אל-ח'דר, מחוז בית לחם: ישראל מונעת כבר שנתיים את גישת התושבים לאדמותיהם החקלאיות, דבר הגורם להרס ענף גידול הענבים ולפגיעה כלכלית ותרבותית קשה

ענבים הם ענף גידול חקלאי מרכזי וחשוב בגדה המערבית, וענף הגידול העיקרי של תושבי העיירה אל-ח'דר, השוכנת ממערב לבית לחם. אדמות העיירה השתרעו בעבר על-פני כ-20,000 דונם, אך על כ-4,000 דונם מהן הקימה ישראל שלוש התנחלויות, אלעזר, אפרת ונווה דניאל, וחמישה מאחזים, גבעת הדגן, דרך האבות, שדה בועז, גבעת התמר וחוות עדן, כולם לפני 7 באוקטובר 2023.

תמונה

בשנים 2006-2005, הקימה ישראל את גדר ההפרדה שחוצצת בין העיירה אל-ח'דר לאדמותיה החקלאיות שממערב. כדי להגיע לאדמותיהם, נאלצו התושבים לעבור במעברים תת-קרקעיים שישראל בנתה מתחת לכביש 60. באוקטובר 2023, סגרה ישראל שניים משלושת המעברים והם נותרו סגורים עד היום. במעבר השלישי, הוצבו קוביות בטון אך ניתן לעקוף אותן ברגל.

בכ-7,000 דונם מהאדמות שנותרו לרשות העיירה נטועים כרמים, ועד 2023 עמד היבול על כ-6,000 טון ענבים בשנה. גידול הענבים אינו רק מקור הכנסה מרכזי של תושבי העיירה, אלא גם חלק מהתרבות המקומית ומהמורשת החקלאית שעוברות מדור לדור. הענבים של המגדלים מהעיירה נחשבים מהמשובחים בגדה המערבית וכוללים זנים מקומיים שגדלים בפלסטין כבר דורות רבים: זיני, חלוואני, בתוני, דאבוקי, שאמי, מרווי, חמדאני, זיני בלדי ויוני חמדאני. 

הקמת ההתנחלויות, המאחזים וגדר ההפרדה על אדמות הכפר, הקשו מאוד על התושבים להגיע לאדמותיהם. בנוסף, ישראל התנתה את גישת החקלאים לחלק מהאדמות בקבלת היתרים מהמת"ק הישראלי והם נדרשו לתאם את הגעתם עם רבש"ץ התנחלות. עד 7 באוקטובר 2023, הורשו החקלאים להגיע לאדמות הללו ברוב ימות השנה, למעט חגים יהודיים ושבתות בין השעות 8:00 ל-16:00. מספר הנכנסים, הוגבל לשלושה אנשים מכל משפחה שבבעלותה חלקת אדמה, ושומר מטעם ההתנחלות היה מלווה את כלי הרכב של התושבים עד לאדמתם.

מאז 7 באוקטובר 2023 – איסור מוחלט על הגעה לאדמות שמעבר לגדר

החל מיומה הראשון של המלחמה בעזה, נאסרה על החקלאים הגישה לאדמותיהם שנמצאות מעבר לגדר ההפרדה. ברוב האדמות הללו ישנם כרמים ובמיעוטן יש מטעי זיתים וגידולים נוספים. בפעם היחידה שבה הצליחה מועצת העיירה לתאם את הגעתם של חלק מהחקלאים לאדמות הסמוכות לאל-ח'דר מעבר לגדר ההפרדה, הגיעו שומרי ההתנחלויות לשטח וגירשו אותם ממנו. מאז ועד עתה, מנועים החקלאים מהגעה לאדמותיהם; אירעו מקרים בהם חקלאים שניסו להגיע לאדמותיהם הותקפו על-ידי המתנחלים ואף נעצרו על-ידי הצבא.

מניעת הגישה לשטחים החקלאיים, פגעה קשות בהכנסתם של תושבים רבים המתפרנסים מגידול הענבים וממכירתם ודרדרה אותם לעוני. בנוסף, נגרם נזק קשה לכרמים, שכן דליות הגפנים זקוקות לטיפול רציף הכולל גיזום, קשירה, ריסוס וחריש של הקרקע, ודי בשנה אחת של הזנחה, כדי להסב לגפנים נזק קשה ואף להביא למותם.

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם עאמר עארורי ב-24.9.25, סיפרו חקלאים מאל-ח'דר על השנתיים האחרונות שבהן נמנעה מהם הגישה לאדמותיהם:

ספיי א-דין דעדוע, בן 66 ואב לשישה, סיפר:

אני חקלאי, ולא יודע לעשות דבר מלבד לעבוד את האדמה, אבל מאז ה-7.10.23, צבא הכיבוש הישראלי מונע ממני להגיע לאדמותיי. יש לי עשרה דונם של עצי זית באזור ח'לת אל-פחם, שבסמוך אליו הוקמה התנחלות אלעזר; עוד חמישה דונם של עצי זית ושלושה דונם של כרמים בשטח שנקרא ואדי אל-ביאר, שלידם הוקמה ההתנחלות אפרת; חמישה דונם באזור עין אל-קסיס; חמישה דונם של עצי זית שלידם הוקם המאחז שדה בועז; 30 דונם של כרמים באזור אום רקבה, סמוך למחסום נַשָּאש (אפרת צפון). כל השטחים האלה חסומים בפניי.

בפברואר 2024, הגעתי לאדמה שלי בואדי אל-ביאר ועבדתי שם בגיזום גפנים, ואז הגיעו שלושה רכבים של הצבא יחד עם אנשי הביטחון של אפרת, והודיעו לי שבגלל המלחמה בעזה, אסור לי להיות בשטח. בכל פעם שניסיתי להגיע לאחת מהחלקות שציינתי, הגיעו ג'יפים צבאיים והחיילים גירשו אותי מהמקום ואיימו לעצור אותי אם אשוב לשם.  

בעבר, הייתי בוצר מדי שנה כ-250 טון ענבים שמכרתי בשוק. זאת אירוניה מרה שכיום אני קונה בשוק עלי גפן וענבים, אחרי שבעבר מכרתי אותם בעצמי לצרכנים. הייתי מפיק בכל שנה גם עשרה ג'ריקנים של שמן זית לצריכה עצמית, לי ולאחים שלי, וכיום אני נאלץ לקנות שמן בשוק.  

האדמה הייתה כל חיי. כל יום הייתי יוצא מוקדם בבוקר לעבוד בשדות, לגזום את העצים ולחרוש את הקרקע. בניי ונכדיי היו מצטרפים אליי. חלקם לעזור בעבודה ואחרים לשחק ולבלות. זאת הייתה שמחה אמיתית, תחושת סיפוק ואושר שקשה לתאר. הדבר האהוב עליי ביותר היה להכין קפה על מדורה, ולאכול ממחבת עגבניות טריות מתוצרת המקום. היום אני אדם מובטל ומרושש.

מוסטפא דאר עיסא, בן 61 ואב ל-10, ש-8 מהם, בהם 5 קטינים, חיים בבית, סיפר:

תמונה

אני חקלאי. יש לי ולחמשת האחים שלי 20 דונם של כרמים ו-5 של מטעי זיתים באזור ח'ירבת אל-חאבון, סמוך להתנחלות אלעזר. לפני המלחמה בעזה, היינו נכנסים לשטח בתיאום עם המת"ק הישראלי, עובדים באדמה, בוצרים את היבול ומוכרים אותו בשוק. מדי שנה, הפקנו כעשרה ג'ריקנים של שמן זית לשימוש עצמי, וכל אחד מ-20 הדונם של הכרמים היה מניב בערך שלושה טון ענבים, שמכרנו בשוק המקומי ברמאללה, במחיר של כ-3 שקלים לקילוגרם, כלומר כ-3,000 שקלים לטון ענבים אחד.

אחרי ה-7.10.23, הופסקו התיאומים והכניסה לשטח. בערך חצי שנה אחרי שהתחילה המלחמה בעזה, אני והאחים שלי, איאד, בן 40, וראג'ח, בן 50, ניסינו להיכנס לאדמה שלנו בלי תיאום, אבל אז הגיעו כוחות צבא ישראליים, מלווים באנשי ביטחון של ההתנחלות אלעזר. החיילים אזקו לנו את הידיים מאחורי הגב, ושלושת אנשי הביטחון של ההתנחלות תקפו אותנו, הכו אותנו בידיים שלהם ובעטו בנו במשך כמה דקות, בזמן שהחיילים עמדו וצפו בלי להתערב. כששוחררנו, החיילים אמרו לנו לציית לצו הצבאי שאוסר על הגעה לשטח, אחרת נעצר.

יש לנו עוד חלקת אדמה, של חמישה דונם, ליד עין אל־קַסִיס ואתר נבי דניאל, ושם גידלנו גפנים, דגנים כמו שעורה וגם חומוס. אבל מאז ה-7.10.23, אוסרים עליי ועל האחים שלי להגיע גם לשם, בשל הקירבה להתנחלות נווה דניאל.

הגפנים באדמות שלנו הן מכמה זנים איכותיים שמאפיינים את החקלאות באל־ח'דר, והן מצריכות טיפול, בעיקר גיזום, מיד לאחר הבציר. אם הן לא מטופלות, אפילו במשך שנה אחת, הן מתייבשות, נרקבות ומתות, ולא יניבו שוב. עצי זית יכולים לשרוד עד שלוש שנים ללא טיפול, ולחזור להניב כשהם מטופלים מחדש, אבל הגפנים לא שורדות. אני מניח שכל הכרמים שהגישה אליהם נאסרה בשנתיים שמאז תחילת המלחמה בעזה, כבר התייבשו ומתו. זה נזק עצום לכל החקלאים, כמונו, שאיבדו מקור הכנסה עיקרי. כיום, אני והאחים שלי מובטלים וחיים בעוני כתוצאה ישירה ממניעת הגישה לאדמותינו.

מחמוד דאר עיסא, בן 58, שמשפחתו מונה 13 נפשות בהן 3 ילדים, סיפר:

תמונה

אני חקלאי מדורי דורות. יש לי שתי חלקות אדמה, בחלקה אחת יש בערך 16 דונם עם כרמים, שלידה הוקמה התנחלות נווה דניאל. מאז 7.10.23, הגעתי לשם רק פעם אחת, אבל חיילי הצבא גרשו אותי מהשטח, ואמרו לי שיש צו צבאי שאוסר על עבודה או שהייה באדמה הזו בזמן המלחמה בעזה.

החלקה השנייה שלי, שיש בה 15 דונם של כרמים ועצי אפרסק, נמצאת ליד הכפר חוסאן, ולידה הוקם המאחז שדה בועז. יש לי שם גם בית קטן מבלוקים. לפני המלחמה, הייתי בוצר כ-15 עד 20 טון ענבים מדי שנה, ומוכר בשוק המקומי.

בפברואר 2024, באתי לשטח כדי לגזום את העצים והגפנים, ואז הגיעו שני רכבים של הצבא והחיילים אמרו לי שאסור לי להיכנס לשטח בתקופת המלחמה בעזה.

כעבור בערך שנה, בינואר 2025, חזרתי לשטח. הצבא שוב הגיע, וחיילים עיכבו אותי מתחת למגדל הצבאי במחסום נשאש עם ידיים אזוקות מאחורי הגב באזיקוני פלסטיק ועיניים מכוסות. לא הכו אותי, אבל נאלצתי לשבת על הקרקע שלוש שעות מבלי לזוז.  

במרץ 2025, בזמן הרמדאן, החלטתי לנסות שוב להגיע לאדמה שלי. גם אז הגיע הצבא. חיילים הכריחו אותי לשכב על הבטן, אזקו לי את הידיים לאחור באזיקוני פלסטיק והשאירו אותי ככה במשך בערך חצי שעה. קיללו אותי קללות גסות. אחר-כך, הם כיסו לי את העיניים בבד, לקחו אותי שוב למגדל הצבאי במחסום נשאש, ושוב הושיבו אותי על הקרקע לשלוש שעות.

ביוני 2025, הלכתי לשטח יחד עם שלושה מהבנים שלי, אבל הצבא הופיע מיד. כשראינו אותם מגיעים, נמלטנו לכיוון הוואדי שמוביל לכפר נחאלין, והתקשרתי לחבר מהכפר חוסאן שבא והסיע אותנו בחזרה למקום שבו החניתי את הרכב שלי.

האיסור על בציר הענבים גורם לי הפסדים של בערך 50,000 שקלים בשנה ומרושש אותי. אני מיואש, מתוסכל ומשועמם. בעבר הייתי הולך לשטח כמעט כל יום עם שחר, ונשאר שם עד שעות הצהריים. לעיתים, הייתי יוצא אחר הצהריים ונשאר עד השקיעה. מעציב אותי מאוד שנמנעת ממני הגישה לאדמה שהייתה עבורי לא רק מקור הכנסה מכובד, אלא גם קשר נפשי ורגשי לאדמת אבותיי. 

אשרף ג'אבר, בן 48 ואב לחמישה, סיפר:

תמונה

אני עובד בחברת טכנולוגיה ומידע ועוסק גם בחקלאות. לי ולאחים שלי יש 25 דונם של אדמה ליד כביש 60, קרוב להתנחלות נווה דניאל. בקרקע יש בגפנים, זיתים, שקדים ותאנים. 

עד ל-7.10.23, אני ובני המשפחה שלי יכולנו להגיע לאדמה שלנו, לעבוד בה ולקצור את היבול בלי בעיה. כמה ימים אחרי שהתחילה המלחמה בעזה, הלכתי עם אמא שלי, בת 70, ואחותי, בת 46, לעבוד בשטח. אנשי הביטחון של נווה דניאל כנראה דיווחו לצבא על נוכחותנו, כי אחרי חצי שעה בערך הגיע רכב צבאי עם ארבעה חיילים חמושים, שדרשו לראות את תעודות הזהות שלנו, והודיעו לנו שיש צו צבאי שאוסר עלינו לשהות באדמות שלנו בזמן המלחמה. מאז אותו יום, לא העזנו לחזור לשטח שלנו. אני ואחי איסלאם, בן 42, הותקפנו על-ידי מתנחלים וחיילים עוד לפני המלחמה, בספטמבר 2023. מאז שהיא התחילה, המתנחלים והצבא אפילו עוד יותר אלימים כלפי פלסטינים. אנחנו לא רוצים לחוות שוב אלימות ופציעות כפי שחווינו אז.

האדמה הזאת שימשה לנו גם מרחב משפחתי לנופש ומנוחה, יחד עם ההנאה מהיבול. בעבר, הפקנו מהאדמות שלנו מדי שנה בערך חמישה ג'ריקנים של שמן זית, חמישה טון ענבים, 200 קילוגרם תאנים, 70 קילוגרם מרווה ו-100 קילוגרם שקדים. חלק מהיבול היה לשימוש עצמי, וחלק נהגנו למכור בשווקים בבית לחם וברמאללה, מלבד שמן הזית שהיה כולו לשימוש עצמי. עכשיו אנחנו נאלצים לקנות הכול בשוק. עצוב לי שילדיי לא זוכים להגיע לאדמה שלנו, לשחק בה ולצבור זכרונות נעימים, כפי שנהגתי לעשות בילדותי ובנעורי. אני דואג מאוד למצב הקרקע: עצי הזית, השקד והתאנה לא נגזמו כבר שנתיים, וסביר שנרקבו וניזוקו, והגפנים זקוקות לטיפול שנתי. הענבים בטוח התייבשו והדליות ודאי כבר מתו.