שני הרוגים מירי חיילים בגדה המערבית: חשש שהצבא מאפשר ירי קטלני על מיידי אבנים

22 נובמבר 2012, עודכן ב-14 ינואר 2015

עדכון: ב-6.2.13 הודיעה הפרקליטות הצבאית לבצלם כי החקירה בעניין הריגתו של חמדי אל-פלאח הסתיימה ותיק החקירה הועבר לעיון פרקליט. ב-14.5.14 הודיעה הפרקליטות הצבאית כי התיק נסגר ללא הגשת כתב אישום. ב-23.4.13 הודיעה הפרקליטות הצבאית לבצלם כי החקירה בעניין הריגתו של רושדי א-תמימי הסתיימה ותיק החקירה הועבר לעיון פרקליט, וב-10.7.14 הודיעה הפרקליטות הצבאית כי התיק נסגר ללא הגשת כתב אישום.

מאז החל מבצע "עמוד ענן" בעזה התקיימו ברחבי הגדה המערבית הפגנות מחאה. בחלקן, יידו פלסטינים אבנים לעבר כוחות הביטחון ובכמה מהמקרים חיילים ושוטרי מג"ב הגיבו בירי אש חיה.

מבדיקת האירועים על ידי בצלם עולה חשש כי דרגי הפיקוד התירו לחיילים להשתמש באש חיה, גם בעימותים עם מיידי אבנים שאינם חמושים ובסיטואציות שבהן לא נשקפה להם סכנת חיים. שני פלסטינים נהרגו כתוצאה מכך:

ביום שבת, 17.11.2012, נפצע רושדי א-תמימי, בן 31 ואב לבת, מאש חיה שירו חיילים על צעירים שיידו עליהם אבנים בכפר א-נבי סאלח. הוא מת מפצעיו ביום שני, 19.11.2012.
ביום שני, 19.11.2012, הרגו אנשי כוחות הביטחון את חמדי אל-פלאח, בן 22, במהלך עימותים באיזור גשר חלחול-חברון על כביש 35. הוא נפגע מארבעה כדורים חיים בחזהו, בידו וברגלו. מתחקיר בצלם עולה כי אל-פלאח כיוון עט לייזר אל החיילים, וכי איש ממיידי האבנים לא היה חמוש.

עימותים בבית לחם בתגובה להתקפות הישראליות ברצועה, 20.11.12. צילום: RRB, Activestills.org

לפחות 39 פלסטינים נוספים נפצעו מידי כוחות הביטחון מאז יום חמישי, 15.11.2012, במהלך אירועים שבהם יידו פלסטינים אבנים על אנשי כוחות הביטחון. מתוכם, 16 נפצעו מאש חיה – בהם שישה באורח קשה.

13 פלסטינים נפצעו מירי כדורי מתכת מצופים גומי – תשעה מתוכם בראשם, ועשרה נפצעו מפגיעה ישירה של רימוני גז – שבעה מתוכם בראשם. בין הנפגעים:

נער בן 14 שנפצע בראשו מפגיעה ישירה של רימון גז שנורה על ידי שוטר מג"ב בחברון ב-18.11.12. הפגיעה גרמה לשבר בגולגלתו. הוא מאושפז בבית החולים אל-אהלי בחברון במצב המוגדר כמוות קליני.
צעיר בן עשרים מבית לחם, מאושפז בבית החולים אל-אהלי בחברון כשהוא סובל משבר בגולגולת ומשטף דם במוח.

[הנתונים אינם כוללים אנשים שנפגעו משאיפת גז מדמיע או מתרסיס פלפל]

הפציעות הקשות כתוצאה מירי רימוני גז וכדורים מצופים גומי הן תוצאה ישירה של הפרקטיקה הקיימת בקרב כוחות הביטחון של ירי לא חוקי של אמצעים אלה, שבצלם תיעד בהרחבה בשנים האחרונות: חיילים ושוטרי מג"ב יורים רימוני גז עשויים אלומיניום ישירות לעבר בני אדם, למרות שהוראות הצבא אוסרות זאת. בשנים האחרונות נהרגו שני פלסטינים ונפצעו עשרות מפגיעת רימוני גז שנורו עליהם ישירות. בנוסף, כוחות הביטחון יורים כדורי גומי מטווחים קצרים ממה שמתירות ההוראות ובאופן שאינו מאפשר להימנע מפגיעה באברי גוף רגישים.

בצלם פנה במכתב דחוף לאלוף פיקוד המרכז, למפקד אוגדת איו"ש וליועץ המשפטי של אוגדת איו"ש, ודרש כי לחיילים ולמפקדים בגדה יובהר לאלתר כי חל איסור מוחלט על ירי אש חיה על מיידי אבנים. לרשות אנשי כוחות הביטחון עומדים אמצעים פחות קטלניים להתמודדות עם הפגנות ועם יידוי אבנים לעברם, ושימוש בנשק קטלני במצבים כאלה מותר רק בנסיבות קיצוניות שבהן נשקפת סכנת חיים ובהעדר כל חלופה סבירה. כן דרש בצלם כי השימוש באמצעים לפיזור הפגנות כגון רימוני גז מדמיע וכדורי גומי ייעשה אך ורק על פי נהלי הפתיחה באש ובאופן שאינו מסכן חיי אדם.

פריטים מומלצים

עשן מצמיגים שהבעירו מפגינים פלסטינים מיתמר מעל המאחז אביתר. צילום: אמיר כהן, רויטרס, 23.6.21

מדיניות הפתיחה באש

תשעה חודשים של מחאה: שבעה הרוגים ועשרות פצועים בעיירה ביתא

במאי 2021 הקימה ישראל את ההתנחלות החדשה המוכרת בתור המאחז אביתר, על אדמות העיירות ביתא וקבלאן והכפר יתמא, על פסגת ג'בל סבייח. המהלך מומש באמצעות תנועת המתנחלים נחלה, בסיוע המועצה האזורית שומרון ובהסכמה של הצבא. בעבר, בשנים 2013, 2016 ו-2018, כבר ניסו מתנחלים להשתלט על המקום באמצעות הקמת מאחז, אך בכל פעם הרס המנהל האזרחי את המבנים בתוך זמן קצר. הפעם הותירה ישראל את המאחז במקומו. אביתר מתפרס על שטח של 36 דונם (לפי חישוב שערך כרם נבות עבור בצלם), והוא יושב בחלקו על אדמות פלסטיניות פרטיות ובחלקו על אדמות שישראל מגדירה "אדמות סקר". המאחז כולל כחמישים מבני קבע, גן שעשועים, בית כנסת, בית מדרש, מכולת, תשתית חשמל ודרכים סלולות באספלט. בדף הפייסבוק של המאחז נאמר שהקמתו נועדה למנוע רצף בין העיירה קבלאן והכפר יתמא, שמדרום לכביש מס' 505, לבין העיירה ביתא, הנמצאת מצפון לו. בתחילת יולי 2021 פונה המאחז לאחר שנחתם הסכם בין הממשלה לבין תושביו. לפי ההסכם, כל המבנים במאחז יישארו על כנם, המתנחלים שגרו בהם יתפנו מהמקום ובמקביל תבחן הממשלה את מעמד הקרקע. אם יתברר שניתן "להכשיר" את המאחז, יוכלו חלק מהמתנחלים לשוב למאחז ובמקום תוקם גם ישיבת הסדר. על פי ההסכם, נותרה במאחז נוכחות צבאית קבועה. גם טרם ההחלטה על הכשרתו ה"חוקית" של המאחז, ומאז הקמתו, מונע הצבא מחקלאים פלסטינים להגיע למאות דונמים מאדמותיהם הצמודות אליו. הגבלה זו פוגעת בכשמונים משפחות של חקלאים מביתא ומיתמא. באוגוסט 2021 דחה בג"ץ עתירה שהגישו בעלי הקרקעות הפלסטינים נגד הקמת המאחז בתואנה שטרם מוצתה בדיקת הבעלות על האדמות באזור. הליך זה מוצה, על פי פרסומים בתקשורת, באוקטובר 2021. בשבועות האחרונים התפרסמו בתקשורת ידיעות על כך שהמדינה שוקלת הצעת "פשרה" לפיה מתנחלים יקימו מחדש באביתר את הישיבה שפונתה מההתנחלות חומש. היועץ המשפטי לממשלה היוצא אישר, רגע לפני סיום תפקידו, את תוצאות "סקר האדמות" ואת האצתם של הליכי התכנון במקום. כעת יכולה הממשלה, לשיטתה, להתקדם בהסדרת המאחז ובהקמת הישיבה במקום. העיירה ביתא, שעל חלק מאדמותיה הוקם המאחז, שוכנת מדרום לעיר שכם וגרים בה כ-9,000 תושבים. מאז הקמת המאחז מוחים תושבי העיירה נגד הקמתו ונגד גזל הקרקעות – במסגרת הפגנות ליליות בפאתי העיירה והפגנות המוניות בימי שישי, אז נערכת צעדה לכיוון המאחז בהשתתפות מאות ולעתים אף אלפי מפגינים. בתחילת כל הפגנה נערכת תפילה ולאחריה מתפתחים בדרך כלל עימותים בהם צעירים מבעירים צמיגים ומיידים אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון, המדכאים את המחאה באלימות תוך שימוש מסיבי בגז מדמיע – המפוזר בין היתר באמצעות רחפנים ומשגרים המותקנים על ג'יפים, ירי כדורי ספוג וכדורי מתכת מצופים גומי, וכן ירי אש חיה – כולל ירי "טוטו" בידי צלפים. עד כה נהרגו שבעה מתושבי ביתא בהפגנות אלה ובסמוך להן. כמו כן, נפצעו בהן, על פי נתוני האו"ם*, כ-180 בני אדם מירי חי, כאלף מירי כדורי "גומי" וספוג, ולמעלה מ-4,200 נפגעו משאיפת גז מדמיע. תושב ביתא נוסף נהרג בסמוך לשסתומי המים של הכפר, ותושב הכפר יתמא נהרג במהלך הפגנה נגד הקמת המאחז שהתקיימה בכפרו. נוסף על יישומה של מדיניות פתיחה באש קטלנית, מאז החלו ההפגנות עצרו כוחות הביטחון עשרות מתושבי העיירה. כדי להקשות על המפגינים, חסם הצבא את הכניסה הראשית לעיירה למשך חודש וחצי ודחפורים צבאיים חסמו וגרפו דרכים חקלאיות המובילות למוקדי ההפגנות והסבו נזק לכקילומטר של טרסות חקלאיות ולכ-2,000 עצים במרחק של כקילומטר מהמאחז. סגן ראש מועצת ביתא מסר לבצלם כי ישראל ביטלה את היתרי העבודה של כ-150 מהתושבים. חיילים השתמשו באלימות קשה גם נגד מפגינים ישראלים שהגיעו להפגנות כדי הביע סולידריות עם המפגינים הפלסטינים, ועצרו אותם בטענות שווא. אביתר הוקם על אדמות פלסטיניות – לא כיוזמה פרטית של כמה מתנחלים אלא כחלק ממדיניות ההתנחלות של ישראל בגדה, תוך שיתוף פעולה מלא של כל הרשויות הישראליות הרלוונטיות. אלא שהמדינה אינה מסתפקת בגזל האדמות ובהקמת התנחלות עליהן. היא גם מתעקשת לאסור על התושבים למחות נגד מעשיה אלה ומונעת בכוח – גם בכוח קטלני – כל ניסיון להתנגדות. נזכיר: הקמת ההתנחלויות היא בלתי חוקית על פי המשפט הבינלאומי, והמדיניות הישראלית בנושא זה נחקרת בימים אלה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. בחירתה של ישראל למנוע מהתושבים למחות על הקמת אביתר, ליישם מדיניות פתיחה באש קטלנית בנסיבות שבהן לא נשקפת לחיילים כל סכנה ולהמשיך ליישמה גם כשתוצאותיה הקטלניות ברורות לעין – רק מוסיפה חטא על פשע. * מסד הנתונים בעניין הגנה על אזרחים בניהול משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה את העדויות שלהלן מאנשים שהיו עדים להריגתם של מפגינים ומתושבי הכפר שנפצעו בהפגנות: 10.12.21: הריגתו של ג'מיל אבו עייאש, בן 32 ביום שישי, 10.12.21, בשעות הצהריים, הגיע ג'מיל אבו עייאש, תושב ביתא בן 32, לאזור שבו נערכה ההפגנה באותו שבוע, הידוע בשם "אל-הותה" ומרוחק כ-700 מטרים ממאחז אביתר. בסביבות השעה 14:30 נורה אבו עייאש בידי חייל ממרחק של כמאתיים מטרים, בזמן שהחזיק בידו קלע. בעדות שמסר ב-12.12.21 א.ש., תושב ביתא בן 33, שהיה במקום, הוא סיפר: בסביבות 14:20 עמדתי ודיברתי עם כמה צעירים. מולנו על ההר היו הרבה חיילים ושוטרי מג"ב, שירו רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי". במרחק של מאתיים מטרים מהמקום שבו היינו עמדו בערך עשרה חיילים. הצעירים שיידו אבנים לעברם היו רחוקים מהם מאוד והאבנים בכלל לא הגיעו עד אליהם. ראיתי שהצטרפו אליהם שני חיילים. הם התקדמו ואחד מהם נשכב על הקרקע בתנוחת צליפה, אז קם והם נסוגו וחוזר חלילה. אחרי עשר דקות ראיתי את ג'מיל אבו עייאש עובר לידנו ונעצר במרחק של בערך חמישים מטרים לפנינו. הוא החזיק ביד קלע. עברו רק כמה דקות ואז אחד משני החיילים, שהיה מקדימה ושכב על הקרקע, ירה. שמעתי כמה יריות אחת אחרי השנייה. כולנו התכופפנו או השתטחנו על האדמה. ברגע שהרמתי את הראש ראיתי את ג'מיל מוטל על הארץ ושמעתי את הבחורים צועקים. כמה מהם הרימו אותו ובאותו זמן החיילים ירו הרבה רימוני גז מדמיע לאזור. הראש והפנים של ג'מיל היו מכוסים בדם. פינו אותו לאמבולנס ומשם לבית חולים בשכם. נסעתי לבית החולים והרופאים שם אמרו לי שהוא איבד חלק מהמוח. במקרה כזה, כשבחור נפצע קשה, 80% מהמפגינים עוזבים את ההפגנה ומגיעים לבית החולים וככה החיילים מצליחים להפסיק את ההפגנה. ס. ח., תושב ביתא בן 29, הגיע בסביבות 12:00 לתפילה שממנה יצאה חצי שעה לאחר מכן ההפגנה השבועית. בעדות שמסר ב-15.12.21 תיאר מה אירע: כשהגענו לאזור שנקרא "אל-הותה" ראינו הרבה חיילים שהתפרסו בהר. לפנינו היו שבעה או שמונה חיילים, במרחק של בערך 150 מטרים מאתנו. הם ירו הרבה רימוני גז מדמיע וכמה כדורי "גומי". לידם היו גם שני ג'יפים צבאיים, וחיילים ירו מהם גם גז מדמיע ממשגרים. הצעירים התחילו ליידות אבנים לעבר החיילים. בסביבות 14:30 ראיתי שני חיילים במרחק של 250-200 מטרים מאיתנו, שאחד מהם שכב על הקרקע והשני סימן לו לאן לכוון. הסתתרנו מאחורי גדר אבנים. אחרי כמה דקות, החייל שוב נכנס לתנוחת צליפה. התיישבנו על האדמה. ראיתי את ג'מיל אבו עייאש מגיע. לא ראיתי אותו קודם בהפגנה. אמרתי לו לשבת ולשים לב, ואז שמעתי ירייה אחת והוא נפל. הוא היה במרחק של מטר אחד ממני. כשהתקרבתי אליו החייל ירה עוד פעם, ופגע באבנים שבטרסה. המשכתי להתקרב אליו. היה לו פצע כניסה במצח עם יציאה מהחלק האחורי של הראש. הרמנו אותו והרחקנו אותו משם 500 מטרים בערך, עד לאמבולנס שחיכה שם. שוטרי מג"ב רצו אחרינו קצת וירו עשרות רימוני גז מדמיע לכיוון שלנו. בגלל שהצבא גרף את הדרכים שמובילות להר, האמבולנס הכי קרוב אלינו יכול היה להגיע למרחק של 500 מטרים. מאוחר יותר נודע לי שהוא נפל שהיד. הוא נקבר עוד באותו יום, בבית הקברות בכפר. 24.9.21: הריגתו של מוחמד ח'ביסה, בן 28 ביום שישי, 24.9.21, בסביבות 12:00, יצאו כבכל שבוע כמה מאות מתושבי ביתא והכפרים הסמוכים לתפילה ולהפגנה השבועית. לאחר התפילה חלק מהתושבים התקדמו כ-800 מטרים לכיוון המאחז, שם הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון, שירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי". מוחמד ח'ביסה, תושב ביתא בן 28, הצטרף למיידי האבנים. בסביבות 15:00 ישבו ח'ביסה ומספר צעירים מתחת לעץ זית, בסמוך למקום ההפגנה. במרחק של כמה עשרות מטרים מהם יידתה קבוצת צעירים אבנים לעבר כמה מאנשי כוחות הביטחון שחסו מאחורי גדר אבן והזדקפו מעליה מדי פעם כדי לירות לעבר הצעירים רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי". לאחר כחצי שעה נשכב אחד מאנשי כוחות הביטחון לפני הגדר, ירה כמה יריות של אש חיה ופגע בראשו של ח'ביסה. הוא פונה לבית החולים, שם ניסו הרופאים להחיותו אך לשווא. חברו של ח'ביסה, ע., בן 21, סיפר בעדות טלפונית שמסר לבצלם ב-11.10.21 מה אירע באותו יום: ביום שישי, 24.9.21, הלכנו לתפילה שלפני ההפגנה, אחריה התקדמנו לכיוון המאחז, מרחק של בערך 800 מטרים. החיילים התפרסו באזור בקבוצות של שלושה עד חמישה. התקרבנו אליהם. הייתי עם מוחמד ח'ביסה וצעירים אחרים והם יידו אבנים לעבר החיילים. החיילים ירו גז מדמיע והתקדמו לעברנו ואנחנו נסוגנו ואז התקדמנו שוב וחוזר חלילה. החיילים ירו גם כדורי "גומי" וכמה צעירים שאני לא מכיר נפגעו. מאוחר יותר, בסביבות 15:30, מוחמד ואני ועוד בערך שישה צעירים נחנו מתחת לעץ זית. היו עשרים או שלושים צעירים שיידו אבנים לעבר שלושה-ארבעה חיילים שהיו מאחורי גדר חקלאית. החיילים ירו כדור חי אחד שלא פגע באף אחד מאתנו. היינו רגועים כי הצעירים שיידו אבנים היו במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו והחיילים היו במרחק של בערך 150 מטרים מאתנו, אחרי הצעירים. אז אחד החיילים נשכב על האדמה לפני הגדר. אחד מהצעירים הזהיר אותנו לשים לב אליו ואמר שיכול להיות שהוא רוצה להרוג מישהו אחרי כמה דקות שמעתי ארבע-חמש יריות. הורדתי את הראש למטה ואחרי שהירי נפסק הרמתי את הראש. ראיתי את מוחמד ח'ביסה שוכב על הצד. הרמתי את הראש שלו והרגשתי כמו תזוזה בעצמות הקרקפת ואת הדם שלו מכסה את היד שלי. צעקתי בקול רם: "מוחמד!" אני והבחורים הרמנו אותו אבל אחרי כמה מטרים לא יכולתי להמשיך. לא האמנתי למה שקרה. י. ח., תושב ביתא בן 22, הגיע להפגנה בשעה 12:00 בצהריים. בעדות שמסר ב-11.10.21 סיפר: בסביבות 15:00 התיישבתי עם כמה בחורים על האדמה מתחת לעץ זית, במרחק של בערך חמישים מטרים מהצעירים שיידו אבנים לעבר החיילים ובערך 150 מטרים משלושה חיילים, שהסתתרו מאחורי חומת אבנים. כשאחד החיילים רצה לירות גז או "גומי" לעבר מיידי האבנים הוא היה מגיח מאחורי האבנים, יורה וחוזר למטה. אחד הצעירים אמר שהוא צמא ושאין מים, ומוחמד ח'ביסה, שנשען באותו זמן על גזע העץ, התקשר לבן דוד שלו וביקש ממנו להביא מים, אבל בסוף הוא לא הגיע. אחרי חצי שעה בערך ראיתי חייל נשכב על הקרקע. אמרתי לצעירים שהוא רוצה להרוג מישהו. מוחמד אמר שאנחנו רחוקים ממנו. עברו רק כמה דקות ושמעתי ארבע-חמש יריות של אש חיה. כופפתי את הראש כי הקול נשמע לי קרוב. כשהרמתי את הראש ראיתי את מוחמד שוכב על הקרקע על צד שמאל. צעקתי: “יש כאן פצוע, פצוע". הלכנו לעברו וניסינו להרים אותו, כמה צעירים הגיעו בריצה ועזרו לנו. הם לקחו אותו ממני. הוא דימם מאוד מהראש מאחורה ולא זז. הם פינו אותו לאמבולנס שהיה בזירה ושלקח אותו לבית חולים. 6.8.21: הריגתו של עימאד דוויכאת, בן 38 ביום שישי, 6.8.21, בסביבות 12:00 בצהריים, יצאו כ-700 מתושבי ביתא והכפרים הסמוכים להפגנה השבועית נגד המאחז. בסביבות 15:00 ירו כוחות הביטחון לעבר המפגינים ממרחק של 300-200 מטרים ופגעו בחזהו של עימאד דוויכאת, תושב ביתא בן 38, בזמן ששתה כוס מים. דוויכאת פונה לבית החולים, שם נקבע מותו לאחר זמן קצר. ג'.ד., תושב ביתא בן 45, הגיע לתפילה ולהפגנה שאחריה יחד עם אחיו בן ה-49, וסיפר בעדות שמסר ב-12.8.21: כשהגענו למקום היו שם 700-600 תושבים, שחלק מהם החזיקו בקושאנים של הקרקעות שעליהן השתלטו המתנחלים. חלק מהתושבים התקדמו למרחק של 700 מטרים מהמאחז. החיילים היו פרוסים בקבוצות של חמישה-שישה חיילים למרגלות ההר, והם ירו רימוני גז מדמיע והשליכו רימוני הלם בצורה אינטנסיבית. אחר כך הם גם ירו כדורי "גומי". כמה תושבים נפגעו, בהם אחי שנפצע מכדור "גומי" ברגל בזמן שניסה להגיש עזרה ראשונה לתושב אחר, שנפגע מכדור "גומי" בברך. למרות זאת אחי לא התפנה לקבל טיפול. ראיתי עוד תושבים נוספים נפגעים מכדורי "גומי" ונחנקים משאיפת גז. בסביבות 15:15 המצב נרגע קצת. אני, אחי ועוד כמה בחורים התרחקנו כמה עשרות מטרים מזירת העימותים, התיישבנו מתחת לעץ זית והכנו קפה. במרחק של עשרים מטרים מאתנו עמדו שני אמבולנסים והחיילים היו במרחק של 300 בערך מטרים מאיתנו. המצב היה שקט. פתאום שמעתי ירייה. הסתכלתי לכיוון הצעירים שזרקו אבנים וראיתי את אחד התושבים אומר "לא יכול להיות" ואז רץ לכיוון ההפוך מזירת העימותים. ראיתי מישהו שוכב על הקרקע ומדמם מהאף ומהפה. כמה צעירים הרימו אותו כשהם צועקים את השם שלו, עימאד דוויכאת. הבנתי שזה קרוב משפחה שלי. קצת אחר כך נודע לי שהוא מת. הידיעה נחתה עליי כמו אסון. הוא היה רחוק מאוד מהעימותים. הוא היה אבא לארבע בנות, הגדולה בת עשר, ולתינוק בן חודש וחצי. הוא עבד קשה כדי לפרנס את הילדים הקטנים שלו, כל החיים שלו הוקדשו למשפחה שלו. המוות שלו ציער אותי מאוד. כ.ב., תושב ביתא בן 31, הגיע גם הוא לתפילה ולהפגנה בסביבות 12:00. בעדות שמסר ב-22.8.21 סיפר: בסביבות 15:15 הייתי רחוק מהצעירים שהשליכו אבנים. במרחק של כמה מטרים ממני עמדו שני אמבולנסים שהיו בכוננות לפנות פצועים. דיברתי עם עימאד ואז עבר לידנו בחור שנשא כוסות מים קטנות עם מכסה. עימאד לקח כוס, פתח אותה והתחיל לשתות, ואז נפל עם הפנים לאדמה. הוא היה במרחק של שני מטרים ממני. חשבתי שהוא התעלף ממכת שמש. הפכתי אותו על הגב וראיתי שהוא מדמם מהאף ומהפה ושיש לו דם על החולצה. צעקתי בכל הכוח "פצוע! פצוע, בחורים!", ואז רצו אליי כמה בחורים ועזרו לי לקחת את עימאד לאחד האמבולנסים. הייתי המום ממה שקרה. בכלל לא שמעתי ירי. עימאד לא עשה כלום, הוא רק שתה מים והיה רחוק מאוד מהבחורים שהיו בקדמת ההפגנה, שחלקם יידו אבנים. החיילים היו במרחק של 300-200 מטר מאיתנו ואנחנו היינו במרחק של שבעים-שמונים מטר מהבחורים שיידו אבנים. חשבתי שאני בחור חזק, שלא מתרגש מכלום, אבל האירוע הזה היכה אותי בהלם, אדם שעמד לידי ודיבר אתי נורה, כשהוא לא עשה כלום חוץ מלשתות מים. 16.6.21: הריגתו של אחמד בני שמסה, בן 15 ביום רביעי, 16.6.21, בסביבות 17:30, הגיעו כמה צעירים, בהם אחמד בני שמסה, בן 15, לאזור ג'בל סבייח, כדי להכין צמיגים שיובערו בהפגנה הלילית הנערכת במקום. הצעירים התקדמו עד למרחק של כמה מאות מטרים מהמאחז וכ-150 מטרים מכמה מתנחלים וחייל שהיו באזור. בני שמסה תלה דגל פלסטין על אחד מעצי הזית והחל להימלט מהמקום, אז ירה בו חייל ופגע בראשו מאחור. בני שמסה מת מפצעיו למחרת. בעדות שמסר חברו, מ.ח., בן 16, הוא סיפר: אני והצעירים האחרים החלטנו להתקדם קצת כדי לראות איפה נמצאים החיילים. רצינו להניף את דגל פלסטין הכי קרוב אליהם כדי להתגרות בהם. הלכנו עד למרחק של בערך 500 מטרים מהמאחז. במרחק של בערך 150 מטרים מאיתנו ראינו עשרה מתנחלים בערך עם חייל. חבר שלי, אחמד בני שמסה, תלה את הדגל הפלסטיני על עץ זית והתחלנו לקרוא "אללה אכבר". ככה אנחנו תמיד עושים כשהחיילים רואים אותנו וגם כדי שכולם ישימו לב שיש חיילים. החייל ירה כמה כדורים לכיוון שלנו וכולנו ברחנו. שמעתי את אחמד אומר שהוא נפגע. עצרתי והסתכלתי מסביב ואז ראיתי אותו שוכב על הקרקע במרחק של עשרה מטרים ממני. ניגשתי אליו כדי לעזור לו אבל אז החייל ירה לכיוון שלי. התרחקתי והסתתרתי מאחורי סלע. בינתיים הגיע עוד צעיר ואני והוא החלטנו להתקדם יחד כדי לפנות את אחמד. כשהגענו אליו היה לו דימום חזק מהראש. הגיעו עוד צעירים ועזרו לנו לקחת אותו למכונית קרובה וממנה לאמבולנס שפינה אותו לבית חולים. לא ידעתי מה לעשות. עליתי על רכב שהיה באזור כדי להגיע לבית החולים אבל מרוב הלם ביקשתי מהנהג שייקח אותי הביתה. בבית חיכיתי למידע על אחמד, למרות שכבר ידעתי שהוא מת. עברו כמה ימים עד שחזר לי התיאבון. איבדתי שני חברים בתוך פחות משבוע – את אחמד ואת מוחמד חמאייל. זה קשה ואכזרי מאוד. 14.5.21: הריגתו של עיסא ברהם, בן 40 ההפגנה הראשונה של תושבי ביתא נגד הקמת המאחז אביתר התקיימה ביום שישי, 14.5.21. חיילים שהתפרסו על ההר ירו רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי", ולאחר מכן גם ירי חי, לעבר המפגינים שחלקם יידה לעברם אבנים ממרחק של מאות מטרים. כמה תושבים נפגעו מירי חי. עיסא ברהם, תושב ביתא בן 40, הגיע למקום כדי לעזור בפינוי הפצועים. הוא נורה בחזהו ממרחק של כשבעים מטרים כשעמד ליד מכוניתו. א. ב., בן 41, קרוב משפחתו של עיסא, תיאר בעדותו מה אירע: ביום שישי, 14.5.21, בסביבות 13:30, יצאתי להפגנה בג'בל סבייח שמדרום לכפר, נגד הקמת המאחז אביתר. ראיתי שם בערך עשרים חיילים, ועוד שבעה-שמונה מתנחלים שעמדו רחוק מהם. החיילים עמדו וצפו מרחוק, ירו רימוני גז מדמיע וזרקו רימוני הלם, אפילו לפני שהתקרבנו אליהם. היינו במרחק של 300 מטרים בערך מהחיילים והאבנים שהבחורים יידו בכלל לא הגיעו אליהם. החיילים ירו עלינו גם אש חיה וכמה תושבים נפצעו, כולם בפלג הגוף העליון. האמבולנסים פינו שניים מהפצועים, אבל כשמספר הפצועים גדל ביקשנו מתושבים לפנות אותם במכוניות פרטיות. ראיתי את קרוב משפחה שלי, עיסא ברהם, מגיע באוטו שלו מכיוון הכפר. שאלתי אותו "מה הביא אותך לכאן?" והוא שאל אותי "איפה הפצועים?" ומיד סובב את האוטו שלו כדי שיוכל לנסוע לשם מהר. אמרתי לו: "הפצועים פונו במכונית 'משטובה' [רכב פסול לשימוש] של אחד התושבים, כי זה מה שהיה פה". עיסא החנה את המכונית, יצא ממנה ונעמד לידה. אז ראיתי את אחד החיילים כורע בתנוחת צליפה ויורה לעברנו. באותם רגעים המצב כבר היה רגוע ושקט, כולם היו עסוקים עם הפצועים או חיכו לשמוע חדשות על תושב שנפצע קשה. בכלל לא עלה בדעתי שהחייל יירה. פתאום שמעתי ירייה אחת וראיתי את עיסא נופל על הגב. רצתי אליו וכשהורדתי את הבגדים שלו ראיתי דם במרכז הבטן. אני והבחורים קראנו לאמבולנס, הרמנו את עיסא ונשאנו אותו למרחק קצר והכנסנו אותו לאוטו ללא רישיון שהיה שם כדי לקחת אותו לבית החולים. האוטו התחיל לנסוע ואחרי זמן קצר פגש אמבולנס שפינה את עיסא. נכנסתי מיד לאוטו שלי ונסעתי למרפאה של הכפר כי חשבתי שהאמבולנס לקח את עיסא לשם, אבל לא מצאתי אותם שם. אמרו לי שהוא הועבר לבית חולים בשכם. כשהגעתי לבית החולים אמרו לי שעיסא נפל שהיד. זה היה שוק נוראי. אדם שהגיע כדי לעזור לפצועים נורה ונפל שהיד. הוא היה תובע בפרקליטות המחוז, אב לארבעה ילדים בני שנה וחצי עד שמונה. הוא היה בן אדם נהדר, כל העיירה אהבה אותו, הוא עזר לכולם והיה אדם חביב. ר., בן 36, הגיע לתפילה ולהפגנה שלאחריה. בעדות טלפונית שמסר ב-9.6.21 סיפר: כמה תושבים נפגעו קשה מהירי של החיילים אחד אחרי השני, כולם בפלג הגוף העליון. התקשינו לפנות את הפצועים הרבים, וחלקם פונו בכלי רכב פרטיים. ברמקולים של המסגדים ובמדיה החברתית קראו לאנשים לבוא ולעזור בפינוי הנפגעים במכוניות פרטיות. ראיתי את עיסא ברהם עומד עם הידיים בכיסים. מהבגדים הנקיים והמסודרים שלו היה ברור שהוא לא אדם שמשתתף בעימותים. הוא עמד והסתכל על הצעירים מרחוק. הייתי במרחק של 15 מטרים ממנו והחיילים היו במרחק של שבעים-שמונים מטרים. פתאום ראיתי אותו נופל. הצעירים ניגשו אליו בריצה, הרימו אותו והעבירו אותו לאחת המכוניות. נכנסתי איתו למכונית יחד עם עוד בחורים. נתתי לו סטירה כדי להעיר אותו אבל הוא לא התעורר. הרמתי את הבגדים מעל הבטן שלו וראיתי שהוא מדמם. אחרי בערך חמישים מטרים פגשנו אמבולנס והוא הועבר אליו. אחרי זמן קצר הודיעו שהוא נפל שהיד ורוב התושבים חזרו לכפר כדי להשתתף בהלוויה וכדי לחזק את המשפחה שלו. 25.6.21: פציעתו של סאמר ח'באייסה, בן 18 ביום שישי, 25.6.21, בסביבות 12:00, הגיע סאמר ח'בייסה, תושב ביתא בן 18, לתפילה שבתחילת ההפגנה השבועית. בעדות שמסר ב-25.11.21 סיפר ח'באייסה שכבר במהלך התפילה חיילים ירו רימוני גז מדמיע לעבר התושבים באמצעות רחפן. הוא המשיך ותיאר את שאירע במהלך ההפגנה: החיילים התחלקו לקבוצות של שמונה בערך והמשיכו להשליך לעברנו רימוני הלם ולירות רימוני גז מדמיע. הצעירים זרקו לעברם בחזרה את רימוני הגז וגם יידו לעברם אבנים. כמה תושבים נפגעו משאיפת גז. בשלב מסוים הצטרפתי לצעירים וכיסיתי את הפנים עם החולצה בגלל כל הגז. ראיתי ג'יפ צבאי שהגיע מכיוון המאחז ונעמד והצעירים התחילו ליידות לעברו אבנים. ראיתי גם ארבעה חיילים במרחק של שלושים-ארבעים מטרים מהג'יפ, שירו אש חיה לעבר הצעירים. אז איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים "אל-איסתישארי" ברמאללה אחרי 12 ימים בטיפול נמרץ. לא יכולתי לזוז או לדבר. לא הבנתי מה קורה ולמה אני שם. בהמשך נודע לי שנפגעתי בפנים מאש חיה ושנשארו לי הרבה רסיסים בראש. גם אחרי חמישה ניתוחים הרופאים לא הצליחו להוציא את כולם. הייתי מאושפז 35 יום, 22 מתוכם בטיפול נמרץ. כל הזמן הזה לא יכולתי לנשום ועשו לי חור בצוואר בשביל זה. לא יכולתי גם לאכול או לדבר. שמו לי מנגנון לקיבוע הלסת וחלק מהלשון שלי נקטעה. אחרי ששוחררתי אכלתי רק מזון טחון באמצעות קש. נשארו לי רק שמונה שיניים בפה וגם אותן צריך עדיין לקבע. סבלתי המון. עברתי כבר שלושה ניתוחים ואצטרך לעבור עוד כמה. הרופא שמטפל בי אומר שייקח לפחות שנתיים עד להשלמת הטיפול, אני זקוק להשתלת עצם בלסת התחתונה והעליונה ולהשתלת שיניים. כבר שלושה חודשים אני עובר תהליך לשיקום הדיבור כי אחרי שנפצעתי לא הייתי מסוגל לומר מילים או אפילו הברות. אנשים לא הבינו את מה שאמרתי ונאלצתי לחזור על הדברים כמה פעמים כדי שיבינו. בעבר תכננתי לנסוע לאמריקה ולעבוד אצל דוד שלי. רציתי להכיר מקומות אחרים. מעולם לא נסעתי ולא יצאתי מהגדה המערבית. היום אני כבר לא בטוח שאוכל לנסוע. כל החיים שלי השתבשו. 5.11.21: פציעתו של פ. מ., בן 19 בעינו מכדור "גומי" ביום שישי, 5.11.21, בסביבות 13:30, הגיע פ. מ., תושב ביתא בן 19, להפגנה השבועית של הכפר, בה השתתפו כמה מאות אנשים. בעדות שמסר ב-25.11.21 סיפר כיצד איבד את עינו כתוצאה מפגיעה של כדור "גומי": כשהמפגינים הגיעו למרחק של 200-150 מטר מהחיילים, החיילים התחילו לירות גז מדמיע. הם ירו 20-15 רימונים ורוב הבחורים התפזרו. חלק מהם תפסו את רימוני הגז וזרקו אותם חזרה לעבר החיילים. זה נמשך ככה בערך חצי שעה. החיילים ירו גם כדורי "גומי", אבל אף אחד לא נפגע מהם. אני וצעירים אחרים התקדמנו לכיוון החיילים, עד למרחק של בערך מאה מטרים מהם. אחד החיילים כל פעם התקדם אלינו ואז התרחק. פחדתי שהוא יירה עלינו אז אני ועוד כמה בחורים הסתתרנו מאחורי סוללת עפר שהחיילים הציבו שם כדי למנוע מהמפגינים להתקדם לכיוון ההר והמאחז. כל פעם זרקתי אבנים ואז חזרתי להתחבא מאחורי הסוללה. הסתכלתי על חיילים שירו רימוני גז שנחתו רחוק ממני, ופתאום נפגעתי בעין שמאל והתחלתי לדמם. הייתי בטוח שאיבדתי את העין. הבחורים הרימו אותי והלכו מרחק גדול עד למקום שאליו האמבולנסים יכלו להגיע, בגלל שהצבא גרף את האדמות באזור עם טרקטור וכלי רכב לא יכולים להגיע לשם. פינו אותי באמבולנס לבית החולים "א-נג'אח" בשכם, שם קיבלתי טיפול ועשו לי צילום רנטגן. הרופאה אמרה שכדור ה"גומי" חדר לעין שלי. אחרי שלוש שעות ניתחו אותי והוציאו את הכדור יחד עם העין. שוחררתי למחרת אחר הצהריים. עכשיו אני צריך לעבור ניתוח בבית חולים בירושלים להשתלת עין מלאכותית. אמא שלי בוכה עד היום, היא לא מאמינה שאיבדתי את העין. כרגע אני בבית וחברים וקרובי משפחה באים לבקר. אני עדיין לא יודע איך החיים שלי יראו בעקבות הפציעה ואובדן העין. * * * מאז הקמת המאחז אביתר על אדמות ביתא, קבלאן ויתמא הרגה ישראל תשעה פלסטינים: עיסא סולימאן ברהם ברהם בן 40, תושב ביתא, נהרג ב-14 במאי 2021. חיילים ירו ופצעו אותו בבטנו כשעמד ליד מכוניתו, במהלך הפגנה נגד הקמת המאחז אביתר על אדמות העיירה. נפטר מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. עדכון חקירה: ב-23.6.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה. טארק עומר אחמד סנובר בן 27, תושב יתמא, נפצע ב-14 במאי 2021, ונפטר ב-16 במאי 2021. חיילים ירו ופצעו אותו בחזהו בעת שפלסטינים יידו לעברם אבנים בכניסה לכפר יתמא, במסגרת מחאה נגד הקמת המאחז אביתר, ונגד המבצע הישראלי ברצועת עזה. עדכון חקירה: ב-4.6.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-19.11.21 פורסם בכלי התקשורת כי התיק עודנו בחקירה. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה. זכריא מאהר עבד אל-חמיד פלאח בן 25, תושב ביתא, נהרג ב-28 במאי 2021. חיילים ירו בו בחזה במהלך הפגנה נגד הקמת המאחז אביתר על אדמות העיירה. עדכון חקירה: ב-23.6.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה. מוחמד סעיד מוחמד חמאייל בן 16, תושב ביתא, נהרג ב-11 ביוני 2021. נורה למוות בידי חיילים במהלך הפגנה נגד הקמת המאחז אביתר על אדמות העיירה. עדכון חקירה: ב-23.6.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה. אחמד זאהי איבראהים בני שמסה בן 15, תושב ביתא, נפצע ב-16 ביוני 2021, ונפטר ב-17 ביוני 2021. חיילים ירו בראשו מאחור, לאחר שתלה דגל פלסטין על עץ, באזור שבו מפגינים פלסטינים נגד הקמת המאחז אביתר על אדמות העיירה. עדכון חקירה: ב-23.6.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק הועבר לעיון פרקליט. שאדי עומר לוטפי סלים בן 41, תושב ביתא, נהרג ב-27 ביולי 2021. חיילים ירו בו בעת שהיה בסמוך לשסתומי המים של העיירה ביתא. למחרת הירי נמצאו במקום כלי אינסטלציה ממתכת. סלים, שעבד כשרברב, הגיע למקום מספר פעמים בעבר כדי לטפל בשסתומים. נפטר זמן קצר לאחר מכן. ישראל החזיקה בגופתו עד ל-10.8.21. עדכון חקירה: ב-6.8.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-19.11.21 פורסם בכלי התקשורת כי התיק עודנו בחקירה. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי תיק החקירה הועבר לעיון פרקליט. עימאד עלי מוחמד דוויכאת בן 38, תושב ביתא, נהרג ב-6 באוגוסט 2021. אנשי כוחות הביטחון ירו בחזהו ממרחק של כמה מאות מטרים, בהפגנה נגד הקמת המאחז אביתר על אדמות העיירה. עדכון חקירה: ב-13.8.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-19.11.21 פורסם בכלי התקשורת כי התיק עודנו בחקירה. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה. מוחמד עלי מוחמד ח'ביסה בן 28, תושב ביתא, נהרג ב-24 בספטמבר 2021. אנשי כוחות הביטחון ירו בראשו בהפגנה נגד הקמת המאחז אביתר על אדמות העיירה. עדכון חקירה: ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי נפתחה חקירת מצ"ח. ג'מיל ג'מאל אחמד אבו עייאש בן 32, תושב ביתא, נהרג ב-10 בדצמבר 2021. חיילים ירו בראשו ממרחק של כמאתיים מטרים בהפגנה נגד הקמת המאחז אביתר על אדמות העיירה. נפטר זמן קצר לאחר מכן. עדכון חקירה: ב-24.12.21 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה.

28 פברואר 2022

ירי גז בהפגנה ממזרח לעיר עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.4.18

מדיניות הפתיחה באש

רצועת עזה: כוחות הביטחון הפכו אמצעי לפיזור הפגנות לכלי נשק קטלני

מאז תחילת "הפגנות השיבה" ביום האדמה, 30.3.18, ועד לסוף יוני 2019, נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון 216 פלסטינים, בהם 43 קטינים ואלפים נפצעו. רובם המכריע - מירי חי. אולם, כוחות הביטחון עושים שימוש קטלני גם באמצעים לפיזור הפגנות, ובהם רימוני גז, שלא נועדו כלל לפגוע בגופו של אדם. לפחות שבעה מההרוגים מתו עקב פגיעה של רימון גז בראשם או בפניהם, בהם ארבעה קטינים. לפי מסד הנתונים בניהול OCHA בעניין הגנה על אזרחים, נכון ל-28.6.19, הגיעו לטיפול בבתי החולים ברצועה יותר מ-1,600 מפגינים שנפצעו מפגיעה של רימון גז בגופם, יותר משליש מהם בשלושת החודשים הראשונים של 2019. רימוני גז מדמיע הם אמצעי לפיזור הפגנות וטווח הירי שלהם נע בין מאה מטרים לכמה מאות מטרים, במקרה של רימון גז לטווח מוגדל. רימונים אלה אינם אמורים לשמש כנשק קטלני והוראות הפתיחה באש – לפחות אלה המוצהרות, כמו גם כללי השימוש בהם, אוסרים לירות אותם בכינון ישיר לעבר בני אדם, בשל הסכנה הברורה לפגיעה חמורה בהם. בחודשים האחרונים גבו תחקירני בצלם ברצועה עדויות ממפגינים שנפצעו מרימוני הגז ומעדי ראייה לפגיעות הללו. מן העדויות עולה כי אנשי כוחות הביטחון יורים, בניגוד להוראות וכדבר שבשגרה, רימוני גז בכינון ישיר לעבר המפגינים. כמו כן עולה מהעדויות כי ירי זה מבוצע מעמדות הגבוהות יותר מגדר המערכת (סוללות עפר או גגות של ג'יפים צבאיים) או דרך פתחים בגדר עצמה. בצלם תיעד כבר בעבר ירי רימוני גז בכינון ישיר בגדה המערבית, שגרם לפגיעות קשות, והרג לפחות שני בני אדם. ירי רימוני הגז בכינון ישיר אינו עומד לבדו אלא הוא חלק ממדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מזה למעלה משנה בסמוך לגדר שברצועת עזה. מדיניות זו, שעלתה עד היום בחייהם של למעלה ממאתיים מפגינים ובפציעתם של אלפים – היא בלתי חוקית, בלתי מוסרית, ודגל שחור מתנוסס מעליה. הירי הקטלני – בין אם באש חיה ובין אם באמצעים אחרים – לעבר מפגינים שברובם המכריע אינם חמושים ואינם מסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון הממוגנים שניצבים מעברה השני של הגדר, שנמשך באותו אופן מעל שנה למרות שתוצאותיו המחרידות ידועות כבר מזמן – הוא עוד ביטוי לזלזול ולאדישות של הרשויות הישראליות בחייהם ובגופם של הפלסטינים. פציעתו של מוחמד פסייפס, בן 23, בראשו, 31.5.19 ביום שישי, 31.5.19, בסביבות השעה 15:00, הגיע מוחמד פסייפס, בן 23, תושב עבסאן אל-כבירה, מובטל, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, צפונית לעיירה ח'וזאעה. בסביבות השעה 15:30 התקדם פסייפס עם קבוצת צעירים, שחלקם הניפו דגלי פלסטין, עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. חנאן אבו טיבה, תושבת בני סוהילא, בת 30, נשואה ואם לארבעה, התקדמה אף היא עם הקבוצה והניפה דגל פלסטין. בעדות שמסרה ב-19.6.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפרה: מוחמד פסייפס היה איתנו. קראנו סיסמאות ואז החיילים ירו לעברנו רימוני גז מדמיע ממשגר שמותקן על אחד הג'יפים הצבאיים. רימוני הגז נפלו לידנו ואנחנו חזרנו לאחור. אחר כך שוב התקדמנו ועמדנו באותו מקום, והחיילים ירו לעברנו כדורי ספוג. מוחמד פסייפס נפגע בכתף, בחזה וברגל. פרמדיקים שהגיעו פינו אותו וטיפלו בו בשטח. אחרי עשר דקות מוחמד חזר לעמוד לידנו, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. היו מסביבנו כמה בחורים ובחורות. בסביבות השעה 16:30, ראיתי חיילת נעמדת ליד הגדר. היא ירתה אלינו שלושה או ארבעה רימוני גז מדמיע דרך רווחים בגדר. אני עמדתי כמה מטרים לפני מוחמד. הסתכלתי לאחור וראיתי את מוחמד נופל אחרי שרימון פגע לו בראש. ניגשתי אליו. ירד לו הרבה דם מהראש והגולגולת שלו התרסקה. צעקתי לפרמדיקים וסימנתי להם עם הדגל שהחזקתי. הגיעו כמה פרמדיקים ובחורים. הם חבשו למוחמד את הראש ופינו אותו על אלונקה לאמבולנס. בעדות שמסר ב-19.6.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר פסייפס: התעוררתי אחרי שישה ימים ומצאתי את עצמי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים האירופי. ראיתי את אבא שלי לידי. הוא שאל אם אני מזהה אותו ועניתי שכן. למחרת העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקה הנוירוכירורגית. הרופאים אמרו לי שייתכן שאשאר משותק בצד ימין של הגוף. כששמעתי את זה הייתי בהלם. פחדתי מאוד. אבל למחרת כבר הצלחתי להזיז את הגוף ואת הגפיים שלי. הייתי מאושר, למרות הכאבים מהפגיעה. אחרי עוד כמה ימים שוחררתי הביתה. אני מקבל עדיין כדורים ונמצא במעקב בבית החולים. יש לי 13 תפרים בצד ימין של הראש. לפעמים אני מרגיש שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב כאב ואז אני מוכרח לקחת משככי כאבים. לפעמים גם יש לי סחרחורות ואז אני מתיישב מיד, אפילו על הרצפה. אני מפחד שהסימפטומים האלה ילוו אותי הרבה זמן. פציעתו של הפרמדיק המתנדב מוחמד אבו ג'זר, בן 21, בלסת, 8.3.19 ביום שישי, 8.3.19, בסביבות השעה 15:30, הגיע הפרמדיק המתנדב מוחמד אבו ג'זר, בן 21, תושב ח'אן יונס, להפגנה שנערכה צפונית לעיירה ח'וזאעה. כשהיה בדרכו לפנות פצוע במרחק של כמה עשרות מטרים מגדר המערכת פגע רימון גז בלסתו של אבו ג'זר. בעדות שמסר ב-10.3.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: כשהגעתי באותו יום היו מעט מפגינים. בדרך כלל מספר המפגינים עולה אחרי השעה 16:00. כמה עשרות מפגינים התקדמו למרחק של בערך 30 מטרים מהתלתלית. אני עמדתי עם קבוצת פרמדיקים מצוותים רפואיים שונים, כולנו במדים רשמיים של פרמדיקים, במרחק של בערך 25 מטרים מאחורי המפגינים. אנחנו שומרים בכוונה על מרחק כדי לא להיפגע מהירי והגז שיורים לעבר המפגינים. בערך בשעה 16:00 אחד המפגינים שהיו ליד התלתלית נפגע מאש חיה באחת הרגליים. פרמדיקים שהיו באזור קראו לי לבוא בגלל שהייתה לי אלונקה. רצתי לשם אבל בינתיים פרמדיק אחר כבר הקדים אותי והעלה את הפצוע לאלונקה שלו. אני ועוד פרמדיקים עזרנו לו לפנות אותו. תוך כדי הליכה לכיוון האמבולנסים שעמדו על כביש ג'כר ראיתי מישהו שנפגע מרימון גז בראש, במרחק של בערך 20 מטרים ממני. עזבתי את הפצוע הראשון והלכתי אליו עם אלונקה יחד עם עוד שני פרמדיקים. התקדמתי אליו כמה מטרים ואז חיילים ירו רימוני גז מדמיע לכיוון שלנו. הרגשתי רימון גז חובט בלסת שלי. עזבתי את האלונקה ושמתי יד על הלסת. הרגשתי כאב חזק בלסת וגם הראש כאב לי והייתה לי סחרחורת. שני הפרמדיקים שהיו מאחוריי תפסו אותי כדי שלא אפול על הקרקע. הם עזרו לי להתרחק משם בריצה, רחוק מהגז. הייתי חצי מעולף. אחרי שפינו אותי איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים נאסר בח'אן יונס. הרופאים אמרו לי אין שברים בלסת. הם טיפלו בי ונתנו לי משככי כאבים. בשעה 19:30 שיחררו אותי מבית החולים וחזרתי הביתה. הלסת עדיין כואבת לי, במיוחד כשאני אוכל, ויש לי כאבי ראש וסחרחורת. מבירור שערך תחקירן בצלם עולה כי גם כיום, כחמישה חודשים אחרי פציעתו, אבו ג'זר סובל מכאבי ראש ונעזר במשככי כאבים. עומר א-נג'אר, בן 26, נשוי ואב לשניים, פרמדיק מתנדב תושב בני סוהילא, היה עם אבו ג'זר כשנפגע. בעדות שמסר ב-4.4.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: בסביבות השעה 16:00 כמה עשרות אנשים התקרבו עד למרחק של בערך 30 מטרים מהתלתלית כשהם קוראים סיסמאות. כמה מהם זרקו אבנים לעבר החיילים שעלו על סוללות עפר גבוהות מאחורי הגדר. היו מאחורי הגדר גם כמה ג'יפים צבאיים, ושניים מהם ירו רימוני גז מדמיע. חייל שיצא מהגג של אחד הג'יפים ירה רימוני גז על האנשים. אנחנו עמדנו במרחק של בערך 30 מטר מאחורי המפגינים, ממערב להם. אחד הבחורים שהיו קרובים לגדר התלתלית נפצע מאש חיה ברגל. אני, מוחמד ופרמדיקים אחרים הגשנו לו עזרה ראשונה והוא פונה על אלונקה. בדרך מערבה ראינו פצוע שהיה בין האנשים שהתקרבו לגדר ונפצע מרימון גז שירה החייל שהיה על גג הג'יפ, ופגע בו ישירות בעין שמאל, אני חושב. הוא נפל ארצה. אני ומוחמד, שהייתה לו אלונקה, היינו קרובים אליו. התקדמנו אליו ואז גם מוחמד נפצע מרימון גז שירה החייל שעל גג הג'יפ. הוא נפל ואני תפסתי אותו. הוא שם יד על הלחי שלו. הרימון שפגע בו התחיל לפזר עשן רק אחרי שפגע בו ונפל על הקרקע. נתתי למוחמד עזרה ראשונה בזמן שהוא שכב על האדמה. כאב לו מאוד. אחר כך הגיעו עוד פרמדיקים ופינינו אותו על אלונקה לאמבולנס שחנה על כביש ג'כר. הוא היה עדיין בהכרה. אחר כך אני חזרתי לשטח, ונשארתי שם עד השעה 19:00 בערך. רוב הפציעות שראיתי באותו יום היו מפגיעות ישירות של רימוני גז מדמיע. היו גם אנשים שנפגעו משאיפת הגז. הריגתו של בסאם סאפי, בן 22, ופציעתו של הצלם מוניב אבו חטב, בן 23, בבטנו ב-22.2.19 ביום שישי, 22.2.19, נפגעו שני בני אדם מרימוני גז מדמיע שירו חיילים לעבר מפגינים בהפגנה שנערכה צפונית לעיירה ח'וזאעה. אחד מהם, בסאם סאפי, בן 22, תושב מחנה הפליטים ח'אן יונס, נפצע בסביבות השעה 17:00 מרימון גז שננעץ בפניו. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות נראה סאפי כשהוא שוכב על האדמה באזור הסמוך לכביש ג'כר, במרחק של כ-200-150 מטרים מהגדר, ועשן מיתמר מראשו. הוא פונה לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נותח לצורך הוצאת הרימון ואושפז כשהוא מחוסר הכרה עד שמת מפצעיו ב-11.3.19. מוהנד א-נג'אר, סטודנט בן 19 למדעי המחשב, תושב ח'אן יונס, סיפר בעדות שמסר ב-1.3.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה מה אירע באותו יום: בצד השני של הגדר היו 5-4 ג'יפים של הצבא, ששניים מתוכם ירו מטחים כבדים של רימוני גז מדמיע לעבר המפגינים. היו גם כמה חיילים שירו רימוני גז מדמיע עם מטולים. למדתי מהניסיון שלי בהפגנות שרימוני הגז המדמיע שהחיילים יורים מהמטולים מגיעים למרחק גדול מאוד, ולפעמים נוחתים ברחבת אוהלי השיבה. הטווח של רימוני הגז המדמיע שנורים מהג'יפים הוא מוגבל והם עפים לאט יותר אז מפגינים מצליחים להתחמק מהם. באותו יום החיילים ירו גם אש חיה ופצעו כמה אנשים. ראיתי גם הרבה נפגעים משאיפת גז מדמיע. בין השעות 17:00-16:30 עמדתי באזור של כביש ג'כר ופיצחתי גרעינים. כמה מטרים מאחורי עמד בחור, שמאוחר יותר נודע לי ששמו בסאם סאפי, ולא עשה דבר. החיילים שעל הסוללות ירו כמה רימוני גז מדמיע, ואחד מהם פגע בראשו של סאפי. כשהסתכלתי אחורה ראיתי אותו שוכב על הגב על האדמה, והרבה גז יצא מהראש שלו. רצתי אליו כדי לעזור לו אבל המחזה שראיתי, והגז שעלה מהראש שלו, זעזעו והרתיעו אותי ולא הייתי מסוגל להתקרב. הוצאתי את הטלפון שלי וצילמתי את מה שקורה בווידיאו. אחרי שענני הגז התפזרו, התקרבו לפצוע אזרחים ופרמדיקים, אני חושב שהם היו מסהר האדום. הם שמו אותו על אלונקה ופינו אותו לאמבולנס שחנה על כביש ג'כר. מוניב אבו חטב, צלם עיתונות תושב ח'אן יונס, בן 23, הגיע לאזור ההפגנה בסביבות השעה 15:00. בעדות שמסר ב-27.2.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: ביום שישי 22.2.19, בסביבות השעה 17:00, ראיתי חייל שירה רימון גז לכיוון המפגינים. אחר-כך ראיתי את המפגינים רצים לכיוון אחד הפצועים. רצתי גם אני כי הייתי רחוק מהם. כשהגעתי מצאתי צעיר שוכב על הקרקע במרחק של 200 מטרים בערך מהגדר והמון עשן יצא מהראש שלו. הצעירים ניסו לעצור את הגז ולהגיש לו עזרה ראשונה. בהמשך התברר לי שזה בסאם סאפי שהועבר לאמבולנס. כמה דקות אחר כך התקדמתי לכיוון הגדר כדי לצלם תמונות של ההפגנה והמפגינים. כשהגעתי למרחק של בערך 100 מטרים מהתלתלית, היו מעל מאה מפגינים שהיו במרחק 50-100 מטרים ממנה. היו לי שתי מצלמות. אחד החיילים ירד מג'יפ צבאי, כיוון את מטול הגז אליי וירה רימון גז שפגע לי בבטן מצד ימין. נפלתי על הגב. המצלמה הייתה מאחורי הגב שלי ונפלתי עליה. כאב לי מאוד והתחלתי לצעוק מרוב כאב. הרגשתי משהו בוער בתוך הגוף שלי. הזעתי מאוד והרגשתי סחרחורת. ברגע שנפלתי וצעקתי הגיעו כמה פרמדיקים וצעירים כדי לתת לי עזרה ראשונה. הם חבשו אותי, העלו אותי על אלונקה ולקחו אותי לאמבולנס שהיה בכביש ג'כר. משם העבירו אותי באמבולנס לאוהל הרפואי ושם כמה רופאים בדקו אותי ופינו אותי לבית החולים האירופי בעזה. הגעתי לבית החולים עם כוויות ונפיחות במקום הפגיעה. אחרי כמה ימים השתחררתי הביתה. במסגרת העבודה שלי כצלם עיתונות ב"הפגנות השיבה" שמתי לב שבתקופה האחרונה חיילי הכיבוש מכוונים רוב הזמן את מטולי הגז שלהם אל המפגינים ויורים רימוני גז ישירות עליהם כדי לפגוע בהם ולא כדי לפזר אותם. פציעתו של ג'יבריל אל-כפארנה, בן 14, בראשו, 22.2.19: ביום שישי, 22.2.19, הגיע ג'יבריל אל-כפארנה, בן 14 ותלמיד כיתה ט' מבית חאנון, להפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. בסביבות השעה 16:00 פגע רימון גז בראשו של אל-כפארנה, והוא איבד את הכרתו. הוא פונה לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ומשם הועבר לבית חולים א-שיפאא שבעיר עזה. אחמד א-זעאנין, חשמלאי בן 27 תושב בית חאנון בן 27, נשוי ואב לשניים, שנכח במקום סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.3.19, על פציעתו של אל-כפארנה: עמדתי במרחק של 200 מטרים בערך מהגדר ולא התקדמתי בגלל שהיה ירי מסיבי של גז מדמיע וגם ירי חי מצד הצבא הישראלי לעבר המפגינים. ראיתי שם את ג'יבריל אל-כפארנה שאני מכיר מבית חאנון. בין 16:00-15:30, ראיתי את בן דוד שלי נפצע משני כדורים ברגלו השמאלית ונופל ובאותו רגע ראיתי גם את ג'יבריל אל-כפארנה נפגע מרימון גז שפגע בראש שלו וניתז לאחור. הוא היה במרחק מטר או מטר וחצי ממני וגם הוא נפל. לא ידעתי למי לרוץ לעזור קודם. לג'יבריל או לבן הדוד שלי. כל המפגינים ברחו בגלל רימוני הגז. ניגשתי מהר לג'יבריל ששכב על הקרקע מחוסר הכרה והראש והפנים שלו היו מכוסים בדם. הרמתי אותו ולקחתי אותו לאמבולנס שהיה במרחק כמה מטרים ממנו. חזרתי מיד כדי לתת עזרה ראשונה לבן דוד שלי ולקחתי גם אותו לאמבולנס. עליתי עם ג'יבריל לאמבולנס. הוא היה מחוסר הכרה וקיבל עזרה ראשונה מהפרמדיקים, שחבשו את הראש שלו וחיברו אותו לחמצן. הגענו לאוהלים הרפואיים אבל בגלל חומרת הפגיעה הם לא קיבלו אותו שם והעלו אותו לאמבולנס שהסיע אותו לבית החולים האינדונזי בצפון עזה. נסעתי איתו לשם אבל כשהגענו החליטו להעביר אותו לבית החולים א-שיפאא בגלל המצב הקשה שלו. ליוויתי אותו גם לשם. בא-שיפאא הוא התעורר אבל הוא לא היה צלול. עשו לו צילום סי טי והכניסו אותו לחדר ניתוח. אחרי שהמשפחה שלו הגיעה אני עזבתי. בעדות שמסר ג'יבריל אל-כפארנה ב-3.3.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר: ישבתי על האדמה, במרחק של 200 מטרים מהגדר בערך והסתכלתי מזרחה, על המפגינים. השעה הייתה בערך ארבע אחרי הצהריים. פתאום הרגשתי סחרחורת ומכה חזקה מאוד מחפץ כלשהו בראש שלי. איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקה הכירורגית, בבית החולים א-שיפאא. מסביבי היו בני המשפחה שלי. אמרו לי שנפצעתי מרימון גז מדמיע שפגע לי בראש ושניתחו אותי במשך שלוש שעות. היה לי שבר בגולגולת. הרימון עשה חור בעומק של כמה סנטימטרים בראש שלי. הייתי במצב קשה. הייתי מאושפז בבית החולים א-שיפאא במשך שבוע ימים בערך. הייתי במצב קשה וסבלתי מהתכווצויות, כאבים עזים וסחרחורות, חוסר שליטה על הסוגרים וקשיי נשימה. הקאתי כמה פעמים ביום. לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים, ולא יכולתי לאכול כלום חוץ ממרק או יוגורט או מיץ. אבל הרופאים טיפלו בי והמצב שלי השתפר. ביום חמישי, 28.2.19 השתחררתי הביתה. מאז המצב שלי ממשיך להשתפר. אני עדיין לא יכול ללכת, אבל אני אוכל יותר טוב והסחרחורות שלי פחות חמורות. אני לוקח משככי כאבים בגלל כאבי הראש שלי. בלילות אני לא נרדם מרוב כאב. אני ער רוב הלילה. כרגע, בגלל הפציעה, החיים שלי משותקים. אני לא יכול לצאת מהבית, לפגוש את החברים. לפני הפציעה רכבתי כל יום על אופניים לבקר את הדוד שלי ואת החברים שלי, או כדי להביא מצרכים לבית. עכשיו אני לא יכול בכלל לרכב וגם לא לשחק כדורגל עם החברים מהשכונה. לפעמים, כשאני שומע את הקולות של חברים שלי משחקים בחוץ נצבט לי הלב. אני מקווה שאלוהים יביא לי רפואה שלמה, ואוכל לחזור ולשחק עם החברים שלי . אמירה אל-כפארנה, בת 61, סבתו של ג'יבריל שגידלה אותו לאחר גרושי הוריו, סיפרה בעדות שמסרה ב-3.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על היום שבו נפצע נכדה ועל תקופת האשפוז שלו בבית החולים: כשהגעתי לבית החולים א-שיפאא ג'יבריל היה בחדר ניתוח. אבא שלו ודודים שלו כבר היו בבית החולים. הם הרגיעו אותי והחזיקו אותי שלא אתמוטט, כי אני חולת סוכרת וסובלת מיתר לחץ דם, ומבעיות בבלוטת התריס ובלב. הרופאים אמרו לי שמצבו של ג'יבריל קשה, אז כשהוא יצא מהניתוח נרגעתי קצת. בכיתי מאוד. חיבקתי אותו ונישקתי אותו וכאב לי הלב כל-כך. ג'יבריל היה מורדם עדיין ולא דיבר בכלל. נשארתי לידו עד חצות. לא רציתי לחזור הביתה ולעזוב אותו שם, אבל בסוף הילדים שלי לקחו אותי הביתה. יצאתי בוכה מבית החולים. ג'יבריל היה מאושפז שבוע. הייתי איתו כל יום מ-6:00 בבוקר כדי לוודא שהכל בסדר איתו. כשהוא התעורר מההרדמה, אחרי בערך יומיים, הייתי לידו. התחבקנו ובכינו. הוא אמר לי "אל תבכי אמא, הנה אני לידך ואת רואה שאני בסדר". שבוע שלם בכיתי עליו. כשהסתכלתי על הבגדים שלו בבית בכיתי, וכשראיתי את האופניים שלו בכיתי. בכיתי כל הזמן והתפללתי לאלוהים שג'יבריל יחלים ויחזור אליי הביתה בריא ושלם. כשג'יבריל השתחרר מבית החולים וחזר הביתה לא האמנתי שאני רואה אותו מול העיניים שלי, בבית, בריא ושלם. מרוב שמחה שרתי ומחאתי כפיים. אי אפשר היה להכיל את האושר שהרגשתי על כך שג'יבריל הבריא. אחר כך עוד יותר דאגתי לו ופינקתי אותו כל הזמן. בלילות ישנתי לידו. לא עזבתי אותו אפילו לרגע אחד כי פחדתי שיקרה לו משהו חס וחלילה. אני מודה לאלוהים שהחזיר לי את ג'יבריל ומילא את הבית שלי אושר ושמחה. מבירור שערכה תחקירנית בצלם עולה כי כיום, חמישה חודשים לאחר פציעתו, כפארנה סובל עדיין מכאבים קשים רבים וכי מאז הפציעה הוא חסר שקט ונוטה להגיב בעצבנות. פציעתו של סוהייב עימאד, בן 12, ברגלו, 1.2.19 ביום שישי, 1.2.19, בסביבות השעה 13:30, הגיע סוהייב עימאד, בן 12 ותלמיד כיתה ז' ממחנה הפליטים ג'באליא להפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה. במהלך ההפגנה הוא יידה אבנים באמצעות קלע לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בעדות שמסר ב-7.3.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר סוהייב עימאד כיצד נפגע: בסביבות השעה אחת וחצי הלכתי לרחבת מסגד אל-ח'ולפאא שבמחנה הפליטים ועליתי שם להסעה להפגנה שהתקיימה באדמות אבו ספיא, מזרחית למחנה. היינו 40 מפגינים בערך. אחרי בערך חצי שעה התחילו להגיע עוד מפגינים. התקדמתי לגדר עם חלק מהמפגינים והתחלנו ליידות אבנים. אני השתמש ברוגטקה וכיוונתי לג'יפ צבאי ישראלי שעמד מאחורי הגדר. אחר-כך אני ועוד כמה מפגינים הלכנו לחלק הדרומי של אדמות אבו ספיא. נעמדנו מול השער בגדר והתחלנו ליידות אבנים לעבר ג'יפ ישראלי וסוללה שמאחוריה עמדו חיילים בצד השני של הגדר. בסביבות השעה 16:30 כשכבר רצינו לחזור לאחור וללכת הביתה התקרב ג'יפ שיורה גז מדמיע וירד ממנו חייל שכיוון אלינו את הנשק וירה עלינו רימון גז. נשכבתי על האדמה במרחק של כמה מטרים מהגדר עם עוד שבעה מפגינים בערך. הרגשתי רימון גז פוגע לי ברגל ימין. הצעירים הרימו אותו מיד כשגז יוצא לי מהרגל, אבל אחרי רגע הם הניחו אותי בחזרה בגלל שהם שאפו גז מדמיע. הם התחילו לסחוב אותי מהכובע של הסווטשרט כדי להרחיק אותי מהגדר ולתת לי עזרה ראשונה. אחרי שהם הרחיקו אותי כמה מטרים הגיעו פרמדיקים שהעלו אותי לאלונקה. הרגשתי צריבה ברגל. הם לקחו אותי לאוהלים הרפואיים ושם נתנו לי עזרה ראשונה והעבירו אותי לבית החולים אל-עאודה במחנה הפליטים. בבית החולים ניתחו אותי כדי להוציא את הרימון שננעץ לי ברגל ימין. היה לי חור ברגל מעל הברך, שם פגע הרימון והיו לי כאבים חזקים. אני עדיין שוכב בבית, וסובל מפגיעת רימון הגז. חיאת עימאד, אמו של סוהייב, עקרת בית בת 29 ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל כורד: כשהגעתי לבית החולים מצאתי את סוהייב שוכב במיטה וסובל מכאבים חזקים. הכניסו אותו לניתוח וכשהוא יצא הרופאים אמרו לנו שהמצב שלו קשה מאוד ושהם כרתו את השרירים הקדמיים ברגל שלו. הייתי בהלם כששמעתי שרימון הגז היה בתוך הירך שלו. אחרי יומיים העבירו אותו למחלקה של רופאים ללא גבולות בבית החולים בגלל המצב הקשה שלו. הוא נשאר שם בערך שבועיים שבמהלכם עשו לו כמה ניתוחים. אבא שלו נשאר איתו שם כל הזמן. אני הייתי מגיעה לבית החולים בשש בבוקר ועוזבת בחצות. הייתי תשושה ועצובה והתפללתי לשלומו. לא יכולתי להתפנות לאחים הקטנים שלו או לעבודות הבית. הייתי עסוקה רק בסוהייב. הבנים שלי שאלו אותי כל יום אם יראו אותי כשהם חוזרים הביתה מבית הספר ואני הייתי עונה להם שאהיה אצל סוהייב בבית החולים. מאז הפציעה בני לא יכול ללכת בלי קביים או כיסא גלגלים והוא לא הולך לבית הספר. הוא מעביר את רוב הזמן במיטה. אפילו כשהוא יוצא קצת להתאוורר הוא אומר שכולם מסתכלים עליו בגלל הקביים וזה מפריע לו. הוא אהב לרכוב על אופניים אבל עכשיו הוא לא יכול ואני רואה כמה הוא עצוב ומדוכא כשהוא רואה את הילדים האחרים משחקים. עברה עליו גם תקופה של סיוטים וצעקות בלילות ולכן ישנתי לידו וחיבקתי אותו. אני רוצה שהוא יחזור לבית הספר ויסיים את הסמסטר כמו החברים שלו, שיוכל ללכת ויחזור לחיים נורמאליים. מבירור שערכה תחקירנית בצלם עולה כי כיום, כחצי שנה לאחר הפגיעה, חל שיפור במצבו של סוהייב עימאד והוא מסוגל ללכת מרחקים קצרים, אך הוא נזקק עדיין לטיפולי פיזיותרפיה ויהיה עליו לעבור שני ניתוחים ברגלו.

6 אוגוסט 2019

ילדות בדרכן לבית הספר במחנה הפליטים ג'לזון. צילום: בצלם, 21.2.18

שגרה אלימה

החיים בצל ההתנחלות בית אל: לימודים תחת איום מתמיד

מחנה הפליטים ג'לזון נמצא מצפון לרמאללה וגרים בו כ-14,000 תושבים, כ-5,000 מהם קטינים. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל, והדבר גרר נוכחות קבועה של חיילים – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים – לאורך הכביש הסמוך ובשטח שבינו לבין ההתנחלות. סמוך לכניסה הדרום מזרחית למחנה נמצאים שני בתי ספר – אחד לבנים ואחד לבנות – המנוהלים על-ידי אונר"א (UNRWA), בהם לומדים כ-2,000 תלמידים ותלמידות בכיתות א'-ט'. הצבא הטיל כמה הגבלות שרירותיות על בתי הספר: הוא אסר לבנות קומה שלישית בבית הספר לבנים ובכך הותיר על כנו את המחסור בכיתות; כפה על אונר"א למקם בשני בתי הספר את החלונות שפונים מזרחה, לכיוון ההתנחלות בית אל, בצמוד לתקרה, והגביל מאוד את רוחבם, באופן שאינו מאפשר כניסת אור ואוויר מספיקים לכיתות; והורה להותיר את התאורה על גגות בתי הספר דולקת בכל שעות הלילה. הקרבה בין המתנחלים לבין תושבי מחנה הפליטים גוררת נוכחות קבועה של חיילים באזור – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים לאורך כביש 466 ובשטח שבינו לבין ההתנחלות – כמו גם חסימות תנועה לאורך הכביש. נוכחות זו גוררת עימותים תדירים בין תושבים מהמחנה לבין אנשי כוחות הביטחון, שהפכו כבר לחלק משגרת החיים במקום. במהלך עימותים אלו יורים כוחות הביטחון גז מדמיע, כדורי מתכת מצופי גומי ובחלק מהמקרים גם אש חיה. בנוסף להרג ולפציעה של תושבים מהמחנה, ובהם קטינים, הירי מערער את שגרת החיים במחנה, ופוגע גם בשגרת הלימודים: רימוני הגז המדמיע נוחתים לא פעם בסביבת בתי הספר ולעתים בחצרותיהם, והגז עצמו חודר לכיתות, גורם מחנק לתלמידים ולמורים – ולעיתים אף גורם לביטול יום הלימודים כולו; הירי של רימוני הגז, כדורי ה"גומי" והאש החיה משרה מתח ופחד על התלמידים; ונוכחות החיילים והשוטרים בסביבת בית הספר והעימותים שמתפתחים סביבו מאלצים את ההורים ללוות את ילדיהם לבית הספר ובחזרה לביתם, מחשש לביטחונם. להגדלת המפה הקליקו כאן. בין החודשים נובמבר 2017 לינואר 2018 הקים הצבא קטע נוסף בחומת הבטון שבנה בשנת 2015 ממערב להתנחלות בית אל, לאורך כביש 466. הקטע החדש הוקם בסמוך לבתיהן של שלוש משפחות ממשפחת חאמד המורחבת, הניצבים מצדו המזרחי של הכביש. במהלך הבנייה הצבא חסם הצבא מדי יום את הכביש למעבר כלי רכב פלסטיניים במרחק של כחמישים מטר מבתי המשפחה והציב במקום חיילים. מדי יום, נאלצו הילדים לעבור בדרכם ברגל לבית הספר דרך החסימה – כשהחיילים המוצבים בה מתעקשים לערוך חיפושים על גופם, לבדוק את תיקיהם ולהטרידם. בחודשים האחרונים גבה תחקירן בצלם איאד חדאד עדויות מתושבי המחנה, ממנהלי בתי הספר לשעבר ומתלמידים והוריהם. העדים תיארו את ההפרעות לשגרת הלימודים, החששות שמלווים אותם בדרכם לבית הספר ובחזרה השפעת כל אלו על חייהם. ב-31.12.17, בסביבות השעה שמונה בבוקר, חסם הצבא את חלקה הצפוני של הדרך המובילה ממחנה הפליטים לרמאללה, במהלך העבודות להקמת החומה לאורך ההתנחלות. החסימה גררה עימותים בין נערים מהמחנה לבין החיילים שאבטחו את העבודות, כשהנערים מיידים אבנים והחיילים יורים לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי. באותו היום התקיימו בבית הספר לבנות בחינות הסיום של השליש הראשון. בגלל העימותים הוכנסו התלמידות ישירות לחדרי הבחינה כדי לזרז את מהלך הבחינות, למקרה שהעימותים עם הצבא יחריפו ויום הלימודים יבוטל. מראם אבו מסלם, בת 13, תלמידת כיתה ח' בבית הספר לבנות, תיארה בעדות שמסרה ב-3.1.18 את שהתרחש: באותו יום הייתה לי בחינה במדעים, וההקדמה של שעת הבחינות בלבלה אותי. שכחתי הרבה מהחומר למרות שלמדתי וידעתי אותו היטב. בסביבות השעה 8:00 שמעתי ירי מבחוץ וזה בלבל אותי עוד יותר. הכיתה שלנו נמצאת בקומה השנייה ומשקיפה על המקום שבו היה הצבא. מפעם לפעם הצצתי החוצה, למרות שהמורה אסרה עלינו לעשות את זה. מאוחר יותר התברר שקבוצה קטנה של נערים זרקה אבנים על חיילים, והחיילים רדפו אחריהם. אחר-כך נפלו רימוני גז שהצבא ירה בחצר של בית הספר והגז התפשט והגיע לכיתה שלנו. התחלנו להרגיש מחנק. לפני שסיימתי את הבחינה, בשעה 8:30, נכנס הרבה גז לכיתה והמורות פינו אותנו משם לאולם הספרייה, בקומה הראשונה. זה בצד השני של בית ספר ולשם הגז לא הגיע. המורות הכניסו לספרייה יותר מחמישים תלמידות, ואת השאר הן שלחו הביתה בקבוצות בהדרגה. היינו מבוהלות, והרבה מאתנו הרגישו חנק. אני הייתי במצב ממש רע. הרגשתי צריבה קשה בגרון, בעיניים ובפנים. ירדו לי הרבה דמעות, היה לי כאב ראש חזק, וכמעט לא ראיתי . התחלתי לצעוק לעזרה כי הרגשתי שאני עומדת למות. המורות ניסו לעזור לי לנשום בעזרת בשמים ונפנוף בספרים כי לא היה מספיק אוויר באולם. אי אפשר היה לצאת החוצה, כי היה עדיין גז באוויר, והצבא עדיין ירה רימוני גז מפעם לפעם. הרגשתי שאני עומדת להיחנק. המורות הזעיקו אמבולנס, שהגיע רק אחרי עשרים או שלושים דקות, ועזרו לי להגיע למקום שבו הוא חנה, במרחק של כארבעים מטר מחוץ לבית הספר. צוות האמבולנס נתן לי פדים של גזה ספוגה באלכוהול לשים על האף וחיכה אתי עשר דקות. החובש אמר לי "אם המצב שלך ישתפר נשחרר אותך, ואם לא ניקח אותך לבית החולים". כעבור עשר דקות הרגשתי יותר טוב. הנשימה שלי השתפרה בהדרגה והצריבה בעיניים התחילה להירגע. אחר כך הם הסיעו אותי לתוך המחנה ומשם הלכתי הביתה. גם בבית לא הרגשתי טוב. הראש מאוד כאב לי ולקחתי משככי כאבים. לא הצלחתי לסיים את הבחינה ועניתי רק על חצי מהשאלות. כשהגז התחיל להשפיע עלינו, המורה אספה את הניירות. רהף זייד, בת 15, תלמידת כיתה ט' בבית הספר לבנות, סיפרה בעדות שמסרה ב-18.1.18: לפעמים המנהלת נאלצת לבטל את הלימודים ולשלוח אותנו הביתה מוקדם יותר, בגלל העימותים בחוץ והירי של הצבא. בתקופה שלפני הבחינות שלחו אותנו הביתה פעמיים או שלוש לפני שהסתיים יום הלימודים, ולפעמים אפילו בתחילת היום. ולפעמים קרה ההיפך, נאלצנו להישאר בבית הספר אחרי שהלימודים כבר הסתיימו, בגלל שבסוף יום הלימודים חיילים חסמו את התנועה. זה מכעיס את האנשים, והאווירה מעודדת את הבחורים להתחיל עוד סבב של יידוי אבנים. במקרים כאלה, אנחנו מפחדות לצאת מבית הספר, ונאלצות לחכות עד שהעניינים נרגעים, או עד שהצבא עוזב. לפעמים אנחנו מגיעות הביתה באיחור של שעה או שעתיים, ולפעמים יותר. הבית שלנו נמצא בסוף המחנה ולכן אני מגיעה הביתה מאוחר יותר מאחרים, וההורים שלי מחכים לי בבית לחוצים ומודאגים. לעומת זאת, ילדי המתנחלים, שגרים ממש מולנו ורק כביש מפריד בינינו, חיים בנוח וברוגע. הם מקבלים כל מה שצריך כדי לחיות טוב וללמוד בשקט ולנו לא מאפשרים ליהנות מהילדות שלנו. חיכמת חאמד, בן 14, תושב מתחם בתי משפחת חאמד, תלמיד בית הספר לבנים, תיאר בעדות שמסר ב-20.1.18 את השפעות העימותים ונוכחות כוחות הביטחון בסמוך לבית הספר: מאז שהתחילו העבודות לבניית החומה של ההתנחלות בית אל החיילים התחילו לסגור את הדרך ולרדוף אחרי מיידי אבנים. הם השתמשו ברימוני גז והלם, ולפעמים גם בירי חי ובכדורי "גומי". הרבה פעמים רימוני הגז נפלו קרוב לבית הספר ואנשים פה נחנקו והלימודים השתבשו. בכל פעם שזה קורה רוב התלמידים סובלים מגירוי רב בעיניים ובפנים, מכאבי ראש ומשתעלים ודומעים. אנחנו בדרך כלל משתמשים בבשמים או בבצל כדי להתמודד עם הגז ולכן הרבה תלמידים מביאים איתם תמיד בושם, כדי להיות מוכנים למקרה חירום. לפעמים, כשהירי של הגז נמשך, המורים נאלצים להפסיק את הלימודים ולשלוח אותנו הביתה. בחודשים האחרונים ,מאז נובמבר 2017, זה קרה כמה פעמים. ההשפעה של הגז נמשכת כמה ימים, וגם אם מאווררים את הכיתות תלמידים עדיין מתעטשים ומשתעלים אחרי יום או יומיים. במיוחד ילדים שסובלים מאלרגיה חמורה. כשהצבא יורה רימוני גז הוא לא מבחין בין אנשים שמשתתפים בהפגנות לבין מי שיושבים בכיתות ולומדים. אנחנו לא שווים כלום מבחינתם ולא אכפת להם שאנחנו ילדים ותלמידים. בגלל שהבית שלי קרוב למוקד האירועים, וניידות של המשטרה וכלי-רכב של הצבא הישראלי עוצרים קרוב אליו לעיתים קרובות וחוסמים את הדרך, אני חושש לחזור הביתה. הרבה פעמים אני מחכה בבית הספר או הולך לחברים במחנה כדי להעביר את הזמן עד שהעימותים ייחלשו או ייפסקו, או עד שהחיילים עוזבים את המקום. לפעמים זה לוקח המון זמן וההורים מתחילים לדאוג לי. לפעמים כשאני יוצא מהבית לבית הספר השוטרים או החיילים מעכבים אותי או את בני הדודים שלי שגרים לידי וגדולים ממני. הם מתגרים בנו ללא סיבה, וטוענים שהם צריכים לערוך עלינו חיפוש. אותו דבר קורה כשאנחנו חוזרים הביתה. מבוגרים מהמשפחה נאלצים ללוות אותנו כשאנחנו יוצאים או חוזרים כדי לוודא שהחיילים או השוטרים לא יטרידו אותנו. אבל אין להם רחמים או כבוד לא למבוגרים ולא לילדים. זכותנו לחיות חיים נורמליים כמו שאר ילדי העולם והצבא מגביל אותנו וחוסם לנו את המרחב כדי להקל על החיים של הילדים בהתנחלות ליד. מחמוד שייח'ה, תושב המחנה, נשוי ואב לשבעה, בן 49, שבנו בן ה-13 לומד בבית הספר לבנים במחנה, תיאר בעדות שמסר ב-7.3.18: אני עובד כמוכר במכולת בכניסת המחנה, במרחק של כמאתיים מטרים מבית הספר. בשנתיים האחרונות יש באזור של בתי הספר הרבה בעיות רבות בגלל הנוכחות של הצבא שמשתמש ברימוני הלם וגז, באש חיה ובכדורי "גומי". כשזה קורה אני דואג לבן שלי. ולא רק אני. אני רואה נשים וגברים שעוברים פה מול המכולת וממהרים לבתי הספר כדי לוודא שהילדים שלהם בסדר. ברגע שאתה שומע שמישהו נפגע אתה חושש שזה הבן שלך. מתפשטת אווירה של בהלה ופחד וכולם מיד מתחילים להתקשר לבנים שבבתי הספר או להנהלת בית הספר ולשאול מה קורה ואם הבנים שלנו בסדר. אנחנו חיים במתח ודאגה. זה מצב קשה ומתיש בריאותית ונפשית. קשה לתאר את זה. אירועים כאלה קורים כמעט מדי יום. בגלל שאני גר בשכונת דאחיית א-תעלים, שקצת מחוץ למחנה, כשיש אירועים ליד בתי הספר הבן שלי לא יכול להגיע אל בתי הספר או לחזור הביתה, כי הוא יצטרך לעבור דרך הצבא והעימותים. הוא נאלץ להמתין איפשהו במחנה או להגיע אליי למכולת ולחכות שיהיה שקט והצבא יעזוב. כשהצבא בנה את קטע החדש של החומה ליד ההתנחלות היו אירועים כמעט כל יום, והבן שלי נחנק מהגז הרבה פעמים וטיפל בעצמו בעזרת בצל או בושם. פעמיים אסרתי עליו ללכת לבית הספר בגלל שהאירועים התחילו כבר בבוקר. הרבה פעמים הצבא מתגרה בתלמידים בדרך לבית הספר ובחזרה, וזה גורר עימותים בין החיילים לילדים. חשבתי הרבה על האפשרות להעביר את הבן הקטן שלי מבית הספר בג'לזון למקום אחר, בגלל הסכנה, המתח והדאגה. אבל אין חלופות טובות. כדי להגיע לבתי ספר ברמאללה או בכפרים באזור הוא יצטרך לעבור באותה דרך ובאותו אזור חיכוך וייתקל באותן בעיות, בנוסף לסכנות בכבישים ולעלויות הגבוהות של הנסיעה והלימודים ברמאללה. אין לנו ברירה אלא להשלים עם המצב עד שתבוא ישועה משמיים ויהיה שינוי לטובה.

2 מאי 2018