בערך בשעה 8:30 בבוקר חבר שלי, סלאח א-דין, בא אליי כדי שנשחק יחד ברחבה ליד הבית שלי, שם משחקים רוב הילדים בגילנו. אנחנו שיחקנו את תפקיד הערבים וחברים שלנו שיחקו את תפקיד הצבא הישראלי. שני ג'יפים צבאיים רגילים עמדו במרחק של כ-150 מטרים מאיתנו. הם עשו חיפושים במכוניות שעברו בדרך שמובילה לעיירה תיאסיר. לא התייחסנו אליהם מפני שהיינו רחוקים מהם. שישה חיילים בערך עמדו מסביב לשני הג'יפים הישראליים.
בסביבות השעה 10:30 ראיתי את אחד החיילים מוציא את הראש שלו מהגג של הג'יפ הראשון ומכוון את הנשק שלו לעברנו. מיד אחר כך שמעתי ירייה אחת ואחר כך עוד שתיים או שלוש יריות. ראיתי את סלאח א-דין נופל בלי להוציא שום קול. ראיתי דם יורד מהחזה שלו. ניסיתי להרים אותו אבל לא יכולתי מפני שהוא היה כבד.
באותו רגע הגיע רכב מכיוון מזרח. הנהג ירד, הרים את סלאח א-דין ולקח אותו למרפאה. אחר כך הג'יפ הצבאי הראשון, שממנו ירו על סלאח א-דין, הגיע למקום שבו הוא נפל. אנחנו ברחנו והתחבאנו בחצר של הבית שלי. ראינו משם מישהו יורד מהג'יפ ולוקח משהו מהאדמה, אולי זה היה האקדח צעצוע שסלאח א-דין החזיק.
אבא שלי סיפר לי מאוחר יותר שפינו את סלאח א-דין לבית חולים ג'נין. אחרי שעה וחצי שמעתי הודעה ברמקולים שסלאח א-דין מת, וקריאה לתושבים לבוא ולהשתתף בהלוויה שלו. הרגשתי כאב גדול, סלאח א-דין היה חבר שלי ולמדנו ביחד, שיחקנו יחד. היינו רחוקים מהחיילים, לא קרה שום דבר שיוביל לירי. בערב, אבא שלי חזר הביתה ושבר את האקדח שקניתי בבוקר. הוא אמר לי שזאת הסיבה שסלאח א-דין מת, כי גם הוא שיחק ברובה מפלסטיק.
בטובאס ב-20.1.05
עדותו של תוופיק אבו מוחסן, בן 14, תושב טובאס
העדות נגבתה על ידי סלמא א-דיבעי ב-23.1.05
אני לומד בכיתה ח' בחטיבת הביניים טובאס. בבוקר של יום חמישי, 20.1.05, התעוררתי מוקדם מאוד ושמחתי כי זה היה היום הראשון של החג. לקחתי חמישה שקלים מאבא שלי וחמישה שקלים מאמא שלי והלכתי לחנות המשחקים. קניתי אקדח מפלסטיק. כל החברים משחקים בכלי נשק צעצוע, אנחנו אוהבים לשחק במשחק שאנחנו קוראים לו "הצבא הישראלי נגד הערבים".
הוא לקח קצת כסף כמתנה לחג מאבא שלו, מאחותו הגדולה וממני ואז הוא הלך לדודה שלו, אחותי, שגרה לידנו, וגם היא נתנה לו קצת כסף. אחר כך הוא הלך עם חבר שלו תוופיק אבו מוחסן ועם עוד כמה ילדים מהשכונה לשחק ביחד. מאוחר יותר נודע לי שהם הלכו וקנו אקדחי צעצוע ושהצבא ירה בסלאח בזמן שהם שיחקו בהם.
כשהגעתי לבית החולים ונכנסתי לחדר שבו סלאח א-דין היה, הרמתי אותו אל החזה שלי והסתכלתי עליו. שאלתי אותו: "למה אתה עוזב אותי!" הוא פקח עין והסתכל עליי וראיתי אותו מזיז את השפה התחתונה. אמרתי לרופאים שהוא חי והם אמרו: "כן, עכשיו נטפל בו והוא ישתפר". הרמתי את הבגדים שלו וראיתי מדבקה על אמצע החזה. הם הוציאו אותי מהחדר ואז המשפחה החזירה אותי הביתה. אחרי חצי שעה הביאו לי אותו הביתה כדי שאפרד ממנו. אני לא יכולה לשכוח את הרגע האחרון איתו, הוא פקח את העיניים והסתכל עליי כאילו שהוא רוצה להגיד לי משהו.
בהמשך נודע לי שהצבא התנצל על האירוע. אבל מה אני אעשה עם ההתנצלות הזו! גם אם ימלאו את הבית הזה בסליחות ובהתנצלויות, מה זה מועיל? האם זה יחזיר לי אותו? הפצע הזה לא החלים עד היום ואני לא אשכח אותו לעולם.
עד היום כולם מדברים על סלאח, במיוחד אחיו ואחיותיו. הוא היה ילד טוב לב וחשב על כולם. קצת לפני שהוא נהרג נכנסתי למטבח וראיתי אותו שם אורז בשקית. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא אמר שהשכנה שלנו במצב קשה ובעלה נסע אז הוא לוקח לה אורז. הוא אהב לעזור לאנשים. הוא גם הצטיין בלימודים.
לפני שלוש שנים עליתי לרגל למכה. כשהייתי שם ראיתי את סלאח מקיף את הכעבה כשהוא לובש את בגדי החג שלבש ביום שנהרג. הוא הסתכל עליי ותפס את כיסא הגלגלים שישבתי עליו כדי להקיף את האבן, ממש הרגשתי אותו וראיתי אותו מול עיניי. בכיתי במשך כל הטקס.
בתקופה שאחרי המוות של סלאח הלכתי כל יום או כל כמה ימים לקבר שלו, אבל אחר כך הבנים שלי מנעו ממני להמשיך. הם חששו שאשתגע או שיקרה לי משהו. בשלוש השנים האחרונות אני כבר לא יכולה ללכת בלי עזרה. לפעמים אני מגיעה במכונית רק עד השער של בית הקברות, קוראת שם את סורת אל-פאתחה ומתפללת בשבילו ואז חוזרת הביתה. רק ככה אני מצליחה להרגיש קצת נחת. אין דבר יותר קשה בשביל אמא מהמוות של הבן שלה.
אני בוכה בכל יום על בני שנהרג בדם קר. הוא בסך הכול שיחק כמו שילדים פלסטינים משחקים. חלק מהילדים שיחקו את תפקיד הצבא ואחרים את התפקיד של הצעירים הפלסטינים שמתנגדים לצבא עם אבנים. לא תיארתי לעצמי שהמשחק הזה יהפוך לאמת ושבמקום לשחק שהיד הבן שלי יהפוך לשהיד אמיתי.
שהרזאד אבו מוחסן, אמו של סלאח א-דין, בת 66, אלמנה ואם לתשעה, שוחחה השנה עם תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי על חייה מאז נהרג בנה:
סלאח א-דין היה הבן הקטן שלי, היינו קשורים מאוד אחד לשני. הוא היה ילד מאוד חברותי ואהב את כולם. איבדתי אותו ביום הראשון של חג הקורבן. בבוקר הוא היה בבית. הוא קנה לכבוד החג שני סטים חדשים של בגדים, אחד ליום הראשון ואחד לשאר הימים. באותו בוקר הוא לבש אחד מהם - חולצה כחולה ומכנסי ג'ינס וגם נעל נעליים חדשות. הוא נישק אותי ושאל אותי: "אמא, מה דעתך על הבגדים האלה?" עניתי לו: "מאוד יפים אבל הנעליים נראות לי גדולות". ואז הוא ענה: "ככה יותר טוב, הן יתאימו לי גם בקיץ הבא. בכל פעם אני קונה נעליים שמהר מאוד כבר לא מתאימות לי כי אני גדל מהר".
1. קיבלנו לידינו את פנייתך שבסימוכין ואנו פועלים לבירורה.
2. עם תום הבירור נעדכנך בדבר תוצאותיו.
מכתב מים 14.3.05 לבצלם מאל"מ לירון ליבמן, התובע הצבאי הראשי
ניתנה הוראה על פתיחה בחקירת מצ"ח. עם סיום החקירה, ולאחר בחינת ממצאיה, נעדכנם.
מכתב מיום 7.2.06 לבצלם מאל"מ לירון ליבמן, התובע הצבאי הראשי
הפנייה לא אותרה.
מכתב מיום 12.9.10 לבצלם מרס"ן דורית תובל, סגנית הפרקליטה לעניינים מבצעיים