח לב בבית החולים סורוקה. נודע לי על מות בני דרך אמצעי התקשורת! זה היה הלם נוראי. התחלנו לצרוח בקולי קולות, אני, בעלי והילדים שלנו. סאמי נפטר רחוק ממני, אחרי שלא ראיתי אותו במשך שנתיים, שלא לדבר על האחים והאחיות שלו - הם לא ראו אותו מאז מעצרו. אני מלאה בכאב על מותו של סאמי רחוק ממני ומאבא שלו, ואני בוכה יום ולילה. הבן שלי היה אסיר ונפטר במהלך מאסרו, ועכשיו ישראל מסרבת גם למסור לנו את הגופה שלו, לא נותנת לנו להיפרד ממנו ולערוך לו הלוויה ברצועת עזה. התלוננתי בפני הצלב האדום ודרשתי שיעזרו לנו לקבל את גופתו של סאמי. ישראל לא נתנה לי לראות את סאמי חי, ועכשיו היא לא נותנת לי לראות אותו מת. עדותו של מוחמד אבו עראם, בן 38, נשוי ואב לחמישה, אחיו אל האסיר איבראהים אבו עראם, בן 47 ואב לשניים: הצבא הישראלי עצר את אחי איבראהים במחסום אבו הולי, צפונית לח'אן יונס, ב-13.3.03 ונגזרו עליו 24 שנות מאסר. העבירו אותו בין בתי כלא, וכיום הוא נמצא בכלא רמון. בהתחלה אבא, אימא ואשתו (סנאא, בת 37) נהגו לבקר אותו פעם בשבועיים. אבל אחרי שלקחו את גלעד שליט בשבי ישראל הפסיקה לגמרי את הביקורים של תושבי עזה למשך חמש שנים. זו הייתה תקופה קשה מאוד בחיי המשפחה שלנו. היינו מודאגים ולא ידענו כמעט בכלל מה קורה עם איבראהים. פעם בשבועיים אני או אחד האחים שלי הלכנו למשרדי הצלב האדום בח'אן יונס או בעזה, כדי לשאול מה מצבו של איבראהים ולברר האם יש חדש לגבי הביקורים אצל האסירים. בשנת 2013 ישראל התירה לנו לבקר את איבראהים. באותה תקופה אימא סבלה מכמה מחלות, אבל למרות המצב הבריאותי שלה היא נסעה עם אבא לביקור. בתום הביקור אימא התבלבלה בדרך לאוטובוס ואנשי הביטחון ירו בסמוך אליה. אם המשפחות של האסירים לא היו מתערבות ומחזירות אותה לאוטובוס, בטח היה קורה משהו רע. בהמשך התברר שאימא סובלת מאובדן זיכרון (אלצהיימר). מאז אותה תקרית שלטונות הכיבוש אסרו על אמא לבקר אצל איבראהים. אבא שלי עבר שבץ מוחי ונאלץ גם הוא להפסיק לבקר. כיום הוא נעזר בכיסא גלגלים. עברו 8 שנים מאז שמישהו מהמשפחה ביקר את איבראהים. ישראל אוסרת עלינו, האחים והאחיות שלו, 7 אנשים, כולנו נשואים, לבקר אותו. כמעט מדי חודש אני מגיע לצלב האדום בח'אן יונס כדי להגיש בקשה לביקור אצלו עבורי ועבור האחים שלי ובכל פעם הם אומרים לי שישראל מסרבת לאפשר לאחים של אסירים לבקר. אין לנו ברירה אלא להעביר לאיבראהים כסף דרך משפחות של אסירים מהגדה, וזה תהליך מאוד מסובך ומתיש. בגלל שכבר שמונה שנים לא ביקרנו ולא הבאנו לו בגדים הוא נאלץ כיום לקנות בגדים בקנטינה בכלא, ולעיתים הוא מקבל תרומות בגדים ממשפחות של אסירים מהגדה המערבית. עכשיו בחורף אנחנו דואגים לו במיוחד. חוששים שקר לו ויודעים שמחיר הבגדים בכלא גבוה מאוד. בגלל שאני לא יכול לראות את איבראהים ולהעביר לו בגדים וכסף אני תמיד מרגיש שאני אסיר כמוהו. הילדים של איבראהים, בילאל בן 20 ודוניא בת 21, ביקרו אותו רק כשהיו קטנים, וכבר 9 שנים לא ראו את אבא שלהם. אבא שואל אותי מדי יום על איבראהים ובגלל מצבו הבריאותי, וכדי להקל עליו, אני נאלץ לשקר לו. אני תמיד אומר לו שאיבראהים בסדר, למרות שאני לא יודע עליו דבר. עדותה של ח'דרה א-סעידי, בת 69, אימו של האסיר עווד א-סיעידי, בן 43: כשעצרו את בני עווד הוא היה מאורס. הצבא הישראלי עצר אותו ב-2.12.04 במחסום אבו הולי במרכז רצועת עזה, והוא נדון ל-15 שנות מאסר. ב-2012 עווד הסתכסך עם אחד הסוהרים בכלא, והאריכו לו את המאסר בארבע שנים. בשנים הראשונות של המאסר שלו אני וארוסתו של עווד ביקרנו אותו בערך פעם בשבועיים בכלא נפחא. מאז העבירו אותו כמה פעמים בין בתי כלא ועכשיו הוא הוחזר לנפחא. ישראל אסרה מההתחלה על האחים והאחיות שלו לבקר אותו, ומאז 2017 גם אני לא ראיתי את עווד, כי ישראל אסרה על ביקורים אצל אסירי חמאס מרצועת עזה ומאז פרוץ מגפת הקורונה היא אוסרת בכלל על ביקורים אצל אסירים מהרצועה. בשנים האחרונות אני חיה בדאגה גדולה לבני. כל הזמן אני חושבת עליו. ישראל מנצלת את מגפת הקורונה כדי למנוע ביקורים של תושבי רצועת עזה, אבל כן מאפשרת ביקורים של משפחות מהגדה המערבית. זאת אפליה שאין בה היגיון ונועדה רק להעניש באופן קולקטיבי את תושבי הרצועה. אין לזה קשר לקורונה. כשעוד הרשו לי לבקר, זו תמיד הייתה חוויה קשה מאוד: בלילה שלפני הביקורים לא הצלחתי להירדם מפחד שאפספס את האוטובוס. הייתי יוצאת מהבית בשעה 4:00 לפנות בוקר כדי לחכות לאוטובוס ברחוב הראשי. עמדתי שם בחושך, לפעמים במזג אוויר סוער, בקור אימים ובגשם. כשהגענו למחסום ארז היה מתחיל העינוי של החיפושים והבידוק. היו מכניסים אותי שוב ושוב למכשיר סריקה ושוב אותו דבר כשהגענו לכלא נפחא. שוב חיפוש, ושוב המנתה ארוכה עד שהסוהרים מסיימים את הבדיקות והחיפושים אצל כל המשפחות שהגיעו לביקור.

27 דצמבר 2021