חמישה פלסטינים נהרגו מירי הצבא על מפגינים ליד גדר המערכת בעזה בדצמבר 2015-ינואר 2016

22 פברואר 2016

בארבעה מקרים לפחות לא הייתה כל הצדקה לירי הקטלני

בחודשים דצמבר 2015 וינואר 2016 חיילים הרגו חמישה פלסטינים ליד גדר המערכת, בעת שהתקיימו באזור הפגנות. זאת לאחר שבחודשים אוקטובר-נובמבר 2015 תיעד בצלם 14 מקרים שבהם נהרגו פלסטינים בנסיבות דומות. מבדיקת בצלם עולה כי תדירות ההפגנות ופיזורן שככו מאז הדיווח הקודם בנושא: ההפגנות מצומצמות יותר והן מתקיימות לרוב בימי שישי, אך לא בכל שבוע, מספר המשתתפים בהן פחת ובדרך כלל הן אינן צמודות לגדר.

ארבעה מהאירועים האחרונים תוחקרו על-ידי תחקירני השטח של בצלם ברצועת עזה: ב-11.12.15 נהרג סאמי מאדי מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' שבמחוז דיר אל-בלח; ב-25.12.15 נהרגו האני והדאן בקרבת מעבר קרני, מזרחית לעיר עזה, ויוסף אבו סביח'ה מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'; ב-15.1.16 נהרג מוחמד אבו זאייד בהפגנה מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. בשלב מאוחר יותר בהפגנה זו נורה למוות גם אדם נוסף, מוחמד קיטה, אך הנסיבות המדויקות של הריגתו לא ידועות בשלב זה לבצלם.

מפגין מניף דגל ליד גדר המערכת ממזרח לעיר עזה. ברקע: חיילים חוסים מאחורי תלולית עפר מצדה השני של הגדר. צילום: מוחמד סאלם, רויטרס, 20.11.15

מהתחקירים שערך בצלם בנוגע להפגנות שבהן נהרגו ארבעת הפלסטינים עולה כי באף אחת מהן הצבא לא הופתע מעצם קיומה של ההפגנה. להיפך: הצבא נערך אליהן מראש וכבר בשלבים הראשונים של ההפגנה - ולפעמים אף בטרם החלה - החיילים התמקמו במקומות שנראו להם מתאימים. במסגרת ההיערכות היה על הקצינים האחראים גם להבהיר לחיילים את הוראות הפתיחה באש במקרים של הפגנות שהמשתתפים בהן אינם חמושים ולצייד אותם באמצעים לא קטלניים לפיזור הפגנות ובציוד שיגן עליהם.

עם זאת, מהשתלשלות האירועים עולה כי בכל המקרים שתועדו החיילים ירו אש חיה במקום להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות. ירי של אש חיה מותר רק כאשר נשקפת לחיילים סכנת חיים מיידית, כשאין שום דרך אחרת למנוע את הסכנה. אולם בהפגנות שבהן נהרגו ארבעת הפלסטינים, ניצבו החיילים במרחק מהמפגינים, בצידה השני של גדר הגבול, וללא ספק לא נשקפה להם סכנת חיים כזו, בוודאי לא כזו שלא ניתן למנוע בדרך אחרת. מותם של הארבעה נגרם כתוצאה משימוש מופרז ובלתי חוקי באש חיה, שימוש שאיש לא נדרש לתת עליו את הדין.

הריגתו של סאמי מאדי, 11.12.15, מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג':

סאמי מאדי, התמונה באדיבות המשפחה ב-11.12.15, במהלך הפגנה בסמוך לגדר המערכת ממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג', ירו חיילים למוות בסאמי מאדי, בן 41, דובר מחוז מרכז רצועת עזה של מפלגת החזית העממית. מתחקיר בצלם עולה כי באותו יום קראה החזית העממית לתומכיה להפגין, לציון יום השנה להקמת המפלגה. כמה עשרות מפגינים הגיעו כבר בסביבות השעה 13:00, אך מרבית המפגינים, כ-500 מתומכי החזית העממית הגיעו רק בסביבות השעה 14:30. עוד בשלב המוקדם של ההפגנה, המפגינים תלו דגלים על גדר המערכת ויידו אבנים לעבר החיילים, שנערכו מצידה השני של הגדר. לדברי עד ראייה, לפחות שני צעירים נפצעו כבר בשלב זה מירי חי של החיילים. רוב המפגינים נשארו במרחק של כמה מאות מטרים מהגדר ומקצתם התקרבו אליה יותר. בסביבות השעה 16:00, במהלך הפוגה בירי, סאמי מאדי עמד במרחק של כ-300 מטרים מהגדר, וממש כשהחל להתקרב לעברה החיילים פתחו באש עליו ועל אנשים נוספים שהלכו עמו. מאדי נורה בחזהו, פונה לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, וכעבור זמן קצר הוכרז מותו. לפי עד ראייה נוסף, נפצעו לאחר מכן שלושה צעירים נוספים מירי חי. במהלך פינויו של אחד מהם, ירו החיילים גם על הפארמדיקים ומירי זה, שתועד בווידיאו, נפצע עיתונאי שעמד בסמוך.

עווד אל-בחיסי, תושב מחנה הפליטים דיר אל-בלח, בן 29, סיפר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזייזה על מה שאירע:

ביום שישי, 11.12.15, נעניתי לקריאת מפלגת החזית העממית להשתתף בהפגנה ליד גדר המערכת, מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג', לציון יום השנה להקמת התנועה. הלכנו למקום אחרי תפילת הצהריים. הלכתי יחד עם סאמי מאדי, שהיה דובר של החזית העממית במחוז מרכז ועוד כמה אנשים. כשהגענו לגבול היו שם בערך 500 מפגינים צעירים. בערך חמישים מהם היו על רצועת הגבול והשאר היו רחוקים יותר.

ראיתי מעבר לגדר בערך עשרה חיילים ששכבו מאחורי תלולית חול. היו שם גם כמה כלי רכב צבאיים. כמה מפגינים הבעירו צמיגים. סאמי ואני ועוד אנשים עמדנו על "כביש ג'כר", שהוא דרך עפר לאורך הגבול, במרחק של כ-300 מטר מהגדר, וצפינו באירועים. לידינו היו שני אמבולנסים עם הצוותים שלהם.

בסביבות השעה 16:00 סאמי, אני ובחור נוסף התקדמנו כעשרים מטרים לכיוון הגדר. רצינו לנסות להרחיק משם את הצעירים, כדי שלא יסכנו את החיים שלהם. התקדמנו לכיוון הגדר רק אחרי שווידאנו עם אחרים שבאותו זמן המצב היה שקט ולא היה שום ירי.

בזמן שהתקדמנו, חייל ירה כדור שפגע בקרקע בדיוק מולנו. אחרי כמה שניות הם ירו עוד כדור שפגע בסאמי בחזה. הייתי במרחק של בערך מטר ממנו. סאמי צעק ונפל על הקרקע. החיילים ירו ופגעו בקצה אפו של הבחור הנוסף שהיה אתנו וגם הוא נפל. באותו שלב החיילים לא ירו בכלל על מפגינים אחרים, רק עלינו. החיילים גם לא השתמשו בשום אמצעי לפיזור הפגנות כמו כדורי גומי או גז מדמיע, הם ירו רק ירי חי, ישירות עלינו.

אחרי הפגיעה הקטלנית במאדי ירו החיילים באנשים נוספים, ביניהם העיתונאי מחמוד א-לוח, בן 25, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת שבמחוז דיר אל-בלח. א-לוח, שנפצע ברגלו, תיאר בפני תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזייאזה את שאירע:

אני עיתונאי ברדיו סאות א-שעב (קול העם) ואני מסקר את האירועים במרכז רצועת עזה. ביום שישי, ה-11.12.15, תוכננה הפגנה. בדרך כלל יש הפגנות בימי שישי, אבל זו הייתה הפגנה מיוחדת כי החזית העממית קראה לתומכיה להגיע להפגין בגבול. הלכתי כדי לסקר את האירועים. לבשתי וסט שהיה כתוב עליו PRESS, כמו שאר העיתונאים. עמדתי ליד האמבולנסים של הסהר האדום, על דרך עפר במרחק של כ-300 מטר מהגדר.

בסביבות השעה 16:00, כשעדיין עמדתי באותו מקום, ראיתי קרוב אליי קבוצה של מפגינים של החזית העממית. פתאום אחד מהם נפגע מכדור חי בחזה. מאוחר יותר נודע לי שזה היה סאמי מאדי, דובר החזית העממית באזור דיר אל-בלח. הם לקחו אותו באמבולנס והוא היה במצב קשה.

אחר כך החיילים המשיכו לירות ירי צלפים בצורה לא רציפה. ראיתי שני בחורים שנפצעו אחד אחרי השני. הם עמדנו קרוב אליי כשנורו. פארמדיקים הגיעו לפנות אותם והיו שם גם עיתונאים נוספים שתיעדו את זה. החיילים המשיכו לירות ואז נפגע בחור שלישי ומיד אחריו אני נפגעתי מכדור חי ברגל ימין, בזמן שסיקרתי את האירועים בשידור חי. נפלתי על האדמה וכמה חובשים הרימו אותי, הכניסו אותי לאמבולנס ולקחו אותי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. הכדור חדר לרגל ימין ויצא.

פציעתו של א-לוח והירי על הפארמדיקים והעיתונאים תועדו בווידיאו:

הריגתו של יוסף אבו סביח'ה, 25.12.15, מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'

לפי תחקיר בצלם, יוסף אבו סביח'ה, חקלאי בן חמישים, תושב מחנה הפליטים אל-מר'אזי ואב לחמישה, נפצע אנושות מירי חיילים בבטנו ובירכו ביום שישי, ה-25.12.15, ומת מפצעיו שלושה ימים לאחר מכן ב-28.12.15. הוא נורה בעת שעבד לבדו כשכיר בחלקת אדמה במרחק של כחצי קילומטר מצפון לביתו, ממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג', ובמרחק של כ-400 מטרים מגדר המערכת. באותה עת התקיימה הפגנה בהשתתפות כ-500-400 מפגינים בסמוך לגדר. חלק מהמפגינים הגיעו עד לגדר ואחרים עמדו רחוק יותר, במרחק של עד כמאתיים מטרים ממנה. המפגינים הניפו דגלים, הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר החיילים שהיו מעברה השני של גדר המערכת. החיילים חסו מאחורי שלוש תלוליות חול. במקום היו גם כעשרה ג'יפים צבאיים.

פאדי ת'אבת, עיתונאי שהיה עד לירי, תיאר בפני תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזייזה את נסיבות הירי:

ביום שישי, 25.12.15, החל מהשעה 13:00 בערך, הייתי באזור שנקרא "תל אום חוסניה", מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג', כדי לתעד את העימותים בין צעירים לבין חיילים ליד לגדר המערכת. עמדתי במרחק של כ-400 מטרים בערך מהגדר. לידי היו אמבולנסים של הסהר האדום, עיתונאים ואנשים אחרים.

היו שם בין 400 ל-500 מפגינים, בני 20-15. הם היו ליד הגדר, במרחק של עד מאתיים מטרים בערך מהגדר. חלק מהם הבעירו צמיגים, חלק הניפו דגלים ליד הגדר ואחרים יידו אבנים לעבר החיילים. במשך יותר משעתיים החיילים לא ירו על אף אחד. הנפגע הראשון נפצע מירי ברגל ימין רק בשעה 15:15 בערך. כחצי שעה מאוחר יותר, החיילים ירו ופגעו בעוד שלושה אנשים, שכולם נפצעו בגפיים התחתונות. החיילים ירו רק אש חיה. לא ראיתי בכלל שימוש באמצעים אחרים כמו רימוני גז או כדורי מתכת מצופי גומי.

בערך בשעה 16:00 נפגע מירי חקלאי שעמד קרוב אליי, ומאוחר יותר גיליתי ששמו יוסף אבו סביח'ה. הוא הגיע לחלקה כדי לבדוק את הגידולים שלו. פתאום שמעתי ירייה וראיתי אותו צועק. הוא נפצע בירך שמאל. אני ואחרים קראנו לו להתקרב אלינו. אי אפשר היה להגיע אליו, כי הוא עמד באזור שהיה חשוף לצלפים הישראלים ואני הייתי מוגן על-ידי תלולית חול. פחדתי שיירו בי אם אתקרב אליו לעזור לו. ראיתי בעבר חיילים יורים גם באנשים שעוזרים לפצועים.

החקלאי התחיל ללכת לכיוון המחסה. אחרי שהלך כמה צעדים ירו בו שוב, הפעם באזור הבטן. הוא הצליח להגיע למחסה, נפל על הקרקע ופונה על-ידי פארמדיקים שהיו שם. הוא היה במצב קשה מאוד, חיוור בגלל הדימום ולא היה מסוגל לדבר.

נשארתי במקום. העימותים הסתיימו בערך בשעה 17:00. בשלב הזה החיילים דווקא כן ירו רימוני גז, והצעירים עזבו את המקום.

יונס אבו סביח'ה, אחיו של יוסף, בן 46 ואב לארבעה, סיפר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזייזה על קשיי חייהם של חקלאים באזור הסמוך לגבול:

אני חקלאי וגר ליד הגבול עם ישראל, מצפון מזרח למחנה הפליטים אל-מר'אזי, כמו אחי יוסף המנוח והאחים האחרים שלנו. למשפחה שלנו יש חלקת אדמה של עשרים דונם בערך, במרחק של כמאתיים מטרים ממערב לגדר המערכת. ארבעה דונם מהחלקה הזו היו של אחי יוסף. פעם היו לנו שם עצי זית ועצי הדר והייתה בה גם באר מים. היא הייתה מקור הפרנסה שלנו. אבל בשנת 2006 הצבא השחית את הגידולים ובכל פעם שנטענו שם מחדש חיילים ירו לעברנו והבריחו אותנו. התחלנו לשתול שם חיטה או שעורה שלא זקוקות להרבה השגחה, בגלל שהיה מסוכן להגיע לשם.

ביום שישי, 25.12.15, אחרי תפילת יום השישי, בערך בשעה 13:00, יוסף יצא מהבית כרגיל והלך לחלקת אדמה שהוא עיבד בשביל אדם ממשפחת עבד אל-האדי שהעסיק אותו. באותו יום היו עימותים בין צעירים לבין חיילים באזור הגבול, ליד חלקת האדמה ההיא. אחי יוסף גידל חיטה ושעורה בחלקת האדמה שלו, ועבד גם כשכיר אצל חקלאים אחרים. הוא בקושי הצליח להתפרנס. הוא עבד רק כמה ימים בחודש וקיבל שלושים ש"ח ביום או אפילו פחות.

מאוחר יותר קרובי משפחה הודיעו לי שאחי נפצע מירי. מרגע שהוא נפצע עשינו משמרות במשפחה וישבנו לידו בבית החולים. ביום שני 28.12.15, בשעה 3:00 לפנות בוקר, האחים שלי התקשרו אליי ואמרו לי שיוסף מת מפצעיו. הילדים שלו הפכו ליתומים, אין להם מי שיפרנס אותם. המצב הכלכלי שלנו קשה כי אנחנו חקלאים ולא יודעים לעבוד במקצוע אחר.

הריגתו של האני והדאן, 25.12.15, סמוך למעבר קרני, מזרחית לעיר עזה

ב-25.12.15, בסמוך למעבר קרני, ירו חיילים בראשו של האני והדאן, בן 23, והרגו אותו. מתחקיר בצלם עולה כי והדאן, תושב שכונת א-תופאח בעיר עזה, נורה בסביבות השעה 14:30 במהלך עימותים עם חיילים. במהלך העימותים יידו פלסטינים אבנים לעבר החיילים, ודקות ספורות לפני הירי אף השליכו לעברם שני בקבוקי תבערה.

מוחמד והדאן, בן דודו של האני, בן 19, תיאר בפני תחקירן בצלם מוחמד סבאח את מה שראה:

האני היה בן דוד שלי והיינו חברים טובים מאז שהיינו ילדים. מאז שפרצו האירועים האחרונים באוקטובר, יצאנו לעיתים קרובות בימי שישי להפגין וליידות אבנים על חיילים במזרח שכונת א-שוג'אעייה, ליד גדר המערכת. יש שם אזור תעשייה נטוש, ליד מעבר קרני. הרבה צעירים השתתפו בהפגנות האלה. באזור שלנו אין אפשרויות עבודה, ואין שום דבר שיעסיק אותנו חוץ מההשתתפות בהפגנות.

ביום שישי, ה-25.12.15, יצאתי להפגנה בסביבות השעה 13:00. כשהגעתי, ראיתי שם בערך מאה צעירים, ופגשתי את האני. כמה צעירים יידו אבנים לעבר חיילים שעמדו על מנוף מאחורי הגדר וירו על המפגינים רימוני גז.

האני, אני ועוד אנשים התחבאנו מאחורי כמה בטונדות, במרחק של חמישים מטרים בערך מהגבול. יש שם 5-4 בטונדות אחת ליד השנייה. הנחנו עליהן אבנים כדי להגן על עצמנו טוב יותר, כי הבטונדות נמוכות ולא מגנות על כל הגוף. זרקנו אבנים. באוויר היה ריח של גז מדמיע. החיילים ירו כל הזמן. לפעמים ירי חי, חלקו באוויר, ולפעמים גז מדמיע. שני צעירים, שהסתתרו מאחורי הבטונדות, זרקו לעבר החיילים שני בקבוקי תבערה. המנוף שהחזיק את החיילים הוריד אותם נמוך יותר, והחיילים ירו כמה רימוני גז על הבטונדות שהסתתרנו מאחוריהן. דקה או שתיים אחר כך, המנוף שוב התרומם וחזרנו ליידות אבנים על החיילים. האני החזיק בצעיף והתגרה בחיילים תוך שהוא מנופף בו. באותו רגע צלף כיוון את הנשק שלו אלינו ופתאום שמעתי ירייה. הרגשתי שהירייה פגעה באוזן שלי, אבל שמתי את הידיים על האוזניים ולא ראיתי דם. הסתכלתי לידי וראיתי את האני שוכב על הקרקע. ירד לו דם מהפה. ניסיתי להרים אותו אבל ירד לו המון דם מהפה. אחד העיתונאים שם תחבושת על הפה שלו והרחקנו אותו מהמקום. אמבולנס פינה את האני לבית חולים א-שיפאא בעזה, שם הכריזו על מותו.

הייתי בהלם ולא האמנתי למה שראיתי, כי הוא היה ממש לידי. הוא היה החבר הטוב שלי, ואיבדתי אותו ברגע אחד, בזמן שזרקנו אבנים על החיילים. אנחנו לא סיכנו באמת את החיילים, לא הייתה להם שום סיבה לירות בהאני, ישר בפה שלו. אני עדיין בהלם ממה שקרה ולא מצליח לישון בלילה. אני מתגעגע אליו מאוד.

מפגין ברצועת עזה מיידה אבן בעזרת קלע לעבר חיילים מעברה השני של גדר המערכת. צילום: מוחמד סאלם, רויטרס, 20.11.15

הריגתו של מוחמד אבו זאייד, 15.1.16, מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'

ביום שישי, ה-15.1.16 נהרג מוחמד אבו זאייד, בן 19, תושב מחנה הפליטים אל-בוריג'. מתחקיר בצלם עולה כי חיילים ירו בראשו של אבו זאייד במהלך הפגנה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית למחנה אל-בוריג'. עד ראייה לאירוע מסר לתחקירן בצלם כי ההפגנה החלה אחרי תפילת הצהריים, בסביבות השעה 13:00. מספר המפגינים גדל בהדרגה ובסביבות השעה 15:00 כבר התאספו במקום כמאה בני אדם. מקצתם יידו אבנים לעבר החיילים, שהתפרסו מצידה השני של הגדר, על תלוליות חול ומאחוריהן. החיילים ירו לעבר המפגינים ירי חי ורימוני גז. בסביבות השעה 15:20 החיילים ירו שתי יריות שפגעו בסמוך לאבו זאייד, ואחריהן ירייה שלישית שפגעה בראשו, בעת שהיה במרחק של פחות ממאה מטרים מהגדר. בסביבות השעה 16:00 נהרג בהפגנה זו גם מוחמד קיטה, שנפגע מירי בבטנו. בשלב זה נסיבות הריגתו המדויקות אינן ידועות לבצלם.

ס.ח., בן 20, תיאר בפני תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזייאזה את נסיבות הריגתו של אבו זאייד:

ביום שישי, ה-15.1.16, אחרי תפילת הצהריים, הלכתי לאזור גדר המערכת, מזרחית למחנה אל-בוריג' כדי להשתתף בהפגנה השבועית. חיכינו עד שמספר המשתתפים יגדל. בסביבות 15:00, כשהיו בערך מאה מפגינים, התחילו העימותים והמפגינים התחילו לזרוק אבנים על החיילים שהיו מאחורי תלוליות חול, מצדה השני של הגדר. על תלולית חול שהייתה בדיוק מולנו שכבו על הבטן בערך שישה חיילים, בתנוחה של צלפים. היו עוד תלוליות חול מדרום ומצפון לשם, שגם עליהן היו חיילים. החיילים ירו אש חיה ורימוני גז.

בסביבות השעה 15:20 היינו בערך שלושים אנשים, וביניהם מוחמד אבו זאייד, על גבעה שנקראת "תל אום חוסניה", במרחק של פחות ממאה מטרים ממערב לגדר. התחבאנו מאחורי תלולית חול. אחד הבחורים קם והתקרב יותר לגדר ומוחמד ואני נשארנו באותו מקום. פתאום אחד החיילים ירה כדור חי שפגע בערימת העפר שמאחוריה התחבאנו. אחרי דקה בערך הם ירו עוד כדור שפגע באדמה, ממש מאחורי מוחמד. אחרי פחות מדקה הם ירו כדור שלישי שפגע ישירות בראשו של מוחמד.

רסיסים פגעו לי בראש ובפנים של בחור אחר. הסתכלתי על מוחמד וראיתי אותו על הקרקע בתנוחת כריעה. ירד לו המון דם מהראש. כשראיתי אותו ככה נכנסתי להלם ולא יכולתי לעשות כלום. המשכתי לשבת במקום שלי. עד שהגיעו כמה בחורים שהרימו אותו, בעזרת חובשים, שמו אותו על אלונקה ועזבו את המקום. אני והשאר התרחקנו מהגבול והלכנו מערבה.

פריטים מומלצים

מוסטפא ד'אהר בבית החולים עם בן דודו מוחמד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 6.5.18

מדיניות הפתיחה באש

כך ייעשה לנער החפץ למחות על כליאתו בעזה

מאז ה-30.3.18 התקיימה בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה סדרת הפגנות בהשתתפות מאות עד עשרות אלפי מפגינים. במהלך הפגנות אלה נהרגו עד כה עשרות בני אדם מירי אנשי כוחות הביטחון, בהם לפחות 12 קטינים, ויותר מ-3,600 נפצעו מירי אש חיה. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 רופאים ברצועת עזה ביצעו 32 כריתות איברים, 27 מהן של גפיים תחתונות. מעדויות שגבה בצלם מפלסטינים שנפצעו במהלך ההפגנות, עולה שהם נורו כאשר לא סיכנו את חייו של איש וחלקם אף בעת שהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. בחלק מהמקרים לפחות אנשי כוחות הביטחון ירו גם לעבר מי שניסה להתקרב לפצועים ולסייע להם לאחר שנפצעו. היקף בלתי נתפס זה של פצועים בהפגנות הוא כמעט חסר תקדים ונובע מהפקודות הבלתי חוקיות בעליל הניתנות לאנשי כוחות הביטחון. הוראות אלה מתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים בתוך רצועת עזה מצידה השני של הגדר. על אף תוצאות צפויות אלה של יישום ההוראות – כל הגורמים הרשמיים מסרבים לשנותן, ממשיכים לטעון שהן חוקיות ואף מגנים עליהן בפני בית המשפט העליון, ששופטיו סמכו ידיהם על מציאות זו. הפציעות הקשות הן רק תחילתו של הסיפור. כל מערכת בריאות, אפילו היה מצבה תקין ושגרתי, הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף כזה של פצועים. ואולם עוד בטרם החלו ההפגנות כבר הייתה מערכת הבריאות ברצועת עזה על סף קריסה. עקב שילוב נסיבות זה רבים מהפצועים אינם מקבלים את הטיפול הרפואי שלו הם זקוקים. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 קיים ברצועה צורך דחוף ב-257 תרופות ו-247 סוגים של ציוד רפואי חד-פעמי החסרים במלאי. רופאים ברצועה דיווחו לארגון "רופאים לזכויות אדם" כי הם ממחזרים שוב ושוב ציוד חד-פעמי, וכי ישנו מחסור בחומרי חיטוי והרדמה. קריסתה של מערכת זו נובעת בעיקר ממדיניות המצור הישראלית, במסגרתה מטילה ישראל הגבלות על החלפת ציוד שהתקלקל, על הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להכשרות ולהשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שגם לה אחראית ישראל במידה רבה – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים. ישראל – שמדיניותה הבלתי חוקית גרמה לפציעתם של אנשים אלה, ואשר בשל מדיניות המצור שלה לא ניתן להעניק להם את הטיפול הרפואי הנדרש – אף מסרבת, ככלל, לאפשר את העברתם מרחק של כמה עשרות ק"מ בשטחה עד לבתי החולים בגדה, שם יוכלו לפחות חלקם לקבל את הטיפול הנחוץ להם. מאז תחילת ההפגנות גבו תחקירני בצלם ברצועה עשרות עדויות מפצועים ועדים לירי, בהם נערים שנורו על-ידי אנשי כוחות הביטחון כשהיו במרחקים שונים מהגדר. בעדויותיהם תיארו הנערים את פציעתם, את הקושי בקבלת הטיפול הרפואי שכה נחוץ להם ואת הליך השיקום הממושך והיקר שלפניהם. להלן סיפוריהם של שלושה מהם: פציעתו של מוחמד אל-עג'ורי, בן 16, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 30.3.18: מוחמד אל-עג'ורי הוא תלמיד כיתה י"א, בן 16, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, וחבר באיחוד הפלסטיני לאתלטיקה. ביום שישי, 30.3.18, בסביבות השעה 11:00, הגיע אל-עג'ורי עם כמה מחבריו להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אל-עג'ורי התקרב יחד עם חבריו עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, כדי לחלק למפגינים בצלים שיקלו על מי שנפגע משאיפת גז מדמיע. לאחר שאנשי כוחות הביטחון ירו כמות גדולה של גז מדמיע לעבר האזור שבו שהה, הוא חזר לאחור. כשהיה במרחק של כ-300 מטרים מהגדר ירה איש כוחות הביטחון קליע חי לרגלו הימנית. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.4.18 תיאר מוחמד אל-עג'ורי את פציעתו: התקרבתי עד למרחק של 50 מטרים בערך מהגדר כדי לחלק בצלים למפגינים. ראיתי כמה פצועים, בהם איש מבוגר שנפגע ברגל שמאל. העצם ברגל הייתה חשופה והיה לו דימום חזק. רוב הפגיעות שראיתי היו ברגליים. החיילים ירו רימוני גז בצורה אינטנסיבית וכמעט נחנקתי אז הסתובבתי והתחלתי להתרחק משם. כשהייתי במרחק של 300 מטרים בערך מהגדר ירו עלי מאחורה ונפגעתי ברגל ימין. לא נפלתי על הקרקע והמשכתי לעמוד במקום כשאני מדמם מהרגל. אבא שלי הגיע לעזור לי ואחר כך כמה צעירים הגיעו ונתנו לי עזרה ראשונה. הם קשרו לי את הרגל ברצועת בד כדי לעצור את הדימום ולקחו אותי באופנוע לאמבולנס שהיה במרחק של כ-250 מטרים משם. אביו של מוחמד, האני אל-עג'ורי, בן 39, הגיע אף הוא להפגנה וסייע במתן עזרה ראשונה כמתנדב. בשעה שבנו נורה, הוא עמד במרחק של כ-300 מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.5.18 תיאר כיצד ראה את בנו נפגע: כשראיתי את שלושת הבנים שלי בהפגנה החזרתי אותם לאחור, לאזור האוהלים, למרחק של כ-700 מטרים מגדר המערכת כי חששתי שייפגעו מאש חיה או מרימוני גז. אחר-כך צעיר שאני מכיר אמר לי שמוחמד התקרב מאוד לגדר כדי להגיש עזרה ראשונה ולחלק בצל לכמה צעירים שהתעלפו מהגז. כשהסתכלתי לכיוון הגדר ראיתי שהחיילים יורים גז בצורה מסיבית על המפגינים שקרובים אליה. ראיתי את הבן שלי מוחמד רץ לכיוון שלי. כשהוא היה במרחק של כמה מטרים ממני, צלף שהיה על תלוליות חול בצד השני של הגדר ירה בו. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. ראיתי שהוא נפגע בחלק האחורי של רגל ימין. היה לו חור גדול ברגל והוא דימם. מראה הרגל שלו היה נורא וחששתי שיצטרכו לקטוע לו אותה. הצלחתי לחבוש לו את הרגל ברצועת בד וקשרתי אותה כדי לעצור את הדימום. אחר-כך לא יכולתי לשאת את זה יותר והתמוטטתי לגמרי. לא הייתי מסוגל לעזור לו יותר. כמה צעירים שהגיעו לשם העלו אותו על אופנוע והעבירו אותו לאמבולנס. הגעתי אל בית החולים האינדונזי שסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, אבל לא מצאתי אותו שם. הלכתי לבית החולים אל-עאוודה, שנמצא בבית לאהייא. הרופאים אמרו לי שהוא הגיע לשם אבל בגלל מצבו הקשה העבירו אותו לבית החולים א-שיפאא בעזה. נסעתי לשם וחיפשתי את מוחמד אבל לא מצאתי אותו. חיפשתי אותו בחדרי הניתוח אבל אף אחד לא ידע עליו כלום. ראיתי רופא יוצא מחדר ניתוח ושאלתי אותו על בני. הוא אמר לי שאין אף אחד בשם הזה אבל יש צעיר שעדיין לא זיהו. הוא מחוסר הכרה ואין עליו תעודת זהות. לרופא הייתה תמונה שלו בטלפון והוא הראה לי אותה. זה היה מוחמד. בבית החולים התברר כי מוחמד אל-עג'ורי נפגע בעורק ברגלו וכי הוא סובל גם משבר ברגל. הוא נותח אך הרופאים קבעו כי רגלו בסכנה וכדי להצילה יש להעבירו לניתוח נוסף בבית חולים ברמאללה. ישראל סירבה לאפשר את יציאתו מהרצועה וב-8.4.18 עתרו הארגונים "עדאלה" ו"אל-מיזאן" לבג"ץ בשמו ובשם פצוע נוסף. השופטים דחו את בקשת העותרים לדון בעתירה בדחיפות. בינתיים הוחמר מצבו של אל-עג'ורי וב-9.4.18 נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו והוא שוחרר לביתו לאחר שלושה ימים. גם אחת מרגליו של העותר השני נכרתה. אביו , האני אל-עג'ורי, סיפר בעדותו: כשהרופאים סיפרו לי שהם יצטרכו לכרות את רגלו של מוחמד לא הסכמתי, חששתי שהוא יחיה כנכה כל חייו. לא הצלחתי לעכל את זה. בסוף הרופאים שכנעו אותי שאין ברירה אחרת כי אם לא יכרתו את הרגל תתפשט ההרעלה בכל הגוף שלו. השלמתי עם גזירת השמים והסכמתי. הייתי שבור לב בגלל העתיד שמצפה לו. היום כואב לי מאוד כשאני רואה את בני עם רגל קטועה. מוחמד היה יד ימיני, הוא היה ספורטאי ואהב כדורגל וגם היה בנבחרת האצנים הפלסטינית וזכה במקום ראשון בבית הספר. פציעתו של מוחמד מוסבח, בן 17, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 5.4.18: ביום חמישי, 5.4.18, בסביבות השעה 16:30, הגיעו מוחמד מוסבח, תלמיד כיתה י"ב, בן 17, תושב עבסאן אל-כבירה, ודודו, וסים מוסבח, בן 22, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. לאחר ששהו זמן קצר באזור האוהלים, במרחק של כ-400 מטרים מהגדר, התקדם מוחמד יחד עם צעיר נוסף אל אישה מבוגרת שעמדה סמוך לגדר תלתלית שהניח הצבא על הקרקע כשהיא אוחזת דגל פלסטין. השניים לקחו ממנה את הדגל, וניגשו אל אותה גדר, הנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר מוחמד מוסבח: נגשנו לגדר התלתלית, שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת, ותליתי את הדגל על הגדר. פתאום חייל שהיה על תלולית עפר בצד השני של הגדר ירה בי ונפגעתי מקליע ברגל ימין. נפלתי על הקרקע והצעיר שהיה איתי, שאני לא באמת מכיר, התיישב לידי. שכבתי שם על הגב במשך כעשרים דקות. הצעירים שעמדו מאחורה לא יכלו להגיע אלינו כי בכל פעם שהם ניסו להתקדם החיילים ירו לעברם. כל הזמן הזה הרגשתי כאילו עובר לי זרם חשמלי בגוף והיה לי דימום חזק. רק אחרי עשרים דקות בערך כמה צעירים הצליחו להגיע אליי. הם העלו אותי על טוק-טוק [כלי רכב תלת גלגלי] שפינה אותי עד למרחק של 600 מטרים משם בערך, למבואות המזרחיים של ח'וזאעה, כי לא מצאו אמבולנס קרוב יותר. ויאאם מוסבח, תושב עבסאן אל-כבירה, בן 23, פרמדיק מתנדב שעבד באזור האוהלים ב"הפגנות השיבה", עמד אותה שעה עם פרמדיקים נוספים במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר: בשעה 16:30 ראיתי שני צעירים לוקחים דגל פלסטין מאישה מבוגרת שהייתה קרובה לגדר הספירלית שמונחת על הקרקע וניגשים לאותה גדר, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מגדר המערכת. הם שמו את הדגל על גדר התיל, ואז שמעתי כמה יריות וראיתי אחד מהם נופל. הבחור השני השתטח על הקרקע לידו. כמה צעירים ניסו להתקדם אליהם כדי להגיש להם עזרה ראשונה, אבל החיילים ירו סביבם קליעים וגם רימוני גז מדמיע. התקדמתי לשם יחד עם צוות העזרה הראשונה. החיילים ירו לידנו אש חיה כדי להזהיר אותנו שלא נתקרב. אחת הבחורות מצוות ההצלה הרימה ידיים כדי שהחיילים יירגעו ויידעו שאנו צוות רפואי והמשכנו להתקדם, אבל הירי נמשך לידנו ומעל הראשים שלנו והחיילים גם ירו רימוני גז מאחורינו. למרות זאת הצלחנו להגיע לשני הבחורים. גיליתי שהבחור הפצוע הוא קרוב משפחה שלי ששמו מוחמד מוסבח. הוא נפצע מכדור חי ברגל ימין ושכב על הגב. הרגל שלו הייתה קרועה לחלוטין באזור שמתחת לברך והוא דימם מאוד. קשרתי את הפצע בעזרת גאזה רפואית ווסים מוסבח, שהיה אתנו, הביא את המקל שדגל פלסטין היה קשור אליו, שבר אותו לשניים וקשר אותו לרגל הפצועה לתמיכה. בכל הזמן שטיפלנו בו החיילים המשיכו לירות מעלינו. כמה צעירים התקדמו והגיעו אלינו, וביחד הרמנו את מוחמד, הרחקנו אותו מגדר התיל והעלינו אותו לטוק-טוק כי לא היה שם אמבולנס. מוחמד מוסבח הועבר מהטוק-טוק לאמבולנס של הסהר האדום, שפינה אותו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נכרתה רגלו הימנית מתחת לברך. הוא שוחרר לביתו אחרי יותר משלושה שבועות. בעדותו סיפר: כשהתעוררתי מהניתוח מצאתי את אבא שלי לידי. הוא אמר לי שהרופא נאלץ לכרות את רגל ימין שלי מתחת לברך בגלל שהיא נפגעה מהרבה רסיסים רבים שגרמו לקטיעת העורקים והעצבים ולריסוק של עצם השוק. הייתי עצוב מאוד והרגשתי שאני נחנק. הבנתי שלא אשחק יותר כדורגל, שאני כל כך אוהב. לפני שנפצעתי הייתי משחק כל יום. באזור שלנו יש מגרש מיוחד ושיחקתי בקבוצה של השכונה כשחקן הגנה. אני עדיין מקבל טיפול וכל כמה ימים חוזר לבית החולים לבדיקות. אני לוקח שלושה סוגים של אנטיביוטיקה וגם משככי כאבים כי יש לי עדיין כאבים ברגל ואני מצליח לישון רק בקושי, בעזרת כדורי שינה. הכאבים מתגברים בשעות הצהריים ובלילה. עכשיו כל התלמידים בשכבה שלי נערכים לבחינות סוף השנה, אבל אני בקושי מצליח לקרוא מרוב כאב. גם במהלך האשפוז בבית החולים לא יכולתי ללמוד בגלל הפציעה. אני לא יודע אם אצליח לעמוד בבחינות השנה או כמה זמן ייקח השיקום עד שאחזור לחיי שגרה. אף פעם לא עלה בדעתי שיבוא יום ואהיה אדם נכה. אני עדיין בהלם בגלל מה שקרה לי. פציעתו של מוסטפא ד'אהר, בן 15, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 2.5.18: ביום רביעי, 2.5.18, בשעות אחר הצהריים, הגיעו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים ג'באליא - מוסטפא ד'אהר, בן 15, בן דודו מחמוד ד'אהר, בן 14, ויוסף אבו מנסור, בן 17 - לטקס אזכרה לזכר הרוגי "הפגנות השיבה" שהתקיים באזור האוהלים, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אחרי זמן קצר התקדמו הנערים עד למרחק של כמה מאות מטרים מהגדר, ומוסטפא ד'אהר התקדם אף יותר, עד למרחק של כמה עשרות מטרים ממנה. בסביבות השעה 19:00 החליטו הנערים לחזור לביתם. בעדות שמסר ב-6.5.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוסטפא ד'אהר: בצד השני של הגדר היו חיילים על גבי סוללות עפר. האוויר היה ספוג לגמרי בגז מדמיע שנורה מג'יפים של הצבא, והיה גם ירי חי אינטנסיבי. בסביבות שבע בערב קראתי לחברים שלי "מחמוד, יוסף, צריך לחזור הביתה. ח'לס, נמאס לי", והתכוונתי ללכת משם. ברגע שהסתובבתי החיילים ירו ברגל שמאל שלי, באזור הירך. הכדור עבר דרך רגל שמאל ופגע ברגל ימין. הרגשתי כאילו עבר לי זרם חשמל בכל הגוף, ונפלתי. יוסף ומחמוד ניגשו אלי. דיממתי מאוד, ושמתי את הידיים על הפצעים כדי להפסיק את הדימום, אבל זה לא עזר. יוסף חבש לי את הרגליים, אחת עם כפייה ואחת עם החולצה שלו, וזה עזר. לאחר כמה דקות חבריו של מוסטפא ד'אהר וצעירים שהיו במקום פינו אותו באלונקה לאמבולנס שלקח אותו לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא. הוא נותח ברגל ימין וזקוק לניתוח גם ברגל שמאל. בעדותו סיפר: אני עדיין מאושפז, וצריך לעבור עוד ניתוח, אחרי שרמת ההמוגלובין שלי תעלה. עכשיו אני סובל מכאבים כל היום. אני בוכה וצועק, ואז נותנים לי משככי כאבים. במיוחד כואב לי כשמחליפים לי תחבושות. בסך הכול השתתפתי בטקס האזכרה של השהידים. לא עשיתי שום דבר שסיכן את החיילים הישראלים. אפילו לא הנפתי דגל, לא זרקתי אבנים. רק צפיתי בצעירים שהפגינו ליד הגדר, ובכל זאת החיילים ירו עליי.

31 מאי 2018

יוסף אל-כורונז. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 16.4.18

רצועת עזה

מערכת הבריאות ברצועה, שקורסת לאחר עשר שנות מצור, מתקשה לטפל ביותר מ-2,000 הפצועים מירי חי

מאז ה-30.3.18 נערכות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה מדי יום שישי הפגנות, בהן משתתפים בין אלפי לעשרות אלפי מפגינים. במהלך ההפגנות הללו נהרגו לפחות 39 מפגינים מירי אנשי כוחות הביטחון ולפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני נפצעו בהן כ-8,000 איש, מתוכם מעל 2,100 מירי חי. לפי פרסומים בתקשורת, רופאים ברצועת עזה מדווחים על פציעות קשות במיוחד, בעיקר בגפיים התחתונות, ש"כוללות הרס במידה קיצונית שנגרם לעצמות ולרקמות רכות, ושפצעי יציאת הקליע יכולים להגיע לגודל של אגרוף". לפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני, נכון ל-30.4.18 ביצעו רופאים ברצועה 24 כריתות איברים של פצועים, מתוכן 19 של גפיים תחתונות. גם מערכת בריאות מתקדמת ומתפקדת הייתה מתקשה להתמודד עם מספר כה רב של נפגעים במהלך פרק זמן כה קצר. על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכת הבריאות של רצועת עזה, הנמצאת במצב של קריסה מתמשכת – בעיקר מאז החל המצור הישראלי על הרצועה לפני יותר מעשור. ההגבלות הישראליות חלות, בין השאר, על החלפת ציוד שהתקלקל, הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שישראל אחראית לה במידה רבה, באישור בג"ץ – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים. מציאות זו אינה מאפשרת מתן טיפול רפואי הולם לפצועים: לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-28.4.18 ישנו מחסור ב-75 סוגי תרופות וב-190 סוגים של ציוד רפואי חד פעמי. בנוסף, קיים מחסור ברופאים: ברצועת עזה כולה, שבה חיים כשני מיליון בני אדם, ישנם רק עשרה רופאים מומחים לכירורגיית כלי דם, ומספרם הגבוה של הפצועים במהלך אירועים רבי נפגעים אינו מאפשר טיפול מיידי בכולם. לפי דיווחים מהרצועה, על מנת להקל על העומס משתדלים בתי החולים לשחרר בימי חמישי רבים מפצועי הימים הקודמים, כדי להיערך לקליטת גל חדש של פצועים הצפוי להגיע למחרת. כחלק ממדיניות המצור, ישראל גם אוסרת על תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך קבלת טיפול רפואי בתחומה, בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או לעבור בשטחה כדי להגיע לטיפול בחו"ל. זאת – למעט מקרים חריגים ועל סמך קריטריונים נוקשים. אולם מאז החלו ההפגנות, הסתבר כי ישראל החליטה להתעלם אף מקריטריונים אלה שהיא עצמה קבעה: בשבוע הראשון להפגנות סירבה ישראל לאשר בקשות של מפגינים שנפצעו לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי דחוף בבית חולים בגדה. הארגונים "עדאלה" ו"אל מיזאן" עתרו ב-8.4.18 לבג"ץ בשמם של שניים מהפצועים, יוסף אל-כורונז בן ה-19 ומוחמד אל-עג'ורי בן ה-16, כיוון שבאמצעים הקיימים ברצועה לא ניתן היה לטפל בפציעתם מבלי לכרות את רגליהם. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם. השופטים סירבו להורות על דיון דחוף ובשל התמשכות ההליך המשפטי נאלצו הרופאים לקטוע את אחת מרגליו של מוחמד אל-עג'ורי ואת אחת מרגליו של אל-כורונז. יותר משבוע לאחר שהוגשה העתירה הורה בג"ץ למדינה לאפשר לאל-כורונז להגיע לבית החולים ברמאללה, שם הצליחו הרופאים להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הבהירו כי מדובר במקרה חריג וכי הם אינם נוקטים עמדה בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה ביחס למעבר מפגינים פצועים. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), מאז תחילת ההפגנות ועד ה-28.4.18 הוגשו 27 בקשות דחופות ליציאה מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי. לפחות בקשה אחת אושרה לאחר הבג"ץ, 18 בקשות נדחו והנותרות אושרו רק לאחר הליך מפרך שכלל פנייה למת"ק לצורך קבלת ההיתר, קבלת הודעת סירוב, פנייה לארגונים לזכויות האדם ופנייה של הארגונים לפרקליטות המדינה – שהובילה לבסוף לאישור המיוחל (בשלב הזה כבר ללא התערבות בית המשפט). הליך בירוקרטי מסורבל זה מעכב את הטיפול הרפואי הנדרש ועלול לעתים לעלות בבריאותם ואולי גם בחייהם של הפצועים ומטיל עומס נוסף ומיותר על בני המשפחה. הפציעות הקשות, בעיקר במקרים שבהם נכרתו רגלי הפצועים, מחייבות שיקום ממושך. ואולם, ברצועה אפשרויות השיקום מעטות וישנו מרכז אחד בלבד להתקנת תותבות. מעבר לכך: עלויות השיקום גבוהות ובשל המצב הכלכלי הקשה ברצועה – גם הוא תולדה ישירה של המצור – רוב הפצועים אינם יכולים לעמוד בהן. על אף שברוב מוחלט של המקרים הירי ממנו נפגעו היה בלתי חוקי, הפצועים גם לא ייזכו לפיצויים מישראל, שכן המדינה הצליחה להבטיח לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים לפלסטינים בהם היא פוגעת. ישראל היא שיצרה מציאות זו ורק היא תוכל לשנותה: היא שקבעה מדיניות פתיחה באש הגורמת למספר הבלתי נתפס של פצועים מאש חיה – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם כשתוצאותיה ברורות. היא המסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי להגיע לבית חולים בגדה שבו יוכלו לזכות בטיפול הרפואי הנדרש. והיא המטילה מצור על הרצועה זה יותר מעשור והפכה בכך לאחראית העיקרית לקריסתה של מערכת הבריאות ברצועה. מזה יותר מחודש אנשי כוחות הביטחון מבצעים הוראות לא חוקיות בעליל ויורים אש חיה על מפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים מצידה השני של הגדר. גורמים רשמיים מסרבים לשנות הוראות אלה – גם בהינתן התוצאות הקטלניות של יישומן ומאות הפצועים – טוענים שהן חוקיות ומגנים עליהן בפני בית המשפט העליון. ואולם, אי חוקיותן של ההוראות "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת", כדברי השופט בנימין הלוי בפסק הדין שניתן בפרשת כפר קאסם משנת 1958. ככאלה, אסור לתת אותן ואסור לציית להן. מזרחית לרפיח, 30.3.18: ב-30.3.18, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, הגיע עלאא א-דאלי, תושב רפיח בן 20, חבר נבחרת האופניים הפלסטינית ברצועת עזה, לאזור ההפגנות שממזרח לעיר רפיח. בסביבות השעה 12:30, אחרי תפילת הצהריים, בעת שחלק מהמפגינים יידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של גדר המערכת, נורה קליע חי לרגלו הימנית של א-דאלי, שפונה לבית חולים שדה שהוקם בסמוך, ומשם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס כשהוא מחוסר הכרה. א-דאלי התעורר רק לאחר יומיים, ומאמצי הרופאים להציל את רגלו נמשכו שבועיים. בעדות שמסר ב-18.4.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר: ניסיתי לקבל התחייבות רפואית כדי שינתחו אותי בבית חולים ברמאללה. אחרי שקיבלתי התחייבות וקבעו לי תאריך לניתוח הגשתי לגורמים הישראליים בקשות להיתרי מעבר בשבילי ובשביל אמא שלי, אבל שתיהן נדחו. אחרי שהניסיון הזה נכשל, הרופאים החליטו לקטוע את הרגל שלי מהברך. כששמעתי על ההחלטה בכיתי מאוד. נזכרתי באופניים שלי ובחלום שלי להיות אלוף רכיבה, שנקטע באופן פתאומי ובלי שום הכנה מראש. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שהעולם חרב עליי ושלא אחזור בחיים לרכוב על אופניים. התאמנתי לקראת התחרויות בג'קרטה באוגוסט 2018 וקיוויתי להשתתף בהן ולהניף שם את דגל פלסטין אבל זה כבר לא יקרה באף תחרות בעולם. הבנתי שלא אלך שוב על שתי הרגליים שלי ושכל החיים שלי מעכשיו יתמקדו ברגל שעומדת להיקטע בגלל כדור חי שירה חייל ישראלי. מחוסר ברירה הסכמתי לעבור את ניתוח הכריתה. ב-8.4.18 קטעו לי את הרגל בבית החולים האירופי. כשראיתי את הרגל הקטועה נכנסתי לשוק, בכיתי ומאוד כאב לי. לפני שבוע בערך העבירו אותי לבית החולים אל-קודס בעזה ואני עדיין מאושפז כאן. היום אני אמור להשתחרר אבל כשאצא מפה לא אהיה מי שהייתי לפני ה-30.3.18. אני אצא מכאן בלי רגל, בלי חלום, בלי עתיד. החיים שלי יהפכו לקשים ויאבדו משמעות כי הצבא הישראלי החליט כך וביצע את החלטתו. רכבתי על האופניים והשתתפתי בתחרויות רק בתוך רצועת עזה. לא יכולתי להשתתף בשום תחרות מחוץ לרצועה. בזמנו ניסיתי להגיע לתחרויות בתוניס אבל לא הצלחתי בגלל הסגירה של מעבר רפיח ובגלל שלא קיבלתי אישור מישראל לעבור במעבר ארז. גם שני רוכבים אחרים שרוכבים אתי לא קיבלו אישור. הישראלים גם לא אפשרו לנו לנסוע לגדה המערבית כדי להשתתף במרתון יריחו, או בתחרות אחרת בין רצועת עזה לגדה המערבית וגם לתחרות במצרים לא הורשינו לצאת. מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג', 30.3.18: יוסף אל-כורונז, סטודנט לתקשורת בן 19, תושב אל-בוריג', הגיע ב-30.3.18 בסביבות השעה 12:00 לאזור ההפגנות שממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג' כצלם מתנדב של הסוכנות הלאומית לתקשורת. כשעתיים לאחר מכן נורו קליעים חיים לשתי רגליו ופצעו אותו. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-16.4.18 תיאר את קורותיו מאז: פינוי אותי לחדר טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, אבל הרופאים שם לא יכלו לטפל בפציעה שלי והחליטו להעביר אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בא-שיפאא הכניסו אותי לטיפול נמרץ ומשם לחדר ניתוח והרופאים עצרו את הדימום. הייתי בחדר ניתוח 6 שעות וקיבלתי כ-18 מנות דם במהלך הניתוח. אבל גם הרופאים בבית החולים א-שיפאא' לא הצליחו להתמודד עם הפציעה. למחרת התעוררתי בשעה תשע בבוקר. הרופאים אמרו לי שנפגעתי בשתי הרגליים, לאבא שלי הם אמרו שבגלל הפציעה החמורה אני צריך לקבל טיפול בחו"ל. אחרי שהייתי מאושפז שם שבוע וקיבלתי טופס הפנייה לטיפול בבית החולים המתמחה ברמאללה. הרגל שלי השחירה מיום ליום והייתה במצב קריטי. הצד הישראלי סירב לאפשר לי להיכנס דרך מעבר ארז. אבא אמר לרופא שיעשה מה שצריך. ביום ראשון, 8.4.18, הרופא אמר לאבא שלי שחייבים לקטוע את הרגל אחרת יהיו לי נמק והרעלת דם. בגלל המצב הקשה של הרגל הוא הסכים. למחרת בבוקר הכניסו אותי לחדר ניתוח כדי לקטוע את הרגל. יצאתי מהניתוח אחרי שעתיים בערך. אחרי שהרופאים אמרו לי שקטעו לי את הרגל המצב הנפשי שלי התדרדר מאוד. גם לפני כן לא יכולתי להסתכל על הרגל שלי שהשחירה ונראתה נורא. אחרי הניתוח הרגשתי כאבים בלתי נסבלים והייתי במצב נפשי רע מאוד. הייתי מאושפז שם עוד שבועיים בערך, שבוע בטיפול נמרץ ושבוע במחלקה האורתופדית. עכשיו אני בבית ואני זקוק לטיפול דחוף בחו"ל ברגל ימין כדי שלא יקטעו גם אותה. ניסיתי חמש פעמים להסדיר את המעבר דרך מעבר רפיח ובינתיים לא הצלחתי. אחרי החלטת בג"ץ הועבר אל-כורונז ב-16.4.18 לבית חולים ברמאללה, שם נותח ברגלו ושם הוא מאושפז עדיין להמשך טיפול. מזרחית לרפיח, 31.3.18: ב-31.3.18 בצהריים הגיע היית'ם נסר, תושב רפיח בן 19 העובד כנפח, לאזור ההפגנות, שם נורה קליע חי לרגל ימין שלו. נסר פונה לבית החולים א-נג'אר ברפיח, ומשם הועבר לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בבית החולים אובחנו קרע ברגל ושבר בברך והוא נותח. בעדות שמסר ב-1.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר על השהות בבית החולים: כשהתעוררתי מהניתוח גיליתי שהרופאים חיברו לי מכשיר לקיבוע רגל ימין. מאז ועד אתמול עברתי הרבה של ניתוחים ברגל הפגועה. הרופאים לקחו עורקים מרגל שמאל שלי והשתילו אותם ברגל ימין. בגלל המחסור בתרופות היו לי סיבוכים – למשפחה שלי אין כסף לקנות תרופות אנטיביוטיות חזקות ולכן הפצע הזדהם והיו לי קרעים בעורקים שהושתלו. בגלל זה ניסו להתקין לי עורק מלאכותי אבל גם זה לא עבד. אתמול הכניסו אותי לחדר ניתוח והרופאים כרתו לי את רגל ימין מעל הברך. עכשיו אני שוכב פה במיטה בבית החולים האירופי. אני זקוק להרבה טיפולים שלרוע המזל המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה. נכון לעכשיו רוב הזמן נותנים לי תרופות הרגעה ותרופות שינה. אבא שלי עובד כנהג מונית ובקושי חוזר הביתה עם 20 ש״ח ביום. זה לא מספיק לרכישת תרופות, אפילו לא לאוכל. אנחנו גרים בבית שכור שעולה לנו 500 שקל בחודש. אני לא יודע כמה זמן אשאר פה בבית החולים ואני מאוד מודאג וחושש מהעתיד. אני לא יודע אם אזדקק לשיקום גופני ונפשי ארוך. עכשיו נעשיתי עצבני מאוד ואני רב עם בני משפחתי והמלווים שלי על כל דבר. לפעמים אני קורע את צינורות ההזנה שלי. לפני שקטעו את הרגל שלי, בית החולים הגיש בקשה לישראל שיעבירו אותי לבית חולים ברמאללה על מנת שאקבל טיפול שם. ישראל סירבה לבקשה והמצב שלי המשיך להתדרדר ובסופו של דבר נאלצו לכרות לי את הרגל. קבעתי תור חדש בשביל להשלים את הטיפול ברמאללה, ועכשיו אני מחכה לתשובה מהצד הישראלי. מזרח העיר עזה, 30.3.18: עבדאללה דרוויש, סטודנט בן 22 תושב בית לאהיה, הגיע לאזור ההפגנות ב-30.3.18, בסביבות השעה 15:00. כעבור כשעתיים נורה דרוויש ברגל ימין, ופונה לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, שם נותח ברגלו והותקנו לו שתלי פלטינה. בעדות שמסר ב-19.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר: אחרי שיצאתי מחדר הניתוח הרופאים אמרו לאבא שלי שמצבי קשה ביותר ושאני צריך הפניה לטיפול בחו"ל. קיבלנו מהרשות אישור לטיפול בבית החולים אל-אסתישארי ברמאללה. מכיוון שהדם לא זרם טוב ברגל והייתה קריש דם בעורק, הרופאים ביקשו לזרז את הטיפול בבקשה ואמרו שאחרת יצטרכו לעשות לי צנתור בעורק. מכיוון שישראל סירבה לאפשר לי לעבור, הרופאים ביצעו את הצנתור ב-1.4.18. לפני הכניסה לניתוח, כדי להיות מוכנים לגרוע מכל, אבא חתם על אישור לקטיעת הרגל מהברך. תודה לאללה, הניתוח הצליח וזרימת הדם ברגל התחדשה. בשבת, 21.4.18, יעבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה בשביל ניתוח להשתלת רקמות ברגל. כרגע אני זקוק להפניה לטיפול בחו"ל כדי לטפל בבעיות האורתופדיות ונוירולוגיות ברגל. בגלל שיש רקמות קרועות אני אצטרך עוד כמה ניתוחים. למרות שההפגנות היו הפגנות שקטות החיילים, שלא היו בסכנה, ירו עלינו בצורה מסיבית. הפציעה שלי ברגל הייתה מסוכנת מאוד והחיים שלי היו בסכנה. למרות זאת, הצד הישראלי לא התיר לי להגיע לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית. צפונית לח'וזאעה, 13.4.18: ב-13.4.18, בסביבות השעה 13:00, הגיע אחמד עפאנה, תושב ח'אן יונס בן 30, נשוי ואב לשלושה, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. כמה שעות לאחר מכן, בסביבות השעה 17:00, נורה עפאנה ברגל ימין ופונה לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בעדות שמסר ב-30.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר: הרופאים אמרו לי שהם מכניסים אותי לחדר ניתוח כי הפציעה שלי חמורה. שמעתי רופא אומר לרופא אחר: "כריתה". זה היה הדבר האחרון ששמעתי. אחר כך הזריקו לי חומר מרדים והכניסו אותי לחדר ניתוח. נשארתי שם במשך שש שעות בערך. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקה הכירורגית. התחלתי להגיד "הרגל שלי, הרגל שלי", כי חשבתי שאיבדתי אותה, אבל הסתבר שבסוף לא כרתו אותה בניתוח. שעה אחרי הניתוח התחיל דימום ברגל והחזירו אותי שוב לחדר הניתוח. אחרי שעצרו את הדימום, העבירו אותי לטיפול נמרץ כי המצב שלי היה קשה ורמות ההמוגלובין שלי ירדו. אחרי יומיים העבירו אותי מטיפול נמרץ בחזרה למחלקת הכירורגית. עשו לי עוד ניתוחים ברגל. השתילו לי פלטינה ואיחו קרע בווריד. אחר כך עשו בכל יום ניקוי של הפצע. איבדתי את התחושה ברגל. במשך עשרה ימים ניקו את הפצע ונתנו לי משככי כאבים. ב-23.4.18, בשעות אחרי הצהרים, הרגשתי משהו חם מתחתי. הרמתי את השמיכה וגיליתי שהרגל מדממת חזק. לקחו אותי לחדר ניתוח ושם גילו שהווריד שאוחה נקרע שוב, מה שגרם לדימום. הם עצרו את הדימום, אבל בשלב הזה הרופאים כבר איבדו כל תקווה, ואמרו לי שמוכרחים לכרות את הרגל, כי הם מפחדים מההשלכות של המצב שלה על שאר הגוף. למרות שידעתי מההתחלה שיש אפשרות של כריתה אני וההורים שלי סירבנו להאמין בזה והתנגדנו בתוקף. אבל כשהמצב החמיר מאוד הסכמתי, גם בגלל הכאבים העזים שלא חלפו במשך כל תקופת האשפוז. למחרת הרופאים כרתו לי את רגל ימין. נכנסתי לחדר הניתוחים בשעה עשר בבוקר ויצאתי בשעה 12:00 בצהרים. אחרי שיצאתי הרופאים הרגיעו אותי שמצבי הבריאותי טוב. המשפחה שלי לקחה את הרגל הכרותה שלי לקבורה. אני עדיין מאושפז בבית החולים האירופי. כל יומיים מנקים את הפצע. צריך שהפצע ייסגר, יחלים, ואחר כך אוכל לעבור ניתוח פלסטי ברגל. אני מתוסכל מאוד וקשה לי להתמודד עם איבוד הרגל. אבל זה הגורל שלי. אני מקווה שאחלים בקרוב, ואז יתקינו לי רגל תותבת ואוכל לחזור ללכת ולנהל חיים נורמליים.

10 מאי 2018

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012