מחמוד עבאד, בן 60 ואב לשבעה, סיפר כיצד גירשו מתנחלים את בניו ומשפחותיהם מבתיהם בג'אלוד
אני גר בג'אלוד עם אשתי עאאידה מועמר, בת 50, והבת שלנו ניפין, בת 19 ועובד בחקלאות. הבנים שלי ואאיל, בן 33, וקייס, בן 32, גרים בבתים שבנינו להם על הקרקע הפרטית שלנו מצפון-מזרח לכפר.
היום, יום שני, 27.4.26, בסביבות 14:20, בזמן שחרשתי את האדמה שצמודה לביתו של הבן שלי קייס, כהכנה לקראת זריעת גידולי הקיץ, הגיעו פתאום בערך 10-9 מתנחלים, חלקם רעולי פנים, מכיוון מאחז שמתנחלים הקימו ביום ראשון שעבר על האדמה שלנו. המתנחלים התחילו ליידות עלינו אבנים וזרקנו עליהם אבנים. באותו זמן, אשתי עאאידה הייתה לבדה בבית של הבן שלנו ואאיל, שנמצא במרחק של כמה מטרים מהבית של קייס. שמעתי אותה צועקת וקוראת לעזרה וראיתי חלק מהמתנחלים מיידים לעברה אבנים, ואחד מהם גם שלף סכין ונופף אותה בצורה מאיימת כאילו הוא עומד לדקור אותה. במהלך התקיפה התקשרתי לתושבים מהכפר שיבואו לעזרתנו. התקשרתי גם למושל שכם, למת"ק הפלסטיני ולמשטרה הישראלית, שאמרה לנו שהם בדרך, אבל אף גורם רשמי לא הגיע.
אשתי עאאידה הייתה לבדה בבית של הבן שלנו [...] שמעתי אותה צועקת וקוראת לעזרה וראיתי חלק מהמתנחלים מיידים לעברה אבנים, ואחד מהם גם שלף סכין ונופף אותה בצורה מאיימת כאילו הוא עומד לדקור אותה.
כעבור בערך רבע שעה, הגיעו אחיה של אשתי, עאטף מועמר, בן 49 מקריות, וכמה צעירים קרובי משפחתה שלנו, כדי לעזור לנו להרחיק את המתנחלים, אבל המתנחלים תקפו אותם במקלות עץ. הם היכו את עאטף בראשו ובפניו והוא נפל על הקרקע. בינתיים הגיע גם בני ואאיל, והוא הצליח לחלץ את עאטף מידי המתנחלים. עאטף דימם מפניו ומראשו. בשלב הזה המתנחלים התרחקו ואז ואאיל הסיע את עאטף ברכב שלו לבית החולים בשכם.
המתנחלים עברו לתקוף בתים בגבעה שמולנו שמכונה ג'בל אל-עבאד. בהמשך הגיעו עוד מתנחלים, מכיוון ההתנחלות "אש קודש", וכבר היו באזור יותר מחמישים מתנחלים שפעלו במתואם ותקפו בתים באזור.
בינתיים המתנחלים עברו לתקוף בתים בגבעה שמולנו שמכונה ג'בל אל-עבאד. בהמשך הגיעו עוד מתנחלים, מכיוון ההתנחלות "אש קודש", וכבר היו באזור יותר מחמישים מתנחלים שפעלו במתואם ותקפו בתים באזור. לאחר מכן, הגיעו שני ג'יפים של הצבא מכיוון האוהל ועצרו ליד הבתים שלנו. שני חיילים ירדו מהם, אבל לא עשו כלום. אחרי כעשר דקות, החיילים עלו בחזרה והם המשיכו לכיוון הדרך שמובילה לכפר, חסמו את דרכם של התושבים, מנעו מהם להגיע אלינו, וירו לעברם גז מדמיע.
בינתיים, אחרי שהמתנחלים סיימו לתקוף את הבתים בג'בל אל-עבאד, הם חזרו לתקוף אותנו בבתים של הבנים שלי קייס וואאיל. ניסינו להגן על עצמנו ככל יכולתנו. אני נפגעתי מאבן בכתף שמאל, אבל נשארתי שם כי אלה הבתים שלנו.
בהמשך, ראינו עשן עולה מקומת הקרקע בביתו של קייס. בקומה הזו החזקתי מכונית ללא רישיון ששימשה אותי כדי לעבור בין הבתים של הילדים שלי מאז שהוקם המאחז, מחשש שהמתנחלים יישרפו את המכונית החוקית שלי. גילינו שהם פרצו חור בקיר כדי להיכנס ולשרוף את המכונית הזאת, למרות שבשבוע שעבר אטמנו את החלונות בקומה הזו באבנים כדי למנוע מהם להיכנס. בכל זאת, הם נכנסו והציתו את הרכב. העשן היה סמיך מאוד ודלת הברזל התלהטה לא יכולנו לגעת בה. נאלצנו ליצור פתח נוסף כדי לכבות את האש, אבל הרכב כבר נשרף לחלוטין.
אחר-כך הג'יפים הצבאיים שקודם חסמו את דרכם של התושבים, חזרו אלינו. המתנחלים נסוגו לכיוון המאחז, והצבא לא נקט נגדם שום פעולה ולא עצר אותם, בניגוד ליחס שלו כלפי פלסטינים.
הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר יותר בבתים האלה כי אנחנו לא מוגנים. [...] התחלנו לפנות את תכולת הבתים. כבר לפני כמה ימים הוצאנו את הנשים והילדים של הבנים שלי.
הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר יותר בבתים האלה כי אנחנו לא מוגנים. אני לא יכול להשאיר שם את הבנים שלי והמשפחות שלהם בלי הגנה. התחלנו לפנות את תכולת הבתים. כבר לפני כמה ימים הוצאנו את הנשים והילדים של הבנים שלי והעברנו אותם לבתי ההורים והמשפחות שלהן.
המשפחה שלנו התפזרה לכל עבר. גם אני ואשתי עזבנו את הבית שלנו בתוך הכפר ועכשיו אנחנו ישנים יחד עם ואאיל וקייס בבתים שלהם כדי לשמור עליהם.
המצב שלנו קשה מאוד. הותקפנו כל-כך הרבה פעמים שאני כבר לא יכול לזכור את כל האירועים. ביום שישי האחרון בני יוסף, בן 26, התחתן ויום החתונה בכינו כולנו, כי האחים שלו, ואאיל וקייס, לא יכלו להשתתף בחתונה מחשש שאם יצאו מהבתים שלהם המתנחלים ישרפו אותם או ישתלטו עליהם.
היום בערב הגיעו רכב משטרה, רכב של המת"ק ורכב צבאי. הם צילמו ולקחו את מכשיר ההקלטה (DVR) של מצלמות האבטחה שמותקנות בביתו של קייס.
מה אנחנו אמורים לעשות? לעמוד בחיבוק ידיים מול המתנחלים? לתת להם לפרוץ לבתים שלנו, לשחוט את הנשים והילדים שלנו ולעמוד מהצד? אפילו את הזכות להגן על עצמנו לקחו מאיתנו.
בכל פעם שמתנחלים תוקפים אותנו אנחנו מתקשרים למת"ק, אבל הם תמיד מגיעים מאוחר. גם כשהם מגיעים הם אומרים לנו שאסור לנו לעשות להם שום דבר, אפילו לא לזרוק עליהם אבן אחת. אמרתי להם: "איך זה יכול להיות? הם תוקפים אותנו, איך לא נגן על עצמנו?" אחד החיילים אמר לי: "אם תזרקו עליהם אבן אחת, נעצור אתכם". אז מה אנחנו אמורים לעשות? מי מגן עלינו? אף אחד – לא הרשות הפלסטינית, לא הצבא הישראלי ולא אף אחד אחר. תושבי הכפר שלנו שמנסים להגיע לעזור לנו לא מצליחים, כי החיילים סוגרים מיד את הכביש, מונעים מהם להגיע אלינו, יורים לעברם גז מדמיע ותוקפים אותם. ובינתיים אסור לנו להגן על עצמנו ועל הבתים שלנו. מה אנחנו אמורים לעשות? לעמוד בחיבוק ידיים מול המתנחלים? לתת להם לפרוץ לבתים שלנו, לשחוט את הנשים והילדים שלנו ולעמוד מהצד? אפילו את הזכות להגן על עצמנו לקחו מאיתנו.
בני ואאיל הגיש אתמול תלונה בתחנת המשטרה בבנימין, ואני ניסיתי להגיש תלונה בתחנת אריאל לפני כמה ימים, אבל לא אפשרו לי להיכנס בטענה שאין רכב שיסיע אותי מהשער לתוך התחנה. אחרי שחיכיתי במשך שלוש שעות עזבתי בלי שהגשתי את התלונה.
יומיים אחרי הקמת המאחז, המתנחלים הציעו לנו לקנות מאיתנו את הבית. הם אמרו "נשלם לך כמה שתרצה", והציעו סכום גדול. אחד המתנחלים, יחד עם אשתו וילדיו, הצביע על ביתו של ואאיל ואמר: "הבית הזה שלי, כל זה שלי, וכל זה שייך לאש קודש".
יומיים אחרי הקמת המאחז, המתנחלים הציעו לנו לקנות מאיתנו את הבית. הם אמרו "נשלם לך כמה שתרצה", והציעו סכום גדול. אחד המתנחלים, יחד עם אשתו וילדיו, הצביע על ביתו של ואאיל ואמר: "הבית הזה שלי, כל זה שלי, וכל זה שייך לאש קודש". אמרתי לו: אם זה שלך, למה אתה רוצה לקנות את זה?
אני ואשתי בנינו את הבתים האלה בשנת 2019 כדי לחתן את הילדים שלנו ולאפשר להם להתבסס. את הקרקע ירשתי מסבא ואבא שלי והיא בשטח של 12 דונם. היא הייתה אדמה לא מעובדת, ואנחנו שיקמנו אותה ונטענו בה כ-150 עצי זית בני יותר מ-12 שנה, שמניבים עכשיו כ-16 ג'ריקנים של שמן זית בעונת המסיק. זה מה שנשאר לנו לאחר הקמת המאחז סביב האדמות שלנו. לי ולאחים שלי יש בערך 250 דונם של אדמה, שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם מאז שבנו את ההתנחלויות אחיה, שילה, עדי עד ואש קודש. מאז שנת 2000, הם משתלטים על הקרקע שנה אחר שנה, עד שכמעט לא נותר לנו דבר.
חשבתי שהאדמות האלה שלי בטוחות משום שהן באזור B, אבל ככל הנראה גם הן לא.
בעבר עבדתי בתחום הבניין, אבל מאז 2001 עברתי לעבוד בחקלאות ובגידול צאן ביחד עם אשתי וזה הפך למקור הפרנסה שלנו. לאחרונה נאלצנו למכור 25 ראשי צאן משום שאין מי שיטפל בהם לאחר ההתקפות. אנו נשארנו עם שלוש כבשים בלבד, בתקווה שהמצב ישתפר ונוכל להתחיל מחדש. האדמה והצאן הם מקור הפרנסה היחיד שלנו.
- העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-27.4.26