ביום שני, 11.8.25, בסביבות 6:00, הגיעו בני משפחת מר'ת'ה, תושבי העיר חלחול, לבצור ענבים בחלקה שהם חוכרים ומעבדים כבר עשור, שבמרחק של כ-200 מטרים ממנה הוקמה בשנת 1984 ההתנחלות כרמי צור. הגפנים הן מקור פרנסה מרכזי עבור המשפחה.
בסביבות 7:30, הגיע מתנחל עם עדר צאן לרעות בשטח סמוך, צילם את בני המשפחה והזעיק מתנחלים נוספים. דקות ספורות לאחר מכן, הגיע למקום מתנחל נוסף, שאיים על בני המשפחה בתרסיס פלפל, הורה להם בצעקות לעזוב את המקום, דחף את אם המשפחה וטען שהשטח והגפנים שייכים למתנחלים. כעבור זמן קצר, הצטרפו אליו כ-10 מתנחלים נוספים, שרדפו אחרי בני המשפחה, בעת שאלה עברו עם עגלה רתומה לפרד בכרם והעמיסו עליה ארגזי ענבים שנבצרו, כדי לעזוב את המקום. המתנחלים ניסו להפיל את הארגזים מהעגלה והצליחו להפיל לפחות אחד מהם.
אחד המתנחלים דחף את קוסאי מר'ת'ה בן ה-12, הפיל אותו ארצה, חטף ממנו ארגז שסחב, ונתן לצאנו לאכול את הענבים. מתנחלים נוספים תקפו את בני המשפחה מילולית ופיזית, מנעו מהם להעביר את הארגזים דרך שער ברזל סמוך, הפילו על הקרקע כעשרה ארגזים והצאן שלהם אכל והשחית את הענבים.
בינתיים, הגיעו למקום כשבעה חיילים מכיוון כרמי צור, איימו על בני המשפחה בנשקיהם, עכבו אותם במקום במשך כחמש שעות תחת השמש הקופחת וסירבו לתת להם מים לשתייה. המתנחלים נותרו במקום והמשיכו לקלל את בני המשפחה. שוטר שהגיע למקום, גבה עדות מהמתנחלים בלבד, סירב להקשיב לבני המשפחה והציע להם להגיש תלונה בתחנת המשטרה. כאשר שוחררו בני המשפחה, הענבים שהצליחו לבצור ולפנות מהשטח קודם לכן כבר ניזוקו מחום השמש, והם נאלצו למכור אותם לסוחרים במחיר נמוך מאוד.
מייסרה מר'ת'ה, בת 48, אם לשישה, תושבת חלחול, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-1.9.25:
אני גרה באזור עין איוב בעיר חלחול, יחד עם בעלי בילאל (בן 52), בניי אחמד (בן 30) וג'מיל (בן 28) ואשתו של אחמד, מייס (בת 25). אני עקרת בית וגם עובדת עם בעלי בחקלאות, בעיקר בעונת הבציר.
לפני בערך עשר שנים, בעלי חכר אדמה בשטח של 20 דונם עם מטעי אגסים וכרמים, שבמרחק של כ-200 מטר ממנה הוקמה ההתנחלות כרמי צור. מדי עונה אנחנו מוכרים עלי גפן ביותר מ־10,000 ש"ח, ואחר-כך בוצרים יותר מ-10 טון ענבים, חלקם למכירה בשווקים ומחלקם אנחנו מייצרים בערך 400 ק״ג של מַלְבָּן [ממתק מסורתי דמוי לֶדֶר שמכינים ממיץ ענבים מרוכז ומקמח או עמילן]. זה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה, ואנחנו מחכים כל שנה בקוצר רוח לעונת הבציר.
אחרי ה-7.10.23, המתנחלים התחילו למנוע מאיתנו את הגישה לשטח, השחיתו את הסככות שהיו בו והביאו את העדרים שלהם לרעות בין הגפנים. בשנה שעברה לא הצלחנו לבצור פה כי מתנחלים גירשו אותנו בחסות הצבא. בתחילת העונה הנוכחית, בזמן איסוף עלי הגפן, הצבא עיכב את הבנים שלי אחמד וג'מיל בקרקע למשך שש שעות בערך ואז שחרר אותם, ואחרי זה לא העזנו לחזור לאדמה במשך כמה זמן. אבל כשהענבים הבשילו החלטנו לנסות להגיע לשטח ולבצור אותם לפני שיהיה מאוחר מדי וכל היבול יירקב.
ביום שני, 11.8.25, שכרנו עגלה רתומה לפרד כדי להוביל את היבול, והלכנו לשטח: אני, בעלי בילאל, בניי אחמד וג'מיל, כלתי מייס, מנאל, אחותו של בעלי (בת 47), גיסתי רובא (בת 37) ובנה קוסאי (בן 12). הגענו למקום בסביבות 6:00 בבוקר, והתחלנו לבצור את הענבים. מילאנו 47 ארגזים, ואחמד העמיס את המשלוח הראשון על העגלה והוביל אותו למשאית שהשארנו ליד הכביש. כשהוא חזר להעמיס את שאר הארגזים, בסביבות 7:30, ראינו מתנחל רועה את העדר שלו באדמה סמוכה ומצלם אותנו בטלפון הנייד שלו. המתנחל עשה שיחת טלפון, וידענו שהצרות עומדות להגיע.
כעבור כמה דקות, הגיע עוד מתנחל, שהחזיק תרסיס פלפל. הוא התחיל לנופף בו מולנו, לצעוק, ולצוות עלינו לעזוב את האדמה ולהשאיר את הענבים, בטענה שהכל שייך להם. המתנחל דחף אותי בחוזקה, ואני דחפתי אותו בחזרה. הוא כעס וציווה עלינו לא לזוז עד שיגיע הצבא, שהוא הזמין לטענתו.
בינתיים אחמד התחיל להעמיס על העגלה, והמתנחל ניסה ללא הצלחה למנוע ממנו להמשיך. כעבור זמן קצר, הגיעו בערך עשרה מתנחלים נוספים, שנראו לי בני 30-25. המשכנו להעמיס ארגזים על העגלה, ואז אחמד הוביל אותה ואנחנו צעדנו סביבה ואחריה. המתנחלים רדפו אחרינו וניסו לזרוק את הארגזים מהעגלה, ואחד המתנחלים דחף והפיל לקרקע את קוסאי, שהוא רק ילד, ואז לקח ממנו את הארגז שסחב והאכיל את הצאן בענבים.
המתנחלים רדפו אחרינו עד שהגענו לאזור "אל־חוואוור", שסגור בשער ברזל שהמתנחלים שמו אחרי ה-7.10.23. כשניסינו להעביר דרך השער את הארגזים, הם תקפו אותנו, מנעו זאת והפילו כמה ארגזים שהתפזרו על הקרקע והעדר דרך על הענבים ואכל אותם. כשניסיתי למנוע זאת אחד המתנחלים הכה אותי כמה מכות.
כעבור זמן קצר, הגיעו כ-7 חיילים, כיוונו לעברנו את נשקיהם והחזיקו אותנו במקום בערך 5 שעות תחת השמש הקופחת, בלי לתת לנו מים למרות שביקשנו. המתנחלים נשארו וקיללו אותנו באופן גזעני ביותר. בהמשך הגיעה ניידת משטרה ישראלית, והשוטר דיבר עם המתנחלים, וכשניסינו להסביר לשוטר מה קרה, הוא הציע לנו ללכת להגיש תלונה בתחנת משטרה. בילאל ביקש מהשוטר רשות לצלם את הענבים שנזרקו על האדמה לצורך התלונה והשוטר אישר. אחד החיילים רצה למנוע ממנו לצלם בכל זאת, אבל הוא הצליח לצלם בסוף.
אחרי ששוחררנו, הענבים שהצלחנו להעביר קודם בשער כבר היו יותר מדי זמן בשמש והתחילו להירקב, ונאלצנו למכור אותם במחיר נמוך מאוד לסוחרים. מאז לא חזרנו לשטח. אם לא נצליח לבצור את שאר הענבים ולקטוף את האגסים השנה, צפוי לנו הפסד כספי כבד מאוד שיפגע קשות בפרנסה שלנו, ולא נוכל לשלם אפילו את דמי החכירה על האדמה.