ח'אלד בני עודה, בן 11, תושב טמון, סיפר על הלילה שבו הרגו מסתערבים את הוריו ושני אחיו בירי על מכוניתה של המשפחה שחזרה מבילוי בשכם
אני גר בעיירה טמון עם המשפחה שלי – ההורים שלי, ושלושת האחים שלי. אבא שלי עבד בתוך ישראל כבר שנים, והיה מגיע לבקר אותנו פעם בכמה זמן.
בשלושת החודשים האחרונים הוא לא הגיע, בגלל העבודה. אבל הוא היה מתקשר אלינו כל יום כדי לוודא שכולנו בסדר. לקראת סוף הרמדאן התקשרנו אליו, והוא סיפר לנו שהוא יבוא אלינו עוד יום-יומיים. ביום שישי בערב, 13.3.26, בסביבות 20:00, אחרי ארוחת האיפטאר, הוא הגיע הביתה סוף סוף. שמחנו מאוד והתרגשנו – אני, האחים שלי ואמא חיכינו מחוץ לבית כדי לראות אותו מגיע, כי לא ראינו אותו כבר כמה חודשים. חיכינו לו כדי לעשות ביחד את הקניות לחג ולבלות ביחד את השבוע האחרון של החג.
החלטנו לנסוע לשכם כדי לקנות דברים לחג. אני, אמא וכל האחים עלינו לרכב המשפחתי ונסענו. שמחנו מאוד שאבא איתנו, ושהוא יישאר איתנו גם בימים הבאים של החג.
כשפגשנו אותו, אלה היו רגעים שמחים מאוד. חיבקנו אותו ונכנסנו כולנו הביתה. גם סבא וסבתא שלי חיכו לו. הם אהבו אותו כל-כך. אבא שלי תמיד דאג להם וטיפל בכל הצרכים שלהם. בילינו יחד את שישי ושבת, ואלה היו יומיים שמחים, שבהם אמא הכינה את ארוחת האיפטאר, ואכלנו ביחד.
ביום שבת, 14.3.26, בסביבות 23:00 בלילה, אחרי שאני, אבא שלי והאחים שלי הלכנו להתפלל תפילת תראוויח במסגד של הכפר, החלטנו לנסוע לשכם כדי לקנות דברים לחג. אני, אמא וכל האחים עלינו לרכב המשפחתי ונסענו. שמחנו מאוד שאבא איתנו, ושהוא יישאר איתנו גם בימים הבאים של החג.
כשהגענו לשכם והלכנו לסיטי מול, קניון חדש שנפתח שם. בילינו שם כמה זמן, אכלנו והסתובבנו עם האוטו בעיר. רצינו גם לקנות בגדים, אבל בערך ב-1:00 בלילה, החלטנו לחזור הביתה בגלל השעה המאוחרת. סיכמתי עם אבא שנחזור למחרת כדי לקנות לי בגדים חדשים. לא רציתי להעמיס עליו, במיוחד בגלל שהוא עבד רחוק מאיתנו בתוך ישראל.
הנסיעה ביחד עברה בשמחה – כולנו דיברנו אחד עם השני וצחקנו ביחד. בערך ב-1:30 בלילה נכנסנו לטמון מהכניסה הדרום-מערבית, והמשכנו לכיוון הבית. [...] ראיתי אורות לייזר מאחורינו והחיילים התחילו פתאום לירות עלינו. [...] לא שמעתי אף חייל קורא לאבא לעצור לפני שהם פתחו באש.
יצאנו משכם לכיוון הבית שלנו בטמון. הנסיעה ביחד עברה בשמחה – כולנו דיברנו אחד עם השני וצחקנו ביחד. בערך ב-1:30 בלילה נכנסנו לטמון מהכניסה הדרום-מערבית, והמשכנו לכיוון הבית. לא שמענו על שום דבר חריג, ולא ידענו שיש חיילים באזור.
אני ישבתי מאחורי המושב של אבא, אחי מוסטפא ישב מאחורי המושב של אמא, אחי מוחמד ישב באמצע, ואמא החזיקה את אחי עות'מאן, שהוא עיוור ובעל צרכים מיוחדים, במושב הקדמי.
המשכנו לנסוע בתוך מרכז העיירה ואז, בדיוק אחרי שפנינו באחד הרחובות, ראיתי אורות לייזר מאחורינו והחיילים התחילו פתאום לירות עלינו. הם כנראה יצאו מסמטה קרובה. לפני זה לא ידענו שיש שם חיילים, ולא ראינו אותם. לא שמעתי אף חייל קורא לאבא לעצור לפני שהם פתחו באש. החלונות של הרכב היו פתוחים, ולא שמענו כלום חוץ מהיריות.
הם ירו עלינו עשרות כדורים. חשבתי שאני הניצול היחיד ברכב. הדם כיסה את אמא שלי. היא צרחה, ואז השתתקה, והבנתי שהיא נהרגה. אבא גסס בתוך הרכב ודקלם את השהאדתיין, והאחים שלי לא זזו בכלל.
הם ירו עלינו עשרות כדורים. חשבתי שאני הניצול היחיד ברכב. הדם כיסה את אמא שלי. היא צרחה, ואז השתתקה, והבנתי שהיא נהרגה. אבא גסס בתוך הרכב ודקלם את השהאדתיין (הצהרת אמונה שנהוג לדקלם לפני המוות), והאחים שלי לא זזו בכלל. חשבתי שאני היחיד שעדיין חי, כי כשהירי התחיל התכופפתי מאחורי אבא.
החיילים התקרבו אלינו ופתחו את הדלת. הם תפסו אותי בשיער וגררו גם אותי החוצה מהרכב. אחי מוסטפא יצא בעצמו מהאוטו והלך עם הידיים שלו על הראש. [...] הם הפילו אותי על הקרקע והרביצו לי בגב. הם איימו עליי שאם ימצאו באוטו מישהו אחר, הם יהרגו אותי.
אחרי כמה שניות החיילים התקרבו אלינו ופתחו את הדלת. הם תפסו אותי בשיער וגררו גם אותי החוצה מהרכב. אחי מוסטפא יצא בעצמו מהאוטו והלך עם הידיים שלו על הראש. החיילים הרחיקו אותי כמה מטרים מהאוטו ושאלו אותי מי נמצא בתוכו. עניתי להם: אבא, אמא והאחים שלי, ואז אחד מהם נתן לי סטירה, אמר לי שאני משקר, ושאל מי עוד נמצא באוטו. עניתי להם שרק המשפחה שלי. הם הפילו אותי על הקרקע והרביצו לי בגב. הם איימו עליי שאם ימצאו באוטו מישהו אחר, הם יהרגו אותי. ואז הם אמרו לי "אתה יאמן, אתה משקר". בהתחלה, לא הבנתי בכלל מי זה יאמן. אחר-כך הבנתי שהם מחפשים ילד בשם יאמן, שהוא בערך בן 15.
הם הושיבו אותי ואת מוסטפא ליד שער ברזל, ופתחו את הדלתות של הרכב כדי שנראה את הגופות של כל המשפחה שלנו – אבא, אמא והאחים שלי – שהיו מכוסות בדם.
אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס מכיוון מזרח. החיילים הראו לי לאן ללכת, והגעתי לאמבולנס, שלקח אותי ואת מוסטפא לבית החולים התורכי בטובאס כדי לקבל טיפול. אני לא יודע מה קרה אחר-כך עם האוטו והגופות של המשפחה שלי.
[החיילים] פתחו את הדלתות של הרכב כדי שנראה את הגופות של כל המשפחה שלנו – אבא, אמא והאחים שלי – שהיו מכוסות בדם. [...] רגעי הירי היו מפחידים ומכאיבים מאוד. אבא צעק, אמא צעקה. אני נכנסתי להלם ונפצעתי מרסיסים במקומות שונים בגוף.
רגעי הירי היו מפחידים ומכאיבים מאוד. אבא צעק, אמא צעקה. אני נכנסתי להלם ונפצעתי מרסיסים במקומות שונים בגוף. אחר-כך בבית החולים, התברר שאני ואחי מוסטפא נפצענו פציעות קלות.
בסביבות עשר בבוקר שחררו אותנו מבית החולים, והלכנו להשתתף בהלוויה של בני המשפחה שלנו – אבא, אמא והאחים שלנו. ידעתי כבר שהם נהרגו, כי ראיתי הכול בתוך הרכב – הם לא זזו בכלל.
עכשיו נשארנו רק אני ואחי מוסטפא. אנחנו יתומים עכשיו, ואין לנו אף אחד חוץ מסבא וסבתא. אני כל הזמן שואל את עצמי: איזה איום היינו על החיילים, שהם ירו עלינו ככה? נסענו בכביש ולא היה שום דבר חריג. נסענו באיטיות, אבל הם ירו בנו בלי שום אזהרה מוקדמת.
הם הרגו את אבא שלי, את אמא שלי ואת האחים שלי. לא עשינו שום דבר, ואפילו לא ידענו שיש חיילים באזור. הם הרגו אותם בדם קר.
עכשיו נשארנו רק אני ואחי מוסטפא. אנחנו יתומים עכשיו, ואין לנו אף אחד חוץ מסבא וסבתא.
אני כל הזמן שואל את עצמי: איזה איום היינו על החיילים, שהם ירו עלינו ככה? נסענו בכביש ולא היה שום דבר חריג. נסענו באיטיות, אבל הם ירו בנו בלי שום אזהרה מוקדמת.
היינו מאושרים כל-כך שאבא חזר. אמא שמחה, וגם האחים שלי. שיחקנו, צחקנו, ושמחנו שנוכל לחגוג את החג ביחד – אנחנו, סבא וסבתא וכל המשפחה.
אבל החיים שלנו נהרסו. כל המשפחה שלנו נהרגה, ועכשיו אני ואחי הקטן נשארנו לבד, ואנחנו לא יודעים איך נמשיך לחיות בלי ההורים שלנו.
למרות הכאב, אני מודה לאלוהים על הכול.
- העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם עארף דראר'מה ב-16.3.26