ביום שישי, ה-14.9.18 כחלק מ"הפגנות השיבה" הנערכות ברצועת עזה מאז "יום האדמה" ב-30.3.18, התקיימה הפגנה בסמוך לגדר המפרידה בין הרצועה לישראל, מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' שבמרכז הרצועה. במהלך ההפגנה, בה השתתפו אלפי אנשים, חלק מהמפגינים פגעו בתלתלית שהצבא מניח לפני הגדר, הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מצידה השני של הגדר. בסביבות השעה 17:00 הגיעו למקום שלושה תושבי מחנה הפליטים אל-מר'אזי שמצפון לעיירה דיר אל-בלח – האחים מוחמד והיית'ם שקורה, בני 20 ו-15 בהתאמה, וחברם מוחמד רח'א, בן 18. השלושה התקרבו לגדר. היית'ם שקורה התקרב לחלק הצפוני של הגדר ומוחמד שקורה ומוחמד רח'א התקרבו לחלקה הדרומי, שם הבעירו צמיגים בעת שחלק מהמפגינים יידו אבנים לעבר הגדר.
בסביבות השעה 18:00 נפגש היית'ם עם אחיו ועם רח'א וכולם הלכו צפונה, לאזור הנמצא ליד הגדר ומול אוהלי ההפגנה. מתחקיר בצלם עולה ששקורה ניגש לגדר, קשר אליה חוט תיל, משך בו, ואז שמט אותו והתרחק. מיד לאחר מכן נורה שקורה, כשעמד ליד מפגינים אחרים, במרחק של כעשרים מטרים מהגדר, התרחק מטרים ספורים ונפל על הקרקע. הירי במוחמד שקורה תועד בווידיאו שקטע ממנו נכלל במקבץ קטעי וידיאו שפורסם באתר נציבות זכויות האדם של האו"ם.* ירי קטלני במסגרת פיזור הפגנה - המכוון למפגינים לא חמושים, גם אם פגעו בגדר המפרידה בין ישראל לרצועה, כמו שעשה שקורה – אינו חוקי על-פי כללי המשפט הבינלאומי העוסק בזכויות האדם. ירי כזה מותר רק כתגובה לסכנת חיים ממשית ומיידית, ובהעדר כל אפשרות אחרת למנוע את הסכנה. גם תחת כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי ירי מכוון באזרחים לא חמושים, שאינם משתתפים בלחימה – ופגיעה בגדר לכשעצמה אינה לחימה – הינו אסור.
מאז תחילת ההפגנות בסמוך לגדר נהרגו לפחות 170 פלסטינים, בהם 31 קטינים, שרובם המכריע לא סיכן כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בנוסף, יותר מ-5,300 בני אדם נפצעו מאש חיה.
הרוגים ופצועים אלו הם תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מאז תחילת ההפגנות. ההשלכות הקטלניות של מדיניות זו ידועות היטב, והן ביטוי נוסף לאדישותן של הרשויות הישראליות להרג ופציעה של פלסטינים. אם לא כן, הייתה ישראל משנה מזמן את מדיניות הפתיחה באש ומפסיקה לירות במפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, ואשר נמצאים מעברה השני של הגדר. מדיניות נפשעת זו מוכחת שוב ושוב, כשהצבא ממשיך ליישמה ללא שינוי – ואף מגבה אותה באמצעות מערכות הטיוח הצה"ליות, המבטיחות כמעט בכל מקרה שאיש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים.
בעדות שמסר מוחמד רח'א ב-16.9.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר מה קרה ליד הגדר:
תמונה
מוחמד רח'א. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 16.9.18
מוחמד גלגל צמיג גדול, אולי של משאית. הוא עבר אתו בפרצה בגדר התלתלית שבחורים אחרים עשו, והלך איתו עד לגדר הראשית ושם הבעיר אותו. אחר-כך הוא קשר חתיכת תיל לגדר הראשית. הבחורים קראו לו לחזור כדי שהם יוכלו לשים שם ארבע או חמש חביות מתכת ולהסתתר מאחוריהן - כי לא היה מאחורי מה להסתתר ליד גדר הגבול.
באותו רגע, בסביבות השעה 18:30, הייתי עם מוחמד ליד המפגינים, במרחק של חמישה עשר מטרים בערך מגדר הגבול. לפנינו היו עוד הרבה מפגינים. שמעתי ירי חי וראיתי את מוחמד הולך שלושה צעדים קדימה בערך ואז נופל על הבטן. חשבתי שהוא נפצע בכתף. התקדמתי אליו. כמה בחורים שהתקהלו סביבו אמרו: "שהיד, שהיד".
הרמתי את מוחמד יחד עם צעירים אחרים. התקדמנו כמה צעדים ואז הגיעו פרמדיקים ושמו את מוחמד על אלונקה. הוא היה מחוסר הכרה ודימם מהחזה. נכנסתי להלם והייתי עצוב מאוד כי קלטתי שהפציעה של מוחמד חמורה.
בעדות שמסר ב-16.9.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר גם אחיו, היית'ם שקורה, בן ה-15, את מה שראה:
עמדנו קרוב לגדר התלתלית והיו שם עוד כמה מפגינים, גברים ונשים. בטווח של 50 מטרים מהתלתלית היו בערך מאה מפגינים. מולנו, בצד השני של הגדר, היו אוהלים עם חיילים על סוללות עפר גבוהות.
מוחמד התקדם עד שהגיע לגדר הראשית. אני נשארתי לעמוד מאחור. הוא קשר את התיל כדי שהבחורים ימשכו אותו. באותו זמן אני התקדמתי עד לגדר הראשית. מוחמד חזר מהגדר לקבוצת המפגינים שעמדה במרחק של בערך עשרים מטר מהגדר. הוא קרא לאחד החברים שלו, והסתכל שמאלה לכיוון החיילים. שאר המפגינים היו מימינו.
פתאום שמעתי ירי, ומוחמד הלך כמה מטרים ונפל על האדמה. אני הייתי ליד הגדר, ומיד השתטחתי על האדמה. הסתכלתי על המפגינים וראיתי כמה בחורים מרימים את מוחמד וקוראים "שהיד, שהיד".
התרוממתי ורצתי לכיוון הבחורים שנשאו את מוחמד. כשהגעתי הם סחבו אותו בריצה על אלונקה לכיוון האמבולנס של הסהר האדום שחנה על כביש ג'כר. הכניסו אותו לאמבולנס ועליתי איתו. בדרך לבית החולים הפרמדיקים ניסו לעשות החייאה ולהציל את מוחמד, אבל הוא היה מחוסר הכרה. הוא דימם מפצע בצד שמאל של החזה. בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, הרופאים בדקו את מוחמד, אבל לא נשאר להם מה לעשות חוץ מאשר להכריז שהוא נפל חלל.
בדרך לבית החולים, כשראיתי את אחי מדמם ומחוסר הכרה, הייתי במצב נפשי רע מאוד. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה "הבן שלך מוחמד נפל חלל". היא התחילה לצעוק וכבר לא ענתה לי ולא דיברה איתי.
מוחמד נהג להשתתף בכל יום ששי בצעדות השיבה, ולפעמים הוא הלך גם באמצע השבוע. לפני שלוש שנים הוא סיים את הלימודים בבית ספר טכנולוגי של אונר"א וקיבל תעודת חשמלאי, אבל הוא לא מצא עבודה. הוא רצה לעבוד, לחסוך כסף ולבנות לעצמו דירה מעל לבית ההורים, להתחתן ולהקים משפחה. אבל הוא לא הצליח אף פעם למצוא עבודה.
שקורה, שנורה בחזהו, פונה לבית חולים שוהדאא אל-אקצה, אליו הגיע ללא רוח חיים.
*התיעוד המלא של הירי פורסם לאחר האירוע בדף פייסבוק שהוסר מאז, אך עותק של הסרטון נשמר במשרדי בצלם.
״אינה רוצה ואינה יכולה״ טיוח חקירות הפגנות השיבה בידי ישראל המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם מפרסמים היום דו"ח משותף המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000. ישראל נחפזה להודיע כי היא חוקרת את ההפגנות, בעיקר בשל ההליכים המתקיימים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. זאת מאחר שאחד העקרונות המנחים את בית הדין הוא עקרון המשלימוּת, הקובע שבית הדין יתערב רק כאשר המדינה "אינה רוצה או אינה יכולה" לנהל בעצמה את החקירה. לפיכך, אם המדינה כבר חקרה בעצמה את האירועים – בית הדין לא יעסוק בכך. אלא שאין די בהכרזה שמתקיימת חקירה כדי למנוע את התערבותו של בית הדין אלא יש צורך בביצוע חקירות אמיתיות ואפקטיביות, שיופנו כלפי האחראים לקביעת המדיניות וליישומה ושיובילו לנקיטת צעדים נגד האחראים. החקירות שניהלה ישראל בנוגע להפגנות לא היו כאלה: החקירות – שנוהלו באופן בלעדי על ידי הצבא – לא בחנו כלל את הוראות הפתיחה באש הבלתי חוקיות שניתנו לכוחות הביטחון ואת המדיניות שיושמה במהלך ההפגנות, אלא התמקדו בדרגים הנמוכים בלבד ורק בשאלה האם אלו פעלו בניגוד לאותן הוראות בלתי חוקיות. זאת ועוד, בית המשפט העליון דן, במקביל לקיומן של ההפגנות, בעתירות נגד חוקיות ההוראות. השופטים דחו עתירות אלו והתירו לצבא להמשיך וליישם את אותה מדיניות פתיחה באש. אלא שהשופטים לא אישרו את ההוראות שיושמו בפועל בשטח – שכלל לא הוצגו בפניהם – אלא רק את ההוראות שהמדינה טענה בבית המשפט שהצבא פועל לפיהן, תוך שהם מתעלמים מהפער הבוטה והזועק לעין בין טענות המדינה לבין המציאות בשטח כתוצאה מיישומן של ההוראות: עד הדיון בעתירות נהרגו כבר עשרות מפגינים ונפצעו כמעט אלפיים. אפילו את התפקיד המצומצם שהוצב בפני מערכת אכיפת החוק הצבאית – חקירה של "מקרים חריגים" בלבד – היא מתקשה למלא. באופן שרירותי וללא כל הסבר, הצבא החליט לחקור רק מקרים שבהם פלסטינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון. אלפי המקרים שבהם פלסטינים נפצעו – חלקם פציעות קשות שהותירו את הפצועים משותקים או שהביאו לקטיעת אברים – לא נחקרו כלל. מספר הפצועים בהפגנות כמעט בלתי נתפס: בסך הכול נפצעו בהפגנות 13,457 פלסטינים: 8,079 נפצעו מאש חיה, 2,424 – מירי כדורי מתכת מצופי גומי, ו-2,954 מרימוני גז שפגעו בהם ישירות. מבין הפצועים, 155 נותרו קטועי גפיים. כל הפגיעות האלה אינן נחקרות כלל. על פי נתונים שהעביר דובר צה"ל לבצלם, עד 25.4.21 הופנו לבדיקת המנגנון המטכ"לי לתחקור אירועים חריגים 234 מקרים שבהם נהרגו פלסטינים. נתון זה כולל פלסטינים נוספים שנהרגו בתקופה שבה נערכו ההפגנות, אך ללא קשר אליהן. המנגנון סיים לבחון 143 מקרים והעביר אותם לבחינת הפרקליטות הצבאית. ב-33 מתוכם החליט הפצ"ר לפתוח בחקירת מצ"ח וכן הורה על חקירה כזו בשלושה מקרים נוספים שלא טופלו על ידי המנגנון. בארבעה מקרים החקירה הסתיימה ונסגרה בלא כלום. ב-95 מקרים שהמנגנון סיים לטפל בהם, החליט הפצ"ר לא לפתוח בחקירה פלילית וסגר את התיק בלא כלום. כל שאר המקרים שהועברו אליו נמצאים עדיין בטיפול. רק חקירה אחת הקשורה להפגנות – בגין הריגתו של עות'מאן חילס בן ה-14 – הסתיימה בהגשת כתב אישום נגד חייל שהורשע בעסקת טיעון בעבירה משמעתית קלה של "חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות", ונידון לחודש עבודות שירות. הדרג המדיני, היועץ המשפטי לממשלה, שופטי בג"צ, הפצ"ר וקצינים בכירים נוספים בצבא הם האחראים על קביעת מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית ועל יישומה – והם אלה האמורים להיחקר ולתת את הדין בגין התוצאות הקטלניות של יישומה. החקירות שישראל מבצעת הן רק מסך עשן שנועד – לשיטתה – לגונן על האחראים מפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אלא שלמעשה הן מוכיחות את ההיפך: שישראל אינה רוצה ואינה יכולה לחקור את הפרות זכויות האדם שביצעו כוחות הביטחון שלה במהלך הפגנות השיבה ברצועת עזה. בהתחשב בכך, האחריות לפעול למתן דין וחשבון בגין הפרות אלה מונחת כעת לפתחו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
דו"ח משותף של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000.
ביום שבת, 21.8.21, נערכה הפגנה בסמוך לגדר המערכת שממזרח לעיר עזה, לציון 52 שנים להצתת מסגד אל-אקצה. המכשול, אותו ישראל מרחיבה בשנים האחרונות, מורכב לפי פרסומים חומת בטון תת קרקעית המגיעה לעומק של עשרות מטרים. על-פני הקרקע, באזור זה, הוא מורכב מחומת בטון בגובה מטרים ספורים שעליה מוצבת גדר מתכת. במהלך ההפגנה הבעירו חלק מהמפגינים צמיגים, יידו אבנים והשליכו מטענים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר, ואשר ירו לעברם רימוני גז מדמיע, כדורי מתכת מצופים גומי ואש חיה, ממנה נפצעו 41 מפגינים, בהם 22 קטינים, לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. שניים מהפצועים מתו מפצעיהם בימים שלאחר מכן – אוסאמה דעייג', פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, בן 31, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, מת מפצעיו ב-25.8.21, ועומר אבו א-ניל, תושב העיר עזה, בן 13, מת מפצעיו ב-28.8.21. יומיים לאחר מכן מת מפצעיו בראל חדריה שמואלי, שוטר מג"ב בן 21 תושב באר יעקב, שנורה במהלך ההפגנה בידי פלסטיני כשניצב בעמדת ירי מעברה המזרחי של החומה. ביום ההפגנה הגיע אבו א-ניל למקום בשעות אחר הצהריים. בסביבות השעה 17:30 הוא התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר ובזמן שעמד וצפה במתרחש מולו הוא נפגע מכדור חי בצווארו. אבו א-ניל פונה בידי מפגינים אחרים לאמבולנס שלקח אותו לבית חולים א-שיפאא, שם טופל עד מותו ב-28.8.21. אבו א-ניל הוא ההרוג ה-226 בהפגנות ליד גדר המערכת מאז החלו "הפגנות השיבה" במארס 2018, והקטין ה-48 שנהרג בהן. מדיניות הפתיחה באש של כוחות הביטחון – המתירה ירי חי לעבר מפגינים שרובם המוחלט אינו חמוש, ושאינם מסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון הממוגנים שמעברה השני של הגדר, אינה חוקית ואינה מוצדקת. למרות זאת, ועל אף מאות ההרוגים ואלפי הפצועים מירי חי, ישראל ממשיכה ליישם את אותה מדיניות קטלנית, הצפויה לעלות בחייהם ובשלמות גופם של מפגינים פלסטינים רבים נוספים. אנס א-ר'פרי, שכנו של אבו א-ניל, בן 18, הגיע להפגנה בסביבות השעה 15:30, ולאחר כשעה וחצי התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר, שם הצטרף אליו אבו א-ניל כעשרים דקות מאוחר יותר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-31.8.21 סיפר א-ר'פרי: בערך עשרים דקות אחרי שהתקדמתי אל הגדר הגיע השכן שלי עומר אבו א-ניל, בשעה 17:30, ונעמד לצידי. עומר שאל אותי: "למה אתה מפחד לרדת?". נתתי לו סטירה ואמרתי לו לחזור אחורה. הוא לא חזר ואפילו התקדם עוד כמה מטרים אל הגדר, כשהוא מפצח גרעינים. פתאום ראיתי אותו נופל על הקרקע. חשבתי שהוא מעד אבל אז ראיתי שהצעירים והנערים מתקהלים מסביבו ושהוא מדמם. כשהם הרימו אותו ראיתי פצעי כניסה ויציאה בצוואר. הצעירים לקחו אותו לאמבולנס ואני נסעתי איתו. בדרך לבית החולים א-שיפאא עשו לו החייאה ונתנו לו עזרה ראשונה. תוך כדי הנסיעה התקשרתי לדוד של עומר וסיפרתי לו שהוא נפגע. כשהגענו הכניסו את עומר לטיפול נמרץ וניסו להחיות אותו. אחר כך הגיעו בני המשפחה שלו, ואבא שלו התעלף כשראה את הבן שלו בטיפול נמרץ. אני נשארתי בבית החולים עד השעה 22:00 ואז חזרתי הביתה. א.ז., תושב העיר עזה, בן 36, הגיע להפגנה בשעות הצהריים כדי לתעד אותה במסגרת עבודתו כצלם עצמאי. בעדות שמסר ב-28.9.21 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיאר מה אירע: במהלך ההפגנה מאות צעירים, נערים וילדים התקרבו לגדר כדי לזרוק אבנים לעבר כוחות הכיבוש. הם משכו את הרשת של הגדר והשחיתו אותה ואז הציתו צמיגים. החיילים ירו רימוני גז מדמיע ואחריהם ירי אזהרה באוויר. כשיידוי האבנים התגבר החיילים ירו אש חיה לעבר המפגינים. ראיתי שני מפגינים נפצעים מהירי, ואחרים נחנקים מהגז. בזמן שעמדתי וצילמתי את המפגינים ראיתי נער נופל על הקרקע מולי, במרחק של 40-30 מטרים ממני לכיוון הגדר ובערך מאה מטרים מהגדר. הצעירים הרימו אותו מיד ולקחו אותו לאמבולנס. הייתי בהלם ולא הצלחתי לצלם אותו. הוא נפגע בצוואר ודימם. הלכתי אחרי הצעירים שלקחו אותו כדי לברר מה מצבו, ואז פינו אותו לבית החולים. חזרתי קצת להפגנה, וראיתי איך חבר שלי, עאסם שחאדה, נפגע מרסיס בלסת הימנית שלו ונופל על הקרקע. צילמתי אותו. תוך כדי כך שמעתי ירי, מהצד שלנו לעבר הגדר. זה נשמע כמו ירי של אקדח. אחר כך עזבתי את המקום. אמו של עומר, אימאן, בת 40, סיפרה בעדות שמסרה ב-31.8.21 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על בנה ועל תקופת אשפוזו: כששמעתי שעומר נפצע בהפגנה הייתי בבית. חשבתי שהוא הלך אחר הצהריים למועדון, כי הוא מעולם לא הלך להפגנות ליד הגדר קודם. עליתי לדירה של גיסתי והתמוטטתי שם על הרצפה בצעקות. גיסתי והבת שלה חיבקו אותי ועזרו לי לחזור הביתה. התלבשתי והלכתי לבית של ההורים שלי, ומשם המשכתי לבית חולים א-שיפאא. כשהגעתי לבית החולים שאלתי בדלפק על עומר ואמרו לי שהוא נפגע ברגל ועובר עכשיו ניתוח קל. עליתי לחדרי הניתוח ומצאתי שם את בעלי חסן עם עיניים אדומות ודומעות. הוא לא היה מסוגל לומר לי מה מצבו של עומר. מיד הבנתי שהוא לא נפגע ברגל. בעלי אמר לי שהוא נפגע בכתף ואני אמרתי לו שהפגיעה חמורה יותר. הרגשתי שאני חלשה ולא אוכל לעמוד בבשורות קשות והתחלתי להתפלל כדי לשאוב כוח מאללה. עמדתי על המדרגות של חדר הניתוח וחיכיתי. לא דברתי עם אף אחד. הייתי בהלם ולא הצלחתי אפילו לבכות. בסביבות השעה 22:00 עומר יצא מהניתוח והעבירו אותו לטיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה. הרופא יצא מהחדר בפנים קודרות ושידר חוסר תקווה. ביקשתי מבעלי להודיע לילדים שלנו שעומר במצב קשה כדי שהבשורה על מותו לא תהיה הלם עבורם. הלכתי הביתה בתקווה שלמחרת אבוא ואמצא את עומר ער ובמצב טוב יותר. למחרת, הגעתי לבית החולים בסביבות השעה 12:00 ומצאתי את עומר באותו מצב. הרופאים אמרו לי שייתכן שבעוד יומיים הוא יתעורר. כולנו היינו במתח כל הזמן, חששנו מכל צלצול טלפון שהיה עלול לבשר על נפילתו כשהיד. ביום שלישי, 24.8.21, בשעה תשע בבוקר, התקשרו אליי מבית החולים וביקש שאבוא ואהיה נוכחת כשעושים לעומר צילום T.C. הלכתי בשמחה כי חשבתי שזה אומר שיש בשורות טובות על מצבו ושהוא כבר התעורר. אבל בבדיקה ראו שאין זרימת דם למוח ושעומר במצב של מוות קליני. קרסתי על הרצפה והתפללתי לאללה. ביום שבת, 28.8.21, בסביבות השעה אחת לפנות בוקר, הודיעו לנו שעומר נפל כשהיד. חזרתי לבית החולים כדי להיפרד ממנו ולחבק אותו אחרי שניתקו אותו מכל המכשירים. חיבקתי ונישקתי אותו ומיששתי את כל גופו הקטן בבכי. לא זלגו לי דמעות אבל הלב שלי בכה. חזרתי הביתה בלי עומר. לתמיד. עומר היה עמוד התווך של הבית. הוא היה הרוח החיה של הבית ולפתע איבדנו אותו הזה, את הנשמה. הוא היה ילד התפנוקים שלי והיינו מאוד קרובים. הוא הספיק להגיע רק לארבעה ימים בכיתה ט' לפני שנפצע. בלב שלי הוא עדיין חי איתנו בבית והנשמה שלו לא נוטשת אותי אפילו לרגע אחד. כשאנחנו אוכלים אני מסתכלת על הכיסא שלו ואומרת לעצמי שהוא נמצא איתנו. הבת שלי מלכ, בת 6, שואלת אותי לאן הוא הלך ואני עונה שהוא הלך לגן עדן.
