אמל דענא, בת 24 ואם לילד, חולת סרטן המטופלת בירדן, סיפרה על תלאות המעבר בגשר אלנבי בשל ההתעמרות הישראלית
נולדתי למשפחה פלסטינית בירדן. לפני שבע שנים התחתנתי עם בן דוד שלי, ספוואן, בן 26 מחברון ועכשיו אנחנו גרים בחברון עם הבן שלנו, ר'סאן, בן החמש. לפני כשנתיים, אובחנתי כחולת סרטן הכבד והתחלתי טיפולים בבית החולים אל-חוסיין בירדן (מרכז אל-חוסיין למחלות סרטן), ולכן מאז אני נוסעת לירדן כל שלושה חודשים ומתגוררת אצל ההורים שלי בזמן הטיפולים. עברתי ארבעה ניתוחים להסרת החלק הפגוע בכבד, עם הפסקה של שלושה חודשים בין ניתוח לניתוח, וכיום אני עוברת שם טיפולי כימותרפיה.
בתחילת המחלה שלי והטיפולים, הנסיעה לירדן הייתה יחסית קלה ופשוטה והגשר היה פתוח כל הזמן. אבל בשנה האחרונה, נוספים הליכים ביורוקרטיים מתישים שגורמים לי הרבה סבל. אני סובלת מהרגע שאני מגיעה לגשר הירדן, ועד לסיום טיפולי הכימותרפיה והחזרה לבית שלי בחברון.
בתחילת המחלה שלי והטיפולים, הנסיעה לירדן הייתה יחסית קלה ופשוטה והגשר היה פתוח כל הזמן. אבל בשנה האחרונה, נוספים הליכים ביורוקרטיים מתישים שגורמים לי הרבה סבל. אני סובלת מהרגע שאני מגיעה לגשר הירדן, ועד לסיום טיפולי הכימותרפיה והחזרה לבית שלי בחברון.
הפעם האחרונה שחזרתי מטיפול כימותרפיה בירדן לחברון הייתה לפני חודשיים, ב-10.12.25. סבלתי מאוד מהצפיפות וההמתנה הארוכה באוטובוס שמסיע אותנו לצד הישראלי. חיכיתי באוטובוס בערך שלוש שעות. זה קרה גם בפעמים קודמות שנסעתי. לפעמים, אחרי המתנה של שעות בתנאי מחנק, הצד הישראלי מחזיר את האוטובוסים בתואנה שבשעה 14:00 נגמרת המשמרת של העובדים והמעבר נסגר.
הפעם האחרונה שחזרתי מטיפול כימותרפיה בירדן לחברון הייתה לפני חודשיים. סבלתי מאוד מהצפיפות וההמתנה הארוכה באוטובוס שמסיע אותנו לצד הישראלי. חיכיתי באוטובוס בערך שלוש שעות. זה קרה גם בפעמים קודמות שנסעתי. לפעמים, אחרי המתנה של שעות בתנאי מחנק, הצד הישראלי מחזיר את האוטובוסים בתואנה שבשעה 14:00 נגמרת המשמרת של העובדים והמעבר נסגר.
אני מרגישה שלפעמים הישראלים משאירים אותנו בכוונה בתוך האוטובוס עד לסיום המשמרת שלהם. אני יוצאת לדרך לגשר מבית ההורים שלי מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, ולפעמים אני פשוט נאלצת לחזור אליהם אחרי המתנה של שעות בגלל שהם סוגרים את הגשר.
הצד הישראלי גם הגדיל את מספר השערים האלקטרוניים שבהם כל אחד צריך לעבור ועכשיו הוא גם כופה עלינו לסחוב ביד את התיקים שלנו עד לאולם הבידוק. לפעמים צריך להמתין בתור במשך למעלה משלוש שעות. העובדים הישראלים מתייחסים אלינו בצורה מבזה, ומשפילים אותנו גם במהלך הבידוק האלקטרוני וגם בבידוק הגופני שהם עושים עלינו אחריו, בצורה גסה ולא מתחשבת.
הצד הישראלי הגדיל את מספר השערים האלקטרוניים שבהם כל אחד צריך לעבור ועכשיו הוא גם כופה עלינו לסחוב ביד את התיקים שלנו עד לאולם הבידוק. [...] העובדים הישראלים מתייחסים אלינו בצורה מבזה, ומשפילים אותנו גם במהלך הבידוק האלקטרוני וגם בבידוק הגופני שהם עושים עלינו אחריו, בצורה גסה ולא מתחשבת.
גם בצד הירדני, אנחנו מחכים שעות כשחוזרים לגדה. יש אשנב אחד שבו חותמים על הדרכונים וכולם ממתינים שם בתור. בגלל שהצד הישראלי צמצם את שעות הפעילות שלו וגם סוגר לפעמים את הגשר לכמה זמן באמצע היום, מצטבר ליד האשנב הזה תור מאוד ארוך של מאות אנשים שממתינים בצפיפות. הרבה פעמים אנשים לא מספיקים לעבור לפני שהמעבר נסגר לאותו יום ואז נשארים לישון שם בגשר או ברחוב כדי להיכנס לתור בבוקר.
בבוקר, הצד הירדני פותח את הגשר בשעה 8:00, אבל הצד הישראלי פותח רק ב-10:00, אז עד אז אי-אפשר לעבור ובשלב הזה כבר יש תור וצפיפות.
ההליכים האלה מתישים ומשפילים, ויוצרים תחושת מחנק: שעות ההמתנה הארוכות, הליכי הבידוק המחמירים וזה שאני נאלצת לסחוב את המזוודות שלי עד לאולם הבדיקה בצד הישראלי. זה מתיש אותי מאוד, במיוחד אחרי טיפול כימותרפי, שהוא מכאיב ומתיש בעצמו.
שעות ההמתנה הארוכות, הליכי הבידוק המחמירים וזה שאני נאלצת לסחוב את המזוודות שלי עד לאולם הבדיקה בצד הישראלי. זה מתיש אותי מאוד, במיוחד אחרי טיפול כימותרפי, שהוא מכאיב ומתיש בעצמו.
לפעמים, אחרי סבב של טיפולי כימותרפיה, אני לא מסוגלת לנסוע מייד הביתה לחברון, לבעלי ולבן שלי, אלא נאלצת להישאר אצל ההורים שלי כמעט חודש כדי שאתאושש ואוכל לעמוד בכל ההליכים המתישים הללו. אחרי רמדאן אני אצטרך לחזור לבית החולים לעוד סבב של טיפולים. אני מקווה שהמצב בגשר ישתפר ושהצד הישראלי יאריך את שעות העבודה שלו כדי שלא אצטרך לסבול את כל שעות ההמתנה והחנק הארוכות בתורים הצפופים.
- העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-15.2.26