ביום ראשון, 26.2.23, ירה חמוש פלסטיני למוות באחים הלל ויגל יניב, תושבי ההתנחלות הר ברכה, בעת שהמתינו בפקק בכביש העובר בעיירה חווארה. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, התקהלו מתנחלים ותקפו פלסטינים במקומות שונים בגדה. מאות מתנחלים, מלווים בחיילים, פלשו לכמה שכונות בעיירה חווארה, וכן לכפרים זעתרה, בורין ועסירה אל-קיבלייה וערכו בהם פוגרום.
בסביבות השעה 21:00, התאספו מתנחלים לצידי כביש אל-מוערג'את ותקפו באבנים נוסעים פלסטינים. כ-30 נהגים שנסעו בכביש משני הכיוונים עצרו בצד הכביש לאחר ששמעו על התקיפות. לאחר כחצי שעה החליטו הנהגים לשוב על עקבותיהם ולנסוע בשיירה, למרות הסיכון. השיירה נתקלה בכ-15 מתנחלים רעולי פנים וחמושים במקלות ובאבנים שחסמו את דרכה. חלק מהנוסעים נטשו את המכוניות ונמלטו רגלית ואחרים התעמתו עם המתנחלים וניסו להתגונן. לאחר שהמתנחלים הציתו את אחת המכוניות והשחיתו מכוניות נוספות ברחו גם שאר הנוסעים.
המתנחלים תקפו את הנמלטים באבנים ובאלות ופצעו את חלקם. מאלכ עמאר (35), תושב רמאללה, פונה לבית החולים אל-אסתישארי ברמאללה שם התברר ששתיים מצלעותיו נשברו ואחת נסדקה והוא נחבל קשה בירכו. זייד מוסא (27), תושב מחנה פליטים אל-ג'לזון, פונה למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה שם טופל בגין קוצר נשימה וחבורות.
תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות משניים מהנהגים:
מאלכ עמאר, בן 35, בעל חברת ״זאג׳ל״ להתקנת תשתית גז, סיפר ב-7.3.23:
החברה שלי ברמאללה. ביום ראשון, 26.2.23, שניים מהעובדים שלנו נסעו למסעדה באזור יריחו כדי לטפל באיזו תקלה שהייתה שם. בסביבות 21:00 הם התקשרו אליי וביקשו שאגיע אליהם לעזור להם בעבודה. נסעתי לשם ברכב שלי דרך א-טייבה. כשהגעתי לצומת דאר פזאע (צומת הזיתים), ראיתי רכב צבאי ושני חיילים עומדים לידו. הם לא עצרו אותי אז המשכתי בנסיעה. אחרי שעברתי עוד 500 מטר או קילומטר ראיתי איש עומד לצד הכביש ומכוון אלי פנס. האטתי כי חשבתי שאולי הוא נתקע בדרך וצריך עזרה. כשהגעתי למרחק של בערך שלושה מטרים ממנו הוא סינוור אותי עם הפנס ופתאום שמעתי צעקות ״אש, אש״. בהתחלה לא הבנתי מה קורה ולא ידעתי שהם מתנחלים. ואז פתאום אבן גדולה פגעה במכונית שלי וניפצה את השמשה הקדמית, בלי לחדור פנימה. הגברתי מייד את המהירות וברחתי מהם. נסעתי בערך קילומטר ואז ראיתי בערך 30-20 מכוניות, חלק מסחריות וחלק פרטיות, עומדות לצד הכביש משני הכיוונים. התקרבתי והנהגים שם סיפרו לי שהם מפחדים לנסוע כי נהגים אחרים סיפרו להם שיש עוד קבוצה של מתנחלים שאורבת בהמשך הכביש. עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות. אחרי בערך עשר דקות החלטנו לנסוע בחזרה, עשינו סיבוב פרסה ונסענו ביחד בשיירה.
אני נסעתי ראשון. נסעתי בזיגזג, כדי לראות אם מתנחלים אורבים לנו בצידי הכביש. כשהתקרבנו לצומת דאר פזאע הגיחה קבוצה של בערך 15 מתנחלים רעולי פנים, עם מקלות ואבנים, מצד שמאל שלי. הם תקפו את המכונית שלי באבנים.
יצאתי מהמכונית כי חששתי שהמתנחלים יהרגו אותי. חלק מהנהגים המשיכו לנסוע וברחו מהמתנחלים, וארבע או חמש מכוניות גדולות לא הצליחו לברוח, והנהגים נטשו את הרכבים וברחו לגבעות. נשארתי לבדי מולם, הם היו בצד אחד של הכביש ואני הייתי בצד השני שלו. המתנחלים עלו על גבעה השמאלית ואני עליתי על הגבעה הימנית. בינתיים עברו שם עוד מכוניות ורק אחת, מונית, עצרה. שהיו בה חמישה צעירים מאל-ג'לזון והנהג, זייד, ועוד צעיר הצטרפו אליי בעימות נגד המתנחלים. השניים האחרים ברחו לגבעות.
אחרי כמה רגעים הגיעו עוד בערך עשרה מתנחלים בשתי מכוניות, והצטרפו לקבוצה הראשונה. שלושה מתנחלים התקדמו אליי ואחד מהם הכה אותי במקל בירך ימין. הצלחתי לברוח מהם ואז ראיתי את המונית שבה היו קודם הצעירים, עולה באש. רציתי להתקרב אליה כדי לבדוק אם עדיין יש בתוכה אנשים שזקוקים לעזרה ואז אחד מהמתנחלים זרק עליי אבן שפגעה לי במותן ימין והכאיבה לי מאוד. נפלתי על האדמה ולא יכולתי לקום. שני צעירים פלסטינים שלא ראיתי קודם ניגשו אליי, עזרו לי לקום, והרחיקו אותי מהמתנחלים. בזמן שברחנו הסתכלתי אחורה וראיתי את המתנחלים מיידים אבנים על המכונית שלי.
ראינו מכונית שהנהג שלה הסתתר בתוכה. התקרבנו אליו ואמרנו לו שכדאי לברוח משם מהר לפני שיבואו להרוג אותנו. ביקשנו אותו שייקח אותנו. נכנסו לאוטו והוא התחיל לנסוע לכיוון יריחו. בדרך לא פגשנו עוד מתנחלים. התקשרתי לאחד העובדים שלי ביריחו מהטלפון של אחד הצעירים שברחו איתי, כי הטלפון שלי, תעודת הזהות שלי ושאר החפצים שלי נשארו במכונית שלי. סיפרתי לעובד שלי מה קרה. העובדים באו ולקחו אותי מהכניסה המערבית ליריחו. בינתיים התקשרו אליי כשיחת טלפון מאנשי ההגנה האזרחית הפלסטינית, שמסרו לנו שהם הגיעו לאזור, וכיבו את האש
מהמכונית שהוצתה ולקחו את הטלפון ואת הארנק שלי מהמכונית שלי. הבנו מהם שהמתנחלים עזבו את האזור והכביש בטוח עכשיו.
אחד העובדים נהג במכונית שלי והסיע אותי למטה ההגנה האזרחית בכפר א-טייבה ושם קיבלתי בחזרה את החפצים שלי ואז הוא הסיע אותי לבית חולים אל-אסתשארי. הגעתי לשם חצי שעה אחרי חצות. עשו לי בדיקות וצילומים והתברר שיש לי שתי צלעות שבורות, צלע שלישית סדוקה, וחבלות קשות בירך. נשארתי שם בלילה למעקב ולמחרת ביקשתי להשתחרר הביתה, כי ממילא חוץ מלתת לי כדורים נגד כאבים ודלקת הם לא יכלו לעזור לי.
השתחררתי הביתה אבל עדיין סובל מכאבים, במיוחד באזור החזה. שכבתי שבוע במיטה. בגלל שלא יכולתי לעבוד הפעילות של החברה השתבשה. למכונית שלי, נגרם לה נזק כבד. המתנחלים שברו את כל החלונות והמראות ונגרם גם נזק לרכב. היא עדיין במוסך והתיקון יעלה יותר מ-000,10 ש״ח. הבעיה היא שחברת הביטוח לא מכירה בנזקים שגורמים מתנחלים.
נהג המונית זייד מוסא, בן 27, סיפר ב-12.3.23:
אני תושב מחנה הפליטים אל-ג'לזון. אני עובד כנהג מונית ומפרנס גם את ההורים שלי, בשנות השבעים לחייהם. ביום ראשון, 26.2.23, נסעתי בחזרה מגשר אלנבי לכיוון רמאללה עם ארבעה נוסעים, ושמנו את המזוודות שלהם על הגג. בסביבות השעה 21:30 הגעתי לתחילת העלייה בכביש אל-מוערג'את, ואז פגעה במכונית אבן מצד שמאל. הבנתי שיש שם מתנחלים. הגברתי מהירות וברחתי משם.
אחרי בערך קילומטר ראיתי בערך 30-20 מכוניות שחנו בצד הכביש, משני הכיוונים. הנהג של אחת המכוניות שחנתה בצד השני סימן לי לעצור ואמר לי להיזהר כי יש עוד מתנחלים שמיידים אבנים על מכוניות פלסטיניות בהמשך הכביש. יצאתי מהמכונית ודיברתי עם עוד נהג, בשם מאלכ. חשבנו איך לצאת משם והחלטנו לנסוע כולנו ביחד, אחד אחרי השני.
התחלנו לנסוע, המכונית של מאלכ בראש. אחרי צומת דיר פזאע, ירדו מהגבעות הסמוכות יותר מ-20 מתנחלים רעולי פנים שהחזיקו מקלות ואבנים. הם התחילו ליידות אבנים על המכונית של מאלכ, שנסע ראשון, והוא יצא מהמכונית וברח.
בהתחלה הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות אבל אז יצאתי גם אני מהמכונית שלי והתקדמתי בערך 20 מטרים אל מאלכ. רציתי להדוף ממנו את המתנחלים. אחד הנוסעים שלי, בשם עלאא, הצטרף אליי והאחרים ברחו לגבעות. בינתיים הגיעו עוד מתנחלים, אני לא יודע מאיפה. שמענו אותם צועקים בעברית. לא הבנו מה הם אומרים. חטפתי אבנים בגב, בכתף, ברגליים ובידיים, והדפתי אותם. היה בלגן שלם. חששתי למכונית שלי. ברגע מסוים ראיתי קבוצת מתנחלים מתקרבת אליה ומחילה להשחית אותה. לא ידעתי מה לעשות. המונית היא מקור הפרנסה והעתיד שלי תלוי בה.
המתנחלים זרקו בקבוק תבערה לתוך המכונית והמושב שליד הנהג התלקח. התחלתי לצעוק: הרכב שלי, הרכב שלי נשרף. מרוב כאב לב, לא ידעתי מה לעשות. אחר-כך ראיתי מתנחל שופך נוזל על המזוודות שעל הגג ומצית אותן. לא יכולתי לעשות כלום אז גם אני ועלאא ברחנו לגבעות.
אחר-כך ראיתי אור חלש של פנס במרחק של 300-200 מטר ואיזה אוהל. חשבתי שזה בדואים והתקרבנו לשם אבל אז התברר שאלה מתנחלים והם התחילו לרדוף אחרינו ותקפו אותנו באבנים. ברחנו שוב לגבעות בלי לדעת לאן. הרגשנו שעומדים להרוג אותנו. אחרי 200-100 מטרים המתנחלים הפסיקו לרדוף אחרי.
כבר לא הייתי מסוגל ללכת בכלל. נפלתי על הקרקע והתקשיתי לנשום, כאילו משהו לוחץ לי על החזה. עלאא ניסה להרגיע אותי והפך אותי מצד לצד. הוא הזעיק אמבולנס פרטי מהיישוב הסמוך א-טייבה כדי לפנות אותי. חיכינו בערך 20 דקות ואז ראינו מרחוק רכב של ההגנה האזרחית שהגיע כדי לכבות את האש במכונית שלי. האמבולנס הגיע אלינו בסביבות השעה 22:00 ופינה אותי בדרך עוקפת כדי לחמוק מהמתנחלים. כשהגענו לאזור של צומת דיר פאזע ראינו שם הרבה מתנחלים והרבה ג'יפים צבאיים. הנהג הצליח לחלוף על פניהם בשלום. הוא לקח אותי למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה. הגענו לשם אחרי 23:00. הכניסו אותי למחלקת טראומה ועשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. היו לי חבורות בגוף וקוצר נשימה. נתנו לי אינהלציה ותרופות הרגעה ובשעה 01:00 שחררו אותי להמשך טיפול בבית.
כך נהייתי מובטל, בלי הכנסה אפשרות לפרנס את ההורים שלי. אני מודאג מאוד בגלל החוב שרובץ עלי מקניית הרכב. נתתי שיקים חודשיים דחויים בשווי של 33,000 ש"ח ועכשיו אין לי גרוש אחד. חברות הביטוח לא מכירות באירועים כאלה ואין פיצויים. במצב שאליו הגעתי, של ייאוש ותסכול, אני שם את מבטחי באללה ומה טוב להסתמך עליו.