מר'אייר א-דיר, מחוז רמאללה: לאחר שתושבי הקהילה נאלצו לעזוב אותה בעקבות אלימות מתנחלים, תקפו מתנחלים תושבים ופעילים שעסקו בפירוק האוהלים

ב-22.5.25 עזבו כל תושבי קהילת מר'אייר א-דיר, 23 משפחות המונות כ-150 בני אדם, את בתיהם לאחר שב-18.5.25 הקימו מתנחלים מאחז במרחק של כמאה מטר מהיישוב. תושבי הקהילה, שמשפחותיהם כבר גורשו מהנגב בשנות החמישים, נאלצו להתפזר בין יישובים שונים באזור.

ב-24.5.25, כשחזרו למקום תושבים צעירים כדי לפרק את המבנים ולאסוף רכוש שהותירו במקום, נכנסו לקהילה ארבעה מתנחלים והתחילו להסתובב בין הבתים. פעילים שנכחו במקום הזעיקו חיילים שהגיעו והובילו את המתנחלים החוצה מהקהילה.

כחצי שעה לאחר מכן, חזרו ארבעת המתנחלים והחלו לדחוף ולנסות להפיל צעירים שהיו על גגות המבנים שפירקו. המתנחלים גם תקפו את הצעירים באבנים ואלה יידו לעברם אבנים בחזרה בניסיון להדוף אותם. המתנחלים נסוגו מעט והזעיקו תגבורת. כ-25 מתנחלים נוספים הגיעו למקום ברגל, בטרקטורונים ובכלי רכב נוספים, חלקם רעולי פנים וחמושים בנשק חם או באלות.

תמונה

המתנחלים החלו לתקוף את התושבים והפעילים ובמקום התפתח עימות. בשלב זה נפצעו תושב הקהילה מפגיעת אבן בראשו וגם מתנחל נפגע מאבן בראשו, התעלף ונפל ארצה. מתנחל אחר, ככול הנראה קטין, לקח את האקדח של המתנחל שהתעלף והחל לירות באוויר ואז נמלטו כ-15-12 מהצעירים הפלסטינים ואחד הפעילים, אבישי מוהר, עובד בצלם, לכיוון ואדי א-סיק הסמוך, בעת ששני מתנחלים נוספים החלו לירות ברובים באוויר וגם ישירות לעבר הנמלטים. המתנחלים רדפו אחרי התושבים והפעיל לתוך הוואדי ושם הקיפו אותם והחלו לתקוף אותם בסלעים. בשלב זה נכנעו התושבים, משום שלא נותר להם לאן לברוח והתקדמו אל המתנחלים, שלקחו מכולם את הטלפונים וניפצו אותם. המתנחלים גם לקחו ממוהר את המצלמות ואז תקפו את התושבים ואותו באלות ובאבנים ובעטו בהם. בשלב מסוים הניחו המתנחלים למוהר, שהצליח לקום בקושי ולהתקדם לכביש, שם היו מתנחלים נוספים. בינתיים המשיכו המתנחלים להתעלל בצעירים הפלסטינים ולא אפשרו להם לעזוב את המקום. כעשר דקות לאחר שהגיע מוהר אל הכביש, הגיעו חיילים אל המקום, והוא קיבל מהם עזרה ראשונה, ולאחר מכן פונה באמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם.

תמונה

רק לאחר כשעה וחצי הניחו המתנחלים לצעירים ואמבולנסים שהגיעו למקום פינו 12 נפגעים לבתי-חולים ולמרפאות סמוכות. חלקם אותרו רק מאוחר יותר במרחק של כ-500–600 מ' מבתי הקהילה.

לפני התקיפה ובמהלכה ניסו תושבים ופעילים שוב ושוב להזעיק את המשטרה והצבא אך ללא הועיל.

תחקירן בצלם מוחמד רומאנה גבה עדויות מתושבי מר'אייר א-דיר:

א.מ., בן 59 ואב לשמונה, סיפר בעדות שמסר ב-20.5.25 על הקמת המאחז ב-18.5.25:

נולדתי במר'אייר א-דיר ב-1966, לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית. גדלתי בקהילה, ולפני כ-25 שנה התחתנתי. שלוש הבנות שלנו התחתנו ועדיין גרות בקהילה ונשארנו בבית אני, אשתי וחמשת הילדים האחרים שלנו. הבית שלנו נמצא בקצה המזרחי של הקהילה וכולל שבעה אוהלים ודירים – שלושה אוהלי מגורים, מטבח, שירותים וארבעה דירי צאן. יש לי בערך מאה ראשי צאן.

זמן קצר אחרי 7.10.23, מתנחל הקים מאחז רועים ממזרח לאוהלים שלי, במרחק של כ-300 מטר מהם. המתנחל, ששמו דרור, בן בערך 40–45, מסתובב בלבוש אזרחי ונושא נשק. יש לו בערך 200 ראשי צאן. לפני בערך חודשיים הוא פרץ עם דחפור גדול דרך עפר שמובילה מהמאחז שלו עד ליד אוהלים שלי – מרחק של בערך 50 מטרים מהם, ובצמוד לדירים שלי. הגשנו תלונות למשטרה הישראלית ולמתאם הפעולות, והם החרימו את הדחפור – אבל רק יומיים אחרי שדרור סיים את עבודות הפילוס. בדרך כלל הוא מסתובב עם עוד מתנחל בשם אמיר, בן בערך 30–35, שהיה זה שנהג בדחפור. למדתי את שמו מהשיחות שלהם. הוא בהיר עור, בגובה ממוצע, בלי פאות, חובש כיפה ומדבר ערבית שוטפת.

תמונה

ביום ראשון, 18.5.25, בסביבות 7:00 בבוקר, כשישבתי בבית, שמעתי רעש בחוץ. יצאתי לבדוק מה קורה וראיתי את דרור ועוד 10–15 מתנחלים מובילים את הצאן שלהם לתוך אחד הדירים שלי – בשטח של 145 מ"ר. הדיר היה ריק כי שעה לפני לכן הוצאתי את הצאן שלי לרעות בתוך שטח הקהילה. מזל, אחרת המתנחלים היו עלולים לטעון שהצאן שלי שייך להם.

ראיתי את דרור ואת אמיר, שניהם חמושים ברובים ארוכים. שאר המתנחלים לא נשאו נשק – הם פשוט הובילו את הצאן פנימה. ראיתי גם בערך עשרה טנדרים ושני טרקטורונים וגם את רכב הביטחון של ההתנחלויות – רכב כחול עם לוחית רישוי צהובה. איש במדי צבא שאנחנו מכירים כמתנחל יצא מרכב הביטחון. הוא מאבטח ולדעתי הוא אחראי על המאחזים באזור שלנו של דיר דובוואן.

לא יכולנו למנוע מהם להשתלט על דיר הצאן שלי. חששנו כי הם תקפו אותנו בעבר יותר מפעם אחת ובכל פעם שהזעקנו את המשטרה, היא הייתה מגיעה ועוצרת אותנו. זה מה שקרה גם בפברואר 2025, אז תקפו אותנו מתנחלים ושרפו את האוהלים והקהילה. ובעקבות זאת השוטרים והחיילים עצרו קרוב משפחה שלי, איבראהים סחימאן, חמישה מהבנים שלו ובן-דוד שלהם. החזיקו אותם במעצר עשרה ימים והם שוחררו רק אחרי ששילמו הפקדת ערבות בסך 56,000 ש"ח, בתואנה שהם אלו שתקפו את המתנחלים.

בנוסף להשתלטות על הדיר, המתנחלים הקימו במקום אוהל גדול בצורת סככה, עם עמודי ברזל וברזנט, ושמו גם בו צאן. לידו הם הקימו עוד אוהל קטן, שבו הם התיישבו. ראיתי אותם פורקים אוכל, שתייה ומזרונים, מבשלים אוכל ושמים קומקום תה על האש. הם גם חיברו צינור מים מהמאחז של דרור למאחז החדש. כל זה קרה בתוך בערך שעה.

בסביבות 11:00 בבוקר הגיעו עוד בערך 12–15 רכבים עם מתנחלים. חלקם היו מוכרים לנו: מנחי (בן פזי) מהמאחז בוואדי א-סיק – עם עור בהיר וזקן ארוך, זוהר, שפועל באזור המערג'את, ואלישע (ירד) – כולם מהפעילים המרכזיים של המתנחלים. ראיתי אותם לוחצים ידיים לדרור ולאחרים – כאילו באו לברך אותם. הם נשארו בערך חצי שעה ואז עזבו.

התקשרנו למשטרה לפחות ארבע או חמש פעמים משעות הבוקר, ורק בסביבות 14:00 הגיעה ניידת אחת. השוטרים ירדו וישבו לשתות תה עם המתנחלים ליד האוהל החדש. כשניגש אליהם אחד מהפעילים שהיה בקהילה הם אמרו לו שזה לא בסמכותם לטפל בזה, וזה עניין של הצבא. אחר-כך הם עזבו.

פעילים ועורך דין יצרו קשר עם הצבא ודיווחו להם על מה שקורה. עורך הדין חזר אלינו ואמר שהצבא הבטיח להורות למתנחלים לעזוב. בסביבות 15:00 הגיעה רכב צבאי, עצר לרגע ליד האוהל ואז עזב.

תמונה

ההטרדות של המתנחלים נמשכות כל הזמן. ביום הם מסתובבים בין האוהלים שלנו, מנסים להיכנס לתוכם. פעילים מגרשים אותם, אבל זה חוזר על עצמו ארבע-חמש פעמים ביום. בלילה הם נשארים ערים עד שעות מאוחרות, משמיעים מוזיקת "דחיה" בקול רם, ומכוונים על הפנים שלנו פנסים חזקים כשאנחנו מנסים לישון. מאז שהקימו את המאחז בתוך הקהילה שלנו, אני לא עוזב את האוהל שלי – אני מפחד שהם ינצלו את היעדרי כדי לפגוע בנשים ובילדים.

החיים שלנו הפכו לבלתי נסבלים, ונראה שהגרוע עוד לפנינו. המתנחלים עלולים לעשות דברים נוראיים כדי לגרום לנו לעזוב – למשל להתערטל מול נשים וילדים, כמו שקרה במקומות אחרים. הם עלולים גם לתקוף את הקהילה ולגנוב את הצאן – וזה הפחד הכי גדול שלי. אנחנו שומעים כל יום על אירועי גניבה בידי מתנחלים במקומות שונים.

אחד הפעילים סיפר לי שמתנחל בשם יוסי, בן 25–30, שהתווכח איתו, אמר לו: "צריך לגרש את הערבים האלה – לא לירדן, אלא רחוק יותר מירדן."

אבישי מוהר סיפר בעדות שמסר ב-28.5.25:

תמונה

ביום שבת, 24.5.25, בסביבות השעה 14:15, הגעתי לתעד את פינוי קהילת מר'אייר א-דיר הבדואית, ששכנה ממזרח לעיירה דיר דובוואן באזור שממזרח לעיר רמאללה. תושבי הקהילה עזבו אחרי שהמתנחלים הקימו מאחז חדש במרחק של כ-150 מטר ממקום מגוריהם, מה שהפחיד אותם מאוד והוביל את המשפחות לארוז את חפציהן ולעזוב את המקום מחשש לתקיפה.

התחלתי לתעד במצלמה את התושבים שאספו את שארית חפציהם. היו שם בערך 50 בני אדם, בהם ילדים וזקנים. ראיתי בערך שמונה רכבים פרטיים, ו-2–3 משאיות שנועדו להעברת הציוד.

במהלך הצילום הבחנתי בטרקטורון שבו נהג מתנחל שמוכר לי בשם עקיבא, בן כ-18. הוא נסע מהר מאוד בין האוהלים כשהוא מפזר חול ואבק. הוא נסע ככה הלוך ושוב במשך כחצי שעה, מהמאחז החדש לבתי הקהילה וחזרה, בלי שהיו באותו שלב עימותים או חיכוכים עם התושבים.

המצב נמשך ככה עד שבשעה 15:30 הגיעו ארבעה מתנחלים רגלית מהמאחז, בבגדים אזרחיים ופנים גלויות, בלי נשק. הם נראו בני 25-15. הם הסתובבו בצורה מתגרה בין האוהלים וגם נכנסו והתיישבו בתוך אחד האוהלים מול עיניי התושבים. התקשרתי מיד למשטרת ישראל ודיווחתי על מה שקורה, מחשש שיתפתח עימות.

תמונה

כעבור בערך 10–15 דקות הגיע ג'יפ צבאי מכיוון הכביש הראשי (מצפון-מערב למתחם), וממנו ירדו חיייל וחיילת. הם שאלו היכן נמצאים המתנחלים, וכשהם ראו אותם במרחק של כ-30–50 מטרים, החיילים פנו אליהם וביקשו מהם לעזוב את המקום ולחזור למאחז. שמעתי את החיילת אומרת להם: "האנשים פה כבר עוזבים, אין לכם סיבה להיות כאן". המתנחלים נענו להנחיה ועזבו את המקום. הרכב הצבאי נסע בעקבותיהם ונעמד ליד המאחז למשך בערך עשר דקות ואז עזב.

התושבים המשיכו לארוז ולפרק את האוהלים והמבנים. זמן קצר אחרי שהרכב הצבאי עזב, הגיעו שוב ארבעה מתנחלים רגלית מהמאחז – שלושה מהם מהקבוצה הקודמת, והרביעי חדש. הארבעה טיפסו על גג הפח של אחד הצריפים ששימשו כדירי צאן שתושבים פירקו באותו רגע, והתחילו להתגרות בהם ולשאול אותם למה הם מכסים את פניהם, בניסיון ברור לעורר פרובוקציה. בזמן שתיעדתי את זה, אחד המתנחלים בעט בי. מיד לאחר מכן פרץ עימות קצר בין הצעירים למתנחלים, שזרקו אבנים, אבל זה נפסק מהר.

אחר-כך התושבים נסוגו לכיוון מרכז הקהילה והמתנחלים עמדו על גבעה ממערב. שמעתי את המתנחלים מתקשרים בטלפון ומזעיקים אנשים נוספים להגיע למקום, אז התקשרתי שוב למשטרה, והפצרתי בהם להגיע במהירות לפני שיגיעו עוד מתנחלים. תוך פחות מחמש דקות, התחילו להגיע מתנחלים מכל הכיוונים: רגלית מהמאחז, ועוד שלוש מכוניות מלאות במתנחלים שהגיעו ל אזור האוהלים שתיים מכיוון המאחז ואחת מכיוון כביש אלון. כבר היו בשטח הקהילה 20–25 מתנחלים, חלקם רעולי פנים וחלק היו חמושים במקלות. ביניהם היה מתנחל שמוכר לי בשם "דרור", שככל הידוע לי יזם את הקמת המאחז.

כל המתנחלים התחילו להתקדם לכיוון הצעירים. אחד המתנחלים שהפנים שלו היו גלויות דחף צעיר, ובעקבות זאת החלה קטטה פיזית. המתנחל דרור השתתף בעימות, נפגע מאבן בראש ונפל ארצה, ואז מתנחל שנראה קטין, גם הוא בפנים גלויות, לקח את הנשק של דרור וירה באוויר. זה גרם לפאניקה ולבריחה המונית – אנשים ברחו רגלית, אחרים נכנסו לרכבים שלהם ונמלטו צפונה.

המשכתי לתעד את האירוע. בשלב הזה ירד מאחד הרכבים של המתנחלים מתנחל שלבש חולצה לבנה עם רובה ארוך, ומוכר לתושבים כ"אמיר". מיד כשהוא התקרב הוא התחיל לירות לעבר התושבים שברחו. שמעתי מתנחל אחר אומר לו בעברית: "תירה עליהם!"

כשראיתי שני מתנחלים עם פנים גלויות מתקרבים אליי בריצה, ברחתי צפונה בעקבות התושבים. המתנחלים רדפו אחריי וזרקו עליי אבנים. אחת מהן פגעה לי בירך שמאל. הספקתי להוציא את כרטיס הזיכרון מהמצלמה ולהחביא אותו. הם תפסו אותי ולקחו את שתי המצלמות שהחזקתי. ניסיתי לברוח, אבל אחד מהם תפס אותי בצוואר. השני ביקש ממנו לקחת ממני את כל החפצים והוא התחיל לחטט לי בכיסים, לקחו את הטלפון והארנק וכל מה שהיה עליי, וגם את התיק האישי שלי שבו היו מפתח הרכב וכמה חפצים אישיים, אחר-כך נתן לי אגרוף בפנים, ואני המשכתי לברוח.

תמונה

ברחתי צפונה לכיוון ואדי א-סיק. התושבים היו בערך 100–150 מטר לפניי. אחרי כמה דקות, ראיתי את המתנחל עם הבגדים הלבנים והרובה הארוך עומד מדרום לנו ומכוון אליי את הנשק. הוא ירה כמה יריות בכיווני, ושמעתי את הכדורים פוגעים מאחוריי. עצרתי, הרמתי ידיים, צעקתי אליו בעברית שיפסיק. הוא ענה: "בוא אליי." סירבתי והמשכתי ללכת לאט לכיוון התושבים הבורחים, ואז התחלתי לרוץ מחשש שהוא יירה שוב. הוא המשיך לירות לכיוון האנשים, אבל לא פגע באף אחד.

כשהגעתי לקבוצת הבורחים, ראיתי שעוד קבוצות של מתנחלים סוגרות עלינו – מכיוון הכביש הראשי, מוואדי א-סיק ומדרום, בהובלת המתנחל החמוש. התקשרתי שוב למשטרה מטלפון של אחד התושבים, דיווחתי על הירי. בזמן השיחה הירי נמשך — כלומר, השוטרים שמעו את הירי בעצמם. המשכנו לנסות לברוח, אבל לאחר זמן מה הבנו שאין לנו לאן – וקבוצת המתנחלים שבאה מכיוון וואד א-סיק כבר הגיעה אלינו והם החלו לזרוק עלינו אבנים ממצוק מעלינו, ואחד המתנחלים שהתאספו על הכביש הראשי ירה גם הוא לכיוונינו. לא נשארה לנו ברירה, ונאלצנו להכנע ל"אמיר" ולשאר המתנחלים שהיו איתו.

אמיר היה במרחק של 100–120 מטר מדרום לנו. ניגשנו אליו – היינו בערך 7–8 אנשים. כשהגענו שני מתנחלים, עקיבא שנהג בטרקטורון בתחילת האירוע, ואד נוסף שאיני מזהה תפסו אותי והושיבו אותי על הקרקע, במרחק 5–10 מטר מהאחרים. המתנחלים, שאני לא זוכר כמה בדיוק הם היו, הושיבו גם את התושבים על הקרקע והתחילו לחפש עליהם ולקחת את הרכוש שלהם. אותי הם התחילו להכות בכל חלקי הגוף. כעבור כשתי דקות הגיעו עוד חמישה מתנחלים מוואדי א-סיק, חלקם עם מקלות. אחד מהם היכה אותי בראש. חששתי לחיי. הם הכו אותי במקלות, באגרופים ובבעיטות, בעיקר בראש, במשך בערך שתי דקות.

תמונה

הייתי מסוחרר ולא הצלחתי להרים את הראש מהקרקע, ואמרתי להם שאם ימשיכו להכות אותי אני אמות, ואז אחד מהם אמר לי: "לא נהרוג אותך", אבל הורה למתנחל אחר להכות אותי באיבר המין. התהפכתי על הבטן והם ניסו לתפוס אותי ברגליים והכו אותי בגב באכזריות במשך עוד שתי דקות בערך. אחר-כך הם הורו לי ללכת לכיוון הכביש הראשי, שהיה במרחק של בערך 500 מטר מאיתנו. שמעתי את המתנחל עקיבא מדבר בטלפון ואומר: "אני שולח אחד אליך."

בהתחלה לא הצלחתי לעמוד מרוב כאבים, אבל בסופו של דבר קמתי והלכתי לאט עד שהגעתי לכביש הראשי, שם עמדו 10-5 מתנחלים, ביניהם זוהר סבאח, מתנחל מוכר מהאזור. חלקם נשאו רובים. באותו שלב לא ראיתי שם צבא או משטרה, למרות שהתקשרתי אליהם זמן רב לפני כן.

אחד המתנחלים שהיה גלוי פנים, עם רובה, ניגש אליי ואמר שלא יפגעו בי, אבל איים עליי שלא אתעד יותר תקיפות מתנחלים. אחריו ניגש אליי מתנחל מבוגר עם רובה, שלדעתי הוא שומר של אחת ההתנחלויות באזור, ונתן לי את הטלפון שלו. התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה שאני בדרך לבית חולים. ישבתי לצד הכביש וחיכיתי שם.

כעבור בערך עשר דקות הגיעו כוחות צבא. אחר-כך גם ניידת משטרה, וכעבור עוד חמש דקות הגיע אמבולנס ישראלי שפינה אותי לבית החולים הדסה עין כרם, שם התברר שנחבלתי קשות בכל חלקי הגוף.

מוסטפא מליחאת, בן 38 ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר ב-26.5.25:

אחרי שב-18.5.25 עשרות מתנחלים הקימו מאחז ליד הבתים שלנו, התכנסנו כל משפחות הקהילה, וכולנו החלטנו לעזוב את המקום בהדרגה, מחשש שיקרה לנו מה שקרה לקהילות ואדי א-סיק, עין סאמיה ואחרות.

תמונה

למחרת התחלנו לחפש מקום חלופי שיתאים לאורח החיים שלנו. חלק מהמשפחות הצליחו למצוא שטחים להעביר אליהם את הצאן, וחלק לא. המשפחות התחילו לאסוף את החפצים שלהן לקראת העזיבה. ביום רביעי, 21.5.25, בערך בשעה 15:00, כשהיינו עסוקים בפירוק האוהלים והציוד, הגיעו כמה מתנחלים והסתובבו בין הבתים ברכבים. הגיעו עוד ועוד רכבים וחמישה מתנחלים, בהובלת המתנחל הקיצוני נריה בן פזי, חסמו את הדרך היחידה שמחברת בין הקהילה לכביש הראשי, כדי למנוע מאיתנו להוציא צאן וחפצים. אחרי כמה שעות, ולחץ מלשכת התיאום הפלסטינית, הגיעה ניידת משטרה ישראלית והרחיקה שניים מהמתנחלים שעמדו בכניסה לקהילה.

תמונה

הבנו שהם מתכננים משהו. באותו ערב, אני, אבא שלי והאחים שלי העברנו 300 ראשי צאן, בבעלות משותפת שלנו, לאזור התעשייה בביתוניא, ליד בית הקברות של רמאללה. משפחות אחרות העבירו את העדרים שלהן לכפרים רמון, א-טייבה וג'בע. למחרת, בלילה של יום חמישי, התחלנו להעביר גם את הנשים והילדים – מתוך הנחה שהתקפה ממשמשת ובאה. חלק מאיתנו ליוו את הנשים והילדים החוצה, והיתר נשארו בקהילה לשמור על מה שנותר. נשאר בה עדיין הרבה רכוש חיוני: בגדים, מזון לבעלי החיים, אוהלים, גנרטורים וציוד בסיסי אחר.

בימים שישי ושבת המשכנו להעביר את מה שנותר. ביום שבת, 24.5.25, בערך ב-14:30, היו בקהילה בין 40 ל-45 אנשים, כולל מעט ילדים. היו גם אנשים שהם לא תושבי הקהילה, שהגיעו כדי לעזור לנו לפרק את הדברים. פתאום הגיע מתנחל רכוב על טרקטורון ונסע הלוך ושוב במהירות בין האוהלים והצריפים, בניסיון להרתיע ולהתגרות.

בערך ב-15:00, הגיעו לאוהלים ברגל ארבעה מתנחלים, בפנים גלויות ובלי נשק, ונכנסו לאוהלים בזמן שפירקנו אותם. הם לא עשו כלום באותו רגע. כעבור 20 דקות, הגיע רכב צבאי והחיילים דיברו עם המתנחלים, ואז ליוו אותם בחזרה לאוהל החדש שהם הציבו ממזרח לקהילה. הרכב הצבאי עצר שם לזמן קצר – ואז עזב.

תמונה

מיד לאחר שהרכב הצבאי עזב, ארבעת המתנחלים חזרו ברגל, לא חמושים. הם הלכו ישר לאחד מהדירים שהיו בתהליך פירוק, טיפסו עליו, וניסו להפריע לעובדים ולעשות פרובוקציה. אחד מהם תקף את הפעיל הישראלי אבישי, שתיעד את מה שקורה. זה גרר עימות קצר, שכלל יידוי אבנים הדדי. כולנו ניסינו להימנע מהסלמה – רצינו רק לאסוף את הציוד וללכת.

כעבור פחות מחמש דקות, הגיעו שני רכבים נוספים עם מתנחלים מכיוון הכביש הראשי ממערב, ועוד מתנחלים התחילו להגיע רגלית מהמאחז החדש, ממזרח. רובם היו רעולי פנים ונשאו אלות. זיהינו ביניהם את המתנחלים דרור, שהקים את "רוח הארץ", ואמיר – שמדבר ערבית שוטפת. כבר היו בקהילה בערך 25–30 מתנחלים. התחלנו לסגת כדי להימנע מעימות, אבל הם התקרבו אלינו. אחד מהם התעמת פיזית עם תושב צעיר – וזה הצית עימות. ראיתי את דרור נופל – אולי הוא נפצע – ומתנחל אחר לקח ממנו את האקדח וירה באוויר. אנשים התחילו לברוח מהקהילה.

המתנחלים רדפו אחרינו והשליכו עלינו אבנים. ברחתי רגלית עם עוד בערך 14 מאיתנו צפונה, לכיוון ואדי א-סיק. הדרך הייתה קשה, ואי אפשר היה לרוץ מהר. היינו חסומים מארבעה כיוונים: מצפון היה המאחז בוואדי א-סיק, מדרום רדפו אחרינו, ממזרח יש שטח טרשי בלתי עביר, וממערב הם התקדמו לעברנו מכיוון הכביש.

תמונה

המתנחל אמיר צעק בערבית: "עצרו – יהיה בסדר". הוא עמד מדרום לנו, במרחק של בערך 150 מטר, עם רובה. החלטנו להתקדם אליו. כשהגענו למרחק של 20 מטר ממנו, הוא נעלם. במקומו הופיעו מתנחלים אחרים, כפו עלינו לכרוע על הברכיים והתחילו לעשות עלינו חיפוש. היינו שבעה או שמונה אנשים, כולל אבא שלי, איבראהים, בן 60, בן דוד שלי עומר, בן 14, בן דוד נוסף שלי איַהם, בן 12, ועוד שני מתנדבים.

הם לקחו מאיתנו את הטלפונים, וכל דבר שהיה בכיסים שלנו, גם את הכאפיות והעגאלים. לקחו לי מהכיס 15,000 ש"ח, ולאבא שלי 2,000 ש"ח. אחר-כך הם התחילו להכות אותנו – באלות, באבנים, בידיים וברגליים. אחד מהם זיהה את עומאר, האשים אותו שהוא מצלם בשביל בצלם והכה אותו בראש עם אלה. הפנים שלו התכסו בדם. ראיתי איך הם מכים את אבישי – חשבתי לרגע שהם הרגו אותו.

אחר-כך הוליכו אותנו בערך 100–150 מטר לאזור מוסתר, ושם ראינו את מג'ד כעאבנה (35), שוכב על האדמה, מגואל בדם. היו שם כבר 10–12 מתנחלים, חלקם רעולי פנים. שוב הושיבו אותנו על האדמה. אחד מהם קרא לי, לאבא שלי ולאחי באסל – שהיה בכלל בביתוניא. שלושה מתנחלים לקחו אותנו הצידה. כשעמדנו מולם, שניים מהם תפסו אותנו מאחור, והשלישי – רעול פנים – אמר לנו שאנחנו עומדים להיות מוצאים להורג, ודרש שנגיד את מילותינו האחרונות. אני ואבא שלי התחלנו לומר את השהאדה. זה שיגע את המתנחל – והוא קרא לאחרים, שהתחילו להכות אותנו שוב מכות קשות.

פתאום ראיתי רחפן. כשהמתנחלים ראו אותו, הם התחילו להתלחש ולהתארגן. הם דחפו אותנו פנימה לתוך מערה קטנה ועזבו.

כעבור שתי דקות שמעתי קולות – אלה היו בני דודים שלי. הבנתי שהצבא הגיע. שני חיילים מצאו אותנו, נתנו לנו מים ועזרו לאבא שלי ללכת. הגענו לכביש הראשי – במרחק של בערך 600 מטרים מהמערה. שם עמד אמיר, המתנחל. אבא שלי אמר לחיילים שהוא זה ששכנע אותנו להיכנע. במקום חיכו שתי ניידות טיפול נמרץ. פינו אותי, את אבא שלי ואת עומאר למרפאה בכפר סילואד, ומשם לבית החולים ברמאללה. טיפלו בנו. היו לי חבלות קשות בכל הגוף, בעיקר בראש.

לא הגשתי תלונה – כי יש לנו ניסיון מר. בכל פעם שמתנחלים תוקפים אותנו, אנחנו מתלוננים – ואין לזה שום תוצאה.

כרגע עברנו לגור בביתוניא, ליד בית הקברות של רמאללה, על אדמה של מישהו שאנחנו מכירים. אבל המצב קשה מאוד: אין פה מים, אין חשמל, אין שירותים – שום דבר. הפחד הכי גדול שלי כרגע הוא על הילדים שלי והעתיד הלא נודע שמחכה להם.

תמונה

עומר מליחאת, בן 14, סיפר בעדות שמסר ב-25.5.25:

תמונה

חלק מאתינו הצליחו להימלט ברכב דרך הכביש הראשי, אבל קבוצה של 12–15 אנשים, כולל אותי, נאלצה לברוח רגלית. התפצלנו לקבוצות קטנות – חלק ברחו לכיוון אזור המוערג'את. אני, בן דוד שלי אייַהם, בן 12, בן דוד שלי מוסטפא, בן 38 ודוד שלי אִיבראהִים, בן 60, ניסינו לברוח לרכב של דוד שלי, אבל לא הצלחנו כי המתנחלים היו קרובים אליו יותר מאיתנו.

המתנחלים רדפו אחרינו ויידו עלינו אבנים. מדי פעם שמעתי גם ירי. השטח היה קשה – סלעי, טרשי – והם הקיפו אותנו: מולנו מהכיוון של ואדי א-סיק, מצד שמאל מכיוון הכביש הראשי, ומאחורינו מהכיוון של הקהילה. נלכדנו. המתנחל אמיר, שהיה חמוש ברובה, עמד עם בערך עשרה מתנחלים נוספים וצעק בערבית: "תעצרו, אף אחד לא יתקרב אליכם."

החלטנו ללכת לעברו. כשהתקרבנו למרחק של בערך 30 מטרים ממנו, המתנחלים תקפו אותנו שוב – עם אבנים ואלות. הם הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים, בתוך קוצים, והתחילו לחפש עלינו חפצים. לקחו לנו את הטלפונים ואת כל מה שהיה בכיסים. אחד המתנחלים, רעול פנים עם מקל ביד, זיהה אותי. אמר: "אתה עומר, אתה עובד עם בצלם, אני רואה אותך כל הזמן מצלם". הוא שבר לי את הטלפון, לקח את המצלמה שלי, שלף ממנה את כרטיס הזיכרון – ושבר גם אותו.

אחר-כך הוליכו אותנו כמה מטרים הלאה. שם ראיתי שני אנשים שוכבים על הקרקע – אחד מהם היה בן דודה שלי, אוסאמה (35), והשני בעל רכב סיוע שהגיע לעזור לנו בהובלה. שניהם היו מגואלים בדם. הושיבו אותנו לידם והחלו להכות אותנו שוב. ראיתי מתנחל מכה את הדוד שלי איבראהים עם אבן גדולה בגב. אחר-כך היכו אותי בראש במקל – דם פרץ מהראש שלי וכיסה את הפנים שלי ואת הבגדים שלי. נפלתי על הקרקע.

ההתקפה נמשכה בערך 5–7 דקות ואז הגיע מתנחל ובדק מי אנחנו לפי שמות. הוא זיהה את דוד שלי איבראהים ואת בן דוד שלי מוסטפא ושלושה מתנחלים לקחו אותם לאזור אחר, במרחק של 30–35 מטרים מאתינו. בערך עשרה מתנחלים אחרים נשארו לידנו והמשיכו להכות אותנו בידיים, באלות, באבני ולבעוט בנו.

כעבור בערך עשר דקות, המתנחלים הבחינו ברחפן עם מצלמה ומיד הכניסו את דוד שלי ובן דוד שלי לתוך מערה ועזבו את המקום לכיוון המאחז מדרום.

בערך חמש דקות אחר-כך הגיעו חיילים ישראלים. הצבענו בפניהם על מיקום המערה, ושני חיילים הלכו לשם. חייל נוסף נשאר לידנו, נתן לי מים וחבש את הראש שלי בתחבושת. אחר-כך הם ליוו אותנו לכביש הראשי. משם פינו אותי באמבולנס פלסטיני – יחד עם דוד שלי ובן דוד שלי – למרפאה בסילוואד ומשם לבית החולים הממשלתי ברמאללה.