הקצין העמיד אותנו בחוץ, בגשם, לקח את תעודות הזהות שלנו ואז פקד עלינו לנקות את כל הלכלוך שנותר בכביש מההפגנות שהתקיימו שם יום קודם לכן: מכלי אשפה, אבנים, צמיגים חרוכים ודברים נוספים. ניקינו את הכביש ועמדנו שם עוד חמש דקות בערך. בינתיים השעה כבר הייתה 7:00, שזו השעה שבה אני אמור להגיע לעבודה בנגריה. ניגשתי לג'יפ, דפקתי על החלון ואמרתי לקצין שניקינו את הכביש כפי שהוא הורה לנו ושאני צריך להגיע עכשיו לעבודה. ביקשתי שייתן לי את תעודת הזהות שלי כדי שאוכל ללכת.
הקצין פתח בכוח את דלת הג'יפ ופגע בכף יד שמאל שלי. שוטר אחר שישב בג'יפ קילל את אמא שלי ואמר לי לחזור ולעמוד איפה שעמדתי עם הנוסעים האחרים. הקצין ירד שוב מהג'יפ ושאל: "מי זה סאבר?" אמרתי לו שזה אני. הוא שמר אצלו את תעודת הזהות שלי והחזיר לארבעת הנוסעים האחרים את התעודות שלהם והורה להם ללכת. הם עצרו מכוניות ונסעו משם.
אחרי שהם נסעו, השוטר שקילל אותי קודם ירד מהג'יפ ואמר משהו בעברית, נדמה לי שהוא קילל את תושבי קלנדיה. הוא תפס אותי בצוואר ולחץ לי על הגרון. ניסיתי לשחרר את הידיים שלו ולהדוף אותו ממני ואז שלושת השוטרים האחרים התנפלו עלי והיכו אותי. ארבעתם ניסו להעלות אותי לג'יפ שלהם. הם גררו אותי על הרצפה, קרעו לי את הבגדים והשפילו אותי לעיני כל העוברים והשבים. בין האנשים שעברו היו כאלה שצעקו עליהם אבל אף אחד לא התערב ממש.
בסוף הצלחתי להיחלץ מהם וברחתי למרחק של עשרה או 15 מטרים. הקצין קרא לי ואמר: "בוא, אל תפחד, בוא, קח את התעודה שלך". הוא דיבר בנימה מרגיעה והאמנתי לו. התקרבתי אליו ואז הוא הניח יד על העורף שלי, כאילו כמו חבר, והוליך אותי לכיוון הג'יפ. כשהיינו ליד הדלת האחורית של הג'יפ השוטרים התנפלו עלי והעלו אותי בכוח לג'יפ. הייתי עירום בחלק העליון של הגוף ומרוח בבוץ. אישה אחת שעברה במקום הספיקה לזרוק לי את החולצה שנקרעה מעלי כשהחיילים גררו אותי על הרצפה.
הם הושיבו אותי על הרצפה של הג'יפ, ביניהם. הג'יפ נסע וכל הדרך הם היכו אותי בידיים ובקסדות שלהם ובעטו בי וגם משכו לי בשערות. אחד מהם היכה אותי גם עם האנטנה של מכשיר הקשר. בסוף הג'יפ עצר ליד מחסום א-ראם. שוטרי המג"ב שעמדו במחסום שאלו את השוטרים בג'יפ מי אני, ואחרי שהם ענו להם, גם השוטרים במחסום הזה היכו אותי. אחד מהם נכנס לג'יפ והיכה אותי בידיים שלו ובעט בי. שוטר אחר הורה לי לפתוח את החלון וכשפתחתי הוא סגר אותו חזק על האצבעות שלי.
אחרי עשר דקות בערך הג'יפ שוב נסע. הם לקחו אותי לתחנת המשטרה בנווה יעקב, ובדרך הם המשיכו להכות אותי. הגענו לנווה יעקב בשעה 7:45. כששוטרי המג"ב הורידו אותי מהג'יפ הם נבהלו מהמראה שלי והקצין הורה לי לסדר את הופעתי. אמרתי :"מה קרה, מה אתה מודאג פתאום? אתה עשית את כל זה ועכשיו אתה שואל למה אני לא מסודר?"
נכנסנו לתחנת המשטרה. החזיקו אותי שם עד שיגיע חוקר. ביקשתי שייתנו לי להתקשר למקום העבודה שלי. נאלצתי להתחנן כדי שיסכימו, ואז הודעתי בעבודה איפה אני. שמו לי אזיקים על הידיים. החוקר הגיע רק בסביבות 9:00. הוא היה במדים כחולים של משטרה. קצין המג"ב הוריד לי את האזיקים ואז דיבר עם החוקר. הקצין נתן לי מסמך בעברית ואמר לי שאחתום שלא היכו אותי ושהכול בסדר. סירבתי לחתום עליו.
אחרי כמה דקות קרא לי הקצין והכניס אותי לחדר של החוקר. אחר כך לא ראיתי שוב את שוטרי המג"ב שהיכו אותי. החוקר אמר שגבה עדויות מהשוטרים והם מאשימים אותי שתקפתי אותם ושהיכיתי ארבעה שוטרים. אמרתי לו: "תסתכל עלי, אני נראה כמו מי שהיכה או שמסוגל להכות ארבעה שוטרי מג"ב? תראה את הבגדים שלי ואת הצורה שלי ואת הבוץ שמרוח עלי. אני זה שחטף מהם. הבגדים שלי קרועים, לא שלהם".
החוקר התעצבן ואמר לי: "איך אתה מדבר אלי?" הוא קם מהמקום ונתן לי סטירה. אחר כך הוא סגר את הדלת ונתן לי אגרוף. אחרי זה מסרתי לו עדות. בינתיים הגיע המעביד שלי וחתם עבורי על ערבות בסך 2,000 ש"ח. חתמתי על העדות שמסרתי לחוקר, למרות שהיא הייתה כתובה בעברית ולא יכולתי לדעת מה כתוב שם.
במחנה הפליטים קלנדיה שבמחוז רמאללה ב-10.12.98
עדותו נגבתה על ידי נג'יב אבו רקיה ב-14.12.98
ביום חמישי, 10.12.98, יצאתי מהבית שלי במחנה הפליטים קלנדיה בשעה 6:40 בבוקר, בדרך לעבודה שלי. אני נגר ועובד באזור התעשייה עטרות. כשהגעתי לכביש רמאללה-ירושלים, בשעה 6:45, עצרתי מונית פלסטינית, נכנסתי אליה ושילמתי דמי נסיעה. לפני שהמונית הספיקה לנסוע הגיע ג'יפ של משמר הגבול וחסם לה את הדרך. מהג'יפ ירד קצין מג"ב, שישב ליד הנהג. הוא שאל אותי: "אתה זה שעלה מקלנדיה?" הקצין הורה לי ולעוד ארבעה צעירים לרדת מהמונית. למיטב ידיעתי נשארו במונית רק הנהג ונוסעת אחת. המונית נסעה.
באותו יום אנשי המשטרה התנפלו עלי והיכו אותי קשות במשך הרבה זמן ובלי שום רחמים. הדבר הכואב זה שלא הייתה לזה שום סיבה או הצדקה. הם המשיכו להכות אותי גם בתוך הג'יפ. זה היה מפחיד מאוד. תאר לעצמך שאתה בין ארבעה אנשים חמושים שמרביצים לך.
אני זוכר הכול היטב ועד היום אני סובל מהתוצאות. בזמנו לא סיפרתי הכול לאיש בצלם שתיחקר את האירוע כי הייתי צעיר והתביישתי. באותו יום הייתי לקראת חתימת חוזה הנישואין עם ארוסתי, אסמאא אבו ארמיילה, שהיא היום אשתי, בת 40 ואמם של ארבעת ילדיי.
האירוע התחיל כשהגענו למחסום. הקצין הוריד אותי ואמר לקצין אחר במחסום שאני הבעיה בקלנדיה, למרות שלא עשיתי כלום. הקצין במחסום פנה אליי בערבית ושאל: "מה, אתה זורק אבנים?" שמחתי שיכולתי סוף סוף לדבר עם אחד השוטרים ולהתלונן בפניו ואמרתי לו: "אני עומד להתארס בעוד יומיים, נראה לך שאדם במצבי יעשה בעיות?" הלוואי שלא הייתי אומר את המשפט הזה בגלל שעד היום אני משלם את המחיר עליו.
כשהקצין שמע את המשפט הזה, הוא אמר לקצין הראשון בעברית: "זה עומד להתחתן בעוד יומיים". הוא אמר את זה בזלזול ובהתנשאות, כאילו האירוסין שלי הם מעשה נפשע. הוא אמר לחבר לו: "תסתכל, תסתכל, הוא עדיין חושב להתחתן ולהביא ילדים". הקצין הראשון משך אותי ואמר לי בהתגרות: "אני אבצע בך חיפוש אישי". הוא הורה לי לעמוד ולפשק רגליים. בדרך כלל השוטרים מעמידים אותנו עם הפנים לקיר, אבל הפעם הוא העמיד אותי עם הפנים אליו. ואז הוא שוב שאל אותי: "אתה, בעוד יומיים, רוצה להתחתן?" הוא עשה גם סימנים בידיים כדי שאבין. עניתי לו בעברית: "כן אדוני".
ואז, כשהייתי רגע בהיסח הדעת, הוא בעט עם הנעליים שלו בכל הכוח באשכים שלי ואמר לי: מברוכ. ראיתי כוכבים ונפלתי על הארץ מתפתל וצורח מכאבים. השוטר שהיכה אותי צחק והתבדח על חשבוני עם שוטרת שעמדה שם.
אחרי המכה הזו הם זרקו אותי לתוך הג'יפ, בלי להתחשב בזה שהייתי במצב הקשה שלי, בזמן שנאנקתי והתפתלתי מכאבים. השוטרים ישבו על המושבים סביבי וצחקו עלי. זה היה עינוי נוראי, בעיקר שהייתה שם גם שוטרת שהתגרתה בי והשפילה אותי.
הם לקחו אותי למשטרת נווה יעקב ושחררו אותי רק אחר הצהריים, כשהמעביד שלי הגיע וחתם עבורי על ערבות. הוא לקח אותי למרכז רפואי, שם עשו לי צילומי רנטגן והתברר שיש לי חבורות וקרעים באשכים, חבורות וסדק ביד ונפיחות ברגל ימין. הרגל שלי לא בסדר עד היום וכואב לי כשאני נועל נעליים. בנוסף היו לי שריטות קשות בחזה ובבטן וחבורות, שריטות ושטפי דם במקומות שונים בגוף ונפיחות בראש.
אבל הכאב הגופני היה שולי בהשוואה לסבל הנפשי. הכאב הגופני התפוגג עם תרופות וטיפולים, אבל הכאב הנפשי מלווה אותי כל החיים, יום יום. עד היום בכל פעם שאני רואה סיור של מג"ב אני נכנס לחרדה.
הכי קשה היה הפחד מליל החתונה, פחדתי שלא אצליח לתפקד. עד היום אני מתקשה ותודה לאללה שנפלה בחלקי אישה חכמה ומשכילה עם מודעות גבוהה. היא עזרה לי מאוד ותמכה בי כדי שאתגבר על המשבר זה ועל משברים נוספים שחוויתי כתוצאה מאותו אירוע.
עד היום אני לא מסוגל לראות סרטים שיש בהם אלימות או דיווחי חדשות על אירועים עם הצבא הישראלי, למרות שכל אדם פלסטיני חייב להיות מודע למה שקורה מסביבו. אני חי כמעט בניתוק מהמציאות. זה הגיע עד כדי כך שהבת שלי, שורוק, בת 14, כשהיא שמבקשת שאקח אותה ואת האחים שלה לטיול ורואה שאני מהסס, מתלוצצת ואומרת לי, עוד לפני שאני עונה אהה, נכון, אתה תגיד לנו שיש מחסום, ושיש בעיות. היא מכירה את הפוביה שלי. זה גורם לי מבוכה וכאב לב. מה אני יכול לענות לה? אני מרגיש חוסר אונים במצבים כאלה.
אני גם חושש מאוד לבנים שלי ומפחד שהם יתקרבו למקומות שיש בהם חיילים או שוטרים. גם כשהם הולכים לבית הספר אני מתקשר הרבה אליהם או לאמא שלהם כדי לוודא שהם בסדר. הילדים גדלו והם באים אלי בטענות בגלל החרדות שלי, אבל הם לא יודעים איזה פחד עבר עליי ואיזה מחיר כבד שילמתי.
אני מקפיד לחזור מוקדם הביתה וכמעט שלא יוצא לביקורים אצל חברים, שכנים או קרובי משפחה. פעם הייתי אדם חברתי וגם חובב ספורט מושבע. אפילו שיחקתי כדורגל וקיבלתי כמה גביעים בתקופת הלימודים בבית הספר. עשיתי ספורט גם אחרי הנישואין לתקופה קצרה ואז עזבתי את זה.
מאז התקרית ועד היום לא הצלחתי אף פעם לקבל היתר כניסה לישראל. אבא שלי נכנס לצנתור ולניתוח רשתית בירושלים ולא יכולתי לבקר אותו. אני גם לא יכול לעבוד בישראל, למרות שברור שהייתי יכול להרוויח שם הרבה יותר.
ארגון בצלם הגיש בזמנו תלונה ודרש שהמשטרה תחקור את האירוע ותמצה את הדין עם המעורבים. קיוויתי שיקרה משהו, אבל זה הוביל רק לאכזבה ותסכול, התוצאות היו מאוד מאכזבות ולא קרה כלום.
סאבר אבו א-רוס, כיום בן 40 ואב לארבעה, שוחח השנה עם תחקירן בצלם איאד חדאד וסיפר לו פרטים נוספים על האירוע ועל חייו מאז:
אנחנו עשרה ילדים – חמישה בנים וחמש בנות, כולנו למדנו באוניברסיטאות. אפילו האחיות שלי למדו בתקופה שבה זה לא היה נהוג. אנחנו מעולם לא התערבנו בשום דבר, עד כדי כך שבבוקר של האירוע לא ידעתי שחיילים נכנסו למחנה באותו הלילה. יצאתי מהבית מוקדם, כמו בכל יום.
אבקש להביא לידיעתך כי במחלקתנו נוהלה חקירה במסגרת תיקנו שבנדון בגין תלונת מר אבו א-רוס.
תיקנו נסגר לאחר חקירה מחוסר ראיות.
מכתב מיום 22.8.99 לבצלם מבועז סגלוביץ, עוזר למנהל המחלקה לחקירות שוטרים
ערר שהגיש בצלם על החלטה זו ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ב-3.4.00 לא נענה.