מאז ה-30.3.18, "יום האדמה", מתקיימות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה הפגנות מחאה רחבות היקף, שמספר המשתתפים בהן נע בין מאות לעשרות אלפי בני אדם. במהלך הפגנות אלה, המתקיימות בדרך כלל בימי שישי, חלק מהמפגינים מבעירים צמיגים ומיידים אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון הניצבים מעברה השני של הגדר, ואשר יורים לעבר המפגינים גז מדמיע ואש חיה. מאז החל גל ההפגנות הנוכחי, נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון לפחות 166 בני אדם, בהם 31 קטינים, ויותר מ-5,300 נפצעו מירי אש חיה. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכן כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. הריגתם ופציעתם של רבים כל כך היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת באזור שליד גדר הרצועה ובמהלך הפגנות המתקיימות בסמוך לה. השלכותיה הקטלניות של מדיניות נפשעת זו ידועות היטב אך הרשויות הישראליות – האדישות לחייהם, ולמותם, של פלסטינים – מסרבות לשנותה. במקום זאת, ראש הממשלה ושריו תומכים בהמשך יישומה (וחברי הקבינט אף מתווכחים ביניהם – שר הביטחון מתגאה במספרי ההרוגים והפצועים, ואילו שר החינוך דורש מספרים גדולים עוד יותר), הצבא פועל בהתאם – ואף מגבה זאת במערכות הטיוח שלו, המבטיחות שלמעט מקרים חריגים ביותר, איש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים.
להלן חלק מהעדויות שנגבו במסגרת התחקירים אודות ארבעה מבין 31 הקטינים שהרגה ישראל באופן זה עד ל-8.10.18.
הריגתו של עז א-דין א-סמאכ, בן 13, מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג', 14.5.18
תמונה
עיז א-דין א-סמאכ, בן 13. התמונה באדיבות המשפחה
ביום שני, 14.5.18, בסביבות השעה 8:00 בבוקר יצאו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים אל-בוריג' – עז א-דין א-סמאכ, בן 13, איבראהים אל-הור וחארת' א-סמאכ, בני 14, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית למחנה הפליטים. שלושת הנערים התיישבו על סוללת עפר, במרחק של כ-300 מטר מגדר המערכת, הסמוכה למתחם האוהלים וצפו במפגינים. עז א-דין א-סמאכ נורה, נפצע בבטנו ומת מפצעיו בבית חולים.
בעדות שמסר ב-16.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר קרוב משפחתו של עז א-דין, חארת' א-סמאכ:
בסביבות השעה 10:00 בבוקר קמנו שלושתנו והלכנו לעגלת אבנים שעמדה במרחק של בערך 200 מטרים מדרום לאוהלים. אספנו אבנים לתוך שק מבד וחזרנו. ישבנו ליד סוללת עפר, במרחק של 300 מטרים בערך מהגדר, ליד כביש ג'כר. עז א-דין ישב על שק האבנים, מולנו. ישבו איתנו עוד שני צעירים.
פתאום שמענו ירי אש חיה. עז א-דין הרים את יד ימין, הוריד אותה ונשאר לשבת במקומו. אני ואיבראהים אל-הור ניסינו למשוך את עז א-דין אתנו לתפוס מחסה, ואז ראיתי שהוא מדמם מהגב והדם הגיע לברכיים שלו. הוא היה מחוסר הכרה.
איבראהים אל-הור סיפר בעדות שמסר ב-16.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:
תמונה
איבראהים אל-הור, בן 14. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, 16.5.18
פתאום שמעתי ירי אש חיה. הסתכלתי על עז א-דין שישב מולי. הוא הרים את יד ימין ואז הוריד אותה והמשיך לשבת במקומו. הושטתי יד כדי למשוך ולהרחיק אותו משם, ואז ראיתי שהוא מדמם מהגב. קלטתי שהוא נפגע. היה לו דימום חזק והדם הגיע לברכיים שלו. הוא לא דיבר והיה מחוסר הכרה. פינו אותו באמבולנס לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. אני והחברים שלי חזרנו הביתה לספר למשפחה שלו. אחרי שעה בערך נודע לנו שהוא נפל כשהיד בחדר הניתוחים בבית החולים.
עז א-דין אהב לשחק כדורגל ולשחות בבריכה. הוא שחה היטב, הצטיין בלימודים וכולם אהבו אותו. הוא סיפר לנו שהוא חולם להיות שחקן כדורגל מפורסם, ואהד את קבוצת ברצלונה. מאז שזה קרה אני מרגיש כאילו הוא עדיין בחיים. זה סיוט. אני לא מאמין שהוא הלך ושיותר לא יחזור. אני לא אוכל טוב ולא ישן בצורה נורמאלית. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיו.
בבית החולים התברר שא-סמאכ נפגע מקליע שחדר לבטנו ויצא מגבו. הוא הוכנס לניתוח אולם מת במהלכו.
בעדות שמסרה אמו, סוהילה א-סמאכ, בת 54 ואם לשמונה, לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-29.8.18, היא סיפרה:
עז א-דין היה הבן הקטן שלי. בבית הספר היסודי הוא היה בין המצטיינים, ובתיכון קיבל ציונים טובים מאוד. המורים תמיד אמרו לי שהוא תלמיד מצטיין, אבל הוא העדיף לשחק עם החברים כדורגל בחצר. הוא רשם את שמות השחקנים של קבוצת ברצלונה שהוא העריץ על הקיר בבית. הוא היה משוגע על הקבוצה הזו. הוא גם שיחק בקבוצה של אחד המסגדים הסמוכים.
מאז תחילת תהלוכות השיבה עז א-דין נהג ללכת יחד עם החברים שלו וילדים אחרים בשכונה ולהשתתף בתהלוכות מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. הוא הושפע מהמצב הפוליטי ומהמצור שמוטל על הרצועה כל-כך הרבה שנים. הוא ידע ממני ומאבא שלו שיש לנו אדמות בעיר יפו, שגורשנו מהן על ידי הכיבוש בשנת 1948. היה חשוב לו שיעבור המסר לעולם שהוא, כמו שאר הילדים בעזה, כואב וסובל בגלל המצב והמצור.
בשבועיים אחרי שהרגו אותו, נכנסתי לחדר שלו רק פעם אחת. הרגשתי שאני נחנקת. התחלתי להסתכל על החפצים שלו. ראיתי את שטיח התפילה שלו. התחלתי לסדר את המיטה שלו והוצאתי את הבגדים שלו מהארון כדי להריח את הריח שלו, ואז סידרתי אותם שוב בארון. חיבקתי את הכרית שלו והתחלתי לבכות על המיטה שלו.
הוא לא עוזב את המחשבות שלי לשנייה. אני יושבת מחוץ לבית ושואלת את עצמי אם ייתכן שהוא יכנס לבית? לפעמים, כשאני מסתכלת על התמונה של עז א-דין שתלויה על הקיר בסלון, אני לא מאמינה שהוא נהרג. אני אומרת לעצמי שהוא לא מת. אבל באותו רגע אני מרגישה דפיקות בראש, וכאילו מישהו אומר לי שהוא אכן הפך להיות שהיד. כשאני הולכת לישון אני נזכרת איך הוא היה מלטף לי את הפנים ואומר לי: אני רוצה לישון לידך.
היום הוא היום הראשון של שנת הלימודים בבית הספר. ישבתי מאז שש וחצי בבוקר מחוץ לבית ונזכרתי איך הוא היה יוצא לבית הספר. ראיתי את החברים שלו הולכים לבית הספר, הסתכלתי עליהם ובכיתי. הבת שלי שאלה אותי מה קרה ועניתי לה שכלום, שאני מרגישה חנוקה והמומה. מאז שהרגו את עז א-דין הפסקתי לפגוש אנשים וכמעט ולא יצאתי מהבית. יצאתי רק כדי לבקר את הקבר של בני. כשאני הולכת לשם אני יושבת שם איזו שעה וחצי, מתפללת למען נשמתו ונזכרת בכל השלבים בחיים שלו, מאז שהיה תינוק ועד הימים האחרונים לפני שהוא נהרג.
הריגתו של יאסר אבו א-נג'א, בן 11, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 29.6.18
ב-29.6.18, במהלך הפגנה שהתקיימה בסמוך לגדר המערכת צפונית לעיירה ח'וזאעה, ירו אנשי כוחות הביטחון בראשו של יאסר אבו א-נג'א, תושב ח'אן יונס בן 11, בזמן שהתחבא מאחורי מסתור שהיה מורכב משאריות של גדר תלתלית, צמיגים ופח אשפה. לטענת הצבא נזרקו באותו יום בקבוקי תבערה במרחב ח'אן יונס.
מאדלין אל-אקרע, עיתונאית תושבת דיר אל-בלח בת 19, נכחה בהפגנה כחלק מעבודתה. לאחר שהתעלפה כתוצאה משאיפת גז מדמיע שנורה לאזור בו עמדו עיתונאים ומפגינים ופונתה לאזור האוהלים, חזרה לקרבת הגדר.
בעדות שמסרה ב-1.7.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה, תיארה מאדלין אל-אקרע מה אירע באותו יום:
חזרתי לשטח כדי לדווח ונעמדתי ליד אחד העמיתים שלי, שעובד באותה סוכנות בה אני עובדת. שנינו עמדנו מאחורי המפגינים. הסתכלתי לכיוון הגדר וראיתי כמה ילדים וצעירים שעמדו מאחורי מחסה עשוי מכמה צמיגים וחוטי גדר תיל שהצעירים הצליחו להשתלט עליהם בהפגנות קודמות, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. אני הייתי במרחק של כמה עשרות מטרים מאותו מחסה. כמה צעירים גלגלו צמיגים לקבוצה אחרת של צעירים, כדי שיבעירו אותם ליד הגדר.
באותם רגעים, בסביבות השעה 18:50, הסתכלתי על אותו מחסה. שמעתי ירי, וראיתי ילד שעמד מאחורי המחסה נופל לקרקע. הוא לא עשה כלום. קבוצת צעירים התאספה סביבו והם צעקו "אמבולנס... אמבולנס".
הצעירים ופרמדיקים העבירו את הילד באלונקה לאמבולנס. רצתי עם הפרמדיקים וצילמתי בטלפון הנייד שלי בשידור ישיר את הפינוי לאוהלים של הילד, שנפגע בראשו. אחרי שניסו להגיש לו עזרה ראשונה, העבירו אותו מהר לאמבולנס של ארגון הסהר האדום שפינה אותו לבית החולים.
אחמד אל-קרא, תושב ח'וזאעה בן 29, פקיד באוניברסיטת "אל-אקצה" שבמערב ח'אן-יונס, סיפר בעדות שמסר ב-1.7.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה מה ראה ברגעי הירי:
בסביבות 18:55 ראיתי שלושה ילדים בני 12-13 שהסתתרו מאחורי פח זבל וערימת הריסות במרחק של כמאה מטרים מהגדר. בגלל שהיה הרבה גז מדמיע אנשים ברחו לכיוון מערב, ושלושת הילדים נשארו מאחורי הפח עם עוד כמה צעירים. באותו זמן ראיתי את אחד החיילים מאחורי סוללת עפר קטנה. הוא ירד ממנה ועלה על סוללה יותר גבוהה, ואחר כך שמעתי ירייה אחת. ראיתי את אחד הילדים שהסתתרו מאחורי הפח יוצא והולך לכיוון שלי. הוא בדק את הגוף שלו. הבגדים שלו היו מוכתמים בדם ושמעתי אותו צועק "שהיד... שהיד". ראיתי כמה עשרות אנשים רצים לכיוון הפח ואת הצעירים מרימים את אחד הילדים האחרים שנשארו מאחורי הפח ומפנים אותו משם.
אבו א-נג'א פונה לבית חולים האירופי שמדרום לח'אן-יונס, שם מת כתוצאה מהירי לראשו.
הריגתו של עות'מאן חילס, בן 14, מזרחית לעיר עזה, 13.7.18
תמונה
עות'מאן חילס, בן 14. התמונה באדיבות המשפחה
ביום שישי, 13.7.18, בסביבות השעה 14:00, הגיעו שלושה נערים בני 14, תושבי העיר עזה - עות'מאן חילס, עבדאללה אל-עארג', ומואייד ג'ונדייה - לאזור ההפגנות שממזרח לעיר. שלושת הנערים התיישבו במרחק של כ-300-200 מטרים מהגדר. לטענת הצבא, באותו ערב השליך אחד המפגינים בהפגנה זו רימון שפצע קצין באורח בינוני.
בסביבות השעה 18:00 החליטו שלושת הנערים להתקדם לעבר הגדר, שלידה עמדו מספר צעירים ושתי נשים שהחזיקו דגלי פלסטין. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות נראה חילס כשהוא מתקרב לגדר, מתחיל לטפס עליה ואז נורה.
בעדות שמסר ב-15.7.18 חברו עבדאללה אל-עארג' לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, הוא סיפר מה אירע:
תמונה
עבדאללה אל-עארג', בן 14. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 15.7.18
עות'מאן אמר לנו להתקדם לגדר המערכת כדי שהוא ייגע בה. התקדמנו עד למרחק של בערך 20 מטרים מהגדר ומצאנו לידה כמה מפגינים צעירים ובחורות שהחזיקו דגלי פלסטין. עות'מאן אמר לי שהוא רוצה להתקדם אל שתי הבחורות כי הוא יותר חזק ואמיץ מהן ושהוא ייגע בגדר המערכת. אמרתי לעות'מאן שהצבא יירה בנו בגלל שאנחנו בנים והוא לא יירה בבחורות. אמרתי לו: "לא עות'מאן, בוא נחזור לאחור, אחרת הצבא יצלוף בנו". עות'מאן לא הקשיב לי.
אחרי דקה עות'מאן התקדם לכיוון הגדר, כשאני ומואייד הולכים לידו. הגענו למרחק אפס מהגדר האלקטרונית. עות'מאן אמר לי: "אני אגע בגדר ואחזור לאחור, עזוב אותי, לא רוצה לחזור לאחור". הייתי במרחק של מטר בערך מעות'מאן. הוא הספיק רק לגעת בגדר ולטפס עליה ואז הצבא הישראלי ירה עליו אש חיה. הוא נפל על הקרקע. היה ירי של רימוני גז ואני נחנקתי ולא יכולתי לתת לו עזרה ראשונה. חזרתי אחורה מפוחד והתחלתי לצעוק בקול רם שעות'מאן נפל כשהיד וביקשתי שיביאו אלונקה כדי לתת לו עזרה ראשונה. לא יכולתי להרים אותו. הוא שתת דם. הכדור חדר לחזה ויצא מהגב שלו.
ואאיל חילס, קרוב משפחתו של עות'מאן, תושב עזה בן 30, סיפר בעדות שמסר ב-24.7.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד מה ראה:
בשעה 18:00 הייתי במרחק של בערך עשרים מטרים מגדר המערכת. ראיתי כמה בחורות מניפות דגלי פלסטין קרוב מאוד לגדר. כמה נערים התקרבו אליהן. ראיתי אותם מאחור, ממרחק, אז לא זיהיתי שעות'מאן, שהוא קרוב משפחה שלי, הוא אחד מהם. ראיתי אותו מטפס על הגדר ואז הצבא הישראלי ירה עליו. עות'מאן נפל ארצה ונשאר ללא תזוזה. הסתבר לי שאחד הקליעים פגע בו בחזה, באזור הלב, ויצא מהגב.
בזמן שמיהרתי לשם אחד המפגינים אמר לי שהנער שצלפו בו הוא קרוב משפחה שלי. התקרבתי לעות'מאן, אבל לא יכולתי להגיע אליו ולהגיש לו עזרה, כי הוא היה מוקף בהרבה מפגינים שניסו לטפל בו. היה שם הרבה דם ומיד הבנתי שהוא כבר לא בחיים.
הצעירים לקחו את חילס לאמבולנס שפינה אותו לבית חולים א-שיפאא בעזה, שם נקבע מותו.
אמו, אסמהאן חילס, נשואה ואם לשישה בת 39, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.8.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:
עות'מאן הוא השלישי מבין ילדיי. לא אהבתי את זה שהוא משתתף בתהלוכות השיבה. הוא אמר לי תמיד שהוא עומד רחוק מאוד מהגדר, ושלא אדאג. באותו ערב, בדיוק בשעה שש, בעלי ראמי התקשר אליי ואמר לי שעות'מאן נפצע בהפגנה והועבר לבית חולים א-שיפאא. הייתי אצל קרובי משפחה והוא ביקש שאחזור הביתה. סירבתי והלכתי מיד לבית החולים כדי לבדוק את המצב של עות'מאן ולהירגע. בדרך התפללתי לאלוהים שהפציעה תהיה קלה. קיוויתי לראות אותו על המיטה צוחק ומחייך ולומר לו "הדאגת אותי, עות'מאן. תראה, נפצעת". כשהגעתי לבית החולים שמעתי אנשים אומרים שיש שהיד ממשפחת חילס, אבל לא ציפיתי שהשהיד יהיה עות'מאן. נכנסתי לחדר המיון לראות את עות'מאן, אבל לא נתנו לי ואיש הביטחון דיבר עם גיסי שהיה שם. שאלתי את גיסי והוא אמר שעות'מאן בסדר. אחר כך, בחדר ההמתנה, שמעתי שאומרים שיש ילד שהיד בשם עות'מאן חילס.
איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי התחלתי לבכות ולצעוק. גיסי ביקש שאחזור הביתה אבל סירבתי. רציתי לראות את עות'מאן. הלכתי למקרר הגופות וראיתי את הגופה שלו שם. התחלתי לבכות ולצרוח ואמרתי להם שאני רוצה להישאר לידו ושאני לא רוצה להשאיר אותו לבדו בתוך המקרר. אחר-כך התעלפתי שוב. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית שלי. כל הנשים היו סביבי וכולן בכו וצעקו. ביקשתי מהן להחזיר אותי אל עות'מאן. אמרתי להן שהוא לא נהרג ושהוא חי. התחלתי לומר "עות'מאן לבדו עכשיו בתוך המקרר. עות'מאן מפחד להיות לבדו. תשלחו אותי אני רוצה להיות לידו. עות'מאן הוא ילד קטן. למה הוא נורה? איך הוא הפך להיות שהיד?".
מאז שהרגו את עות'מאן אני צופה שוב ושוב בתיעוד הווידאו ושואלת את עצמי "מה בסך הכול עשה עות'מאן?". אני רואה את הסרטון ובוכה בכי מר. אני שואלת את עצמי איך הוא הרגיש כשהכדור חדר אל גופו? האם הוא מאוד הכאיב לילד הקטן שלי? איך הוא יכול היה לסבול את חדירת הכדור כשהוא פגע בגופו?
כואב לי ומאוד קשה לי הפרידה מעות'מאן. לנגיעה שלו בגדר לא הייתה שום השפעה על הצבא הישראלי. לא היה לו נשק ביד כדי להתעמת מול צבא. לא הייתה לו אבן ביד. הוא לא היה רעול פנים. אני מתפללת לאלוהים שייתן לי כוח להחזיק מעמד. כואב לי הלב כשאני רואה את החברים שלו ברחוב משחקים בכדורגל, והוא לא איתם. הם גזלו את חייו ואת ילדותו של בני. בעלי והבנים שלי גם לא יכולים לקלוט עד עכשיו שהוא איננו עוד ושהוא נהרג. בעלי אומר לי תמיד שהוא מדמיין שעוד רגע עות'מאן יפתח את הדלת וייכנס אלינו. הוא אומר שהבית בלי עות'מאן לא שווה כלום.
אני מתפללת לאלוהים שיעזור לי להחזיק מעמד הרחק מבני ואני מתפללת לנשמתו ומקווה שאלוהים יחוס עליו וייקח אותו תחת חסותו.
הריגתו של אחמד אבו טיור, בן 16, מזרחית לעיר רפיח, 7.9.18
תמונה
אחמד אבו טיור, בן 16. התמונה באדיבות המשפחה
ביום שישי, 7.9.18, בסביבות השעה 18:00, ירה איש כוחות הביטחון באחמד אבו טיור, תושב רפיח בן 16, שעמד ליד תלתלית שהצבא הניח על הקרקע, במרחק של כ-20-10 מטרים מהגדר. באותה הפגנה פגע עפיפון תבערה שהעיפו מפגינים במגדל תקשורת ישראלי שניצב מעבר לגדר. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות והוסר לאחר מכן ובמקבץ קטעי וידיאו שפורסם באתר נציבות זכויות האדם של האו"ם נראה אבו טיור כשהוא מנופף לחיילים שנמצאים מעברה השני של הגדר, במרחק של כעשרה מטרים ממנה, מרים אבן ומיידה אותה לעברם, מנופף להם שוב ואז נורה ברגלו.
בעדות שמסר אחיו, תאמר אבו טיור, תושב רפיח בן 28, נשוי ואב לארבעה, לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-10.9.18, הוא סיפר על אותו יום:
ביום שישי, 7.9.2018, בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים, הלכתי ברגל למזרח רפיח. כשהגעתי פגשתי שם כמה צעירים ונערים והאחים שלי היית'ם, ת'איר ומונד'ר היו ביניהם. אחי אחמד חילק צמיגים ליד הגדר כדי שכששאר המפגינים יגיעו, בשעה 16:30-17:00 יבעירו אותם.
המפגינים הגיעו בשעה חמש והתחילו להבעיר צמיגים ולזרוק אבנים לעבר החיילים, שהגיבו בירי אש חיה ורימוני גז. היו חיילים במגדל האדום ומאחורי מכשולי עפר, והיו ביניהם גם צלפים שהתכוננו לירי לעבר המפגינים, ושלושה ג'יפים עם מתקן לירי רימוני גז מדמיע. חלק מהמפגינים חתכו את התלתלית ואת הגדר.
אני העברתי צמיגים, וגם אחמד העביר צמיגים והבעיר אותם. הוא היה במרחק של בערך עשרים מטרים מהגדר. ירו עלינו אש חיה מהמגדל האדום. אחמד עמד ליד הגדר עם הידיים למעלה, בערך במרחק של 25 מטרים ממני, ואז הוא נפל פתאום על הקרקע. פרמדיקים ניגשו אליו מיד ופינו אותו לאמבולנס. ניסיתי לעלות לאמבולנס אבל הם סירבו. עליתי בכוח לאמבולנס שלקח אותו לבית חולים שדה. הוא אמר שהוא מרגיש כמו קצר חשמלי והיה לו דימום חזק מהרגל. היה לו חור של קליע ברגל ימין מעל הברך. הורידו אותו מהאמבולנס ונתנו לו עזרה ראשונה. אימא שלנו הגיעה לראות אותו. אמרתי לה שהפגיעה קלה, כדי שלא תדאג.
אחר-כך העבירו את אחמד לבית החולים האירופי. אני ואימא היינו איתו. ליטפנו את הפנים שלו וניסינו להרגיע אותו. הוא ביקש לשתות מים. כשהגענו לבית החולים הכניסו אותו למחלקת רנטגן ועשו לו צילום ואז הוא הוכנס לחדר ניתוח, ויצא ממנו רק בחצות. אחר כך ניתחו אותו שוב כדי לאחות את העורק שנקטע. חיכינו שהוא ייצא. נתנו לו כמה מנות דם בגלל הדימום. למרות זאת הכריזו למחרת, ביום שבת, 8.9.18, בשעה 11:00, שהוא נפל כשהיד.
אמו של אחמד, עאאידה אבו טיור, בת 49, אם ל-11, תיארה בעדות שמסרה ב-7.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד מה אירע באותו יום:
תמונה
עאאדיה אבו טיור. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 7.10.18
מאז תחילת תהלוכות השיבה אחמד השתתף בהן. כל יום שישי הוא הלך לשם בשעה תשע בבוקר. ניסיתי למנוע ממנו ללכת כי פחדתי שייפגע אבל הוא לא הקשיב לי ואמר שאני לא יכולה למנוע ממנו להשתתף. בגלל החשש שלי התעקשתי להגיע מדי יום שישי לתהלוכות.
ביום שישי, 7.9.18, לא ראיתי את אחמד בבוקר. הוא ישן אצל חבר והגיע הביתה בבוקר כשלא הייתי שם. הכלה שלי מסרה לי שהוא הלך לתהלוכת השיבה בשעה תשע בבוקר. הייתה לי הרגשה שמשהו רע עומד להתרחש. כל הזמן שאלתי על אחמד. החלטתי ללכת לתהלוכה, והגעתי לשם בשעה 16:30. שאלתי את אחד הצעירים על אחמד. הוא אמר לי שאחמד נמצא ליד הגדר ושהוא בסדר. לא יכולתי להתקדם כי היו הרבה מפגינים וירו עליהם רימוני גז ואש חיה. התפללתי שאחמד יחזור בשלום. דאגתי לו מאוד בגלל הירי המסיבי.
בסביבות השעה 17:00, בזמן שישבתי שם עם נשים אחרות, הגיע אליי צעיר רעול פנים ואמר לי: הבן שלך אחמד נפגע והאמבולנס שעבר כאן פינה אותו. הלכתי מיד אחרי האמבולנס לאוהל הרפואי. מצאתי שם את אחמד על מיטה ורופאים חובשים את הרגל שלו. אמרתי: "תודה לאללה שהכדור פגע רק ברגל של אחמד". הוא צעק מאוד בגלל הכאבים. אמרתי לו: "תודה לאללה יא אחמד, זו פציעה קלה, זה ברגל". הוא צעק ואמר לי: " חשמל עובר לי ברגל".
בשבת בבוקר חזרתי הביתה מבית החולים כדי לקחת דברים ולחזור אל אחמד. הרגשתי שהוא יישאר בבית החולים הרבה זמן. פתאום קיבלתי שיחה מהבן שלי תאמר. הוא ביקש שאגיע לבית החולים. שאלתי אותו אם אחמד בסדר והוא ענה שכן. בבית החולים שאלתי את תאמר שוב והוא ענה לי שאחמד בסדר. אמרתי לו שהוא מסתיר ממני משהו ושאחמד אינו בסדר. שאלתי את אחיו איאד והוא אמר לי שבמהלך הניתוח ליבו של אחמד נדם פעמיים ויש לו נוזלים בריאה. באותו רגע שאלתי רופא על מצבו של אחמד. הוא אמר לי שהם צריכים 30 מנות דם בשבילו כי הדימום חזק והוא לא נפסק עד לאותו רגע. התקשרתי מיד לחברים של אחמד וביקשתי מהם לתרום לו דם.
התיישבתי ליד דלת חדר הניתוח בתקווה לשמוע בשורות טובות. בסביבות השעה 11:00 רופא יצא וקרא: "אבו טיור". ניגשתי עם הבנים שלי איאד ומונד'ר לרופא. הוא אסר עליי להיכנס לחדר. הבנים שלי יצאו מחדר הניתוח כשהם צועקים בקול רם: "אחמד נפל כשהיד". התחלתי לצעוק ואמרתי לרופאים: "בבקשה מכם, תכניסו אותי לחדר הטיפולים, אני רוצה לראות את אחמד". נכנסתי לחדר וראיתי את אחמד שוכב במיטה. פניו ורגליו היו חיוורים. חיבקתי אותו ונישקתי את כל חלקי הגוף תוך כדי בכי.
זה היה היום הקשה בחיי. הלוואי והייתי רואה את אחמד בבוקר לפני שהלך לתהלוכת השיבה. אני כל-כך רוצה לומר לו: "תשמור על עצמך, אל תתקרב לגדר המערכת, אני רוצה לראות אותך בערב אצלי, עם האחים שלך ולאכול ביחד. אני רוצה שתספר לי על מה שהיה בתהלוכה". הוא השאיר אותי שרויה בצער וכאב. עד עכשיו אני לא מאמינה שאחמד נפל כשהיד ושיותר לא אראה אותו. כשאני בבית אני מרגישה את אחמד צוחק לצידי. אחמד אהב לשמוע ריקודי "דחייה" ולרקוד דבקה. מאז שהוא מת אני לא מסוגלת לשמוע את שירי ה"דחייה" כי הם מזכירים לי אותו. אני פותחת את הווידיאו של הפציעה של אחמד כל הזמן למרות הכאב שלי. הצעקות שלו כואבות לי עד היום. הלוואי והייתי סופגת את הפגיעה במקומו.
בנוגע להריגתו של עות'מאן חילס הודיע דובר צה"ל ב-21.8.18 כי נפתחה חקירה פלילית. ב-28.10.19 פורסם בכלי התקשורת כי ב-26.10.19 הורשע החייל היורה במסגרת עסקת טיעון בעבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות. דינו נגזר ל-30 ימי עבודות צבאיות, מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי.
בנוגע להריגתו של עז א-דין א-סמאכ הודיעה הפרקליטות הצבאית ב-26.4.20 למרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR) כי נפתחה חקירה פלילית.
״אינה רוצה ואינה יכולה״ טיוח חקירות הפגנות השיבה בידי ישראל המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם מפרסמים היום דו"ח משותף המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000. ישראל נחפזה להודיע כי היא חוקרת את ההפגנות, בעיקר בשל ההליכים המתקיימים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. זאת מאחר שאחד העקרונות המנחים את בית הדין הוא עקרון המשלימוּת, הקובע שבית הדין יתערב רק כאשר המדינה "אינה רוצה או אינה יכולה" לנהל בעצמה את החקירה. לפיכך, אם המדינה כבר חקרה בעצמה את האירועים – בית הדין לא יעסוק בכך. אלא שאין די בהכרזה שמתקיימת חקירה כדי למנוע את התערבותו של בית הדין אלא יש צורך בביצוע חקירות אמיתיות ואפקטיביות, שיופנו כלפי האחראים לקביעת המדיניות וליישומה ושיובילו לנקיטת צעדים נגד האחראים. החקירות שניהלה ישראל בנוגע להפגנות לא היו כאלה: החקירות – שנוהלו באופן בלעדי על ידי הצבא – לא בחנו כלל את הוראות הפתיחה באש הבלתי חוקיות שניתנו לכוחות הביטחון ואת המדיניות שיושמה במהלך ההפגנות, אלא התמקדו בדרגים הנמוכים בלבד ורק בשאלה האם אלו פעלו בניגוד לאותן הוראות בלתי חוקיות. זאת ועוד, בית המשפט העליון דן, במקביל לקיומן של ההפגנות, בעתירות נגד חוקיות ההוראות. השופטים דחו עתירות אלו והתירו לצבא להמשיך וליישם את אותה מדיניות פתיחה באש. אלא שהשופטים לא אישרו את ההוראות שיושמו בפועל בשטח – שכלל לא הוצגו בפניהם – אלא רק את ההוראות שהמדינה טענה בבית המשפט שהצבא פועל לפיהן, תוך שהם מתעלמים מהפער הבוטה והזועק לעין בין טענות המדינה לבין המציאות בשטח כתוצאה מיישומן של ההוראות: עד הדיון בעתירות נהרגו כבר עשרות מפגינים ונפצעו כמעט אלפיים. אפילו את התפקיד המצומצם שהוצב בפני מערכת אכיפת החוק הצבאית – חקירה של "מקרים חריגים" בלבד – היא מתקשה למלא. באופן שרירותי וללא כל הסבר, הצבא החליט לחקור רק מקרים שבהם פלסטינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון. אלפי המקרים שבהם פלסטינים נפצעו – חלקם פציעות קשות שהותירו את הפצועים משותקים או שהביאו לקטיעת אברים – לא נחקרו כלל. מספר הפצועים בהפגנות כמעט בלתי נתפס: בסך הכול נפצעו בהפגנות 13,457 פלסטינים: 8,079 נפצעו מאש חיה, 2,424 – מירי כדורי מתכת מצופי גומי, ו-2,954 מרימוני גז שפגעו בהם ישירות. מבין הפצועים, 155 נותרו קטועי גפיים. כל הפגיעות האלה אינן נחקרות כלל. על פי נתונים שהעביר דובר צה"ל לבצלם, עד 25.4.21 הופנו לבדיקת המנגנון המטכ"לי לתחקור אירועים חריגים 234 מקרים שבהם נהרגו פלסטינים. נתון זה כולל פלסטינים נוספים שנהרגו בתקופה שבה נערכו ההפגנות, אך ללא קשר אליהן. המנגנון סיים לבחון 143 מקרים והעביר אותם לבחינת הפרקליטות הצבאית. ב-33 מתוכם החליט הפצ"ר לפתוח בחקירת מצ"ח וכן הורה על חקירה כזו בשלושה מקרים נוספים שלא טופלו על ידי המנגנון. בארבעה מקרים החקירה הסתיימה ונסגרה בלא כלום. ב-95 מקרים שהמנגנון סיים לטפל בהם, החליט הפצ"ר לא לפתוח בחקירה פלילית וסגר את התיק בלא כלום. כל שאר המקרים שהועברו אליו נמצאים עדיין בטיפול. רק חקירה אחת הקשורה להפגנות – בגין הריגתו של עות'מאן חילס בן ה-14 – הסתיימה בהגשת כתב אישום נגד חייל שהורשע בעסקת טיעון בעבירה משמעתית קלה של "חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות", ונידון לחודש עבודות שירות. הדרג המדיני, היועץ המשפטי לממשלה, שופטי בג"צ, הפצ"ר וקצינים בכירים נוספים בצבא הם האחראים על קביעת מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית ועל יישומה – והם אלה האמורים להיחקר ולתת את הדין בגין התוצאות הקטלניות של יישומה. החקירות שישראל מבצעת הן רק מסך עשן שנועד – לשיטתה – לגונן על האחראים מפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אלא שלמעשה הן מוכיחות את ההיפך: שישראל אינה רוצה ואינה יכולה לחקור את הפרות זכויות האדם שביצעו כוחות הביטחון שלה במהלך הפגנות השיבה ברצועת עזה. בהתחשב בכך, האחריות לפעול למתן דין וחשבון בגין הפרות אלה מונחת כעת לפתחו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
דו"ח משותף של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000.
ביום שבת, 21.8.21, נערכה הפגנה בסמוך לגדר המערכת שממזרח לעיר עזה, לציון 52 שנים להצתת מסגד אל-אקצה. המכשול, אותו ישראל מרחיבה בשנים האחרונות, מורכב לפי פרסומים חומת בטון תת קרקעית המגיעה לעומק של עשרות מטרים. על-פני הקרקע, באזור זה, הוא מורכב מחומת בטון בגובה מטרים ספורים שעליה מוצבת גדר מתכת. במהלך ההפגנה הבעירו חלק מהמפגינים צמיגים, יידו אבנים והשליכו מטענים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר, ואשר ירו לעברם רימוני גז מדמיע, כדורי מתכת מצופים גומי ואש חיה, ממנה נפצעו 41 מפגינים, בהם 22 קטינים, לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. שניים מהפצועים מתו מפצעיהם בימים שלאחר מכן – אוסאמה דעייג', פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, בן 31, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, מת מפצעיו ב-25.8.21, ועומר אבו א-ניל, תושב העיר עזה, בן 13, מת מפצעיו ב-28.8.21. יומיים לאחר מכן מת מפצעיו בראל חדריה שמואלי, שוטר מג"ב בן 21 תושב באר יעקב, שנורה במהלך ההפגנה בידי פלסטיני כשניצב בעמדת ירי מעברה המזרחי של החומה. ביום ההפגנה הגיע אבו א-ניל למקום בשעות אחר הצהריים. בסביבות השעה 17:30 הוא התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר ובזמן שעמד וצפה במתרחש מולו הוא נפגע מכדור חי בצווארו. אבו א-ניל פונה בידי מפגינים אחרים לאמבולנס שלקח אותו לבית חולים א-שיפאא, שם טופל עד מותו ב-28.8.21. אבו א-ניל הוא ההרוג ה-226 בהפגנות ליד גדר המערכת מאז החלו "הפגנות השיבה" במארס 2018, והקטין ה-48 שנהרג בהן. מדיניות הפתיחה באש של כוחות הביטחון – המתירה ירי חי לעבר מפגינים שרובם המוחלט אינו חמוש, ושאינם מסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון הממוגנים שמעברה השני של הגדר, אינה חוקית ואינה מוצדקת. למרות זאת, ועל אף מאות ההרוגים ואלפי הפצועים מירי חי, ישראל ממשיכה ליישם את אותה מדיניות קטלנית, הצפויה לעלות בחייהם ובשלמות גופם של מפגינים פלסטינים רבים נוספים. אנס א-ר'פרי, שכנו של אבו א-ניל, בן 18, הגיע להפגנה בסביבות השעה 15:30, ולאחר כשעה וחצי התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר, שם הצטרף אליו אבו א-ניל כעשרים דקות מאוחר יותר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-31.8.21 סיפר א-ר'פרי: בערך עשרים דקות אחרי שהתקדמתי אל הגדר הגיע השכן שלי עומר אבו א-ניל, בשעה 17:30, ונעמד לצידי. עומר שאל אותי: "למה אתה מפחד לרדת?". נתתי לו סטירה ואמרתי לו לחזור אחורה. הוא לא חזר ואפילו התקדם עוד כמה מטרים אל הגדר, כשהוא מפצח גרעינים. פתאום ראיתי אותו נופל על הקרקע. חשבתי שהוא מעד אבל אז ראיתי שהצעירים והנערים מתקהלים מסביבו ושהוא מדמם. כשהם הרימו אותו ראיתי פצעי כניסה ויציאה בצוואר. הצעירים לקחו אותו לאמבולנס ואני נסעתי איתו. בדרך לבית החולים א-שיפאא עשו לו החייאה ונתנו לו עזרה ראשונה. תוך כדי הנסיעה התקשרתי לדוד של עומר וסיפרתי לו שהוא נפגע. כשהגענו הכניסו את עומר לטיפול נמרץ וניסו להחיות אותו. אחר כך הגיעו בני המשפחה שלו, ואבא שלו התעלף כשראה את הבן שלו בטיפול נמרץ. אני נשארתי בבית החולים עד השעה 22:00 ואז חזרתי הביתה. א.ז., תושב העיר עזה, בן 36, הגיע להפגנה בשעות הצהריים כדי לתעד אותה במסגרת עבודתו כצלם עצמאי. בעדות שמסר ב-28.9.21 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיאר מה אירע: במהלך ההפגנה מאות צעירים, נערים וילדים התקרבו לגדר כדי לזרוק אבנים לעבר כוחות הכיבוש. הם משכו את הרשת של הגדר והשחיתו אותה ואז הציתו צמיגים. החיילים ירו רימוני גז מדמיע ואחריהם ירי אזהרה באוויר. כשיידוי האבנים התגבר החיילים ירו אש חיה לעבר המפגינים. ראיתי שני מפגינים נפצעים מהירי, ואחרים נחנקים מהגז. בזמן שעמדתי וצילמתי את המפגינים ראיתי נער נופל על הקרקע מולי, במרחק של 40-30 מטרים ממני לכיוון הגדר ובערך מאה מטרים מהגדר. הצעירים הרימו אותו מיד ולקחו אותו לאמבולנס. הייתי בהלם ולא הצלחתי לצלם אותו. הוא נפגע בצוואר ודימם. הלכתי אחרי הצעירים שלקחו אותו כדי לברר מה מצבו, ואז פינו אותו לבית החולים. חזרתי קצת להפגנה, וראיתי איך חבר שלי, עאסם שחאדה, נפגע מרסיס בלסת הימנית שלו ונופל על הקרקע. צילמתי אותו. תוך כדי כך שמעתי ירי, מהצד שלנו לעבר הגדר. זה נשמע כמו ירי של אקדח. אחר כך עזבתי את המקום. אמו של עומר, אימאן, בת 40, סיפרה בעדות שמסרה ב-31.8.21 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על בנה ועל תקופת אשפוזו: כששמעתי שעומר נפצע בהפגנה הייתי בבית. חשבתי שהוא הלך אחר הצהריים למועדון, כי הוא מעולם לא הלך להפגנות ליד הגדר קודם. עליתי לדירה של גיסתי והתמוטטתי שם על הרצפה בצעקות. גיסתי והבת שלה חיבקו אותי ועזרו לי לחזור הביתה. התלבשתי והלכתי לבית של ההורים שלי, ומשם המשכתי לבית חולים א-שיפאא. כשהגעתי לבית החולים שאלתי בדלפק על עומר ואמרו לי שהוא נפגע ברגל ועובר עכשיו ניתוח קל. עליתי לחדרי הניתוח ומצאתי שם את בעלי חסן עם עיניים אדומות ודומעות. הוא לא היה מסוגל לומר לי מה מצבו של עומר. מיד הבנתי שהוא לא נפגע ברגל. בעלי אמר לי שהוא נפגע בכתף ואני אמרתי לו שהפגיעה חמורה יותר. הרגשתי שאני חלשה ולא אוכל לעמוד בבשורות קשות והתחלתי להתפלל כדי לשאוב כוח מאללה. עמדתי על המדרגות של חדר הניתוח וחיכיתי. לא דברתי עם אף אחד. הייתי בהלם ולא הצלחתי אפילו לבכות. בסביבות השעה 22:00 עומר יצא מהניתוח והעבירו אותו לטיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה. הרופא יצא מהחדר בפנים קודרות ושידר חוסר תקווה. ביקשתי מבעלי להודיע לילדים שלנו שעומר במצב קשה כדי שהבשורה על מותו לא תהיה הלם עבורם. הלכתי הביתה בתקווה שלמחרת אבוא ואמצא את עומר ער ובמצב טוב יותר. למחרת, הגעתי לבית החולים בסביבות השעה 12:00 ומצאתי את עומר באותו מצב. הרופאים אמרו לי שייתכן שבעוד יומיים הוא יתעורר. כולנו היינו במתח כל הזמן, חששנו מכל צלצול טלפון שהיה עלול לבשר על נפילתו כשהיד. ביום שלישי, 24.8.21, בשעה תשע בבוקר, התקשרו אליי מבית החולים וביקש שאבוא ואהיה נוכחת כשעושים לעומר צילום T.C. הלכתי בשמחה כי חשבתי שזה אומר שיש בשורות טובות על מצבו ושהוא כבר התעורר. אבל בבדיקה ראו שאין זרימת דם למוח ושעומר במצב של מוות קליני. קרסתי על הרצפה והתפללתי לאללה. ביום שבת, 28.8.21, בסביבות השעה אחת לפנות בוקר, הודיעו לנו שעומר נפל כשהיד. חזרתי לבית החולים כדי להיפרד ממנו ולחבק אותו אחרי שניתקו אותו מכל המכשירים. חיבקתי ונישקתי אותו ומיששתי את כל גופו הקטן בבכי. לא זלגו לי דמעות אבל הלב שלי בכה. חזרתי הביתה בלי עומר. לתמיד. עומר היה עמוד התווך של הבית. הוא היה הרוח החיה של הבית ולפתע איבדנו אותו הזה, את הנשמה. הוא היה ילד התפנוקים שלי והיינו מאוד קרובים. הוא הספיק להגיע רק לארבעה ימים בכיתה ט' לפני שנפצע. בלב שלי הוא עדיין חי איתנו בבית והנשמה שלו לא נוטשת אותי אפילו לרגע אחד. כשאנחנו אוכלים אני מסתכלת על הכיסא שלו ואומרת לעצמי שהוא נמצא איתנו. הבת שלי מלכ, בת 6, שואלת אותי לאן הוא הלך ואני עונה שהוא הלך לגן עדן.
