ביום ראשון, 16.7.23 נאלצו 20 תושבי קהילת וידאדי א-תחתא, לעזוב את מקום מושבם מחשש לחייהם בעקבות אלימות המתנחלים בסיוע המדינה והתנכלויות אחרות של הרשויות הישראליות.
תושבי הקהילה, הנמנים כולם על משפחת אבו עוואד המורחבת ומונים 20 נפשות, בהן 12 קטינים, העמיסו את כל רכושם על משאיות והותירו מאחוריהם את מקום מגוריה של המשפחה מזה חמישים שנה.
בח'ירבת וידאדי שכנו עד עתה שתי קהילות – א-תחתא ואל-פוקא, שבה גרות עדיין חמש משפחות המונות 22 בני אדם, בהן 13 קטינים. קהילות אלה, כמו כל שאר הקהילות שישראל מנסה לגרש ממקום מושבן, לא חוברו מעולם לרשתות המים והחשמל והסתמכו על מים שאגרו בבורות ובשנים האחרונות הצטיידו בלוחות סולאריים שסיפקו חשמל באופן מוגבל.
לפני כשנתיים הקימו מתנחלים מאחז במרחק של כ-500 מטרים מבתי משפחת אבו עוואד בוידאדי א-תחתא ומאז הוא הם ניסה ניסו למנוע מהם, בעזרת חיילים, לרעות את צאנם בשטחי המרעה שסביב בתיהם ובין היתר השתמשו ברחפן כדי להבהיל את הצאן במרעה ולפזרו.
בסוף 2022, תעד בצלם שתי תקיפות של מתנחלים על בתי המשפחה, ב-24.12.22 וב-31.12.22.
ובחודש מארס, 2023 תעד בצלם שתי תקיפות נוספות, אחת מהן בנוכחות חייל, ב-4.3.23 ב-11.3.23.
נוסף לכך, המנהל האזרחי הוציא לפני כשנה צווי הריסה לכל מבני המקבץ, שכללו שלושה מבני מגורים ודיר צאן.
ביום שלישי, 27.6.23, בסביבות השעה 16:00, הגיעו לקהילה שני מתנחלים ואיימו באקדחיהם על סאלח אבו עוואד, בן 27, בעת שרעה את הצאן בקרבת ביתו. אבו עוואד נמלט מהמקום כשהוא מותיר את הצאן מאחוריו, וצפה מרחוק במתנחלים שהובילו את עדרו לכביש 60. הוא הזעיק בני משפחה נוספים וכשראו אותם המתנחלים, נטשו את הצאן והתרחקו לכיוון המאחז ובני המשפחה החזירו את העדר לקהילה. כשפנה אבו עווד למשטרה טענו בפניו השוטרים שאינם יכולים לסייע לו שכן הקהילה חיה על קרקע שכורה שאינה בבעלות תושביה.
מייד לאחר האירוע ותגובת המשטרה החליטו בני המשפחה כי השהייה במקום מסכנת את חייהם והחלו בהכנות לעזיבת הקהילה.
סאלח אבו עוואד, בן 27, סיפר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-10.7.23:
נולדתי בח'ירבת וידאדי א-תחתא. מאז שנולדתי. אבא שלי שכר פה קרקע בשטח של 500 דונם לפני חמישים שנה מתושב סמוע ומאז המשפחה גרה פה. לפני חמש שנים אבא שלי זכרונו לברכה נפטר ומאז מי שנשאר פה זה אשתו זינב, בת 48, עם שלוש הבנות הקטנות שלהם, אני ואחי רדוואן גרנו פה עם המשפחות שלנו. במשפחה שלי יש 10 נפשות ובמשפחה של רדוואן יש חמש. לי יש בערך 150 ראשי צאן ולאח שלי יש 50. אנחנו מכינים חמאה וגבינות וככה מפרנסים את כל המשפחה.
בקרקע שאנחנו שוכרים גידלנו חיטה ושעורה, ששימשו אותנו ואת הצאן, ועוד סוג של מספוא לצאן. ב-2021 הקימו מתנחלים הקימו מאחז ליד אזור התעשייה מיתרים, במרחק של 500 מטרים מהבתים שלנו ומאז הם מטרידים אותנו ומגרשים אותנו משדות המרעה, בנוכחות חיילים. הזמנו שוב ושוב את המשטרה אבל כל מה שהם אומרים זה תגיעו לתחנה להגיש תלונה, ואחר כך הם לא עושים כלום עם התלונות האלה.
מאז הקמת הממשלה החדשה ההתקפות של המתנחלים הפכו אלימות יותר והם תוקפים אותנו בתוך הבתים שלנו יחד עם חיילים ורועים את הצאן שלהם באדמות שלנו, לפעמים בליווי חיילים. השוטרים מקבלים את הטענות של המתנחלים שהקרקע שייכת להם ואין לנו זכויות עליה.
המתנחלים גם מטיסים באופן יומיומי רחפן מעל הצאן במרעה והכבשים נבהלות, מתחילות לרוץ, נחבטות אחת בשנייה וכמה קרה שכבשים הפילו ולדות בגלל זה.
ביום שלישי, 27.6.23, בסביבות 16:00, בזמן שרעיתי את הצאן שלי, הגיעו שני מתנחלים וכיוונו אליי את האקדחים שלהם. פחדתי שהם יירו בי. ברחתי והשארתי שם את הצאן. התקשרתי לקרובי משפחה כדי שיגיעו לעזור לי ובינתיים ראיתי את המתנחלים מובילים את הצאן לכביש 60. בני המשפחה הגיעו ואז המתנחלים עזבו את הצאן וחזרו למאחז שלהם, ואנחנו החזרנו את הצאן לקהילה. התקשרתי למשטרה וכשסיפרתי להם מה קרה הם ענו שהם לא צריכים להגן עלינו אם אין לנו מסמכי בעלות על הקרקע.
גם בלי התקפות המתנחלים תנאי החיים פה קשים מאוד. אין פה מרפאות או בתי ספר. הילדים לומדים בכפר אסמוע, ובמשך השבוע לרוב נשארים לישון אצל אח שלנו שגר שם, ונמצאים בקהילה רק בסופי השבוע והחופשים. כשאשתי היתה בהריון, כשהיא נתקפה צירים הנסיעה בדרך העפר לבית החולים ביטא הייתה קשה ומייד אחרי הלידה היא העדיפה להישאר כמה זמן אצל המשפחה שלה, בגלל קשיי הדרך וגם בגלל הפחד מאלימות המתנחלים.
חיינו בתנאים האלה עשרות שנים, והתמודדנו, אבל התנכלויות המתנחלים, שפורצים לתוך הבתים שלנו ומשחיתים את מוצרי החלב שהם מקור הפרנסה שלנו גרמו לנו להרגיש שהמקום הזה כבר מאוד לא בטוח.
ההוצאות שלנו גדולות, אנחנו מפרנסים גם את אשתו של אבא שלי, שחולה וזקוקה לטיפולים יקרים, ואת שלוש הבנות שלה. אני עוזר גם לאמא שלי, שגם היא חולה וכבר לא גרה פה. ובגלל שמונעים מאיתנו לרעות את הצאן אנחנו נאלצים גם לקנות לו מספוא וגם מים, בגלל שהמתנחלים מונעים גם גישה לבורות האגירה שלנו.
החיילים והמשטרה תומכים במתנחלים ובמעשים שלהם. המצב פה מאוד מסוכן. אני מאוד מפחד שהמתנחלים ישרפו לנו את הבתים שלנו כמו שהם עשו לאחרונה בחווארה ותורמוסעיא. לכן החלטנו כולנו לעזוב את הבתים שלנו פה ולנסות לבנות חיים חדשים, למרות כל הקשיים. אם נישאר פה אנחנו מסכנים את החיים שלנו.
זיינב אבו עוואד סיפרה גם היא:
לפני 18 שנה התחתנתי עם מחמוד אבו עווד, זכרונו לברכה, שנפטר לפני חמש שנים. מאז אני גרה פה. יש לי שלוש בנות, רימאח, בת 14 ורימאס ושימאא, תאומות בנות 13. אנחנו גרות ליד הבנים של בעלי, סאלח ורדוואן והמשפחות שלהם, ועוזרות בהכנת מוצרי החלב.
החיים כאן קשים, אין מרפאות ואין בתי ספר, והבנות שלי לומדות בסמוע וישנות שם כל השבוע אצל האח הגדול שלהן, חוץ מבימי שישי ושבת ובחופשים. מאז שהמתנחלים הקימו לפני שנתיים מאחז קרוב לבתים שלנו החיים פה הפכו בלתי נסבלים. המתנחלים השתלטו על האדמות שבעלי שכר לפני 50 שנה ושסאלח ורדוואן עדיין גידלו בהן שעורה וחיטה ורעו בהן את הצאן והם תוקפים אותם כשהם יוצאים למרעה.
אחרי התקיפה האחרונה הבנו שאנחנו לא יכולים לחיות פה יותר. התחלנו לארוז את הרכוש שלנו ונעבור למקום בטוח יותר.
גלריית תמונות: החיים בווידאדי א-תחתא ממש לפני פינויה. צילום: פאיז אבו רמילה, בצלם, 8.7.23
