תושבות ופירוד משפחות

Israel's freeze policy on family unification in the Occupied Territories splits tens of thousands of Palestinian families

Today, B'Tselem and HaMoked: Center for the Defence of the Individual, are publishing Perpetual Limbo , a report on Israel 's policy freezing family unification for Palestinians in the Occupied Territories . Although the policy affects almost every Palestinian family living in the Occupied Territories , it is unknown to the Israeli public.

For almost six years, since the beginning of the second intifada, in September 2000, Israel has forbidden Palestinians of the Occupied Territories from living with their spouses who are foreign residents. Israel also prohibits the foreign family members from visiting the Occupied Territories . Israel refuses to process the more than 120,000 requests for family unification that have been submitted during this period.

The freeze policy severely infringes the right to marry and found a family of hundreds of thousands of Palestinians: spouses are unable to live under the same roof; children are forced to grow up in single-parent families; people do not leave the Occupied Territories because Israel will not allow them to return; women who are foreign residents live in the Occupied Territories with no legal status and thus face the constant threat of deportation.

Israel contends that the freeze resulted from the intifada and the security situation. However, Israel has never explained how the policy serves its security needs. Indeed, research suggests that Israel is using the arbitrary and non-transparent freeze policy to advance forbidden demographic goals.

The report, it shou ld be noted, does not deal with family unification inside Israel , but rather with Palestinians wishing to live with their foreign spouses in the West Bank and the Gaza Strip. Israel holds exclusive power over the ability of these families to live together. Only Israel can approve requests for family unification and visitor's permits, given its control over the Palestinian population registry, and its control over the border crossings into the West Bank . Even following the disengagement, Israel retains complete control over family unification in the Gaza Strip as well. Israel continues to control the Gaza population registry, and spouses and children of Palestinians who do not carry a Palestinian identity card are forbidden from entering Gaza through the Rafah crossing. Instead they must enter through a border crossing controlled by Israel .

In the report's conclusion, B'Tselem and HaMoked urge the government of Israel to immediately begin processing the requests for family unification and visitor's permits.

פריטים מומלצים

משפחת אבו סאע בימים יפים יותר. התמונה באדיבות המשפחה

רצועת עזה

בבדידות לא מזהרת: נשים מרצועת עזה הנשואות לתושבי הגדה נאלצות לגדל את ילדיהן לבדן

משטר האפרטהייד הישראלי מונע מאלפי משפחות פלסטיניות, בהן אחד מבני הזוג הוא תושב הרצועה והשני תושב הגדה, לחיות יחד כמשפחה בגדה המערבית, וגוזר עליהן בחירה בלתי אפשרית: בין חיים יחד ברצועת עזה – תוך ניתוק מהמשפחה שנותרה בגדה והתמודדות עם תנאי החיים הקשים ברצועה והקושי בפרנסה, לבין החיים בנפרד – כשאחד מבני הזוג נותר לגדל את הילדים לבדו. מדיניות זו היא חלק ממדיניות הבידול של רצועת עזה, אותה מיישם המשטר כבר משנות התשעים. הגבלות אלה הוחמרו עם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 והגיעו לשיאן ב-2007 – אז הטילה ישראל מצור על הרצועה וכלאה בתוכה את תושביה. רק במקרים בודדים וחריגים, המוגדרים על ידי ישראל כ"מקרים הומניטאריים", היא מאפשרת להם לצאת, כשכל היתר כזה נתפס כמעשה חסד ולא זכות המוקנית להם. ישראל הבהירה – ובג"ץ קיבל עמדה זו ונתן לה הכשר משפטי – שככלל, נישואים אינם נחשבים כהצדקה למתן היתר מעבר בין הרצועה לגדה. מציאות זו מבהירה עד כמה מופרכת טענתה של ישראל שמאז ביצעה את תוכנית ההתנתקות מהרצועה ב-2005 אין לה עוד אחריות כלפי תושביה. באמצעות שליטתה הכמעט מוחלטת בכל המעברים – ברצועה ובגדה – ובמרשם האוכלוסין הפלסטיני, ישראל מכתיבה לנתינים הפלסטינים כיצד ייראו חיי היומיום שלהם ומתערבת בקשריהם הבסיסיים ביותר: אלה שבין בני זוג, שבין הורים לילדיהם, שבתוך המשפחה המורחבת. הנפגעות העיקריות ממדיניותה זו של ישראל הן נשים תושבות רצועת עזה שנישאו לבני זוג תושבי הגדה. הן נותרות לגדל את הילדים לבדן, בתנאי החיים הקשים ברצועה, ללא תקווה ובחוסר ודאות בנוגע לעתידן. בצלם גבה את עדויותיהן של כמה מהנשים שמצב זה נכפה עליהן. יאסמין עבד אל-באסט, בת 35, תושבת העיר עזה, חיה עם ארבעת ילדיה ברצועה ובעלה חי בגדה. ב-6.9.22 היא סיפרה לתחקירן בצלם, ח'אלד אל-עזאייזה, על הסירובים החוזרים שהיא מקבלת על בקשותיה להיתר מעבר לגדה, כדי שיוכלו לחיות יחד כמשפחה: הגעתי עם המשפחה שלי מסעודיה לרצועת עזה ב-1994. ב-2009 התחתנתי עם בעלי, מוחמד עלי עבד אל-באסט, בן 37, שהוא במקור מעזון-עתמה, שנמצא באזור קלקיליה והוא מחזיק בתעודת זהות של הגדה. לקראת החתונה הוא נכנס לרצועה דרך מעבר רפיח, לבד, בלי קרובי המשפחה שלו מהגדה. גרנו ברצועה עד 2016 ובתקופה הזו נולדו לנו שלושה בנים; עבד אל-כרים, היום בן 12, עלי, היום בן 10, ועמרו, היום בן 8. בעלי עבד אז בחנויות ספרים ובבית מלאכה לזכוכית. במרץ 2016, אבא שלו חלה, אז הוא הגיש בקשה להיתר מעבר לגדה בשבילי ובשביל שלושת הבנים שלנו. הבקשות אושרו, אבל כשהגענו עם הילדים למעבר ארז באותו החודש, חיכינו ארבע שעות ואז הודיעו לנו שאני מסורבת ושלא אוכל לעבור. הם לא נתנו לנו הסבר. בסוף בעלי עבר את המחסום עם עבד אל-כרים ועם עלי. לא הסכמתי שהוא יקח את עמרו כי הוא עדיין ינק ממני, אז הוא נשאר איתי. זה היה נורא להיפרד משני הבנים שלי. התמוטטתי. פחדתי שלא אראה אותם יותר. קיוויתי שאצא מהרצועה עם בעלי ועם הבנים, אבל אז הכול נהיה שחור. אני ועמרו חזרנו לבית של המשפחה שלי. לא הפסקתי לבכות ולא אכלתי במשך כמה ימים. הרגשתי שאנחנו מעמסה על המשפחה, היה נורא צפוף בבית. שלושה שבועות אחרי שבעלי עזב, עלי היה חולה. היה לו זיהום בגרון ואשפזו אותו בבית החולים בקלקיליה למשך עשרה ימים. ביקשתי מבעלי שישלח לי את הדו"חות הרפואיים שלו והגשתי בקשה להיתר מעבר לגדה כדי שאוכל להיות ליד עלי, אבל לא קיבלתי שום מענה לבקשה שלי. בעלי הגיש בשבילי כמה בקשות כדי שאוכל להגיע לגדה, אבל כולן נדחו על ידי ישראל, ואחרי כחודשיים, במאי 2016, בעלי חזר לרצועה עם עבד אל-כרים ועלי. הם עברו דרך מעבר ארז, וגרנו כולנו יחד בדירה ששכרנו. קנינו גם רהיטים ומכשירי חשמל, ובעלי חזר לעבוד בבית מלאכה לזכוכית. הבן שלנו, עז א-דין, נולד ב-20.2.21. באוקטובר 2021, המצב הרפואי של אבא של בעלי החמיר והוא סבל משיתוק בכל הגוף, אז בעלי הגיש הפעם בקשה להיתר רק בשבילו כדי שיוכל לבקר אותו. הוא קיבל את האישור ונסע לגדה. אחרי בערך חודש, בנובמבר 2021, הוא חידש את תעודת הזהות שלו והגיש בקשה לשינוי כתובת גם בשבילי ובשביל הילדים, אבל לא קיבלנו בינתיים שום אישור. היום בעלי נמצא בגדה ומטפל באבא שלו יחד עם אחיו ואני חיה ברצועה עם ארבעת הבנים שלנו. אני סובלת נורא מקריעת המשפחה שלנו. הבן שלי, עבד אל-כרים, נמצא בגיל ההתבגרות וקשה לי להתמודד אתו לבד. הוא מרגיש כבר מבוגר ולא מקשיב לי ומתלונן שהאבא שלו לא נמצא. הוא סובל מבעיה בעור התוף של אוזן שמאל וזקוק למעקב רפואי קבוע, אז אני לוקחת אותו פעם בחודש לבדיקה. שמתי לב שיש לו תנועות לא רצוניות בפנים, וכשאני שואלת אותו למה, הוא אומר שזה בגלל שהוא עייף וגם בגלל שהוא מתגעגע לאבא שלו. כשעמרו מדבר עם אבא שלו בטלפון הוא כועס ולפעמים הוא אומר לו שהוא שונא אותו בגלל שהתרחק ונטש אותנו, אבל הוא עדיין ממשיך לשאול מתי הוא ייקח אותנו אתו לגדה. כשבעלי חזר בזמנו לגדה, הבן שלנו עז א-דין היה רק בן שמונה חודשים והוא בעצם לא מכיר את האבא שלו. בשבוע הבא אני אמורה לקחת אותו לניתוח בבית החולים א-שיפאא כי הוא צריך לעבור ניתוח באשכים. קשה לי לקחת אחריות על הכול לבד, בזמן שהאבא שלהם אמור להיות לצידי ולעזור לי בגידול הילדים שלנו. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לספק את הילדים שלי, למרות שהדרישות שלהם גדלות מיום ליום. המצב הכלכלי שלנו קשה. אני עובדת כספרנית ובעלי גם שולח לנו כסף מהגדה בכל חודש, אבל זה לא מספיק. גם אבא שלי, שמתקיים מהסיוע של משרד הרווחה, לא יכול לעזור. רשמתי את הבנים למועדון הכדורגל בקיץ אבל בגלל שאין לי מספיק כסף הם לא יוכלו להמשיך להשתתף. ביולי 2022, שמעתי שישראל נתנה אישורים לבקשות להיתרים לצורך ביקורי קרובי משפחה בגדה, אז הגשתי בקשה במדור לעניינים אזרחיים בעזה, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה. אני כל הזמן עוקבת אחרי החדשות כדי לדעת אם אוכל להגיש בקשה לשינוי של הכתובת שלנו. יש לי עדיין תקווה שזה יכול לקרות. מונא אל-אסטל, אם לארבעה, בת 36, תושבת ח'אן יונס, סיפרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-6.6.22 על הקושי בגידול הילדים לבדה, כשבעלה בגדה המערבית וישראל מסרבת לאפשר לכל בני המשפחה להצטרף אליו. אני ובעלי ריאד, בן 47, התחתנו ב-2004 בעזה. לריאד יש תעודת זהות של הגדה וקצת אחרי שהתחתנו הוא חזר לגדה והתחיל לעבוד בישראל ואני נשארתי ברצועה. פעמים ספורות הוא הצליח להגיע לבקר אותנו ברצועה, לפעמים דרך מעבר ארז ולפעמים דרך מעבר רפיח. היו שנתיים רצופות שהוא לא ביקר כאן בכלל, הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שנה. לפני 12 שנים בערך בעלי הגיש בשבילי ובשביל ארבעת הילדים שלנו, שכולם נולדו בעזה, בקשה לשינוי הכתובת שלנו לקלקיליה. לפני כעשרה חודשים, באוקטובר 2020, קיבלנו תשובה חיובית. בכיתי מרוב שמחה והתפללתי והודיתי לאללה. שלחתי את תעודת הזהות הישנה שלי לבעלי כדי שילך למשרד הפנים בקלקיליה וישנה את הכתובת, אבל הם שינו את הכתובת רק לשניים מתוך ארבעת הילדים שלנו, לעבד אל-ג'וואד, בן 15, ולדימא, בת 12. למוחמד, שהיה בן 3, ולמראם, שעברה את גיל 16 בחודשים ספורים, הם לא שינו את הכתובת. כל השמחה שלי נעלמה ברגע. אחרי כשמונה חודשים הם רשמו את מוחמד בתעודת הזהות שלי, אבל עד היום הם לא הוסיפו את מראם, למרות שאני ואבא שלה וכל האחים רשומים בקלקיליה. לפני שבעה חודשים בערך הייתי חייבת להנפיק למראם תעודת זהות חדשה עם כתובת בעזה. מיד אחר כך אבא שלה הגיש בשבילה בקשה נוספת לשינוי הכתובת שלה לקלקיליה. עד שהיא לא תקבל אישור על שינוי הכתובת, אני והילדים נשאר ברצועה, בנפרד מבעלי, אני לא מסוגלת להשאיר את מראם לבד בעזה. הבן הקטן שלנו, מוחמד, הוא כבר בן ארבע, הוא לא מכיר את האבא שלו והוא קורא לדוד שלו, לאח של בעלי, "אבא". מראם נהייתה מאוד רגישה והיא בוכה בכל פעם שהיא רואה את החברים שלה מבלים עם ההורים שלהם. בתה מראם, בת 16, סיפרה בעדותה על הקרע שהמשפחה חווה: רק אמא שלי והאחים שלי קיבלו אישור לשנות את הכתובת שלהם לקלקיליה, שם אבא שלי גר כבר הרבה זמן. הכיבוש הישראלי סירב שאני אעבור איתם ואני היחידה שהכתובת שלה נשארה בעזה. אבא שלי גר כמה קילומטרים מעזה ורק בגלל מחסום אני לא יכולה להגיע אליו. אני לא מחבלת, אני רק רוצה לחיות עם המשפחה שלי ביחד. זו זכותי לעבור בין כל הערים הפלסטיניות בלי מכשולים ולהגיע אליו. אני כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתעוררתי מהשינה וחיבקתי את האבא שלי כמו ילדים אחרים. אני גם לא זוכרת את חודש הרמדאן האחרון שבו אבא ישב איתנו מסביב לשולחן בסעודה המפסקת. אני רואה אותו רק דרך מסך הטלפון וזה קשה לי נורא כי זאת לא המציאות. הלוואי שאצליח לקבל את האישור ושכולנו נוכל לעבור לגור יחד. חנאן אבו סאע, בת 34, תושבת עזה, חיה עם בעלה ועם שלושת ילדיה באיחוד האמירויות הערביות במשך שבע שנים. בזמן מגפת הקורונה, פוטר בעלה מעבודתו והם נאלצו לשוב לשטחים – הוא לטול כרם והיא לעזה עם ילדיה. ב-5.6.22 היא סיפרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה על הקושי בגידול הילדים ללא אביהם ועל סירובה של ישראל לאשר את בקשותיהם לאיחוד המשפחה. הכרתי את בעלי איימן, בן 34, באיחוד האמירויות הערביות, והתחתנו שם. גרנו שם עד 2019 עם שלושת הילדים שלנו שנולדו שם: גו'ד, בת 9, אחמד, בן 7, וורד, בת 5. כשהתחילה מגפת הקורונה, התחילו בעיות במקום העבודה של בעלי שעבד כמהנדס חשמל, ובסוף הוא פוטר. אני והילדים חזרנו לגור ברצועה, ובעלי חזר לטול כרם, איפה שהוא נולד ואיפה שהמשפחה שלו גרה. כך התחיל הקרע של המשפחה שלנו. הוא מצא שם עבודה והוא גר בשכירות עם שותפים כדי לחסוך כסף. בערך חצי מהמשכורת שלו הוא שולח לנו. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה באוקטובר 2019, כשנסעתי עם הילדים לפגוש את האבא שלהם בטורקיה. וורד, שהייתה אז בת שנתיים, צעקה מאושר כשראתה את האבא שלה בשדה התעופה. היינו שם ביחד שלושה חודשים ואחרי זה חזרתי עם הילדים לעזה ובעלי חזר לטול כרם. הנסיעה עם הילדים הייתה קשה מאוד, במיוחד במעבר רפיח. אחמד נזכר כל הזמן בחוויות שהיו לו עם אבא שלו ואומר שהוא לא רוצה שום דבר חוץ מאבא. אני נזכרת בלילה אחד שוורד נפלה ונפגעה בראש שלה, והייתי צריכה לקחת אותה לבית החולים, אז השארתי את ג'וד ואחמד שהיו מאוד קטנים לבד בבית. קשה לי מאוד להתמודד עם הילדים בלי בעלי. במיוחד בימים האלה שג'וד סובלת מזיהום בבלוטת התריס, היא צריכה לעבור ניתוח להסרה של גידול שיש לה על הצוואר. אני מפחדת מהאחריות שיש לי להסכים לניתוח הזה לבד בלי בעלי, כי זה ניתוח שיכול לסכן אותה לפי מה שהרופאים אומרים. המשפחה שלנו מפורקת. הילדים סובלים מההיעדרות של האבא שלהם, אז אני משתדלת להתקשר אליו כשיש חיבור טוב לאינטרנט. לפעמים בעלי מגיע למרחק של כמה קילומטרים מהרצועה ומתקשר לומר שהוא קרוב, וזה גורם לי לבכות, הידיעה שהוא כל כך קרוב אבל אנחנו לא יכולים לראות אותו. אני יודעת שהמשפחה שלו בטול כרם גם עושה לו בעיות בגלל הקרע ביננו, אני מפחדת שבסוף נצטרך להתגרש ושלא יהיה לכך פתרון. בגלל שאני חיה לבד אנשים כל הזמן בודקים אותי. בגלל המנטליות ברצועה קשה לי להיות עצמאית ולפעמים אני אפילו נאלצת לחזור הביתה לפני שמחשיך, גם אם לא סיימתי לעשות את הסידורים שלי. עברו כמעט שנתיים מהפעם האחרונה שבעלי הגיש בקשה לשינוי הכתובת בשבילי ובשביל הילדים, ומאז לא קיבלנו תשובה. עדכון: חנאן אבו סאע נסעה עם ילדיה למצרים בתקווה להמשיך לירדן ומשם לגדה, אבל לדבריה, אחרי דרך מפרכת ותלאות במעבר, הרשויות הירדניות סירבו לאפשר את כניסתם למדינה והם נאלצו לחזור כלעומת שבאו. מרווה אבו חמאדה, היא בת 37 ואם לשלושה. ב-2019 היא התחתנה בנישואים שניים בקהיר עם תושב בית לחם וחייתה יחד איתו בגדה במשך כשנתיים, ללא מעמד ובפחד תמידי שיגרשו אותה ואת בתם התינוקת. כאשר אביה חלה, היא חזרה לעזה אך ישראל דחתה את כל בקשותיה לשוב לגדה ובמשך למעלה משנה היא ובתה התינוקת היו מנותקות מבעלה. אבו חמאדה סיפרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-26.7.22, לפני שאושרה בקשתה לחזור לגדה, על הקשיים שהיא חווה ועל חוסר הוודאות שבחייה: אני ובעלי מוחמד א-שאער, בן 52, תושב בית לחם, הכרנו באוניברסיטה של קהיר ב-2017, שם סיימנו באותה השנה את לימודי הדוקטורט. אחרי שנתיים התחתנו במצרים. רצינו לחזור לגדה אבל היה מסובך לקבל היתר כניסה כי אני רשומה כתושבת עזה. בסוף הצלחנו לקבל את ההיתר ועברתי דרך גשר אלנבי ב-28.8.19. הגענו לבית לחם, וב-9.10.19 הגשנו בקשה לשינוי הכתובת שלי מעזה לבית לחם. עד היום לא אישרו את הבקשה שלי. במשך שנתיים גרנו בבית לחם. אני עבדתי כמרצה באוניברסיטת פלסטין אל-אהליה. ב-15.12.20 ילדתי את הבת שלנו, מיסכ, בבית לחם. בגלל שהכתובת שלי בתעודת הזהות בעזה כל פעם שנסענו לאוניברסיטה זה היה כמו גיהינום. נסענו בדרכים עוקפות כדי להתחמק ממחסומים וכל הזמן חששנו שחיילים יעצרו אותי או שיגרשו אותי בחזרה לעזה, בלי התינוקת. פחדנו שהצבא יפרוץ לנו לבית, כמו שהם עושים לפעמים בשכונה שלנו. במאי 2021 אבא שלי, ח'ליל אבו חמאדה, בן 74, חלה וחששתי שהוא ילך לעולמו בלי שאספיק להיפרד ממנו. החלטתי לנסוע לעזה כדי לבקר אותו ולקחתי איתי את מיסכ. נכנסנו לרצועה בלי תיאום ונכנסנו בקלות כי אני רשומה כתושבת עזה. רק מאוחר יותר גיליתי שגם הכתובת של מיסכ רשומה בג'באליא ולא בבית לחם. בעזה גרים הבנים שלי מהנישואים הקודמים שלי, מוחמד, בן 16, ומג'ד, בן 13. עברו תשע שנים מאז שעזבתי את הרצועה ללימודים בקהיר, מאז שהשארתי אותם עם אבא שלהם, בעלי לשעבר. כשגרתי בבית לחם ניסיתי כמעט כל יום להתקשר אליהם אבל הוא לא נתן לי לדבר איתם, רק מדי פעם הצלחתי לתקשר איתם דרך אחותי נג'ווא. מאז שחזרתי לרצועה אני נמצאת איתם פעמיים בשבוע. הבעיה שהייתה למג'ד באוזן שמאל מאז שהיה קטן החמירה. יש לו שחיקה בעצמות השמע, והשמיעה שלו באוזן ימין נחלשה. הוא זקוק לניתוח כריתה של חלק מעצם השמע. לפני כמעט שנה, ב-31.8.21, שמעתי בחדשות שישראל מתכוונת לאשר שינוי כתובת. פניתי למשרד לעניינים האזרחיים בעזה וגם בעלי הגיש באותו זמן בקשה במשרד התיאום והקישור בית לחם. הגשתי גם בקשה לחזור לעבודה באוניברסיטה בבית לחם אחרי שההנהלה פנתה למת"ק ב-10.9.21, אבל ב-7.10.21 קיבלתי תשובה שלילית ממשרד התיאום בגלל אי עמידה בקריטריונים. הגשתי בקשה נוספת ב-10.10.21, וגם עליה קיבלתי סירוב ביטחוני ב-24.10.21. השם שלי גם לא הופיע ברשימה של 4,000 בקשות לשינוי כתובת של תושבי הרצועה שישראל אישרה. לבקשה האחרונה שהגשתי ב-28.10.21, עוד לא קיבלתי תשובה, ומאז הגשתי ב-21.6.22, בקשה לשינוי הכתובת של מוחמד מעזה לבית לחם כדי שיוכל לעבור לגור איתי ברגע שיאשרו לי לחזור. למג'ד אין עדיין תעודת זהות אז לא צריך להגיש בשבילו בקשה. איבדתי את המשרה שלי באוניברסיטה ואני לא מצליחה למצוא עבודה בעזה. בעלי שולח לנו כסף כדי שאוכל לפרנס את מיסכ, אבל הקשר שלנו נפגע ואני מרגישה שהכול מתפרק, שהחיים שלי קרועים בין עזה לגדה. אני כל הזמן בלחץ נוראי ולא יודעת כמה זמן עוד אוכל להמשיך ככה. אנשים בעזה רואים אותי בעין לא יפה בגלל שאני רחוקה מבעלי, וכולם כל הזמן שואלים אותי למה לי לחיות חיים כאלה. עברה מעל שנה מאז שאני ומיסכ חזרנו. היא הייתה אז בת חמישה חודשים ומאז היא ראתה את אבא שלה רק דרך מסך הטלפון. לפעמים היא לוקחת לי את הטלפון מהיד וקוראת לו: "באבא! באבא!". הכי חשוב עבורי היום הוא לאפשר למג'ד לקבל את הטיפול הטוב ביותר ולחזור עם מיסכ לאבא שלה, לבעלי, ולעבודה שלי בבית לחם. אני מבקשת מכל הגורמים להפעיל לחץ על ישראל כדי לעזור לכל הנשים שתקועות בעזה, אני מכירה עוד מאות מקרים כאלה. באיזו מדינה חיה אישה עם הילדים שלה במקום אחד בזמן שבעלה חי במקום אחר. עדכון: מרווה אבו חמאדה הצליחה לקבוע תור לטיפול בבנה מג'ד בבית לחם ב-17.8.22 ולקבל היתרי כניסה עבורו, עבורה ועבור מיסכ.

13 נובמבר 2022

סאברין קדייח. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 23.3.22

רצועת עזה

עדותה של סאברין אל-קדייח, תושבת רצועת עזה, שלא זכתה להיפרד מאביה תושב הגדה לפני שנפטר לאחר שישראל סירבה לאפשר את יציאתה

אלה הם סאברין קדייח, בת 40, ואביה, עבד א-רחמאן. מצולמים בנפרד, כפי שישראל כפתה עליהם גם לחיות – בנפרד. אפילו לאחר שחלה בחודש פברואר האחרון, ישראל המשיכה למנוע מסאברין לראות את אביה ולהיפרד ממנו. לאחר שנפטר, לפני כשלושה שבועות, בגיל 70, היא עדיין אוסרת עליה לעלות לקברו. סאברין חיה בעזה, אביה חי בגדה, מרחק של פחות ממאה קילומטרים. על פי המדיניות הישראלית המוצהרת, שזוכה שוב ושוב לאישור של שופטי בג"ץ, די בכך כדי לאסור עליהם להיפגש. בעדות שמסרה ב-23.3.22 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד : אמא ואבא שלי במקור מעזה, אבל לפני ארבעים שנה בערך הם עברו לגור בעיר קלקיליה בגדה המערבית בגלל העבודה של אבא שלי. ב-2000 הגעתי לרצועת עזה כדי לבקר את המשפחה. נסעתי יחד עם אחי, שהיה אז בן 4, ואחותי, שהייתה בת 15, כדי ללוות את אמא שלי, שהייתה חולה ונזקקה לבלון חמצן. אבא שלי ועוד עשרה אחים ואחיות שלנו נשארו בקלקיליה. כשהיינו בעזה פרצה האינתיפאדה והישראלים סגרו את מעבר ארז אז לא יכולנו לחזור לגדה. המצב הבריאותי של אמא שלי הדרדר והיא אושפזה בבית החולים. המצב שלה לא השתפר וב-2001 היא נפטרה, כשעדיין היינו בעזה. אני ושני האחים שלי נשארנו אצל הדודים מצד אמא ומצד אבא. התחלתי ללמוד באוניברסיטה הנדסת מחשבים וגם גידלתי את אחי ואחותי, בהאא וסוניא. שוב ושוב הגשתי בקשות לקבלת אישור יציאה כדי לחזור לגדה ולבקר את אבא שלנו והאחים והאחיות שלנו אבל לא קיבלנו. חיינו מקצבת הרווחה ומתמיכה של קרובי המשפחה. כשסיימתי את הלימודים באוניברסיטה התחלתי לעבוד בעמותות ובארגונים שונים. החיים שלי בלי אבא ואמא, והאחריות לאח ולאחות שלי, היו קשים מאוד. סבלתי הרבה. ב-2006 התחתנתי ועברתי לגור בדירה שכורה ליד אחי ואחותי. במהלך השנים נולדו לי ילדים. כל הזמן הגשתי בקשות כדי לקבל היתר לבקר את אבא שלי ואת כל המשפחה שלי בגדה, אבל כל הבקשות שלי נדחו. בינתיים רוב האחים והאחיות שלי התחתנו ולא יכולתי להיות בחתונות שלהם. פתאום, ב-2016, קיבלתי היתר לביקור של שלושה ימים. נסעתי לבד וביליתי עם המשפחה שלי שלושה ימים ושלושה לילות בלי לישון כמעט בכלל, לא רציתי להפסיד אף רגע. שנה אחר כך, בחגים של 2017, הגשתי שוב בקשה אבל הפעם לא קיבלתי את ההיתר. ב-2018 אחי בהאא, נהרג בהפגנות השיבה, בגיל 22. זה היה הלם נוראי. זה גמר אותי לגמרי האובדן האיום הזה. אבא שלי הצליח להגיע ליומיים, ונכח בימי האבל, אבל הוא לא הספיק להגיע להלוויה, לראות את בהאא ולהיפרד ממנו. בגלל הריחוק שלי מהמשפחה, האבל היה עוד יותר קשה. עברתי משבר נפשי קשה והמשפחה שלי לא יכלה לעזור לי, היא הייתה רחוקה. אחרי שהוא נהרג שוב הגשתי בקשות להיתר אבל הן לא נענו. לפני חצי שנה בערך התחתן עוד אחד מהאחים שלי בגדה. הוא הגיש למנהלת התיאום והקישור בגדה את ההזמנה לחתונה ואני שלחתי צילום של תעודת הזהות שלי ואת תעודות הלידה של הילדים שלי בתקווה שנצליח לקבל אישור – אבל הבקשה שוב נדחתה. בפברואר האחרון אבא שלי חלה ואושפז בבית חולים. ב-23.2.22 הגשתי בקשה להיתר, אבל עברו שבועיים ולא קיבלתי שום תשובה. הגשתי בקשה לזירוז הטיפול בבקשה, עשיתי הכול, ובסוף, ב-13.3.22, קבלתי הודעה שהבקשה סורבה מטעמים ביטחוניים. אבא שלי היה במצב קשה, התפללתי לאלוהים שאוכל לפגוש אותו ולבקר אותו. אלה היו ימים מורטי עצבים. כל הזמן דיברתי עם האחים והאחיות שלי בגדה ועקבתי אחרי המצב של אבא שלי מרחוק. ב-24.3.22 התקשרו אליי והודיעו לי שאבא נפטר. הידיעה נפלה עליי כמו מכת ברק. פניתי מייד לארגון זכויות האדם מסלכ [גישה], והגשתי שוב בקשה להיתר שאליה צירפתי את תעודת הפטירה. עד עכשיו אני מחכה לתשובה. פניתי גם לארגון אל-מיזאן שיגישו עבורי בקשה, אבל עד היום לא קבלתי תשובה. אני מרגישה מאוד בודדה. הילדים שלי לא מכירים את המשפחה שלי. אחותי סוניא במצב נפשי קשה ואני אחראית עליה. אני רק רוצה לפגוש את האחים והאחיות שלי ולהתאבל ביחד איתם על המוות של אבא שלנו. למה שלטונות הכיבוש מונעים ממני משהו כל כך בסיסי? הם המשפחה שלי, האחים שלי, ואני רוצה להיות לצידם. לא אפשרו לי להיפרד מאבא שלי ולראות אותו בפעם האחרונה. אני לא מסכנת את ישראל בשום צורה. למה הם לא נותנים לי היתר?

24 אפריל 2022

תושבות ופירוד משפחות

בחסות משטר ההיתרים: ישראל קורעת נשים החיות בעזה ממשפחותיהן שבגדה. סיפורם של אחלאם וזיאד סאלם

אחלאם סאלם, בת 41 ואם לחמישה, נולדה ברצועת עזה. ב-1997 היא נישאה לזיאד, תושב רמאללה ובשנים הראשונות לנישואיהם חיו בני הזוג בגדה המערבית. ב-2006, בדיוק כאשר ביקרה את משפחתה ברצועה, השתלט חמאס על הרצועה וישראל סגרה את המעברים. כל נסיונותיהם של בני הזוג לאפשר לאחלאם לחזור לגור ברמאללה – נכשלו. כיום היא גרה עם חמשת ילדיה בעזבת בית חאנון שברצועה, במנותק מבעלה ומאבי ילדיה. כך היא מספרת: אני גרה בדירה במגדלי אל-עאוודה עזבת בית חאנון עם חמשת ילדיי, אחמד בן 23, מוחמד בן 20, מארייא בת 18, מחמוד בן 14 ועטא בן שנתיים. הגשתי הרבה בקשות לחזור לרמאללה, כדי שאוכל לגור עם בעלי בבית שלנו, אבל אף פעם לא קיבלתי היתר. זיאד לא רוצה לחזור לרצועה כי הוא יאבד את העבודה שלו בגדה וברצועה קשה מאוד למצוא עבודה. חוץ מזה המשפחה שלו ברמאללה ולפי המסורת האישה הולכת אחרי הבעל. הגשנו בקשות רבות, אבל הצד הישראלי סירב בכלל לקבל אותן. בסוף הפסקנו להגיש. הילדים שלי לא ראו את אבא שלהם כבר שנים וזה מצב קשה מאוד. ב-2010 הצליח זיאד להיכנס לרצועה דרך מעבר רפיח ולחיות עם משפחתו במשך שנה. ואולם הוא לא הצליח למצוא עבודה ברצועה, שם המצב הכלכלי קשה בגלל המצור הישראלי, ונאלץ לשוב לגדה: אשתי והילדים שמחו מאוד והרגשנו שקיבלנו מתנה משמיים. קשה לתאר את ההרגשה ולהסביר איך זה להיות שוב יחד, עם האנשים שאתה אוהב, אחרי כל כך הרבה זמן, ולהעניק להם סוף סוף אהבה. אבל השמחה לא הייתה שלמה כי לא הייתה לי עבודה ולא היה לנו איך להתפרנס. אחרי חודשיים בערך החלטתי לחזור לגדה, אבל אז המעברים בין עזה למצרים נסגרו. הרגשתי שאנחנו הופכים למעמסה על המשפחה של אשתי, שפרנסה אותנו. הפכתי להיות מריר והתחרטתי על היום שחזרתי לרצועה. זו תחושה מאוד קשה כשאין לך אפשרות לפרנס את המשפחה שלך, ואתה מרגיש שאתה מקבל צדקה. באותם ימים הכבוד העצמי הוא כל מה שנותר לי. אחרי שנה, כשהמעברים נפתחו, הצלחתי לחזור לרמאללה. גם שם התקשיתי למצוא עבודה, ולא עבדתי באופן רציף. אמא שלי עזרה לי מבחינה כספית כמה שיכלה. היינו צריכים לפרנס שתי משפחות בעזה, זו שלי וזו של אחי. בסוף מצאתי עבודה בתחום המיזוג, ולאחרונה הפכתי להיות מנהל מחלקה ואני מקבל משכורת טובה. המצב הכלכלי שלנו אמנם השתפר אבל המשפחה נשארה קרועה, והקשר מתקיים רק דרך הטלפון והרשתות החברתיות. אנחנו כל הזמן מחפשים דרכים לחזור לחיות ביחד, או לפחות שאשתי או אחד הילדים יצליחו לקבל היתר לבקר אותי. ב-2018 אמה של אחלאם הייתה צריכה לעבור ניתוח ברמאללה ואחלאם קיבלה היתר ללוות אותה. כך הצליחה לראות את בעלה, לאחר שמונה שנים. כך תיארה אחלאם את הפגישה: אחרי הטיפול אמא שלי חזרה לרצועה ואני נשארתי ברמאללה, למשך שנה. אחרי שמונה שנים של היעדרות, סוף סוף היינו שוב ביחד. הייתי מאושרת והרגשתי כמה חסרים לי חיי המשפחה ויכולתי לדמיין חיים יציבים ובטוחים, עם הרבה שמחה, עם בעלי והילדים. אבל הילדים נשארו רצועה והגעגועים היו קשים. אחרי שנה חזרתי לעזה ואז שוב התחילו הסבל והגעגועים לבעלי שברמאללה. הגשתי שוב בקשות להיתרים אבל או שלא קיבלתי שום תשובה או שהבקשות נדחו. אנחנו מקיימים רק קשר טלפוני. הניתוק הזה קשה לי מאוד וקשה עוד יותר לילדים, שכבר לא יודעים מה זה חיי משפחה. אני צריכה לטפל לבד בכל הצרכים שלהם, לעזור להם להתמודד עם קשיים בלימודים, ולשמש גם אמא וגם אבא בשבילם. זה מעייף מאוד. נמאס לי לחיות ככה. אני מקווה שזה ייפתר ושנוכל לחזור לרמאללה ולחיות כמו משפחה נורמלית. כבר המון שנים שהמשפחה שלנו קרועה. אנחנו רק רוצים לחיות כמו כל המשפחות. כך תאר זיאד את החיים שלהם, שוב כזוג, בתקופה זו, ואת הקושי הבלתי נסבל בפרידה המחודשת: הסתובבנו וטיילנו וביקרנו את המשפחה שלי וחברים, ניסיתי לפצות אותה עד כמה שאפשר. היינו כל הזמן בקשר עם הבנים והבנות. רוב הזמן הם היו בסדר אבל הגעגועים הקשו עליהם מאד. אחרי שנה ברמאללה אחלאם חזרה אליהם. היא גם הרתה ורצתה להיות עם המשפחה שלה אחרי הלידה. חזרנו למצב הקודם: געגועים, ריחוק וקשר באמצעות הטלפון. את הבן הקטן שלי, עטא, שנולד בעזה אחרי שאישתי חזרה – לא פגשתי ולא חיבקתי אף פעם. קשה לתאר את החיים האלה. הם יותר קשים מחייו של אסיר, כי הוא יודע כמה שנים נגזר עליו לחיות ככה ואילו אני לא יודע כמה זמן יימשך העוול הזה. אני לא יודע כמה זמן אשאר קרוע מאשתי והילדים. זה מייסר אותי כל היום, מבוקר עד ערב. קשה לי מאוד כשאני רואה את הבנים של השכנים, חיים עם ההורים שלהם שיוצאים איתם לבלות ומשחקים איתם. בכל פעם שאני רואה את זה אני חושב על הילדים שלי ועל המרחק מהם ומתגעגע כל כך. גם אני רוצה לבלות איתם בחגים, לקחת אותם לשוק, לקנות מתנות, לבלות. המרחק ביני לבינם הוא ארבעים דקות נסיעה, אבל כבר הרבה שנים שאני לא יכול לראות אותם. זה עוול נוראי. מעל הכל, הם גרים בעיזבת בית חאנון, שזה אזור מסוכן במיוחד בכל פעם שישראל פותחת במלחמה ומפציצה בתים. בכל פעם שיש הפצצות אני נטרף מדאגה. אנחנו כל הזמן בקשר טלפוני כמובן, אבל זה מצב מפחיד מאוד שאני לא מאחל לאף אחד. עייפתי מאוד מהמצב ואני מתפלל שאלוהים יעזור לנו. כל מה שאני רוצה בעולם זה להיות עם המשפחה שלי, לחבק אותם ולחיות לצידם כמו משפחה נורמלית.

8 מרץ 2021