ברדלה, בקעת הירדן: בעימות שהתפתח לאחר שמתנחלים ניסו לגרש חקלאים משדותיהם, ירו חיילים ומתנחל בתושבים נמלטים ופצעו חמישה. לאחר מכן שרפו המתנחלים מתחם מגורים ודירי צאן

ביום רביעי, 23.4.25, בשעות הערב, הגיעו חקלאים מהכפר ברדלה לשדותיהם שבאזור החקלאי מישור קאעון, מצפון לכפר, כדי להשקות ולטפח את יבוליהם. בסביבות 22:00 הגיעו למקום ארבעה מתנחלים, לפחות אחד מהם חמוש ברובה, וניסו לגרש את החקלאים מהשדות. במקום התפתח עימות והחקלאים הזעיקו תושבים רבים מברדלה לאזור. גם המתנחלים הזעיקו מתנחלים נוספים, שהגיעו לאזור מלווים בחיילים.

בסביבות השעה 23:00, ירו החיילים ולפחות אחד המתנחלים לעבר החקלאים והתושבים, שניסו לברוח בחזרה לכפר ברגל ובמכוניות, ופצעו חמישה מהם: שלושה נפגעו מקליעים ברגליהם ושניים נפגעו מרסיסים. הפצועים פונו למרפאה בעיירה הסמוכה עין אל־בידא ומשם לבתי חולים בטובאס, יריחו, ג'נין ורמאללה. שניים מהם אושפזו למשך למעלה משבוע.

באותו לילה, לקראת חצות, הגיעו חיילים למתחם המגורים של אחמד ג'האלין (53), בנו, עלאא (25) ומשפחותיהם, החיים מזה כמה שנים בשוליו הדרומיים של מישור קאעון, במרחק של כ-200 מטרים מצפון לברדלה. בני המשפחה נמלטו זמן קצר קודם לכן לבתי שכנים מחשש מתקיפת מתנחלים, וצפו במתרחש ממרחק של כ-500 מטרים. החיילים התפרצו למתחם, ערכו חיפושים בבית, באוהלים ובדירים, פתחו את שערי הדירים כדי לאפשר לצאן לברוח והשחיתו רכוש. כשהגיעו החיילים לחלקו האחורי של המתחם, הם הבחינו בבני המשפחה שצפו בהם מרחוק, רדפו אחריהם, ועצרו את מוחמד ג'האלין, בן 16, ולקחו אותו לאחד הבסיסים באזור; הוא שוחרר למחרת בלי שהוסברה לו סיבת המעצר. לאחר מכן התרחקו החיילים לכיוון הכפר ברדלה.

תמונה

כמה רגעים לאחר שהחיילים עזבו, ראו בני המשפחה לפחות שני מתנחלים מגיעים למתחם בטרקטורון. המתנחלים פלשו גם הם לתוך המתחם, הציתו אוהלים, מבני המגורים ודירים על הצאן שעדיין היה בהם. בני המשפחה הזעיקו רכב כיבוי אש מתחנת הכיבוי בברדלה, אבל החיילים והמתנחלים חסמו תחילה את דרכו והם נאלצו לצפות מרחוק באש הורגת את הצאן ומכלה את רכושם. כל מבני המגורים נשרפו ותכולתם הושמדה כליל, לרבות רהיטים, מסמכים רשמיים, תכשיטים, כסף, כלי מטבח, תרופות ותמונות משפחתיות. דירי הצאן נשרפו גם הם וכ-50 ראשי צאן שנפגעו בשריפה מתו באותו לילה ובימים שלאחר-מכן. המתנחלים שרפו גם שני מכלי מים, בנפח של קוב וחצי כל אחד, ואת כל אספקת המזון של הצאן.

תמונה

למחרת, יום חמישי, 24.4.25, בסביבות 15:30, הגיע לברדלה שי אייגנר, "רכז מחלקת קרקעות צפון" במועצה האזורית "ערבות הירדן", בליווי שוטר ודחפור, שחסם בסלעים את הדרך החקלאית מהכפר למישור קאעון. כעת נאלצים החקלאים לנסוע יותר משבעה קילומטרים בדרכים משובשות כדי להגיע לאדמותיהם.

בית משפחת ג'האלין, ששרפו המתנחלים, הוקם מחדש באותה נקודה בעזרת תרומות.

תחקירן בצלם, עארף דראר'מה, גבה עדויות מתושבי הכפר ברדלה:

סולימאן סוואפטה, בן 35, סיפר בעדות שנתן ב-19.8.25 על פציעתו מירי בזמן שניסה לברוח בכיוון הכפר:

אני גר בכפר ברדלה ועובד בחקלאות הרבה שנים, באזור מישור קאעון ובאדמות שלידו. אני וחקלאים אחרים מגדלים שם ירקות מכל הסוגים. ביום רביעי, 23.4.25, אחרי הצהריים, הלכתי לחלקה שלי יחד עם עוד חקלאים כדי לטפל בשדות ולפתוח את ההשקיה. המים מחולקים לפי תור – כל פעם חקלאי אחר משקה למשך כמה שעות. הגיעו איתי עוד חקלאים שרצו להשקות ואחרים שרצו להגן על השדות שלהם בגלל שהמתנחל שהקים מאחז מצפון-מערב לברדלה לפני בערך שמונה חודשים מכניס את הפרות שלו לשדות ומשחית גידולים.

בסביבות 22:00 שמעתי פתאום חקלאים צועקים שהגיעו ארבעה מתנחלים שמנסים לגרש אותם מהשדות ושאחד מהם חמוש. אחר כך שמעתי חקלאים צועקים שהמתנחלים תוקפים אותם, וראיתי שאנשים בורחים לכיוון הכפר. פתאום התחיל ירי כבד. גם אני רצתי מהר עם החקלאים האחרים, וברחנו לכיוון הכפר. הירי עלינו הלך והתחזק. 

תוך כדי ריצה נפצעתי מירי ברגל ימין, ליד לברך. נפלתי על האדמה וצעקתי לאנשים שנפצעתי. אחד מהם סחב אותי לרכב שעבר שם, והביאו אותי לברדלה. משם פינו אותי לבית החולים ביריחו, ומשם לרמאללה להמשך טיפול. הייתי מאושפז במשך יותר משבוע, סבלתי מכאבים קשים והייתי מושבת במשך חודשים בגלל הפציעה.

אני לא יודע מי ירה – הצבא או המתנחלים – אני חושב שכולם ירו לעבר האנשים. היו עוד חקלאים ואנשים מהכפר שנפצעו. הצבא בא לתמוך בתקיפות של המתנחלים. אני חושב שהמתנחלים לא יעזבו את החקלאים במישור קאעון, הם נחושים לגרש משם את החקלאים ולמנוע מהם לעבד את אדמותיהם.

מוחמד סוואפטה, בן 32 ואב לאחד, סיפר בעדויות שמסר ב-26.4.25 וב-19.8.25 על פציעתו כשברח לכיוון הכפר:

ביום רביעי, 23.4.25, בערב, הייתי בבית שלי בברדלה, ושמעתי אנשים מדברים מחוץ לבית ואומרים שמתנחלים הגיעו לאזור קאעון, ושהם תוקפים שם חקלאים. יצאתי לשם ברכב עם עוד הרבה תושבים מהכפר.

כשהגענו ראיתי שם המון אנשים, אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק קורה. החקלאים אמרו שגידולים שלהם נהרסו, אחרים אמרו שיש שם גם מתנחלים וגם חיילים ושהמתנחלים תקפו מישהו. זמן קצר אחר-כך שמעתי ירי כבד וצעקות. ראיתי אנשים רצים וקוראים לאחרים לברוח לכיוון הכפר. נכנסתי עם אחרים לרכב, ונסענו חזרה לכיוון ברדלה. הירי נמשך.

אחרי שהתקדמנו קצת ירו עלינו והרגשתי שמשהו פוגע לי בגב. התחלתי לדמם. נאדי סוואפטה, בן 39, שהיה איתי ברכב, גם נפצע ומחמוד סוואפטה, בן 41, שעמד על הדופן של הרכב תוך כדי נסיעה, נפגע ברגל.

המשכנו לנסוע והגענו לברדלה, ומשם פינו אותנו באמבולנס לבית החולים הטורקי בטובאס. היינו צריכים לעשות סיבוב גדול דרך מחסום חמרה, כי מחסום תיאסיר היה סגור. כשהגענו לבית החולים התברר שאני ונאדי נפצענו מרסיסים, ומחמוד נפגע מקליע. הפציעה שלי הייתה קלה יחסית אז טפלו בי ושחררו אותי, אבל פצועים אחרים אושפזו.

המתנחלים עוינים אותנו ורוצים להרוג אותנו ולגרש אותנו מהאדמות שלנו, יש שלנו מסמכי טאבו רשמיים עליהן. כולם חוששים ממה שיהיה פה. אני והמשפחה שלי מפחדים להתקרב לאזור, כי המתנחלים מסתובבים שם כל הזמן, והצבא מגן עליהם. הם עושים מה שהם רוצים ואף אחד לא אומר להם כלום.

עלאא ג'האלין, בן 25 ואב לילד, סיפר בעדות שמסר ב-19.8.25 על שריפת מתחם המגורים של משפחתו:

אני גר עם המשפחה שלי ועם המשפחה של אבא שלי ליד אזור שנקרא מישור קאעון, מצפון לברדלה, ואנחנו מגדלים צאן לפרנסתנו. לפני בערך שמונה חודשים הגיע מתנחל והקים מאחז ממערב לבית שלנו. המתנחל הביא עדר פרות, ומאז הוא רועה את העדר שלו בכל מקום, כולל באדמות שמשמשות לנו למרעה ובשדות הסמוכים. הצבא התעמר בנו כמה פעמים, החרים לנו טרקטור, ואסר עלינו לרעות את הצאן ברוב האזורים. החיים שלנו הפכו קשים מאוד. המתנחלים עושים הכול כדי לגרש אותנו, והצבא עוזר להם. 

ביום רביעי, 23.4.25, לקראת חצות, היינו כולנו בבית חוץ מאבא שלי. שמעתי וראיתי שתושבים מברדלה נמצאים מצפון למתחם המגורים שלנו ובשדות הסמוכים, וראיתי גם כמה אנשים קרוב לאוהלים שלנו. ואז שמעתי צעקות ויריות, והאנשים שראיתי התחילו לרוץ דרומה, לכיוון ברדלה. אבא שלי בדיוק התקשר אליי כי שמע שיש מתנחלים וצבא באזור קאעון, וכשסיפרתי לו מה קורה הוא ביקש שנצא כולנו מהבית ונעבור לשכנים. ברחנו כל המשפחה מהבית בלי לקחת איתנו כלום, ורצנו 500-600 מטר לכיוון השכנים.

תמונה

מהמקום שבו היינו ראיתי חיילים מופיעים פתאום ליד האוהלים שלנו, והתושבים שעדיין היו שם באזור ברחו. החיילים נכנסו למתחם המגורים שלנו, לתוך האוהלים והדירים, פתחו את הדלתות, ערכו חיפושים והרסו רכוש. כשהם היו מאחורי האוהלים הם ראו אותנו והתחילו לרדוף אחרינו. אני והמשפחה שלי הצלחנו להתחבא, אבל החיילים תפסו את אחי מוחמד, בן 16, ועצרו אותו.

אחר-כך החיילים עזבו אותנו והמשיכו לרדוף אחרי תושבים מברדלה עד קרוב לשולי הכפר. אז ראיתי טרקטורון מתקרב לבית שלנו, עם לפחות שני אנשים. הם רצו והציתו את מבני המגורים, הדירים והמזון של הצאן, והאש התפשטה.

הודעתי לאנשים שמתנחלים הציתו את האוהלים, והם התקשרו לקישור הפלסטיני כדי לבקש שרכב כיבוי האש מתחנת הכיבוי בברדלה יגיע. בהתחלה החיילים והמתנחלים מנעו מרכב הכיבוי להגיע, ואחרי כמה זמן הצבא התיר לרכב הכיבוי וגם לאמבולנס מעין אל־בידא להתקרב. הלכתי איתם לכיוון בית המשפחה.

האש בערה בכל. חלק מהצאן היה מחוץ לדירים (כנראה החיילים פתחו חלק מהשערים שלהם), אבל הרבה נלכדו בפנים. הדירים היו עשויים מבדי יוטה ומניילונים, והאש גרמה להם לקרוס על הצאן. בהתחלה הערכנו שבערך 20 מתו ועוד כמה עשרות נפצעו מהאש, אבל בימים שלאחר מכן התברר שבערך 50 ראשי צאן מתו מהשריפה. חלק מהעיזים ההרות גם הפילו את העוברים שלהן. כל המזון של הצאן נשרף. 

גם הבית שלנו נשרף עם כל החפצים שלנו. ברחנו רק עם הבגדים שהיו עלינו, שום דבר נוסף. נשרפו מסמכים רשמיים, תכשיטים מזהב, מעט כסף, וכל הזיכרונות שלנו, כולל תמונות החתונות ותמונות הסבים ששמרנו. נשרפו חפצי הילדים, תרופות במקררים ומחוצה להם, וכל כלי המטבח נמסו מחום האש. לא נשארו לנו מזרון אחד או שמיכה לישון עליהם, כלום. אפילו מכלי המים נשרפו, ולא נותרה טיפת מים אחת במתחם.

אחמד ג'האלין, בן 53 ואב לארבעה, הוסיף לדברים שסיפר בנו עלאא, בעדות שנתן ב-26.4.25:

אנחנו חיים בפחד תמידי. אין לנו שום הגנה מפני המתנחלים, שפועלים באלימות ובתמיכת הצבא. החיילים יודעים טוב מאוד שהמתנחלים תוקפים את התושבים, אבל הם עוצרים את התושבים, ועל המתנחלים הם שומרים ונותנים להם לעשות מה שהם רוצים. גם באותו לילה הם פעלו ככה – המתנחלים שרפו לנו את כל מה שהיה לנו, אבל הצבא רדף דווקא אחרי התושבים, והחיילים עצרו את בני, מוחמד, בן 16, למשך יום שלם.

תמונה

המתנחלים לא הותירו לי דבר. לא רהיטים, לא בית, לא אוהלים. אבל אני אחזור ואבנה את הבית שלי מחדש. התושבים כאן נדיבים, ואני אשוב להתגורר במקום למרות החשש שהמתנחלים יתקפו אותנו שוב. לאורך השנים סבלנו רבות מהכיבוש, ואנחנו ממשיכים לסבול גם כיום. המתנחלים מנסים לחסום בפנינו כל אפשרות לחיים תקינים, אבל אנחנו נחושים להמשיך. אין לנו דרך אחרת.