אני בחודש התשיעי להריון. אני ובעלי, איימן מוחמד אל-ג'באלי, בן 40, וראמא, הבת שלי, בת שנתיים וחצי, גרים בבניין דירות בשכונת תל אל-הווא.
מאז שהתחילה הלחימה, ב-14.11.2012, אני לא מצליחה לישון בגלל הפחד מההפצצות. אני מחזיקה את הבת שלי ראמא וקוראת בקוראן ואני מתפללת לאלוהים שיגן עלינו. ראמא מתעוררת כל הזמן מההפצצות בבהלה ובוכה המון. אני לא מצליחה להרדים אותה. הגעתי לכזו תשישות, שנאלצתי להתייעץ עם רופאת ילדים בטלפון. היא אמרה לי שאפשר לתת לה תרופה מרדימה לילדים, אבל לא מומלץ להשתמש בזה לתקופה ארוכה כי זה אחר-כך קשה לילדים להירדם בלי זה. אבל אין לי ברירה, כי הילדה שלי לא מסוגלת לישון בגלל ההפצצות שמרעידות את הקירות של הבית עד שאפשר לחשוב שיש רעידת אדמה. אחרי ההפצצה של בניין המנהל האזרחי הפלסטיני, שאחראי על התיאום עם ישראל ונמצא במרחק של 100 מטרים מהבית שלנו, התפתחו בקירות סדקים. למרות הקור אני נאלצת להשאיר את החלונות פתוחים, כדי שהזכוכיות לא יתנפצו בההפצצות. אנחנו לובשים הרבה שכבות ומתכסים כדי להתחמם. במלחמה הקודמת, 2009-2008 ("עופרת יצוקה"), הזכוכיות של החלונות התנפצו בדירה שלנו ובכל הדירות האחרות בבניין שלנו. כמה עוברי אורח ברחוב נפצעו משברי הזכוכית.
מאז שהתחילה המלחמה, החיים נעצרו לחלוטין. אני מורה בבית-ספר ממשלתי. בימים רגילים, כשאני הולכת לעבודה, אני משאירה את ראמא אצל ההורים שלי שגרים במרחק של 8-7 קילומטרים מאיתנו, בשכונת א-שיח' רדואן. לכן, ראמא קשורה אליהם מאוד. עכשיו היא בוכה המון ומבקשת ממני ללכת לסבא וסבתא שלה, וחוזרת על השמות של הדודים והדודות שלה. היא הולכת לארון שלה, מוציאה את הבגדים שלה ואת התיק שלה והולכת לכיוון הדלת. אני לא יודעת איך לענות לה, איך להסביר לה שאנחנו לא יכולים ללכת לסבא וסבתא, ואני מנסה להסיח את דעתה בעזרת משחקים וציורים. לפעמים, כדי שהיא לא תבכה כל הזמן אבא שלה לוקח אותה לרחוב וקונה לה כמה ממתקים בחנות שבבית ליד, ואז חוזר איתה הביתה, למרות שמסוכן לצאת.
ראמא התחילה להגיד מילים חדשות שהיא לא הכירה קודם כמו "הפצצה", "טיל", "מטוס". כשאני צופה בחדשות בטלוויזיה היא אומרת לי "וואו, דם, טיל". היא כבר מבינה שהטיל גורם לכאבים ולדם. אני בוכה המון כשאני מסתכלת עליה, וחושבת: זה לא באשמתה... מה אם היא תהיה אחד הילדים ההרוגים האלה שאנחנו רואים בין ההריסות על מסך הטלוויזיה.
בעלי, איימן, הוא נהג מונית והוא נאלץ לעבוד למרות הסכנה, כי אחרת לא יהיה לנו ממה להתקיים. אני וראמא מחכות לו בקוצר רוח שיחזור הביתה. אני מבלה הרבה זמן על המרפסת של הבית שמשקיפה על הרחוב, שממנה אני יכולה לראות את בעלי במשרד של חברת המוניות כשהוא מחכה להזמנות. כשאני רואה אותו יוצא אני מתמלאת כולי בפחד שלא אראה אותו שוב, כי עלולים להפציץ את המכונית שלו או האזור שבו הוא נוסע, ואני אאבד אותו לנצח. אני נשארת על המרפסת במשך כל שעות העבודה שלו. אני לא יכולה לשבת בתוך הבית כשהוא לא נמצא, למרות שזה מסוכן להיות על המרפסת. בכל פעם שאני שומעת את הקולות והטרטורים של המטוסים אני תופסת את ראמא וממהרת פנימה כדי להתחבא בבית.
למרות שכמעט אין תנועה עכשיו, עדיין יש אנשים שצריכים להגיע לאנשהו באופן דחוף, כמו לבתי חולים למשל, ובעלי חייב לעבוד, למרות הסכנה. אנחנו צריכים את הכסף כדי לחיות, ובמלחמה כל המחירים עולים. במלחמה הקודמת, המחיר של קילו עגבניות הגיע למחיר דמיוני של 80 שקלים. עכשיו גם יקר. קשה להשיג אפילו לחם כי כולם מפחדים שהמלחמה תימשך הרבה זמן ולכן קונים הרבה וצוברים, למקרה שהקמח יאזל במאפיות.
אתמול בלילה נרדמתי קצת והתעוררתי בבהלה. חיפשתי מסביבי את בעלי ואת בתי והודתי לאלוהים שאנחנו עדיין בבית שלנו ולא מתחת להריסות. הרגשתי נקיפות מצפון בגלל שנרדמתי, כי אני מפחדת שיפציצו אותנו בזמן שאני אשן ולא אוכל להגן על בתי ולהתחבא איתה במקלט היחיד שיש לנו – מתחת לשולחן בסלון. זהו המקום הכי בטוח שאנחנו יכולים ללכת אליו. בעלי, שתמיד מנסה להרגיע אותי, הציע שנישן במשמרות כדי לתת לי אפשרות לנוח קצת, במיוחד בגלל שאני בחודש התשיעי להריון. אני ישנה שעתיים והוא נשאר ער ואחר כך אנחנו מתחלפים, הוא ישן שעתיים ואני נשארת ערה. הלידה המתקרבת מפחידה אותי מאוד. אני לא יודעת איך אני אגיע לבית החולים, למרות שבעלי נהג מונית. עצם המחשבה לעלות למכונית מפחידה אותי מאוד, כי כבר הפציצו מכוניות. במלחמה הקודמת נפגע גם בתי החולים הקרוב ואין מקום בטוח שאני יכולה ללכת אליו. חשבתי ללכת לבית של ההורים שלי ולהישאר שם עד שהמלחמה תגמר, כדי שלא אהיה לבד אם הלידה תתחיל כשבעלי בעבודה. ארזתי את התיקים שלי בלילה ובבוקר שמעתי על עוד הפצצות והחלטתי לא לצאת מהבית. קשה לי כשאני שומעת את בעלי אומר שאם יקרה משהו לבת שלנו הוא ישתגע, ושאני לא אדאג לעובר, העיקר שאני אהיה בסדר. אני מפחדת שהוא מרגיש שמשהו רע הולך לקרות ולא רוצה לספר לי.
אפילו התקשורת בטלפון נעשתה בלתי אפשרית, בגלל שהפציצו את קווי הטלפון באזור שלנו. אנחנו מסתמכים רק על המכשירים הסלולאריים, וגם הם לא תמיד עובדים בגלל העומס על הרשת. כולם רוצים לדבר כל הזמן עם קרובים וחברים כדי לוודא שהם בסדר. הכי גרוע זה כשהסוללה נגמרת, כי לא כל הזמן יש לנו חשמל, רק כמה שעות ביום. אני נאלצת לחכות עד שיחזור הזרם כדי להטעין את המכשירים הסלולאריים ורק אז אני יכולה להתקשר אל ההורים שלי ולאחיות שלי, ובמיוחד לאחותי אסמאא שגרה בגדה, ודואגת לנו בכל פעם שהיא שומעת על הפצצות באזור. היא בוכה בכל פעם שאני מתקשרת אליה אחרי שהרשת לא עבדה או שהסוללה במכשיר נגמרה. היא אומרת לי "תודה לאל שאני שומעת את הקול שלך, תודה לאל שאתם עדיין בחיים" ובוכה בכי מר. אלה הם החיים שלנו - לא בחרנו בהם וזה לא באשמתנו; זה רק בגלל שנולדנו כאן, ברצועה.