אני רגילה לצאת כל יום עם הצאן ולחפש להם אוכל. בדרך כלל אני מגיעה לאזור המזבלה כי יש שם הרבה מרעה. באותו יום היה שקט בגבול. בזמן שרעינו שם את הצאן עבר מולנו, בצד הישראלי של הגדר, סיור של הצבא הישראלי. המזבלה נמצאת במרחק של 300 מטרים או יותר מהגבול, אני לא יודעת בדיוק. המשכנו לרעות את הצאן, הצבא כבר רגיל לראות אותנו שם.
אחרי חצי שעה בערך הגיע ג'יפ לאזור שמולנו, מהצד הישראלי של הגבול. הוא עבר בין תלוליות העפר ועצר ליד העצים של החורשה. כיפאח אמרה לי ששלושה או ארבעה חיילים ירדו מהג'יפ והתקרבו לגדר. ואז, בלי שום אזהרה, הם התחילו לירות לעברינו. התחלתי לברוח, הייתי עם הגב אליהם. החיילים המשיכו לירות והרגו שמונה ראשי צאן מהעדר שלי ועוד שניים של כיפאח. ניסיתי להרחיק את הצאן מהאזור אבל החיילים המשיכו לירות ולא נתנו לי שום הזדמנות להרחיק אותם. ראיתי את הכבשים נופלות. כשהבנתי שאני לא יכולה לאסוף אותן, ניסיתי לברוח בלעדיהן, עם הגב לחיילים. הירי לא היה רציף, אבל כל כמה שניות הם ירו כדורים בודדים. נראה לי שהם ממש כיוונו אל הכבשים וגם אליי ואל כיפאח, שהתחבאה מאחורי הזבל. אני ברחתי לכיוון אחר.
הרגשתי שנפגעתי בירך ימין. המשכתי ללכת עוד 300 מטרים בערך עד שראיתי איש על חמור רתום לעגלה, שעובד באיסוף אלומיניום ונחושת. הוא וכמה צעירים שהיו באזור העלו אותי על העגלה. בינתיים כיפאח חזרה כדי לעזור לי.
בדרך פגשנו את השכן שלי, והעבירו אותי מהעגלה למכונית שלו. הוא הסיע אותי לבית של משפחת בני ג'ומעה, שנמצא במרחק של 300 מטרים בערך מהבית שלי ומשם לקחו אותי הביתה. החלפתי את הבגדים שלי שהיו מכוסים בדם ואז לקחו אותי לבית החולים בדיר אל-בלח. עשו לי צילום רנטגן וחבשו את הפצע. התברר שהקליע חדר לירך ימין ויצא ממנה ושהעצם לא נשברה. אחרי שלוש שעות של השגחה בבית החולים שחררו אותי הביתה. ייקח עוד די הרבה זמן עד שאוכל לחזור לעבודה.
גידול הצאן זו הפרנסה היחידה שלי. שתי הכלות שלי גרות איתי בבית עם הילדים שלהן: אשתו של בני ח'אלד, שנמצא במאסר, עם הבת שלה, ואשתו של בני מוסטפא, שנהרג מירי של הצבא הישראלי, שיש לה חמישה בנים ושתי בנות. אנחנו משפחה גדולה ויש לנו הרבה הוצאות. אין עבודה ברצועת עזה ואין לנו קרקע חקלאית ולא נכסים. כל מה שיש לנו זה העדר שתמיד גידלנו.
סלמא א-סווארכה הלכה לעולמה בספטמבר 2015.
בג'וחר א-דיכ שברצועת עזה, ב-9.8.11
עדותה נגבתה על ידי ח'אלד אל-עזאייזה ב-10.8.11
אני אלמנה ואם לשלושה בנים ושלוש בנות. אנחנו גרים באזור ג'וחר א-דיכ שבמרכז רצועת עזה. אתמול, בסביבות 10:30 בבוקר, רעיתי את הצאן עם כיפאח אל-בחאבסה, בת 14. העדר שלי כלל 28 ראשי צאן והעדר של כיפאח כלל בערך 20 ראשים. היינו מצפון לאתר הפסולת שממזרח לג'וחר א-דיכ, ליד הגבול עם ישראל, במרכז רצועת עזה.
בזמנו, הרבה ארגוני זכויות אדם תיעדו את המקרה. אנחנו גם הגשנו תלונה באמצעות המרכז הפלסטיני לזכויות האדם. קיווינו שהצד הישראלי יפתח בחקירה ושהחיילים שירו באמא שלי בלי שום הצדקה יעמדו לדין. קיווינו גם שישראל תפצה את אמא על הפגיעה בה. אבל עד לרגע זה אף אחד לא יצר איתנו קשר.
הירי הזיק לאמא שלי נפשית יותר מאשר גופנית. אחרי שהיא נפגעה, היא פחדה להתקרב לגבול. זה פגע בה מאוד כי עד אז היא יצאה כל יום עם הצאן שלה למרעה. אנחנו גרים באזור הגבול ויש שם הרבה ירי. בכל פעם אמא חוותה את הטראומה מחדש.
ב-4.9.15, אמא שלי יצאה עם הכבשים למרעה כרגיל. היא הייתה לבד. בסביבות השעה 11:00 בבוקר התקשר אלי האחיין שלי ראאיד ואמר לי שכבש מהעדר של אמא תקף אותה ושהעבירו אותה לבית החולים בדיר אל-בלח. הגעתי לשם וראיתי את אמא שלי בחדר המיון. היו לה שבר בלסת וגם פגיעה בחזה שגרמה לה לדימום פנימי. העבירו אותה לבית חולים בעזה, אבל היא נפטרה שם אחרי שלוש שעות. אחר כך ליווינו אותה בדרכה האחרונה לבית הקברות של ג'וחר א-דיכ.
ג'ומעה א-סווארכה, בנה של סלמא, בן 48 ואב לשניים, שוחח השנה עם תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה, וסיפר לו על השפעת האירוע על אמו:
בשנת 2011 אמא שלי נפצעה ליד הגבול, מזרחית לג'וחר א-דיכ, בזמן שהייתה עם הצאן במרעה. היא נפצעה בחלק העליון של ירך ימין מכדור שירה חייל ישראלי. שבוע אחרי שהיא נפצעה, היא חזרה לרעות את הצאן שלה. באותו אירוע היא איבדה כמה מהכבשים שלה. הכבשים האלה היו מקור ההכנסה היחיד שלה, מהן היא התפרנסה.
התיק נשלח להשלמת חקירה במצ"ח. חומר החקירה טרם התקבל במשרדנו.
מכתב מיום 30.3.14 לבצלם מסא"ל רונן הירש, הפרקליט לעניינים מבצעיים