ח'. א-טוואייל, מחוז שכם: מתנחלים תקפו תושבים באלימות קשה וגנבו עשרות ראשי צאן

תמונה

ביום רביעי, 9.7.25, בסביבות 17:00, פשטו עשרות מתנחלים על קהילת ח'ירבת א-טוואייל, השוכנת בבקעת הירדן, במרחק של כקילומטר מדרום-מזרח לעיירה עקרבא. חלק מהמתנחלים היו חמושים ברובים ורעולי פנים, ולפחות אחד היה חמוש באקדח והם הגיעו מכמה כיוונים. חלקם הגיעו בטרקטורונים ולפחות שלושה טנדרים מכיוון המאחז "חוות רפפורט / מגדלים", שהוקם בסביבות יוני 2025, במרחק של כקילומטר וחצי מדרום-מערב לקהילה, בין עקרבא לכפר מג'דל בני פאדל.

המתנחלים פרצו לדירי צאן, גנבו עשרות ראשי צאן, העמיסו את חלקם על כלי הרכב שלהם והוליכו אחרים לכיוון המאחז, והיכו קשות את מי שניסה להתנגד להם או להרחיק אותם. הם הורו לתושבים לשבת על הקרקע, קיללו אותם, האשימו אותם באירועי ה-7.10.23, הכו אותם במקלות עץ ובקתות הנשק ובעטו בחלקם עד אובדן הכרה. הם רדפו אחרי צעיר שניסה להרחיק אותם משכנו, אזקו את ידיו ורגליו, דרכו עליו שוב ושוב ומילאו את פיו ואוזניו בחול עד שנחנק. חיילים שהגיעו למקום שחררו אותו וייעצו לו לברוח לפני שהמתנחלים יחזרו.

הפצועים מהתקיפה, ביניהם גם נשים וילדים, פונו למרפאה בעקרבא, וכמה מהם הועברו משם לטיפול בבית החולים רפידיה בשכם.

תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי גבתה עדויות מתושבי הקהילה ב-14.7.25:

עאכף בני ג'אבר, בן 62 ואב לחמישה, סיפר כיצד הוכה עד אבדן הכרה ועל גניבת הכבשים שלו:

ביום רביעי, 9.7.25, בערך ב-17:00, הייתי בבית עם אשתי, עאישה, בת 53, ושמעתי יריות. כשיצאתי להבין מה קורה, ראיתי טרקטורון עמוס במתנחלים מגיע מצד ההר, מכיוון המאחז החדש שבין מג'דַל לעקרבא. ראיתי בקבוצת הוואטסאפ של הכפר שיש עוד מתנחלים שמגיעים לקהילה מכמה כיוונים. בשלב הזה פחדתי מאוד והחלטתי להעביר את העדר שלי, כ-130 ראשי צאן, לביתו של השכן שלי, מוחמד נאפז, בן 57, כי חשבנו ששם בטוח יותר. 

תמונה

בבית של השכן, היו הוא ואשתו מסעדה, בת 50, וילדיהם – אדם, בן 14, אחמד, בן 12 ופוואז, בן תשע. שמענו ירי, ולא ידענו מה לעשות. פתאום ראינו בערך 15-10 מתנחלים מתקרבים אלינו בטרקטורון ושלושה טנדרים פתוחים. הם פרצו את הדלת של דיר הצאן והתחילו להעמיס את הכבשים על הרכבים. 

כשמוחמד ניסה לצעוק עליהם שלא ייקחו את הצאן, בערך חמישה מתנחלים, אחד מהם חמוש ברובה, התקרבו אלינו, צעקו עלינו והורו לנו לשבת. ישבנו על הקרקע, ואז הם החלו להכות את מוחמד בקת הנשק. אותי הם היכו במקלות עץ בראש. הם הכו גם את אשתי ואת אדם הילד, קיללו אותנו ובעטו בנו. אחד מהם בעט בי חזק בבטן, וכשניסיתי לקום הוא בעט לי בראש. באותו רגע בקושי ראיתי משהו, והרגשתי שאני עומד למות. 

תמונה

התעלפתי והתעוררתי שוב, וכל הזמן הזה המתנחלים המשיכו לבעוט לי בבטן ובגב. שמעתי אותם צועקים בערבית: "אתם הרגתם את הילדים שלנו בשבעה באוקטובר! אין לכם אלוהים!" אחד מהם היכה את אחמד בן ה-12 בראש עם מקל וצעק עליו לעצום את העיניים. לא ידעתי מה לעשות. המתנחלים המשיכו להעמיס את הכבשים על הרכבים שלהם, וכשהרכבים התמלאו הם הסתלקו.

מוחמד ואחמד היו פצועים בראש ואני איבדתי את ההכרה והתעוררתי רק בבית החולים. אשתי סיפרה לי שפינו אותי באמבולנס למרפאה בעקרבא ומשם לבית החולים רפידיה בשכם.

ועכשיו לא נותר לי דבר. גנבו ממני הכול. עבודת חיים של עשרות שנים. מאז גיל 14 אני עובד עם הצאן לצד אבי. נולדתי בא-טוואייל, משפחתי חיה שם תמיד, וזה המקצוע היחיד שאני יודע, זה הדבר שאני אוהב. עכשיו אני אדם חסר כל, המתנחלים הרסו לי הכול בתוך חודשיים בלבד. החיים שם יקרים לנו יותר מכל, אבל מאז תחילת המלחמה בעזה הם הפכו לבלתי נסבלים. המתנחלים מונעים מאיתנו לצאת למרעה - מכל כיוון הכניסה אסורה. לאן אלך עכשיו? מה אוכל לעשות בגילי? הדבר היחיד שאני יודע לעשות זה לגדל צאן.

נאפז בני ג'אבר, בן 27 ואב לתינוקת בת שנה, סיפר על המכות והעינויים שחטף מהמתנחלים כשניסה למנוע את גניבת העדר של שכנו:

תמונה

ביום רביעי, 9.7.25, בערך ב-17:00, הייתי עם אמא שלי, אסמאא, בת 45, ליד הבית שלנו בצד המזרחי של ח'ירבת א-טוואייל. בזמן שהשקיתי את הצאן מהבאר שבאדמה שלנו, במרחק של כ-100 מטר מהבית, הופיעו חמישה מתנחלים, שניים מהם חמושים ברובים ורעולי פנים. המתנחלים התחילו לצעוק על השכן שלנו סמיר ולדרוש ממנו שיוציא את העדר שלו מהדיר. כשהוא ניסה למנוע מהם לקחת את העדר הם הכו אותו במקלות באלימות קשה והפילו אותו לרצפה.

לא יכולתי לעמוד מנגד. צעקתי עליהם והתחלתי ליידות לעברם אבנים כדי להרחיק אותם ממנו. אחד מהם פנה לכיוון שלי אז ניסיתי לברוח, אבל מתנחל שרכב על טרקטורון רדף אחריי ותפס אותי. הוא ציווה עליי לשבת על האדמה. סירבתי ושאלתי מה הוא רוצה ממני. הוא היכה אותי בראש עם הנשק והפיל אותי לקרקע. 

ניסיתי לקום, ואז 5-4 מתנחלים נוספים קשרו את הידיים והרגליים שלי באזיקוני פלסטיק. הם תקפו אותי ובעטו בי בכוח רב והכו אותי במקלות. הצטרפו אליהם עוד מתנחלים, כנראה אלה שהרביצו קודם לשכן שלי, וגם הם הכו אותי. אחד מהם דרך עליי בכוח שוב ושוב, עד שהקאתי דם והתעלפתי, וכשחזרתי להכרה אחד המתנחלים בעט בלסת שלי מלמטה, ואז הם שמו לי חול בפה ובאוזניים. נחנקתי. הרגשתי שאני עומד למות. אמרתי את ה"שהאדה" (עדות האמונה), כי הייתי בטוח שזה הרגע האחרון שלי. 

תמונה

כל פעם שיד אחת הוסרה ממני, עשרים ידיים אחרות ירדו עליי. כל פעם שרגל הורמה, אחרת החליפה אותה. בשלב הזה הגיעו כמה חיילים במדים והמתנחלים התרחקו. אני לא יודע כמה. הייתי על סף אובדן הכרה. אחד החיילים אמר לי בעברית: "לך מפה. עכשיו. אם הם יחזרו הם יגמרו אותך". 

הם שיחררו את הידיים והרגליים שלי. בקושי יכולתי לזוז, אבל פחדתי שהמתנחלים יחזרו ויהרגו אותי. הצלחתי איכשהו לקום. הלכתי כמה צעדים - נפלתי - וקמתי שוב. התקדמתי ככה עד שהגעתי לבית שלי, מרחק של 200 מטרים בערך. 

אף אחד לא היה בבית. גם לא היו כבשים - הדיר היה פתוח וריק. זה הפיל אותי לגמרי - אחרי כל מה שעברתי, הם גם גנבו את העדר. איבדתי את ההכרה. מאוחר יותר נודע לי שאמא שלי רדפה אחרי המתנחלים שלקחו את העדר, כ-500 ראשי צאן, ובגלל שהכבשים מכירות אותה ואת הקול שלה, כשהיא קראה להן הן עזבו את המתנחלים וחזרו אחריה לדיר שלנו. 

התעוררתי בבית החולים רפידיה בשכם. הייתי מותש לחלוטין וכל הגוף כאב לי. לא הייתי מסוגל לזוז. נשארתי בבית החולים עד לפנות בוקר, ואז שוחררתי ונסעתי לבית שיש לנו בעקרבא - לא הייתי מסוגל עדיין לחזור לא-טוואייל כי הייתי מרוסק פיזית. אבל אבא שלי נשאר שם לבדו והוא לא יכול לטפל בצאן בלעדיי אז אין לי ברירה אלא לחזור - זו הפרנסה היחידה שלנו. אם אעבוד - נאכל. אם לא - נמות מרעב. יש לי ילדה בת שנה, קראתי לה על שם אמי, אסמאא, שעבדה כל חייה במקצוע הזה. כל יום היינו מכינים גבינה ומוכרים אותה בשוק בשכם ובכפרים סביב. 

עכשיו אנחנו מאוד מפחדים שהם יחזרו. אנחנו חוששים שהם ימשיכו להצר את צעדינו יותר ויותר - עד שניאלץ לעזוב, והם יוכלו להשתלט סופית על האזור.