עלי אל-פקיר, בן 46, סיפר על גירוש משפחתו מקהילת אל-מייתה בבקעת הירדן באמצעות אלימות מתנחלים
אני והמשפחה המורחבת שלי הגענו לעין אל-מייתה באזור חמאמאת אל-מאלח מאזור אל-עוג'א. חיינו באל-מייתה שנים ארוכות והתפרנסנו מגידול צאן.
החיים שלנו היו שקטים ושמחים. זה היה האזור שבו עברנו את הימים היפים ביותר בחיינו. היה בו כל מה שנדרש לחיים, מבחינה חברתית וכלכלית: שטחי מרעה פתוחים, וחיים עם בני המשפחה המורחבת שלנו זה לצד זה, בקשר מתמיד אחד עם השני. בערבים היינו יושבים ביחד. לפני כמה שנים, הוקם אחרי מאמצים רבים בית-ספר קרוב אלינו והילדים שלנו למדו בו. זה חסך להם את המעבר במחסומים ואת ההתמודדות עם הטרדות בדרך. הם היו ממש לידינו, חזרו בקלות לאוהלים עם תלמידים אחרים מהקהילה וכבר לא היינו צריכים לחשוש להם.
בשלוש השנים האחרונות, המתנחלים התחילו לכתר אותנו ולמנוע מאיתנו גישה לשטחי המרעה. התקיפות שלהם הלכו והתרבו והחיים שלנו הפכו למלאי כאב וסבל.
אבל בשלוש השנים האחרונות, המתנחלים התחילו לכתר אותנו ולמנוע מאיתנו גישה לשטחי המרעה. התקיפות שלהם הלכו והתרבו והחיים שלנו הפכו למלאי כאב וסבל. חששתי למשפחתי ולילדים שלי ולכן החלטתי לעזוב את האזור, יחד עם עוד משפחות בדואיות שגרו איתנו שם.
עברנו יחד כל המשפחות מעין אל-מייתה ומאל-בורג' לאזור טובאס. העזיבה של אזור אל-מאלח עלתה לנו הרבה כסף והייתה כרוכה במחיר נפשי כבד לכולנו למשפחתי וילדיי. העברת החפצים לבדה עלתה לנו יותר מ-5,000 שקלים, ובנוסף הייתה העלות של הקמת האוהלים והמבנים במקום החדש.
אני ועוד תושבים קנינו כל אחד שלושה דונם של אדמה מצפון לכפר תיאסיר. הקמנו לנו שם אוהלים ומבנים, העברנו לשם את כל החפצים שלנו ובנינו מכלאות לצאן. אבל המתנחלים לא הניחו לנו, הם רדפו אחרינו גם לשם וגם שם תקפו אותנו, מנעו מאיתנו לרעות ואפילו הקימו מאחז קרוב למגורים שלנו. הם גם הציתו טרקטור של קרובי משפחה שלי ורכב ושלושה אוהלי מגורים שהיו מלאים בחפצים שלי.
אפילו בזמן שהעברתי את החפצים שלנו, המתנחלים פשטו עלינו, תקפו חקלאים באזור, רדפו אחריהם ופגעו בהם.
ב-31.3.26, בסביבות 15:00, הגעתי עם משפחתי בפעם האחרונה לבתים שלנו במקום שבו גרנו מצפון לתיאסיר. בשלב הזה, כבר העברתי את בני המשפחה שלי לגור במרחק של קילומטר אחד מערבית לבית שלנו, אבל החפצים שלנו והצאן נשארו במקום, ובכל יום אני וכמה בני משפחה הגענו לשם לכמה שעות. באותו יום, המתנחלים רדפו אחרינו במרעה וגם הסתובבו בין הבתים והרגשנו שהסכנה גדולה מדי ולא נוכל לחזור לשם.
החלטתי שוב לעזוב, הפעם את כל האזור. זו הייתה העקירה השלישית שלי. עברנו לאזור סמוך לכפר ראבא שליד ג'נין, ושם הקמתי אוהלים סמוך למגורי תושבים, בתקווה שאמצא מידה מסוימת של ביטחון למשפחתי ולמשפחות של הילדים שלי, ושנוכל לחיות באזור שיש בו תנאי חיים מינימליים. היום אני מתגעגע מאוד למקומות שמהם נעקרתי ומתייסר.
במהלך כל ההעברות האלה איבדנו כבשים וולדות, וגם חפצים רבים. כל זה גרם לנו הפסדים קשים.
היום אנחנו לא יודעים – אולי המתנחלים ירדפו אחרינו גם באזור הזה. הם כבר הקימו מאחז בין אזור איבזיק לכפר ראבא, על ג'בל א-סאלמה. המתנחלים האלה עוינים. הם מסתובבים מדי יום באזור, חמושים מכף רגל עד ראש, ומוגנים על-ידי הצבא והמשטרה. הם רודפים אחרי הרועים, תוקפים אותם ומונעים מהם לרעות את הצאן. כך החיים שלנו הפכו לגיהינום שאי אפשר לשאת.
אף אחד לא עושה כלום ולא מרתיע אותם. הם הפכו למדינה בפני עצמם, רועים פה את הפרות והכבשים שלהם ומסתובבים כל היום בטנדרים שלהם.
אנחנו סובלים מנזק כפול בגלל המעברים החוזרים שהמתנחלים כפו עלינו, והם לא יניחו לנו להישאר גם באזור הזה. אף אחד לא עושה כלום ולא מרתיע אותם. הם הפכו למדינה בפני עצמם, רועים פה את הפרות והכבשים שלהם ומסתובבים כל היום בטנדרים שלהם בכל מקום, גם ליד האוהלים שלנו.
עזבנו יחד, באופן קבוצתי, את אזור אל-מייתה ואל-בורג' לאזורים בטובאס. אבל באזורים האלה יש חקלאות, יש חקלאים, יש אדמות חקלאיות בבעלות פרטית, ומגדלי צאן אינם יכולים לחיות באזורים הקרובים לשטחים מעובדים. אבל לאן נלך? אנחנו לא יכולים לחיות בהרבה מהמקומות האלה. אנשים רבים מכרו את הכבשים שלהם, ועכשיו הם נותרו בלי שום מקור פרנסה. חייהם בסכנה, והם סובלים מנזקי הכיבוש ומהצעדים שמופעלים נגדם מדי יום.
עכשיו התפזרנו והקשרים בין המשפחות נקרעו. גם המשפחה המורחבת שלי התפזרה. באזור אל-מייתה גרנו יחד – האחים שלי, הילדים שלהם ומשפחותיהם, הדודים וקרובי משפחה נוספים. היום כל אחד גר במקום אחר, והמרחק בינינו מקשה אפילו על ביקורים בין אחים ואחיות.
רבים מאיתנו חושבים למכור את הצאן ולחפש עבודה אחרת, אבל המצב בגדה קשה. אין עבודה, ואנחנו לא יודעים לעשות שום דבר מלבד לגדל צאן.
כל מה שסיפרתי, לא יכול להעביר אלא חלק קטן מכאב הלב ומהמצוקה הנפשית שנגרמו למשפחות ולילדים. אחרי שעזבנו, אני נשבע שהתלמידים לא הלכו לבית הספר יותר מעשרה ימים. כולם היו מבולבלים, לא ידענו לאיזה בית ספר לשלוח אותם, איך להגיע לשם ועוד. בתי הספר רחוקים, ולכן בהתחלה נאלצנו להסיע אותם ברכבים שלנו. בגלל התנאים הקשים האלה, היום חלק מההורים הוציאו את ילדיהם מבתי הספר.
עברנו שוב ושוב ועכשיו אנחנו גרים באזורים שאנחנו לא מכירים, ליד אנשים שאנחנו לא מכירים, וקשה לנו להסתגל לחיים בתוך כפרים. אנחנו בדואים ומגדלי צאן, רגילים לחיות באזורים ההרריים, רחוק מיישובים, ועד היום קשה לנו להסתגל לאורח החיים החדש. בנוסף, לפעמים אנשים מסתכלים עלינו כאילו השתלטנו על האדמות שלהם, למרות שאנחנו משלמים דמי שכירות או קונים את הזכות להשתמש בהן.
רבים מאיתנו חושבים למכור את הצאן ולחפש עבודה אחרת, אבל המצב בגדה קשה. אין עבודה, ואנחנו לא יודעים לעשות שום דבר מלבד לגדל צאן. זה המקצוע שירשנו מאבותינו ומסבינו, ועד היום אנחנו לא רואים דרך שתאפשר לנו להתפרנס ולחיות בכבוד.
- העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם עארף דראר'מה ב-19.4.26