ג'.ג'., תושב שכונת אל-מנשיה במחנה הפליטים נור שמס, סיפר על גירוש משפחתו מהמחנה לאחר שלושה ימי מצור
אני גר עם המשפחה שלי בשכונת אל-מנשיה במחנה הפליטים נור שמס. לפני עשרה ימים, ב-7.2.25, פשטו כוחות של הצבא הישראלי על המחנה, בהמשך לפלישה של הצבא למחנה הפליטים טול-כרם, שהתחילה חודש לפני כן, ב-27.1.25.
נשארנו בבית במשך שלושה ימים, תחת מצור בלי יכולת לצאת ולהצטייד, למרות שלא היתה לנו מספיק פורמולה לנכד שלי, בן התשעה חודשים. הוא סבל מאוד ואנחנו סבלנו איתו. ואז, ביום שני, 10.2.25, בצהריים, קבוצה גדולה של חיילים פשטה פתאום על הבית שלנו.
נשארנו בבית במשך שלושה ימים, תחת מצור בלי יכולת לצאת ולהצטייד, למרות שלא היתה לנו מספיק פורמולה לנכד שלי, בן התשעה חודשים. הוא סבל מאוד ואנחנו סבלנו איתו. ואז, ביום שני, 10.2.25, בצהריים, קבוצה גדולה של חיילים פשטה פתאום על הבית שלנו. החיילים התנהגו אלינו בעצבנות, ובאלימות, צעקו ואילצו את כולנו לצאת מיד מהבית בלי שנוכל לקחת איתנו שום ציוד או חפצים אישיים.
כשיצאנו החוצה היינו מבועתים, כי היה רעש של ירי אינטנסיבי ברחבי המחנה, וצלפים של הצבא היו ממוקמים על הגגות של הבתים במרכז המחנה. זה אילץ אותנו לשאת דגלים לבנים, כדי שהחיילים לא יירו עלינו.
החיילים לא נתנו לנו שום הזדמנות לקחת חפצים מהבית, וכשהם הוציאו אותנו לרחוב, הם הורו לנו לצעוד לכיוון שכונת ד'ינאבה שממזרח לטול-כרם. כולנו צעדנו ברגל במשך יותר משעה וחצי, גברים, נשים וילדים, בגשם ובקור עז, והרגליים שלנו התמלאו בבוץ ורפש. הגענו לפאתי ד'ינאבה, לבית ששייך לאחת המשפחות שגרות שם והם קיבלו את פנינו בחצר הבית ונתנו לנו קצת מים, ומשם – בסיוע של הוועדות העממיות שהיו במקום – הסיעו אותנו לעיירה ענבתא.
כשיצאנו החוצה היינו מבועתים, כי היה רעש של ירי אינטנסיבי ברחבי המחנה, וצלפים של הצבא היו ממוקמים על הגגות של הבתים במרכז המחנה. זה אילץ אותנו לשאת דגלים לבנים, כדי שהחיילים לא יירו עלינו.
בענבתא קיבל אותנו הסהר האדום הפלסטיני, ומצאו לכל המשפחה המורחבת שלנו מקום ב"דיוואן" (חדר אירוח) של משפחה שגרה שם. זה אולם גדול, שיש בו חדרי שירותים משותפים ומטבח קטן, והוא משמש את המשפחה הזאת לאירועים ולשמחות. יצרנו מחיצה מבד כדי לחלק את האולם לשני חלקים – אחד לנשים ולילדים, ואחד לגברים. מאז אנחנו גרים כאן, והעירייה וועדות החירום מספקות לנו סיוע, שמיכות ומזון.
תושבי ענבתא קיבלו אותנו יפה ועזרו לנו מאוד, אבל זה לא יכול לפצות על התסכול, העצב והכאב שגרמו לנו הגירוש והעקירה מהבית שלנו. עד עכשיו אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל הבית שלנו. אנחנו חוששים, כי ידוע לנו שהדחפורים של הצבא הישראלי הורסים קירות ובתים בשכונה שלנו.
- העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-17.2.25