נתונים על ימי סגר מוחלט בשטחים

1 ינואר 2012, עודכן ב-31 מאי 2021

*הנתונים נמסרו על-ידי הצבא

שנת 2021

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
3	פברואר
7	מארס
3	אפריל
13	סה"כ

שנת 2020

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
5	מארס
0	אפריל
0	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
5	ספטמבר
4	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
14	סה"כ

שנת 2019

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
3	מארס
8	אפריל
2	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
3	ספטמבר
12	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
28	סה"כ

שנת 2018

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
1	פברואר
5	מארס
10	אפריל
2	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
8	ספטמבר
1	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
27	סה"כ

שנת 2017

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
4	מארס
8	אפריל
2	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
6	ספטמבר
12	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
32	סה"כ

שנת 2016

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
0	מארס
3	אפריל
2	מאי
2	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
0	ספטמבר
9	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
16	סה"כ

שנת 2015

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
0	מארס
0	אפריל
0	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
2	ספטמבר
0	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
2	סה"כ

שנת 2014

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
0	מארס
2	אפריל
3	מאי
17	יוני
5	יולי
0	אוגוסט
0	ספטמבר
2	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
29	סה"כ

שנת 2013

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
2	מארס
3	אפריל
0	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
2	ספטמבר
0	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
7	סה"כ

שנת 2012

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
2	מארס
6	אפריל
0	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
3	ספטמבר
0	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
11	סה"כ

שנת 2011

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
5	מארס
10	אפריל
8	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
5	ספטמבר
3	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
31	סה"כ

שנת 2010

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
4	פברואר
11	מארס
10	אפריל
0	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
19	ספטמבר
0	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
44	סה"כ

שנת 2009

מספר ימי סגר כללי	חודש
9	ינואר
2	פברואר
4	מארס
16	אפריל
6	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
8	ספטמבר
10	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
55	סה"כ

שנת 2008

מספר ימי סגר כללי	חודש
4	ינואר
0	פברואר
8	מארס
11	אפריל
13	מאי
2	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
2	ספטמבר
12	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
52	סה"כ

שנת 2007

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
4	מארס
13	אפריל
0	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
11	ספטמבר
6	אוקטובר
0	נובמבר
0	דצמבר
34	סה"כ

שנת 2006

מספר ימי סגר כללי	חודש
14	ינואר
0	פברואר
21	מארס
30	אפריל
7	מאי
4	יוני
8	יולי
20	אוגוסט
4	ספטמבר
12	אוקטובר
2	נובמבר
0	דצמבר
122	סה"כ

שנת 2005

מספר ימי סגר כללי	חודש
3	ינואר
0	פברואר
5	מארס
8	אפריל
5	מאי
4	יוני
19	יולי
20	אוגוסט
6	ספטמבר
31	אוקטובר
13	נובמבר
18	דצמבר
132	סה"כ

שנת 2004

מספר ימי סגר כללי	חודש
4	ינואר
0	פברואר
14	מארס
30	אפריל
31	מאי
16	יוני
1	יולי
0	אוגוסט
14	ספטמבר
11	אוקטובר
20	נובמבר
22	דצמבר
163	סה"כ

שנת 2003

מספר ימי סגר כללי	חודש
27	ינואר
6	פברואר
19	מארס
30	אפריל
31	מאי
22	יוני
9	יולי
12	אוגוסט
16	ספטמבר
4	אוקטובר
0	נובמבר
2	דצמבר
178	סה"כ

שנת 2002

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
5	מארס
30	אפריל
31	מאי
4	יוני
לא ידוע	יולי
0	אוגוסט
6	ספטמבר
0	אוקטובר
1	נובמבר
0	דצמבר
77 לפחות	סה"כ

שנת 2001

מספר ימי סגר כללי	חודש
21	ינואר
15	פברואר
31	מארס
16	אפריל
1	מאי
29	יוני
31	יולי
31	אוגוסט
30	ספטמבר
31	אוקטובר
8	נובמבר
0	דצמבר
244	סה"כ

שנת 2000

מספר ימי סגר כללי	חודש
0	ינואר
0	פברואר
0	מארס
0	אפריל
0	מאי
0	יוני
0	יולי
0	אוגוסט
0	ספטמבר
26	אוקטובר
30	נובמבר
17	דצמבר
73	סה"כ

פריטים מומלצים

תמונת אילוסטרציה: חיילים מכניסים עצירים פלסטינים למחנה הצבאי מצדות יהודה בדרום הר חברון, 5.8.22. למצולמים אין קשר לאירוע המדווח. צילום: איתי פייטלסון, 5.8.22

שגרה אלימה

חיילים עצרו פלסטינים, בהם נער בן 16, במחסום, התעמרו בהם וגנבו מהם כסף

ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.

5 אוקטובר 2023

מדיניות הפתיחה באש

ישראל חזרה להציב מארבים בפרצות המוכרות לה בגדר, חיילים ירו והרגו את נביל ר'אנם, בן 53

נביל ר'אנם, בן 53, היה תושב הכפר סרה השוכן מערבית לעיר שכם. ביום ראשון, 19.6.22, בסביבות השעה 10:00, ניסה ר'אנם לעבור באחד הפתחים שבגדר ההפרדה סמוך למחסום קלקיליה DCO (אייל), כדי להיכנס לישראל בה עבד ללא היתר ולגבות חוב ממעסיקו. מיד כשעבר את התלתלית שבצדה המזרחי של הגדר, ירו חיילים ממארב מספר כדורים לעברו ולעבר פועלים אחרים שהיו איתו. ר'אנם נפצע בפלג גופו העליון ופונה על ידי חיילים לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. ישראל, שהצדיקה את הירי בר'אנם בטענה שהשחית את הגדר וניסה לחצות לישראל, החזיקה בגופתו עד ה-23.6.22. לאחר הריגתו שללה ישראל היתרי עבודה משניים מבני משפחתו. ר'אנם הוא הפועל הפלסטיני השני שחיילים הרגו כשניסה לעבור את גדר ההפרדה לישראל בחודשיים האחרונים. ב-8.5.22, חיילים הרגו את מחמוד עראם, בן 27, תושב ח'אן יונס שגר בשנים האחרונות במחנה הפליטים עקבת ג'בר, אחרי שלדברי הצבא ניסה לחצות את הגדר ליד פרעון. הוא מת מפצעיו מאוחר יותר באותו יום בבית החולים תל השומר. גם במקרה זה החזיקה ישראל בגופתו והחזירה אותה למשפחתו רק ב-11.5.22. במשך ארבעה חודשים, בין החודשים אפריל ויולי 2022 יישמה ישראל מדיניות פתיחה באש מקלה ליד גדר ההפרדה, שהתירה ירי אש חיה לעבר פלג הגוף התחתון של פלסטינים החוצים - או מנסים לחצות – את הגדר. השינוי הונהג, על פי הטענה הרשמית, בשל כמה פיגועים שביצעו פלסטינים שהצליחו להיכנס כך לשטח ישראל. עקב שינוי זה, חלה במהלך חודשים אלה עלייה במספר הפלסטינים שנפצעו או שנהרגו מירי אש חיה. לפי פרסומים בתקשורת, מלבד ר'אנם ועראם שנהרגו מהירי, בחודש אפריל לבדו נפצעו 15 פלסטינים מירי זה. לשם השוואה, לפי נתונים של האו"ם,* בשלושת החודשים הראשונים של 2022 נפצע אדם אחד מירי ליד הגדר. כמו בחודשים האחרונים גם בעבר היו תקופות שבהן תיעד בצלם מקרי ירי של אש חיה לעבר פלסטינים שעברו, או ניסו לעבור, דרך הפרצות שבגדר ההפרדה. נראה שישראל, משיקוליה שלה, מחליטה מעת לעת האם לאפשר מעבר של אלפי פועלים פלסטינים דרך הפתחים בגדר או, דווקא, לנסות ולמנוע זאת. כאשר התקבלה החלטה למנוע את המעבר, היא נאכפת גם באמצעות ירי חי. כפי שבצלם כתב בעבר, יהיו אשר יהיו הנימוקים שבהם נתלית ישראל להצדקת ירי זה, השימוש באש חיה לעבר פלסטינים המבקשים להיכנס לישראל דרך פתחים בגדר – רובם המוחלט פועלים המבקשים לעבוד בישראל – אינו חוקי ואינו ניתן להצדקה. ירי זה אינו יוזמה פרטית של חיילים ומפקדים בשטח, אלא יישום של מדיניות מוצהרת – שנוסחה וגובשה באישור הדרגים הבכירים – ולכן מובן כי איש לא ייתן את הדין על הפציעה ועל ההרג. זאת, גם לא לאחר שתסתיים חקירת מצ"ח, שלפי פרסומים בתקשורת נפתחה לאחר הריגתו של ר'אנם, ושסופה – טיוח ההרג – ידוע מראש. י.ע., תושב סרה בן 54, נפגש עם נביל ר'אנם ובנו במחסום קלקיליה, משם יצאו לחפש דרך לעבור את הגדר. בעדות שמסר ב-2.7.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר: ביום ראשון לפנות בוקר נפגשתי עם נביל ר'אנם ובנו מועתסם במחסום קלקיליה. ישבנו שם מול אחד העסקים וחיכינו כדי לעבור דרך אחד הפתחים בגדר ליד המחסום. נשארנו שם עד שהבוקר עלה. הצטרפו אלינו צעיר מהיישוב שלנו, מ.ר., ועוד שני צעירים שאני לא יודע מאיפה הם. אחד מהם אמר שהוא מכיר פתח בגדר. עלינו על מכונית שהסיעה אותנו לשם וביקשנו מהנהג שיחכה לנו. שמנו לב שיש מארב של חיילים קרוב לפתח ושמענו יריות. נביל אמר שזה מסוכן ושהוא לא מוכן לעבור משם. חזרנו לרכב, שהסיע אותנו חזרה למחסום. דיברנו עם מתווכים שמכירים את הפתחים ומעבירים דרכם פועלים. כמה אנשים, כולל מועתסם, הלכו וניסו לעבור דרך אחד הפתחים, אבל אחרי בערך חצי שעה הם חזרו ואמרו שיש שם צבא ויריות. מועתסם אמר שהוא רוצה לחזור הביתה כי מאז הבוקר המצב מסוכן. שתינו קפה וחלקנו אכלנו ארוחת בוקר. מ.ר. הציע שנחזור לפרצה, אולי הצבא כבר עזב. הלכנו וניסינו לעבור דרך השטחים החקלאיים שליד הגדר, אבל שמענו צעירים שאמרו: "צבא, צבא", אז חזרנו לאחור כי פחדנו שהחיילים יתפסו אותנו. נביל וצעיר נוסף שאני לא מכיר רצו מאוד להיכנס והמשיכו להסתובב באזור כדי למצוא פתח שאפשר יהיה לעבור בו. שמעתי את אחד הצעירים אומר שיש דרך לעבור, למי שרוצה. אמרתי להם שלא ילכו כי המצב מסוכן, אבל נביל לא הקשיב לי. הצעיר דרך על הרשת, הוא היה במרחק של עשרים מטרים ממני בערך. מ.ר. ונביל ועוד שני צעירים הלכו אליו. ראיתי את הצעיר שדרך על הרשת עובר וגם את נביל, ואז שמעתי שלוש-ארבע יריות, אני לא בטוח כמה. מייד הסתובבתי וברחתי. תוך כדי שמעתי מישהו אומר "אוי, אני מת". פחדתי שהחיילים ירדפו אחרינו ויתפסו אותנו או יירו עלינו. כמה צעירים הסבירו לי איך להגיע לכביש הראשי, ושם עליתי על רכב וחזרתי הביתה. בדרך הביתה ראיתי ברשתות החברתיות שיש פצוע, שהוא אחד מהפועלים שניסו לעבור את הגדר. הבנתי שזה נביל. הייתי בהלם. ישבתי איתו לשתות קפה יותר פעמים מאשר עם בני המשפחה שלי. כבר שנים שאנחנו ישנים ביחד שבועות בישראל. מאוחר יותר נודע לי שהוא נפל שהיד. מ.ר., תושב סרה בן 21, רווק, אינו יכול לקבל היתר כניסה לעבודה בישראל שכן הוא אינו עונה על הקריטריונים שקבעה ישראל,. לכן הוא נכנס לישראל דרך הפתחים בגדר. בעדות שמסר ב-20.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תיאר מ.ר. את מה שאירע באותו בוקר: בסביבות השעה 10:00 אחד הצעירים הלך לגדר ודרך עליה כדי לעבור לצד השני. אחרי שהוא הצליח לעבור, הוא קרא לנו לעבור גם. הלכנו לכיוון שלו. לפניי הלך תושב הכפר שלי, נביל ר'אנם. הוא הניח את הרגל על רשת ההפרדה, ואז שמעתי ארבע יריות. ראיתי שלושה חיילים שהסתתרו במקום נמוך מאחורי הרשת, במרחק של שבעה-עשרה מטרים מאיתנו. לא הייתה לי שום ברירה אלא לברוח משם. הסתובבתי ורצתי בלי הפסקה, עד שהתרחקתי. לא ידעתי מה קרה לנביל. כל מי שהיה איתי ברח. החלטתי לחזור הביתה, פחדתי מאוד ממה שקרה. אחרי בערך שעה התקשרתי לנהגים באזור. הם אמרו לי שהם ראו אמבולנס ושכנראה יש פצוע. בהמשך נודע לי דרך הרשתות החברתיות שנביל נפל שהיד. למחרת נאלצתי ללכת עוד פעם לגדר. אני לא יכול להישאר בלי עבודה. המעסיק שלי חייב לי כסף ואם ולא אלך אליו לא אקבל את הכסף הזה. אלה החיים שלנו. אין לנו ברירות אחרות. מועתסם ר'אנם, בנו של נביל, טייח בן 23, יצא עם אביו לפנות בוקר מביתם לעבר גדר ההפרדה. הם הגיעו למחסום בסביבות השעה 5:00. בעדות שמסר ב-27.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר מה אירע: הנהגים באזור אמרו לנו שיש פתח בגדר באזור שנקרא אבו אל-עדס. נסענו לשם. היו שם עוד פועלים שניסו להיכנס לישראל. כשהיינו במרחק של מאתיים מטרים מהגדר שמעתי יריות אבל לא ידעתי מה קורה בדיוק. חזרנו למכונית ונסענו שוב למחסום. אכלנו שם ארוחת בוקר. אבא שלי אכל שניצל ואני אכלתי פלאפל. חיכינו עד השעה 6:30 בערך ואז הלכתי לבדוק פתחים אחרים ליד המחסום, אבל בכולם היו חיילים. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שלא נוכל לעבור. הוא ביקש שאחזור אליו. כשהגעתי בדיוק עבר האוטובוס לקלקיליה ואבא שלי סימן לו לעצור ואמר לי ללכת. בקשתי ממנו שיבוא איתי, אבל הוא רצה להישאר ולנסות בכל זאת לעבור את הגדר. הוא רצה ללכת למעסיק שלו כדי לקבל ממנו את המשכורת שלו, כדי לתת כסף לאחי מועתז, בן 31, ולעזור לו לקנות דירה. עליתי לאוטובוס וחזרתי הביתה. בשעה 8:30 בבוקר אבא שלי התקשר ושאל אם הגעתי הביתה. עניתי לו שכן והוא אמר שהוא עדיין מחכה כדי לעבור. ביקשתי ממנו שיחזור כבר הביתה והוא אמר שעוד מעט הוא יעבור את הגדר. סיימנו את השיחה וחזרתי לישון. ב-11:00 התעוררתי והתקשרתי אליו אבל הוא לא ענה. הטלפון שלו היה סגור. דאגתי כי הפעמים היחידות שבהן הוא לא ענה היו כשהוא נעצר. התקשרתי למ.ר. שפגשתי בבוקר ליד הגדר והוא אמר לי שהוא ראה את אבא עובר דרך הפתח בגדר ואז הוא שמע ירי וברח מהמקום ושאחר כך נודע לו שהגיע אמבולנס. הוא חשב שהחיילים עצרו את אבא. לא האמנתי לו. יצאתי מהחדר ומצאתי את אמא, את האחיות שלי ואת אחי מועתז בוכים. שאלתי אותם מה קרה והם אמרו שאבא נפצע. אמרתי להם שזה לא הגיוני. גם אחרי שעה, כשהתפרסם ברשתות החברתיות שהוא נפל שהיד, כולם בכו ואני לא האמנתי, אמרתי שאבא נעצר ולא קרה לו כלום. מהר מאוד התחילו להגיע בני משפחה, חברים ושכנים. התחלתי לעכל את העובדה שהוא מת. נוסף על האבל על אבא היה גם הסירוב של ישראל למסור את הגופה. מהקישור הפלסטיני אמרו לנו שהגופה מעוכבת כי הצבא אמר שאבא טרוריסט ושהוא רצה לחתוך את הגדר. רק ביום רביעי בערב הקישור הישראלי מסר לנו את הגופה במחסום חווארה. אבא לא היה טרוריסט. הוא עבד בישראל במשך 35 שנים בלי היתר, ותמיד עבר דרך הפתחים בגדר כדי לפרנס אותנו. הוא נעצר הרבה פעמים בישראל כי לא היה לו היתר עבודה. המעצר האחרון היה ב-2018, אז הוא היה חודשיים בכלא. למרות זאת בכל פעם הוא חזר לעבוד בישראל. אין לנו ברירה אחרת. אין עבודה בגדה ואם יש עבודה אז היא לא קבועה והמשכורות נמוכות מאוד. אנחנו רק רוצים לעבוד ולהתפרנס כמו כל האנשים בעולם. * לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. * עדכון: ב-1.7.22 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח.

4 אוגוסט 2022

אפרטהייד

עכשיו זה כבר אפרטהייד: המשטר הישראלי פועל לקידום ולהנצחת עליונות יהודית בכל השטח שבין הים לירדן

נייר עמדה חדש שמפרסם הבוקר בצלם דוחה את התפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת במקביל גם משטר כיבוש זמני. הנייר מתאר כיצד בכל השטח הנמצא בשליטת ישראל – בתוך גבולות הקו הירוק, בגדה המערבית, מזרח ירושלים וברצועת עזה – מתקיים משטר אחד, הפועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד. במקרה הישראלי, משטר זה לא נולד ביום אחד אלא התבהר והתמסד לאורך זמן. הצטברות הצעדים לאורך השנים, הביטוי הנרחב שהם קיבלו בחקיקה ובפרקטיקה, והגיבוי המשפטי והציבורי לו זכו, מבססים את המסקנה המכאיבה שהרף המחייב את הגדרת המשטר כאפרטהייד כבר נחצה. הכלי העיקרי באמצעותו מממשת ישראל את העקרון של עליונות יהודית, כפי שמובהר בנייר העמדה, הוא הנדסה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית של המרחב: היהודים מנהלים את חייהם במרחב אחד רציף, בו הם זוכים לזכויות מלאות ולהגדרה עצמית. בניגוד לכך, פלסטינים חיים במרחב המפורק ליחידות שונות, כשבכל אחת מהן מחליטה ישראל אילו זכויות להעניק להם ואילו לשלול. בכל אחת מהיחידות, זכויותיהם של הפלסטינים נחותות מאלה של היהודים. המשטר הישראלי מקדם עקרון מארגן זה בארבעה תחומים מרכזיים: קרקע – ישראל מיישמת מדיניות של ייהוד המרחב, המבוססת על התפיסה לפיה הקרקע היא משאב שנועד לשרת כמעט אך ורק את צרכי הציבור היהודי. משנת 1948 המדינה העבירה לשליטתה כ-90% מהקרקעות שבתוך גבולות הקו הירוק והקימה עליהן מאות יישובים עבור האוכלוסייה היהודית. מאז 1967 מיושמת מדיניות זו גם בגדה המערבית, בה נבנו על קרקעות פלסטיניות למעלה מ-280 התנחלויות עבור כ-600,000 ישראלים יהודים. בכל השטח שבין הים לירדן לא הקימה המדינה ולו יישוב אחד עבור האוכלוסייה הפלסטינית (למעט יישובים בודדים שנועדו לרכז את האוכלוסייה הבדואית, לאחר שנושלה מרוב זכויות הקניין שלה) והיא עוסקת בעיקר במניעת פיתוח ביישובים הפלסטיניים הקיימים ובהריסת בתים שהוקמו בהם. אזרחות – כל היהודים בעולם, צאצאיהם ובני/ות זוגם זכאים להתאזרח בישראל. להבדיל, פלסטינים אינם יכולים להגר לשטחים שבשליטה ישראלית גם אם הם, הוריהם או סביהם נולדו או גרו בה. ישראל גם מקשה על פלסטינים מיחידה אחת לקבל מעמד ביחידה אחרת שבשליטתה ואף אסרה בחקיקה מפורשת על הענקת מעמד בשטחה הריבוני לפלסטינים הנישאים לישראלים. חופש תנועה – אזרחים ישראלים נהנים מתנועה חופשית בכל המרחב שבשליטת ישראל (מלבד רצועת עזה) ויכולים לצאת מהמדינה ולחזור אליה כרצונם. נתינים פלסטינים, לעומת זאת, נדרשים להיתר ישראלי מיוחד כדי לעבור מיחידה ליחידה (ולפעמים גם בתוך היחידה עצמה), ויציאתם לחו"ל מותנית בהסכמה ישראלית. השתתפות פוליטית – לפלסטינים אזרחי המדינה יש אפשרות לבחור ולהיבחר, אך גורמים פוליטיים בכירים מייצרים דה לגיטימציה לנבחרי הציבור הפלסטיני. בשטחים הכבושים, כחמישה מיליון הנתינים הפלסטינים – ובכללם תושבי מזרח ירושלים – אינם יכולים להשתתף במערכת הפוליטית השולטת בחייהם וקובעת את עתידם. בנוסף נשללות מהם גם זכויות פוליטיות אחרות, בהן הזכות לחופש ביטוי והזכות להתארגנות. הסמכויות בנוגע לכל היבטי החיים הללו נתונות באופן מוחלט בידיה של ישראל, הגורם האחד הקובע והמנהל, בכל מקום שבין הים לירדן, את מרשם האוכלוסין, את משטר הקרקעות, ואת יכולתם של בני אדם לנוע, להיכנס, או לצאת, וכן את פנקס הבוחרים. בשנים האחרונות חל שינוי בנכונותה של ישראל להחצין את העקרון המשטרי של עליונות יהודית. לתהליך הסרת מסכות זה היו שני ביטויים מובהקים: הראשון, חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שמצהיר כי ההבחנה בין יהודים ללא יהודים היא הבחנה יסודית ולגיטימית במדינה, ומתיר אפליה ממוסדת בהתיישבות, דיור, קרקעות, אזרחות, שפה ותרבות. השני, הצהרות הסיפוח הרשמי של הגדה המערבית או חלקים ממנה – המכריזות על הכוונות ארוכות הטווח של ישראל וממוטטות את הטענה בנוגע ל"כיבוש זמני". בבצלם מדגישים כי הכיבוש עצמו לא הסתיים: הפלסטינים בשטחים ממשיכים להיות נתינים של משטר צבאי בגדה המערבית, ונתונים למצור ולשליטה אפקטיבית ישראלית מבחוץ, ברצועת עזה. אלא שהמשך תיאורה של ישראל כמדינה דמוקרטית המתקיימת בצדו האחד של הקו הירוק, אשר כובשת, רק באופן זמני, מיליוני אנשים בצידו השני – תלוש מהמציאות. תיאור זה מתעלם מהעובדה שמצב דברים זה קיים כבר למעלה מחמישים שנה; הוא אינו לוקח בחשבון את מאות אלפי המתנחלים היהודים הגרים ממזרח לקו הירוק; והוא מדלג מעל הסיפוח דה-יורה של מזרח ירושלים והסיפוח דה-פקטו של שאר הגדה המערבית. עובדות אלו מובילות למסקנה שאלה אינם שני משטרים מקבילים אלא משטר אחד המנהל את כל השטח, שולט על כל האנשים החיים בו – ופועל על פי אותו עקרון מארגן. מנכ"ל הארגון, חגי אלעד: "עקרונות היסוד של המשטר הישראלי מיושמים כבר שנים ארוכות, אבל בשנים האחרונות הם נחשפים באופן גלוי הרבה יותר. כך בשיח סביב הסיפוח הרשמי, אחרי עשורים של סיפוח בפועל, וכך בנוגע לחוק הלאום, ההופך את האפליה השרירה וקיימת של פלסטינים לעיקרון חוקתי. אין בישראל דמוקרטיה + כיבוש, אלא משטר אחד בין הים לירדן אשר מחייב אותנו להסתכל בתמונה המלאה, ולקרוא לה בשמה המדויק: אפרטהייד. המבט המפוכח הזה במציאות אינו צריך להוביל לייאוש אלא להיפך. זוהי קריאה לשינוי, שהרי בני אדם הם שכוננו משטר זה, ובני אדם הם אלו היכולים לשנותו".

12 ינואר 2021