ביום שני, 5.7.21, בסביבות השעה 22:30 בערב, חזרו האחיות רימא ואימאן א-תלחמי מביקור אצל רופא השיניים. רימא, בת 41 ואם לחמישה, היא תושבת מזרח ירושלים ואימאן, בת 43 ואם לשישה, גרה בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון. השתיים נסעו במכוניתה של רימא, הנושאת לוחית רישוי צהובה, לביתה של אימאן. הן הגיעו למחסום 160, שהצבא הציב במרחק של כמאתיים מטרים מביתה של אימאן. שני שוטרי מג"ב שעמדו במחסום סירבו לפתוח את השער ולאפשר להן לעבור, ללא כל נימוק.
השתיים הזעיקו את בנה של אימאן, מוחמד, בן 22, כדי שיתרגם לשוטר את דבריהן, אך גם הגעתו סירבו השוטרים לאפשר להן לעבור, ניסו לחטוף מהן בכוח את מפתחות המכונית והיכו את מוחמד. שני מתנחלים שהגיעו למחסום תקפו את אימאן, אשר פונתה לאחר מכן לבית חולים, מבלי שהשוטרים ינסו אפילו למנוע מהם לפגוע בה.
אין מדובר במקרה חריג – חברון עמוסה במחסומים שהציב הצבא, שכל מעבר של פלסטינים בהם תלוי ברצונם הטוב של החיילים והשוטרים. זוהי שגרה אלימה, המוכרת היטב לתושבי חברון – כמו לכל תושבי הגדה המערבית.
תמונה
מחסום 160 בחברון. צילום: אייל הראובני, בצלם
רימא א-תלחמי סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-8.7.21 על מה שאירע באותו יום:
ב-5.7.21, בסביבות השעה 22:30, הגעתי עם אחותי אימאן למחסום 160. היינו בדרך חזרה לבית שלה אחרי ביקור אצל רופא שיניים בעיר. כשהגענו למחסום, עצרתי בשער וחיכיתי שייפתחו לי את השער למכוניות. שני שוטרי מג"ב עמדו לידו ואחד מהם דיבר עם שתי בחורות ישראליות שנראו בנות 18 בערך. ביקשתי מהשוטר לפתוח את השער כדי שאוכל לעבור עם המכונית. הראיתי לו את תעודת הזהות הכחולה שלי. השוטר סירב לפתוח את השער. אמרתי לו שאני תמיד עוברת במחסום במכונית שלי והוא ענה לי בערבית מעורבבת עם עברית שהפעם לא מתחשק לו להכניס אותי. עניתי לו שאני לא זזה משם עד שהוא יפתח לי את השער. התקשרתי לבן אחותי מוחמד וביקשתי ממנו להגיע למחסום ולדבר עם השוטרים כי הוא יודע עברית.
מוחמד הגיע תוך כמה דקות ודיבר עם שוטר המג"ב, אבל הוא עדיין לא הסכים להכניס אותי עם המכונית. אחרי שחיכינו שם בערך חצי שעה הגיע לשם מכונית עם צעיר פלסטיני שהציע לי להכניס בשבילי את המכונית שלי. נתתי לו את המפתחות והוא הכניס את המכונית והחנה אותה בצד השני בצד הדרך ואז נתן לי את המפתחות. באותו רגע השוטר ניסה לחטוף לי את המפתחות מהיד. הכנסתי אותם לכיס שלי והוא ניסה להוציא אותם אבל לא נתתי לו. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות עליי חיפוש שיביא שוטרת. מוחמד הסביר לו את זה בעברית ואז השוטרים תקפו אותו.
תוך כדי הוויכוח על המפתחות הגיעו למחסום שני מתנחלים, והתחילו לצלם אותנו בטלפון הסלולארי. אחד מהם לעג לי. כשאחותי אימאן בקשה מהם לא לצלם אותנו אחד מהם תקף אותה והיא נפלה על הקרקע. בינתיים שוטרי המג"ב עיכבו את מוחמד. המתנחל שתקף את אימאן ניסה לתקוף גם את מוחמד אבל השוטרים לא אפשרו לו, הובילו אותו למכונית שלו וביקשו משני המתנחלים לעזוב את המקום.
מוחמד נדאל א-תלחמי, בן 22, תיאר את התקיפה שלו ושל אימו, בעדות שמסר לתחקרנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי:
תמונה
מוחמד א-תלחמי. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם
אחרי חצי שעה בערך של ויכוח עם השוטרים הגיעו למחסום עוד מכוניות. צעיר פלסטיני ירד מאחת מהן והציע לדודה שלי ואימא שלי לצאת מהמכונית ושהוא יעביר אותה במחסום. הוא אמר ששוטרי משמר הגבול יאפשרו לו. הן הסכימו ויצאו והוא נכנס למכונית. אימא ודודה שלי עמדו ליד המחסום. בינתיים הגיעו שני מתנחלים, אחד מהם איש ענק שלבש מכנסיים קצרים, והם התחילו לצלם את אימא שלי ודודה שלי בטלפון הסלולארי.
הצעיר עבר עם האוטו במחסום ועצר אותו בצד ואז נתן את המפתחות לדודה שלי. אחד משוטרי משמר הגבול רץ אליהם וניסה לחטוף את המפתחות מהיד שלה, והיא הכניסה אותם לכיס. השוטר ניסה להוציא אותם מהכיס שלה ואז התנגדנו שהוא ייגע בה וביקשנו ממנו להביא שוטרת. השוטרים כעסו וקפצו עליי וניסו לאזוק לי את הידיים. באותו רגע ראיתי את המתנחל הענק דוחף את אמא שלי שנפלה על הקרקע וצעקה מכאבים. ניסיתי לחלץ את עצמי מידי שוטרי משמר הגבול, אבל הם השתלטו עליי אחרי שהם הטיחו אותי על הגדר של המחסום, בעטו בי והכו אותי. בזמן שהשוטרים החזיקו אותי המתנחל ניסה לתקוף אותי. ראיתי את אחד השוטרים מדבר איתו ואז המתנחל נכנס למכונית שלו והסתלק. אימא נשארה על הקרקע ונראתה מחוסרת הכרה.
אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס שפינה את אימא שלי ודודה שלי לבית החולים. אחר-כך השוטר שיחרר אותי וחזרתי הביתה. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר אספתי את אמא שלי ודודה שלי מבית החולים במכונית של דודה שלי ולקחתי אותן לבית שלנו.
אחר-כך נודע לי כי השוטר דרש מהמשפחה שלי לוותר על הגשת התלונה נגד המתנחל בתמורה לשחרור שלי. אני נחבלתי בצד ימין של הראש, בזרוע ימין ובמקומות אחרים בגוף מהמכות שחטפתי מהשוטרים כשהם ניסו להשתלט עליי.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום ראשון, 23.10.22, בסביבות השעה 22:00, יצאו האחים ראג'ח, בן 24, ובאסם, בן 21, ראזם מביתם בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון, כדי להעביר סחורה לחנות המשפחתית הנמצאת במרחק של כמאתיים מטרים מביתם. בזמן שהתקרבו למחסום ג'אבר, ראו השניים כמה חיילים רודפים אחרי צעירים מהשכונה. באסם נבהל וברח חזרה לכיוון הבית וראג'ח המשיך ללכת לכיוון החנות. פתאום הגיע אחד החיילים ודחף אותו, הפיל אותו ארצה, נשען עם ברכו על צווארו וחנק אותו. חיילים נוספים הגיעו למקום, כבלו את ידיו של ראג'ח באזיקונים, כיסו את עיניו והושיבו אותו ליד המחסום. הוריהם של השניים, ששמעו את המהומה, הגיעו למקום כדי לחלץ את ראג'ח, אך החיילים דחפו אותם, קיללו אותם, ולא אפשרו להם להתקרב. החיילים תקפו גם שכנים שנחלצו לעזרת בני המשפחה ובהם אחמד ג'אבר, בן 19, שהחיילים אזקו את ידיו; אביו, מינוור ג'אבר, בן 48, שאמר לחיילים שהוא איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים; אחיו של מינוור, מונזר ג'אבר, בן 56, ובנו מועתז, בן 36. כמו כן עיכבו החיילים את עארף ג'אבר, בן 48, שהגיע לתעד את האירוע. כעבור כחצי שעה הגיע למחסום קצין ששחרר את כולם מלבד את ראג'ח, שהוחזק על ידי החיילים במחסום כשהוא אזוק ועיניו מכוסות עד לשעה 12:30 בלילה, אז שוחרר לביתו . בתקשורת הישראלית פורסם כי שני חיילים וקצין הושעו בעקבות האירוע, שלדברי הרמטכ"ל "חרג באופן בוטה מערכי צה"ל". אלא שמקרה זה כלל אינו חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. הדבר היחיד שבאמת היה חריג במקרה הנוכחי הוא מידת החשיפה הציבורית לו הוא זכה. אלא שגם במקרה כזה – של תקיפה מתועדת הכוללת קללות, מכות ומעצר שווא – מהי הסנקציה שבחר הצבא לנקוט נגד חיילים שכך נהגו בנתינים פלסטינים? השעיה מפעילות מבצעית. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים או חוסר הבנה של הרמטכ"ל את חומרת האירוע. זוהי המדיניות. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה עדויות מתושבים שהותקפו ב-25.10.22: ראג'ח א-ראזם, בן 24, תושב שכונת א-סלאיימה סיפר בעדותו: ב-23.10.22, בסביבות השעה 22:00, אבא ביקש ממני ומאחי באסם לקחת סחורה לחנות. בגלל שאסור לנו לעבור במחסום ג'אבר במכונית, אנחנו נאלצים להעביר סחורה עם עגלה קטנה. סיימנו להעביר את החלק הראשון, ובזמן שהעברנו את השאר, ראינו בערך ארבעה חיילים ליד המחסום שצעקו על צעירים ברחוב ורדפו אחריהם. באסם ברח לכיוון הבית, ואני המשכתי עם הסחורה לכיוון המחסום. פתאום אחד החיילים התנפל עליי, הפיל אותי והתיישב מעליי כשהוא לוחץ על הצוואר שלי עם הברך שלו וחונק אותי. חייל אחר כיוון עליי את הרובה שלו. החיילים שאלו אותי בערבית על באסם, מי הוא ולמה הוא ברח. חששתי שהם יפגעו באחי ועניתי להם שאני לא מכיר אותו ואז החייל שכיוון עליי את הרובה צעק לי משהו שלא הבנתי בעברית. אמרתי לו שאני לא מבין והוא הכה אותי, נתן לי סטירה וצעק עליי שאני מחבל. החייל השני, שהמשיך לדרוך עם הברך שלו על הצוואר שלי ולחנוק אותי, גם נתן לי סטירה. אחר כך הוא הקים אותי והוביל אותי לכיוון המחסום, שם הוא כבל לי את הידיים מקדימה באזיקוני פלסטיק, כיסה לי את העיניים והושיב אותי מול המחסום. בינתיים הגיעו ההורים שלי. שמעתי אותם מדברים עם החיילים. החיילים צעקו עליהם וקיללו את אימא וזה נשמע כאילו הם גם תוקפים את אבא. בשלב מסוים הם הרימו אותי, גררו אותי כמה צעדים, ואז שוב הושיבו אותי על הקרקע. שמעתי צעקות של עוד אנשים מהשכונה וקולות של מאבק. אני חושב שהחיילים הכו את אחד התושבים, ששמעתי אותו אומר להם באנגלית שהוא שוטר. לא יכולתי לראות מה קורה, כי העיניים שלי היו מכוסות. הם החזיקו אותי ככה עד השעה 12:30 בערך ואז שחררו אותי וחזרתי הביתה. בבית סיפרו לי שהחיילים תקפו את מינוור ג'אבר ובני המשפחה שלו בזמן שהם לעזור לי. איבתיסאם ג'אבר, בת 37 ואם לשישה, תושבת שכונת ג'אבר סיפרה בעדותה: בסביבות השעה 22:30, כשאני ובעלי מינוור היינו בבית, שמעתי צעקות מהרחוב. מינוור יצא לברר מה קורה והבן שלנו אחמד, שהתעורר מהצעקות, יצא אחריו. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את ראג'ח א-ראזם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הושיבו אותו על הקרקע ליד מחסום ג'אבר. ראיתי את ההורים שלו מנסים לחלץ אותו, אבל החיילים דחפו וקיללו אותם. בעלי נכנס הביתה כדי להתקשר לקישור הפלסטיני ולעזור לצעיר. תוך כדי כך שמעתי את הצעקות של בני אחמד. מינוור מייד יצא שוב לרחוב כשהוא יחף. ראיתי שלושה חיילים מובילים את אחמד למחסום, ומרביצים לו תוך כדי כך. הם כיסו את הפנים שלו עם הכובע של הסווטשרט שלו, כבלו לו את הידיים מאחור עם אזיקים מפלסטיק והושיבו גם אותו ליד המחסום. אחר כך הם הקימו אותו ואת ראג'ח והתחילו לגרור אותם, אבל מינוור חסם להם את הדרך ושאל למה הם לוקחים את אחמד, שישן בבית ולא עשה כלום. אחד החיילים הגיב בעצבנות ובתוקפנות ואמר בערבית שאחמד הוא מחבל פלסטיני. החיילים דחפו את בעלי והורו לו ללכת הביתה אבל הוא סירב להתרחק עד שהם ישחררו את הצעירים. אחד החיילים התנפל על בעלי והכה אותו. צעקתי עליהם מהמרפסת של הבית שיניחו לבעלי ולבני. אחד החיילים כיוון אליי את הנשק שלו, התחיל לקלל אותי בערבית והורה לי להיכנס הביתה בזמן שחייל אחר המשיך להכות את בעלי. הוא דחף אותו על קיר והגוף והראש שלו נחבטו. מינוור צעק על החיילים באנגלית, ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל לשווא. בינתיים הגיעו גיסי מונזר ובנו מועתז כדי לעזור, אבל החיילים תקפו גם אותם, כבלו את ידיהם והושיבו אותם על הכביש. אחמד ג'אבר, בן 18, תושב שכונת ג'אבר, סיפר בעדותו: ירדתי במדרגות של הבית לבדוק מה קורה ועוד לפני שהגעתי לרחוב תקפו אותי שלושה חיילים. אחד מהם תפס אותי בכתף, שם לי על הפנים את הכובע של הסווטשרט והתחיל לסחוב אותי למחסום ג'אבר כשהוא מקלל אותי ובועט בי. הוא אמר לי שאני מחבל פלסטיני. אחר כך הוא דחף אותי על קיר של בניין. הוא התחיל לדבר בעברית, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ואז הוא משך לי ברגל, הפיל אותי על הקרקע, דרך על הרגליים שלי וחבט את הפנים שלי בקיר. שמעתי את הקול של אבא שלי וניסיתי להרים את הראש אבל החיילים לא נתנו לי לדבר. הם היו מאוד תוקפניים. החייל נתן לי כמה אגרופים ומכות בראש ובעט בי. אחר כך הוא כבל לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק והושיב אותי ליד המחסום. אחרי כמה דקות החיילים הקימו אותי ואת ראג'ח והובילו אותנו ברגל כמה צעדים עד שאבא שלי חסם להם את הדרך ושאל למה הם עוצרים אותנו. החיילים תקפו את אבא, דחפו אותו והורו לו ללכת הביתה. הוא סירב להתרחק, ואז החיילים התנפלו עליו במכות. אימא צעקה על החיילים ממרפסת הבית. אחד החיילים כיוון אליה את הנשק שלו וקילל אותה. חייל אחר דחף את אבא על הקיר וחבט את הראש שלו. אבא צעק על החיילים באנגלית ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל הם לא עצרו. תוך כדי כך הגיעו דוד שלי מונזר והבן שלו מועתז כדי לעזור, והחיילים תקפו גם אותם. הם כבלו את הידיים שלהם והושיבו אותם ליד אותו בניין בצד הרחוב. אחרי חצי שעה בערך הגיע קצין של הצבא. הוא דיבר איתנו ושחרר את כולנו חוץ מאת ראג'ח. אמבולנס פלסטיני הגיע והצוות נתן לאבא עזרה ראשונה. היו לו חבורות בכל חלקי הגוף. את ראג'ח שחררו רק בסביבות השעה 00:30 בלילה. באותו ערב החיילים עלו לגג הבית שלנו. הם נשארו שם כל הלילה, עשו רעשים והפריעו לנו לישון.
בשבת 25.9.21, בסביבות השעה 18:30, יצאו ארבע נשים ושתי ילדות בנות 9 ו-12 ממשפחת תמימי (א-זרו) לבלות באדמת המשפחה הסמוכה לבתיהם שבשכונת ג'בל ג'אלס בחברון. במרחק של כחמישים מטרים מהחלקה הוקם המאחז גבעת גל, בצמוד להתנחלות קריית ארבע. זמן קצר לאחר שהתיישבו, הגיעו למקום שני נערים וקיללו אותן. בנות המשפחה ברחו לכיוון ביתן, כשהנערים רודפים אחריהן ומיידים עליהן אבנים, שאחת מהן פגעה ברגלה של ריהאם תמימי, בת 34. לאחר ששבו הביתה, ניגשו שני אחיה של ריהאם, פרג', בן 36, וחאמד, בן 42, לעמדה הצבאית שבכניסה למאחז כדי להתלונן על הנערים שתקפו את בנות המשפחה ושיידו עליהם אבנים. כשהגיעו לשם, ראו שני חיילים ולידם את שני הנערים. החיילים והנערים התווכחו עם האחים וקיללו אותם. בינתים הגיעו למקום כשלושים חיילים וקצין הורה להם לשוב לביתם. כאשר הגיעו לכניסה לשביל המוביל לביתם, הם ראו שחמישה חיילים הלכו אחריהם. הוויכוח החל שוב, אז תקפו החיילים את חאמד. פרג' ניסה להפריד ביניהם ודחף שניים מהחיילים, ואז הם התנפלו עליו, הכו אותו ובעטו בו בכל חלקי גופו. אחד החיילים איים עליו בנשק, חייל אחר אזק את ידיו והוא נלקח לבסיס צבאי סמוך. בעת שהמתין שם, אחד החיילים שהכה אותו קודם תקף אותו שוב בכלי מתכת ואיים שיהרוג אותו. לאחר כמה שעות הוא נלקח לתחנת המשטרה בביתר עילית. שני החיילים שתקפו אותו ואת אחיו היו איתו בג'יפ. כאשר הגיעו, אחד מהחיילים נכנס לחקירה ופרג' נשאר עם החייל השני שדרש ממנו לא להזכיר את התקיפה במהלך החקירה. לאחר מכן הוכנס החייל השני לחקירה, ולאחריה נחקר פרג'. החוקר האשים אותו בתקיפת חיילים וביידוי אבנים, האשמות אותן הכחיש בתוקף. לאחר כשעה הודיע לו החוקר כי נקבע לו דיון בבית המשפט לעוד חצי שנה וכי עליו לשלם ערבות על סך 1,000 ש"ח. רק ב-2:00 לפנות בוקר הגיע פרג' לביתו. כך הסתיים עוד יום שגרתי של חיים תחת הכיבוש: יציאה למנוחה באדמת המשפחה הסתיימה במנוסה חזרה הביתה מאימת נערים אלימים, פנייה לחיילים לבקשת עזרה הסתיימה באלימות קשה, במעצר שווא, בחקירה שנעשתה בניגוד לכל הכללים ובתשלום של מאות ש"ח. ריהאם תמימי (א-זרו), בת 34, אם לשניים, סיפרה בעדותה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי על שארע באותו היום: אני מורה בבית הספר לבנים על שם יוסרא א-נתשה בחברון, ומתנדבת בפרויקט הצילום של ארגון בצלם. אני גרה עם אימא שלי, נורה, בת 65, אבא שלי, שאכר, בן 74, והבת שלי רזאן, בת תשע. לידנו גרים האחים והדודים שלי עם המשפחות שלהם. הבית שלנו נמצא על הדרך שמובילה למאחז גבעת גל, שהוקם במרחק של 50 מטרים מהבית. ביום שבת, 25.9.21, בסביבות השעה 18:30, יצאתי עם אימא שלי ובנות הדוד שלי, רוונד, בת 20, חנין, בת 18, שהד בת 12 ורזאן, בת 9, לשבת באדמה שלנו, שנמצאת בין הבית שלנו לבין המאחז. פתאום הגיעו שני מתנחלים, בני 15 בערך, והתחילו לקלל אותנו. הם החזיקו מכלים של גז פלפל. החלטנו לחזור הביתה. שני המתנחלים הלכו אחרינו עד לכניסה לשביל שמוביל לבתים שלנו. בדרך הם זרקו עלינו אבנים ואנחנו רצנו לכיוון הבתים. אחת האבנים פגעה לי ברגל ימין, זה כאב לי מאוד. התחלתי לבכות וצעקתי על המתנחלים. אח שלי פרג', בן 36, הגיע למקום וכששני המתנחלים ראו אותו הם מיד ברחו לכיוון המאחז. פרג' ראה שאני בוכה וראה שנפצעתי ברגל. הוא קרא לאחי חאמד ושניהם הלכו לעמדה הצבאית שבכניסה למאחז כדי לדבר עם החיילים על מה שקרה. נשארתי בחצר כדי לראות מה קורה איתם. ניסיתי גם לצלם בטלפון. בעמדה היו שני חיילים. שני הנערים המתנחלים שתקפו אותנו עמדו לידם. שמעתי אותם מתווכחים, היו צעקות בין האחים שלי לבין שני החיילים והנערים. אז הצטרפה לוויכוח גם מתנחלת, היא נראתה לי בערך בת 40. ראיתי שעוד חיילים מגיעים לעמדה. אחרי בערך עשרים דקות ראיתי את חאמד ואת פרג' חוזרים. ברגע שהם הגיעו לכניסה לשביל שמוביל לבית, הגיעו לשם חמישה חיילים שהתווכחו עם האחים שלי. ראיתי שניים מהם תוקפים את חאמד ומרביצים לו. פרג' ניסה להגן על חאמד ודחף את שני החיילים ואז החיילים התחילו להרביץ גם לו וכיוונו אליו את הנשק שלהם. אני ואימא רעדנו מפחד, פחדנו שהחיילים יירו באחים שלי. בינתיים הגיעו לשם גם הדודים שלי ראשד וראדי. הם ניסו לחלץ את פרג' מהחיילים. שניים מהחיילים אזקו את הידיים של פרג' לאחור ואז הובילו אותו לכיוון המחנה הצבאי. פרג' תמימי (א-זרו), בן 36 ואב לשישה, סיפר בעדותו על המכות שקיבל מהחיילים ועל מעצרו לאחר מכן: בשבת בערב חזרתי הביתה אחרי יום עבודה בבניין. ברגע שהגעתי לשביל שמוביל לבית ראיתי שני מתנחלים בני 15 בערך רודפים אחרי בנות משפחה שלי, בהן אחותי ריהאם, בת 34, ואמא שלי, בת 65. המתנחלים זרקו עליהן אבנים וקיללו אותן. ראיתי שאבן אחת פגעה ברגל של ריהאם. שני המתנחלים ברחו כשראו אותי. קראתי לאחי חאמד, בן 42, ויחד הלכנו לעמדה הצבאית שבכניסה למאחז גבעת גל, במרחק 50 מטרים בערך מהבית שלנו, כדי לדבר עם החיילים. כשהגענו לעמדה היו שם שני חיילים ולידם עמדו שני המתנחלים שזרקו את האבנים. סיפרתי לחיילים מה הם עשו ולהפתעתי אחד החיילים קילל אותי והורה לנו להסתלק. אז התפתח ויכוח קולני בינינו לבין החיילים והמתנחלים. אז גם הגיעה לשם עוד מתנחלת, אולי אמא שלהם, וגם היא הצטרפה לוויכוח. תוך כדי כך ראיתי את אחד החיילים מדבר בקשר ואז הגיעו לשם בערך שלושים חיילים. דיברתי עם קצין וסיפרתי לו מה קרה, אבל גם הוא קילל אותי ואת חאמד והורה לנו להסתלק. כשהגענו לשביל שמוביל לבית שלנו, הפתיעו אותנו בערך חמישה חיילים שכנראה הלכו אחרינו. הם צעקו עלינו וקיללו אותנו, ואנחנו צעקנו עליהם בחזרה. בזמן שהתווכחנו, הם התנפלו על חאמד והכו אותו באגרופים. נכנסתי בין החיילים לבין חאמד בניסיון להגן עליו, ניסיתי להדוף את החיילים, צעקתי עליהם ודחפתי אותם, ואז מיד הם האשימו אותי בתקיפה והתחילו להכות גם אותי. ספגתי מכות ובעיטות בכל הגוף ובפנים וירד לי דם מהגבה השמאלית. בינתיים דודים שלי ראשד, בן 65, וראדי, בן 52, יצאו מהבית וניסו להרגיע את החיילים ולמנוע מהם לתקוף אותי. חייל אחד הצמיד את הנשק לחזה שלי וחייל אחר סובב לי את הזרוע מאחורי הגב. הם אזקו לי את הידיים באזיקונים מפלסטיק והובילו אותי ליד מחנה צבאי בהתנחלות קריית ארבע, שם הושיבו אותי על הקרקע ואז החיילים קיללו אותי ואיימו להרוג אותי. בזמן שישבתי שם, אחד החיילים שתקפו קודם אותי ואת חאמד הכה אותי עם כלי מתכת מחודד, דומה לאגרופן, בחזה מימין ובבטן. זה כאב מאוד והתחלתי לצעוק ואז החיילים הרחיקו אותו ממני. צעקתי מכאבים ואז שני חיילים העמידו אותי על הרגליים והכניסו אותי לתוך ג'יפ צבאי. ישבתי שם במשך עשר דקות בערך ואז אחד החיילים נכנס לג'יפ ואיים להרוג אותי אם לא אירגע. הוא הוריד אותי מהג'יפ ושוב הושיב אותי על הקרקע. ישבתי שם שעה בערך. אחר כך החיילים הובילו אותי לתוך המחנה והשאירו אותי בחצר בערך שעתיים וחצי. חמישה חיילים שמרו עליי וכל הזמן הזה הם לא הפסיקו לקלל אותי וללעוג לי. אחר כך הגיע אדם במדי צבא ושאל אותי אם אני סובל ממחלות כלשהן ועניתי שלא. אמרתי לו שאני סובל מכאבים בגלל המכות מהחיילים, בעיקר מהתקיפה עם המכשיר המתכתי החד. הוא בדק אותי, ניקה לי את הפצעים בראש, בבטן ובחזה ושם לי יוד. אחר כך, ניגשו אליי שני החיילים שתקפו אותי ואת חאמד ואיימו להרוג אותי. הם ניסו להכות אותי שוב, אבל אז חייל שהיה שם אסר עליהם להתקרב אליי. העלו אותי לג'יפ ולקחו אותי לתחנת משטרה שמחוץ להתנחלות ביתר עילית. שני החיילים שתקפו אותי ואת חאמד היו איתי בג'יפ. לפני שנכנסנו לתחנת המשטרה, ניגש אלינו שוטר. הוא קילל אותי וצעק עליי: "תוריד את הראש ותוריד את העיניים שלך לקרקע!" אז הוא אמר לשני החיילים להשאיר אותי בחצר. אחד החיילים נכנס לחדר עם החוקר ואני נשארתי בחוץ עם החייל השני, זה שתקף אותי קודם עם מכשיר חד. הוא הורה לי לא להזכיר בחקירה שהוא תקף אותי, אבל אני לא הסכמתי. הוא התעקש ולחץ שלא אזכיר את זה ואני אמרתי שמצלמות המחנה תיעדו את התקיפה ושאני אגיש נגדו תלונה. אחרי חצי שעה בערך החייל הראשון יצא מחדר החקירה והחייל השני נכנס. אחרי שגם הוא יצא, אחרי עוד חצי שעה, הכניסו אותי לחקירה. היה שם מתורגמן. חוקר שהציג את עצמו בשם רפי דיבר איתי והאשים אותי בתקיפת חיילים וביידוי אבנים. הוא איים עלי שהם יעצרו אותי ויכלאו אותי. הכחשתי את האשמות ואמרתי לו שהחיילים והמתנחלים הם אלה שתקפו אותי ואת המשפחה שלי בלי שום סיבה. החקירה נמשכה שעה בערך ואז החוקר הודיע לי שנקבע לי דיון בבית המשפט ל-5.4.22. הוא אמר שאני צריך לשלם עכשיו ערבות בסך 3,000 ש"ח. דוד שלי, ראשד, הגיע ודיבר איתו. הוא הצליח להוריד את הסכום ל-1,000 ש"ח, שהוא שילם במקום. יצאנו משם והגענו הביתה בסביבת השעה 2:00 לפנות בוקר. הייתי תשוש וכאוב. עד עכשיו אני סובל מכאבים בכל הגוף.
