שברון לב: על אכזריותה של מדיניות פיצול המשפחות הישראלית
27 פברואר 2017
תמונת אילוסטרציה: נשים ממתינות בצדו הפלסטיני של מחסום ארז עד שיורשו לעבור לצדו הישראלי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 28.2.17.
"קשה מאוד כששוללים ממך את הזכות הכי בסיסית. לפגוש את הילדים שלך מתי שתרצה, לחבק אותם. קשה מאוד לדכא את הגעגועים. אני כל-כך רוצה לחבק את הבת שלי. אדם אינו יכול לצפות מראש את הגעגועים או התשוקה לחבק את הילדים או הנכדים שלו. שללו לנו את החוויות האלה, ואת הזכות לראות את האנשים הכי יקרים ללבנו."
מתוך עדותה של פ.ע., תושבת אום א-שראייט במחוז רמאללה, שבתה חיה ברצועת עזה.
מאז שנות התשעים מגבילה ישראל מעבר פלסטינים בין הגדה המערבית ורצועת עזה. בשנת 2000 הוחמרו ההגבלות והונהג נוהל "משפחות חצויות" להסדרת ביקורים משפחתיים. נוהל זה חל עד לעליית חמאס לשלטון בשנת 2007, אז הטילה ישראל מצור על הרצועה. מאז מאפשרת ישראל ביקורי משפחות רק לבני משפחה מדרגה ראשונה, ורק על-פי נוהל מיוחד החל במקרים הנחשבים על-פי הגדרתה הצרה כ"הומניטאריים". מקרים אלה כוללים מחלה קשה, חתונה ואבל.
אולם, על-פי נתוני המדור לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, בשנת 2016 ישראל אישרה רק רבע מהבקשות שהגישו תושבי הרצועה העונים לקריטריונים ה"הומניטאריים" לביקור אצל בני משפחתם בגדה המערבית*:
| בקשות שנדחו | בקשות שטרם נענו | בקשות שאושרו | בקשות שהוגשו | סיבת הבקשה |
| 780 (13.9%) | 3,476 (61.7%) | 1,375 (24.4%) | 5,631 | ביקור אצל בן משפחה מדרגה ראשונה החולה במחלה אנושה |
| 153 (16.3%) | 532 (56.7%) | 253 (27%) | 938 | השתתפות בחתונה של בן משפחה מדרגה ראשונה |
| 68 (23.4%) | 118 (40.6%) | 105 (36%) | 291 | אבל על בן משפחה מדרגה ראשונה |
| 1,001 (14.6%) | 4,126 (60.14%) | 1,733 (25.26%) | 6,860 | סה"כ |
*לא כולל מזרח ירושלים
מהנתונים עולה גם כי רוב הבקשות אינן זוכות כלל למענה, דבר המותיר את המבקשים בחוסר ודאות ושולל מהם את האפשרות לערער על ההחלטה. לפי נתוני המת"ק הפלסטיני בגדה המערבית, במהלך 2016 הגישו תושבי הגדה המערבית 2,449 בקשות לביקור בני משפחה ברצועת עזה. בדומה לבקשות של תושבי הרצועה, גם במקרה זה אישרה ישראל רק רבע (578) מהבקשות. 1,871 בקשות נדחו או שטרם נענו.
בהסכם הביניים משנת 1995 נקבע כי "הסמכויות והאחריות בתחום מרשם האוכלוסין ותיעוד בגדה המערבית וברצועת עזה יועברו מהשלטון הצבאי והמינהל האזרחי מטעמו לצד הפלסטיני" וכן כי על הרשות ליידע את ישראל "על כל שינוי במרשם האוכלוסין שלו". אולם, בשנת 2000 הקפיאה ישראל את עדכון העותק של מרשם האוכלוסין שבידה בכל הנוגע להעברת כתובת מהרצועה לגדה, ומאז תושבי הרצועה שעברו לגור בגדה אינם יכולים לשנות את כתובת המגורים שלהם.
כיוון שמדובר למעשה באותה חברה, המשיכו נשים וגברים משני האזורים להינשא זה לזה ונוצר פער בין המרשם שבידי ישראל לבין המציאות. ישראל אינה מאפשרת עוד לפלסטינים תושבי הרצועה לשנות את כתובתם לגדה, ואלה מהם הגרים בה חשופים למעצרים כ"שוהים בלתי חוקיים" ולגירוש לרצועה. לעומת זאת, ישראל מוכנה לשנות את כתובתם של תושבי הגדה שעברו לרצועת עזה, אך הדבר כרוך באיבוד הזכות לבקר בגדה, למעט במסגרת ההגבלות הקיצוניות של הנוהל המיוחד.
"מאז שהתחתנתי לא ראיתי את בתי יאסמין מנישואי הראשונים ולא שום קרוב משפחה אחר. לא השתתפתי בשמחות וחגיגות וגם לא באירועים עצובים. שלושה מהאחים שלי התחתנו ולא יכולתי להגיע לחתונות שלהם. יאסמין התארסה לבחור מעזה ולא יכולתי להגיע לאירוסין. מאוד רציתי להיות לצדה ולשמוח ביחד איתה ביום ההוא. לפני שלוש שנים אחותי ניעמה מתה מסרטן. לא יכולתי לבקר אותה בכל תקופת המחלה שלה, ולא הייתה לי הזדמנות להיפרד ממנה לפני שמתה".
מתוך עדותה של מונא עבד א-רחים אחמד ר'נאם, בת 53, ילידת הרצועה, תושבת חברון
בהסכמי אוסלו סוכם כי הגדה המערבית ורצועת עזה הינן יישות אחת, ותושביהן זכאים לחופש תנועה בין שני האזורים. ההגבלות שמטילה מדינת ישראל מאז שנת 2000 בכל הנוגע למעבר האנשים בין הגדה לעזה מפרות את הזכות לחופש תנועה, המעוגנת במשפט ההומניטארי הבינלאומי, במשפט זכויות האדם ובמשפט הישראלי.
הגבלות אלה מפרידות בין בני משפחה וכופות על בני זוג שאחד מהם מרצועת עזה והשני מהגדה המערבית או מישראל חיים הכפופים לשורה של הגבלות בירוקרטיות, ללא כל אפשרות לנהל שגרה סבירה. עשרות אלפי אנשים נאלצים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, שבה המדינה חודרת להיבטים האינטימיים ביותר של חייהם באמצעות שורה של נהלים הקובעים קריטריונים נוקשים שכמעט שלא ניתן לעמוד בהם. הדברים הפשוטים ביותר והמובנים מאליהם – הקמת משפחה, חיים משותפים עם בן הזוג ועם הילדים ושמירה על קשר רציף עם משפחות המוצא של שני בני הזוג – הופכים לבלתי ניתנים להשגה.
השנה ימלא עשור למצור האכזרי שהטילה ישראל על רצועת עזה, ושאותו היא ממשיכה לקיים תוך התנערות מהשלכותיו הקיצוניות על חייהם של התושבים. על ישראל לכבד את זכותם של כל תושבי הגדה והרצועה לחיי משפחה ולחופש תנועה בין שני האזורים, המהווים יחידה טריטוריאלית אחת. במסגרת זו, עליה לאפשר לבני זוג שאחד מהם הוא תושב הגדה והשני תושב הרצועה לבחור את מקום מגוריהם ולעבור בין האזורים באופן חופשי. מעבר לכך: לכל תושבי רצועת עזה והגדה המערבית ישנה זכות לקיים קשרי משפחה סדירים ביניהם וישראל אינה רשאית לשלול זכות זו באופן גורף ולהגבילה למקרים כה חריגים.
עדויות נשים מרצועת עזה:
ויאאם מאהר סולימאן א-נימס, בת 31, נשואה ואם לשלושה, סיפרה בעדוות שמסרה ב-14.11.16 לתחקירן בצלם מוחמד סעיד:
המשפחה שלי חזרה לפלסטין בשנת 1994, כשהוקמה הרשות הפלסטינית בהתחלה גרנו ביריחו ובשנת 1998 עברנו לגור ברצועת עזה, יחד עם המשפחה של אבא שלי.
בשנת 2007 סיימתי את הלימודים האקדמיים באוניברסיטת אל-אקצא בעזה ובשנת 2007 התחתנתי פה ברצועת עזה וכאן נולדו הילדים שלי. גם אחותי התחתנה בעזה. בשנת 2008 עברו ההורים שלי ושאר האחים והאחיות שלי לעיר ג'נין בגדה המערבית, לאחר שהמצב ברצועה החמיר והאחים שלי לא מצאו עבודה. מכיוון שהם היו רשומים עדיין בתעודות הזהות כתושבי הגדה, ישראל אפשרה להם לעבור.
בשנת 2009 הצלחתי בפעם הראשונה לקבל אישור לבקר את המשפחה שלי. בשנת 2010 אבא שלי קיבלתי היתר לבקר ברצועה כשאמא שלו, סבתא שלי, הלכה לעולמה. אבל ההיתר היה רק ליומיים. אני כל הזמן מגישה בקשות להיתר מעבר אבל הצד הישראלי דוחה אותן. גם כשאמא שלי חלתה וצרפתי מסמכים רפואיים לא אפשרו לי לבקר אותה. בשנת 2013 קבלתי היתר ביקור לרגל החתונה של אחותי פאטמה. נסעתי עם הבנים שלי ונשארנו למשך שבוע, זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנים שלי פגשו את הסבים והדודים שלהם.
אני כל הזמן מדמיינת איך היו נראים החיים שלי אם הייתי יכולה לפגוש את אבא ואמא שלי פעם בחודש או אפילו פעם בשנה. המציאות הזו קשה לי מאוד. עברו שלוש שנים מאז הביקור האחרון, בשנת 2013, ומאז לא פגשתי את ההורים שלי פנים אל פנים, ואני נאלצת להסתפק בשיחות טלפון.
עברו כל-כך הרבה חגים ואירועים שבהם המשפחה שלי לא יכלה להגיע ולבקר אותי כמו שנהוג. הניתוק הזה מעציב אותי מאוד. בסוף שנת 2014 התחתן אחי, סולימאן, אבל הרשויות הישראליות לא אישרו לי להגיע לחתונה שלו. נולדו לי אחיינים בג'נין שלא זכיתי בכלל לראות.
אמאני כמאל עבד אל-מג'יד שריף, בת 30, נשואה ואם לחמישה, תושבת עזה, סיפרה בעדות שמסרה ב-15.11.16 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:
נולדתי בעיר עזה. בשנת 2001, כשהייתי בת 16, הגשתי יחד עם ההורים שלי בקשה להיתר כניסה לגדה המערבית, וקיבלנו היתרים לשלושה ימים. נסענו למחנה הפליטים אל-ערוב במחוז חברון ושם התחתנתי עם עדנאן חסן א-שריף, תושב המחנה. אחרי שלושה ימים של חגיגות ההורים שלי חזרו לרצועה ונשארתי לבד עם בעלי.
במהלך ארבע השנים שאחרי זה הגשתי שלוש פעמים בקשות להיתר כניסה לרצועה, כדי לבקר את המשפחה שלי, אבל כל הבקשות שלי נדחו. במהלך התקופה הזו אמא שלי הגיעה לבקר אותי שלוש פעמים, פעמיים מהן בחגים.
החמצתי הרבה אירועים משפחתיים בגלל האיסור הישראלי. בשנת 2002 אחי מוחמד התחתן ולא יכולתי להגיע לחתונה. כשאמא הגיעה לביקורים היא הביאה איתה תמונות של האחים שלי.
בשנת 2005 הגשנו אני ובעלי בקשות לבקר ברצועה. כעבור שבוע בעלי קיבל היתר ואת הבקשה שלי דחו. היו לנו אז שתי בנות סוהא בת 13 וסהר בת 11. החלטתי שאני בכל זאת לוקחת אותן ונוסעת עם בעלי, כי מאוד התגעגעתי לאחים שלי ולאבא ולאחיינים. כשהגענו למחסום ארז, נתנו לבעלי ולסוהא להיכנס לעזה, ואני וסהר נשארנו במחסום עד השעה 15:00 ואז נתנו לנו לעבור, בלי שאלות. בעלי חיכה לי מחוץ למחסום. כשהגענו לבית של ההורים שלי, כל המשפחה היתה שם וחיכתה לי. שמחתי כל-כך לראות את האחים שלי ואבא שלי אחרי ארבע שנות פרידה.
נשארנו בעזה חודשיים ואז הגשנו כולנו בקשות לחזור לבית שלנו בגדה אבל הבקשות נדחו. המשכנו להגיש בקשות כל חודש חודשיים ושוב ושוב דחו את הבקשות שלנו. זה נמשך שלוש שנים ובכל התקופה הזאת בעלי לא עבד כי הוא לא מצא עבודה ברצועה בגלל המצב הכלכלי הגרוע. אבא שלי פרנס אותנו, והיינו במצב נפשי קשה.
ב-2013 בעלי קיבל היתר כניסה לגדה, ואת הבקשה שלי ושל הבנות דחו שוב. במהלך השנים שבהן גרנו בעזה נולדו לנו שלושה ילדים: סמא, הייא ומוחמד. כשבעלי קיבל את היתר הכניסה הוא ניסה לקבל אישור לקחת גם את שתי הבנות הגדולות שלנו אבל לא אפשרו לו. ב-24.3.2013 בעלי חזר לגדה ואני נשארתי ברצועה עם הילדים, בבית של הההורים. מאז הגשתי בקשות להיתרים עשרים פעמים בערך, ולא הצלחתי לקבל היתר.
כבר ארבע שנים שאני ובעלי פרודים שלא מרצוננו, בגלל עניין ההיתרים. בעלי בעיר אחת, ואני והילדים שלי בעיר אחרת. אנחנו בקשר באמצעות הפלאפון והאינטרנט. הילדים בוכים ורוצים ללכת לאבא ואני מותשת נפשית בגלל המרחק מהבית שלי ומבעלי.
סמירה עבד א-דאיים וילדיה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.2.17
סמירה עיזאת איבראהים עבד א-דאיים, בת 32, נשואה ואם לשלושה, תושבת בית חאנון, סיפרה בעדות שמסרה ב- 8.11.16 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח:
המשפחה שלי היא מטול-כרם. בשנת 2002 הכרתי את בעלי, תושב הרצועה, כשהוא עבד בבניין עם האחים שלי בטול כרם. התחתנו, ועברתי לגור יחד איתו בעיזבת בית חאנון ברצועה. בעלי המשיך לעבוד בבניין אבל מאוחר יותר הוא חלה והיה לו גידול במוח. הוא נאלץ להפסיק לעבוד.
שנתיים אחרי החתונה, בשנת 2004, הגשתי בקשה להיתר כניסה כדי לבקר את המשפחה שלי בטול-כרם. קבלתי היתר וביקרתי אותם יחד עם הבן שלי פדל, שהיה בן שנה וחצי. הייתי אמורה להישאר בגדה חודש ואז לחזור לבית חאנון. כיוון שיש לי תעודת זהות של הגדה הייתי צריכה היתר כדי לחזור לרצועה, אבל כל הבקשות שלי להיתר נדחו. אחרי שנה וחצי הצלחתי לחזור לרצועה דרך ירדן ומצרים. הייתי מוכרחה לנסוע כי בעלי עבר ניתוח בראש ומצבו היה קשה מאוד והוא היה זקוק לטיפול צמוד.
חזרתי לעזה, ומאוחר יותר הגשתי בקשות להיתר כניסה לגדה כדי לבקר את המשפחה, אבל לא הרשו לי לנסוע, למרות שאמא שלי חולת סרטן והמצב הבריאותי שלה קשה. המשכתי להגיש בקשות להיתר, ובכל פעם הצד הישראלי דחה את בקשתי. בשנת 2013 אבא שלי הלך לעולמו והגשתי בקשה להיתר עבורי ועבור בעלי והבת שלי, תסנים, שהייתה אז בת 7, ושני הבנים שלי, חמדי ופדל, שהיו אז בני 10 ו-11, כדי להתאבל עם המשפחה על אבא שלי. קיבלנו היתרים ל-11 יום לי, לבעלי ולתסנים אבל לא לבנים ונסענו.
מאז, הגשתי כמה פעמים בקשות להיתרים כדי לבקר את המשפחה שלי. בשנת 2015 אחותי חלתה בסרטן וביקשתי היתר לבקר אותה אבל לא קיבלתי. אחותי השניה סבלה מבעיות במעי הגס והרחם וגם אותה לא אפשרו לי לבקר. אני מאוד מתגעגעת לאמא שלי ולאחים ולאחיות שלי. אמא שלי מרותקת למיטה ואני רוצה לעזור לטפל בזה, אבל מאז שנת 2013 כל הניסיונות שלי לקבל היתר, אפילו ליום אחד, לא צלחו.
פ.ע., בת 66, נשואה ואמא לשישה, תושבת אום א-שראייט, סיפרה בעדות שמסרה ב-11.1.17 לתחקירן בצלם איאד חדאד:
המשפחה שלי במקור בלוד, וחיה ברפיח מאז 1945. בשנת 1976 התחתנתי עם בן דודי ועברתי לגור איתו ברמאללה. במשך תקופה ארוכה המעבר בין הגדה לרצועה היה חופשי ושמרנו על הקשרים בלי קושי. ביקרנו את המשפחה ברצועה והגענו למסיבות וחגים וגם קרובי המשפחה שלנו הגיעו אלינו כל הזמן. לפעמים היינו נוסעים באמצע הלילה והנסיעה נמשכה רק שעה וחצי.
הקשר הרציף והזמין עודד אותנו לחתן את הבת שלנו עולא עם תושב עזה. באותה תקופה הופעל "המעבר הבטוח" בין הגדה לרצועה. בשנת 2000 הבת שלי ביקרה אצלנו בפעם האחרונה. מאז היא לא הצליחה לקבל היתר לבקר ואנחנו הצלחנו לבקר אותה רק פעמיים: פעם אחת לפני 11 שנה ופעם לפני שנתיים וחצי.
אני ובעלי הגשנו מאז שנת 2000 בערך 12 בקשות כדי לבקר את הבת שלנו וכאמור הצלחנו לקבל היתרים רק פעמיים. את הבקשה האחרונה הגשנו ב-10.12.16, עבורי ועבור בעלי והבת הגדולה שלנו, רוזאלין, בת 37. עולא הייתה אמורה לעבור ניתוח ורצינו להיות לצדה. צירפנו לבקשה מסמכים רפואיים אבל כעבור שבוע קיבלנו דחייה לא מנומקת. חשבנו שנקבל היתר בגלל שמדובר במצב הומניטארי, אבל כנראה שלאחראים לעניין אין שמץ של הומאניות.
שלילת הזכות לחבק את הבת שלי, הנכדים שלי ואחי והילדים שלו גורמת לי כאב ושברון לב. באוגוסט 2016 עברתי ניתוח לב פתוח. הגשנו בקשה עם דו"ח רפואי כדי שהבת שלי תוכל להיות אתי בניתוח אבל הישראלים סירבו לתת לה היתר. אני כל הזמן מתגעגעת לבת שלי ולעזה. אנחנו כל הזמן מדברות בטלפון ותמיד כשאנחנו מדברות אנחנו בוכות.
הבת שלי הפסידה כל-כך הרבה אירועים משפחתיים, גם שמחים וגם עצובים. היא לא יכלה להגיע אפילו לחתונות של האחים שלה. גם אחי שגר ברצועה לא קיבל היתר להגיע.
בחגים אנחנו לא יכולים לבקר אותה ולתת לה את מתנת החג, ולכן אנחנו מעבירים לה כסף בבנק. אני כל-כך רוצה, כמו כל אמא, שהיא תבקר אותי בחג. אבל זה לא מתאפשר.
לפעמים אנחנו מחפשים אנשים שעומדים לנסוע לעזה כדי לשלוח לה ולנכדים בגדים ומתנות. היא שמחה לקבל מתנות מהמשפחה ומהעיר שבה גדלה. זה מחמם לה את הלב אבל זה קורה רק לעיתים רחוקות. יש לי תיק מלא מתנות מהאחרים והאחיות שלה שמחכה כבר הרבה ואנחנו לא מוצאים דרך להעביר לה.
קשה מאוד כששוללים ממך את הזכות הכי בסיסית. לפגוש את הילדים שלך מתי שתרצה, לחבק אותם. קשה מאוד לדכא את הגעגועים. אני כל-כך רוצה לחבק את הבת שלי. אדם אינו יכול לצפות מראש את הגעגועים או התשוקה לחבק את הילדים או הנכדים שלו. שללו לנו את החוויות האלה, ואת הזכות לראות את האנשים הכי יקרים ללבנו.
אני לא מבינה איזו דת ואילו חוקים מאפשרים דברים כאלה. אני לא חושבת שמניעת המפגש עם בני המשפחה בעזה נובעת משיקולים ביטחוניים. זו פשוט ענישה קולקטיבית.
דאליא חמדי אחמד סיכל, בת 34, נשואה ואם לשבעה ילדים, תושבת חברון, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.1.17 לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש:
גדלתי ברצועת עזה. ההורים שלי ועשרת האחים והאחיות שלי גרים בבית לאהייה ברצועה. בשנת 1998 התחתנתי עם בן הדוד שלי יאמן סיכל ועברתי לגור איתו בחברון.
בהתחלה לא הייתה בעיה לשמור על הקשר עם בני המשפחה ולבקר אותם. לא העליתי על דעתי שהמצב ישתנה כל כך מהר. אבל בשנת 2000 הכל השתנה ומאז הקשר עם המשפחה הפך להיות דבר כמעט בלתי אפשרי. כל-כך הרבה דברים קרו מאז. נולדו לי שבעה ילדים, ההורים שלי הזדקנו, אחי מחמוד התחתן וגם אחותי הקטנה התחתנה ולשניהם נולדו ילדים והיו גם בני משפחה שהלכו לעולמם בינתיים. היו מלחמות ואירועים קשים. רציתי כל-כך להיות עם המשפחה שלי, וגם בשמחות. אבל גיליתי שזה בלתי אפשרי לחלוטין. עזה רחוקה מתמיד, רחוקה יותר מכל מקום אחר בעולם.
מאז שהתחתנתי ועברתי לגדה ביקרתי את המשפחה שלי רק פעם אחת, לפני עשר שנים. קיבלתי אז היתר לשלושה ימים, שיומיים מהם התבזבזו על הנסיעה הלוך וחזור.
כשנסעתי הבטחתי שאבוא שוב לבקר ואשאר יותר, אבל זה לא קרה. בעלי הגיש כמה בקשות עבורי ועבור אמא שלו, שהיא דודה שלי. אבל כל הבקשות נדחו. אני לא יודעת למה.
לפני שנתיים ההורים שלי הגיעו לגדה כי אמא שלי הייתה זוקקה לטיפול בבית החולים אל-מקאסד. הם היו אצלי חמישה ימים וזה הקל קצת את הקושי.
בפעם האחרונה בעלי הגיש בקשה לפני חודשיים, כשאמא שלי חלתה ואושפזה בבית חולים. צירפנו לבקשה מסמכים רפואיים אבל בכל זאת היא נדחתה.
אני לא יודעת אם זו הייתה בחירה נכונה להתחתן עם בן דודי שגר בגדה המערבית. החיים שלנו פה אמנם טובים יותר, אבל המרחק מהמשפחה גורם לי להרגיש כאן תמיד זרה.
מונא עבד א-רחים אחמד ר'נאם, בת 53, נשואה ואם לשתי בנות, תושבת חברון, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.1.17 לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי:
אני במקור מבית לאהייא ברצועת עזה. בשנת 2002 התחתנתי בחברון. הגעתי לשם עם היתר ביקור ומאז לא חזרתי לעזה. אלה הנישואים השניים שלי. יש לי בת בת 22 מהנישואין הראשונים, בשם יאסמין, ולבעלי ולי יש בת בשם שהד.
שנתיים אחרי החתונה ניסיתי לשנות את הכתובת שלי מעזה לחברון בתקווה שאוכל לנסוע לבקר ברצועה, את ההורים שלי, הבת שלי יאסין והאחים והאחיות שלי, ואז לחזור הביתה לחברון. הגשתי בקשה דרך משרד הפנים הפלסטיני אבל לא קיבלתי אישור על שינוי הכתובת. בעלי מתקשר מדי פעם למשרדים של משרד הפנים אבל אין כל חדש.
בלי לשנות את הכתובת שלי אני לא יכולה להגיש בקשה לבקר את המשפחה שלי בעזה, כי אז לא יתנו לי לחזור לגדה. מאז שהתחתנתי לא ראיתי את בתי יאסמין ולא שום קרוב משפחה אחר. לא השתתפתי בשמחות וחגיגות וגם לא באירועים עצובים. שלושה מהאחים שלי התחתנו ולא יכולתי להגיע לחתונות שלהם. הבת שלי יאסמין התארסה לבחור מעזה ולא יכולתי להגיע לטקס האירוסין. מאוד רציתי להיות לצדה ולשמוח ביחד איתה ביום ההוא. לפני שלוש שנים אחותי ניעמה מתה מסרטן. לא יכולתי לבקר אותה בכל תקופת המחלה שלה, ולא הייתה לי הזדמנות להיפרד ממנה לפני שמתה.
במהלך המלחמה האחרונה ב-2014 לא הצלחתי לישון בלילות מרוב דאגה לבני המשפחה שלי. אבל הסבל שלי מכך שלא הצלחתי לשנות את הכתובת שלי לא נוגע רק לגעגועים למשפחה ולתשוקה לבקר אותם. המצב הזה משפיע גם על חופש התנועה שלי בתוך העיר חברון ובגדה המערבית. אני חיה בפחד שיתפסו אותי במחסום צבאי כלשהו ויגלו שהכתובת שלי היא בעזה, ואז יגרשו אותי לשם. בגלל זה אני לא נוסעת לערים אחרות בגדה המערבית וחוששת מאוד להתקרב למחסומים.
אני משתדלת לפצות על המרחק באמצעות הטלפון והאינטרנט אבל בגלל המחסור בחשמל בעזה אפילו האמצעים האלה לא תמיד זמינים. בתקופה האחרונה אני דואגת מאוד לאמא שלי החולה. היא סובלת ממחלת לב והשתילו לה קוצב לב. אני מנסה להתקשר כל יום כדי לבדוק מה שלומה ומה שלומו של אבא שלי.
בשנים הרבות שחלפו מאז שהתחתנתי ועד היום אבא ואמא שלי ביקרו אותי רק פעם אחת. זה התאפשר בגלל שהם קיבלו אישור בשביל טיפול רפואי שאמא שלי הייתה צריכה לעבור בבית החולים סנט ג'וזף (הצרפתי) במזרח ירושלים.
אי אפשר לתאר במילים את הסבל שלי. לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי ההחלטה להתחתן עם אדם מהגדה המערבית הייתה טעות.
