עמאר מועתז חמאייל, בן 14 – כפר מאלכ, מחוז רמאללה, 23.6.25

ב-23.6.25, ירו חיילים מתוך רכב צבאי ממוגן בגבו של עמאר חמאייל לאחר שיידה אבן לעבר הרכב מגבעה שמעל לכביש. חברו ראה אותו נופל ונמלט מהמקום. חמאייל פונה ללא רוח חיים באמבולנס פלסטיני שהגיע למקום בעקבות תיאום עם המת"ק. מותו נקבע בבית חולים בעיר רמאללה.

תחקירן בצלם מוחמד רומאנה גבה את העדויות.

חברו של עמאר סיפר ב-25.6.25:

תמונה

ביום שני, 23.6.2025, בשעה 14:15, חבר שלי עמאר התקשר וביקש שאפגוש אותו בשעה 14:30 במרכז הכפר. קמתי מיד, התארגנתי, ויצאתי לשם. נפגשנו והלכנו לבית קפה של דוד שלו, מוחמד חמאייל, במרכז הכפר שנקרא "בית קפה אל-ליגה". עמאר התחיל לנקות ולהכין את בית הקפה ובזמן שהוא עבד, דיברנו על המצב שלנו בפלסטין. 

כשעמאר סיים להכין את המקום לפתיחה, הוא הציע שנלך לשתות משהו במקום שנמצא מערבית לעיר, ונקרא 'מיסק'. הלכנו לשם ברגל, אבל המקום היה סגור. עמאר הציע שנלך לאזור שמשקיף על כביש 449. יצאנו ברגל לאזור, וכשהגענו לשטח החקלאי שנמצא במרחק של בערך 200-150 מטרים מהכביש, עמאר הצביע בפניי על חיילים במדים שחורים שהיו שם. ראיתי גם ניידת משטרה ישראלית, בצבעי כחול-לבן, חונה מולנו.

אחד החיילים הציב את הרובה שלו על הרכב בעמדת צלפים, וכיוון את הנשק למקום  שבו היינו. מיד התחבאנו על גבעה גבוהה, כך שאי אפשר היה לראות אותנו מהרחוב או מהקצה הדרומי של הכביש, שבו היו החיילים. מדי פעם הצצנו לכיוון ניידת המשטרה – פעם אני ופעם עמאר. רצינו לראות אם היא עזבה.

אחרי בערך  10  דקות, הניידת  נסעה  לכיוון  תל  אל-עאסור, אבל עמאר עדיין היה מודאג. הוא אמר שהוא מרגיש שיש צבא באזור. למרות זאת, התקרבנו  קצת  ועצרנו   במרחק של  משהו כמו 150-100 מטרים מכביש 449. עמדנו על גבעה שקצת יותר גבוהה מהכביש, ומתחתינו הייתה גבעה נמוכה יותר, ואחריה הכביש.

באותו רגע, ראינו רכב לבן שעולה מכביש אלון/עין סאמיה, לכיוון תל אל-עאסור. אני חושב  שזה היה רכב של מתנחלים, כי זה הכביש שנחשב צבאי ופלסטינים לא נוסעים בו. הרכב נסע בצורה מוזרה ולא באופן ישר כרגיל, אך המשיך לכיוון תל אל־עאסור. אני חושב שהמתנחלים שהיו ברכב הבחינו בנוכחות שלנו במקום.

ישבנו שם בערך  10  דקות  אחרי  שהרכב  חלף.  ואז  ראינו  רכב  צבאי  שעליו תלוי  דגל  ישראלי  מגיע  ממזרח  ונוסע  לכיוון  מחנה  תל אל-עאסור. אנחנו מכירים את הרכב הזה וקוראים לו "סיירת הדגלים", בגלל  הדגל  הישראלי  שתלוי  עליו. הוא ידוע בכפר כזה שבו נוסעים בדרך כלל החיילים הגרועים והאלימים ביותר. 

באותו רגע אבא שלי התקשר, אז חזרתי  במהירות איזה 40-30 מטר אחורה, לכיוון הכפר. עניתי לשיחה, וכשהוא שאל אותי איפה אני, אמרתי לו שאני משחק כדורגל עם עמאר במגרש של הכפר. אמרתי את זה כי פחדתי מאוד. 

תוך כדי השיחה הסתכלתי על עאמר, וראיתי אותו מסתכל עליי. הוא עדיין עמד באותו מקום  שבו  השארתי אותו, קרוב יותר לכביש העוקף. הסתובבתי רגע לכיוון הכפר ואז שמעתי פתאום שתי יריות. הסתובבתי חזרה לכיוון של עמאר  וראיתי שהוא כבר נפל על הקרקע. נמלטתי משם מיד והתחלתי לרוץ לכיוון הכפר דרך האדמות החקלאיות. בזמן שרצתי, שמעתי מישהו צועק בקול רם, "עצור!", אבל לא הסתכלתי אחורה. ברחתי משם. 

ברגע שהגעתי לאזור הבתים של הכפר, התקשרתי לטלפון של עמאר, והוא לא ענה. הסקתי מהנפילה שלו, ומזה שהוא לא זז ולא השמיע שום קול, שהוא נפגע מכדור קטלני  ומת. מאוחר יותר נודע לי שהוא אכן נהרג  והגעתי  למרכז  הרפואי  פלסטין  כדי להיפרד ממנו. 

עאהד סמיראת, בן 48, תושב סילוואד, הפרמדיק שפינה את חמאייל, סיפר ב-26.6.25:

ביום שלישי, 24.6.25, בסביבות 17:30, צעירים מהכפר כפר מאלכ התקשרו והודיעו לי שיש פצוע שמוחזק בידי הצבא ליד הכביש העוקף מדרום לכפר. 

נסעתי לשם מסילוואד באמבולנס יחד עם הפרמדיק  סוהיל  חאמד  ובני, הפרמדיק מוחמד סמיראת, דרך הכפר דיר ג'ריר. הגענו לכניסה המערבית-הראשית לכפר  מאלכ, שקרובה למחנה הצבאי המכונה "תל אל-עאסור". הכניסה הזאת סגורה בשער ברזל כבר יותר משנה. נסעתי לשם כי כי הצעירים אמרו שצבא הכיבוש ימסור לי שם את הפצוע.

הגענו לשם תוך חמש דקות וראינו שם אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני, אבל לא ראינו שום כוחות של צבא הכיבוש. 

לקח לנו כמה זמן לאתר את הפצוע. בסוף הבנו שהוא קרוב לכביש העוקף שמחבר בין כביש אלון לבסיס הצבאי תל אל-עאסור. נסעתי לשם למרות  שזה  נחשב לכביש צבאי  ופרוסים בו כמה מאחזים, עד שהגעתי לחורשה צפופה. חנו שם לאורך הכביש העוקף ארבעה כלי רכב צבאיים וטנדר צבאי לבן. לא ראיתי אמבולנסים ישראליים או רכבי רפואה צבאיים. 

הרכב הצבאי הראשון חסם לנו את הדרך למשך חמש דקות. אחר-כך חייל כיוון אותי לרכב האחרון ושם חייל אחר אמר לי לחזור לאמצע הכביש. חזרתי לאחור, עצרתי ויצאתי. מיד ניגש אליי חייל, הציג את עצמו בעברית, אמר שהפצוע מת וביקש ממני להביא אלונקה. אחר-כך הוא הצביע על גבעה בקצה הצפוני של הכביש, לכיוון כפר מאלכ. 

יצאנו לשם ברגל, אני, הפרמדיק  סוהיל, ובני מוחמד. הלכנו בערך 150-100 מטר, והגענו לגבעה שקצת גבוהה מהכביש. אחד החיילים הצביע לי על המיקום המדויק של הפצוע, וכשהגענו לשם, בשעה 18:05, ראיתי ילד שוכב על הקרקע על גבו. הוא לבש מכנסיים שחורים, והייתה לו נעל בית על אחת הרגליים שלו והרגל השנייה הייתה יחפה. החזה שלו היה חשוף ונראה שמישהו קרע את החולצה שלו, אבל לא היו סימנים שניסו לטפל בו. לא  ראיתי  שום  חבישות, כפפות או ציוד רפואי שמעידים על ניסיון להעניק עזרה ראשונה. היה שם חייל  שהזדהה  כרופא אבל הוא לא לבש כפפות. הילד לא הראה שום סימנים חיוניים.

ראיתי שנמלים טיפסו עליו והסקתי שהוא שכב על הקרקע הרבה זמן.

בדקתי את הילד ומצאתי חור קטן, שם הייתה  נקודת הכניסה של הכדור, מעט מעל אמצע הגב. היה גם חור גדול, נקודת היציאה של הכדור, בצד השמאלי הקדמי של הצוואר שלו. כשהנחנו את הילד על אלונקה, דם החל לזרום ממנו, דבר שמעיד על דימום פנימי. 

לקחנו אותו לאמבולנס ומיד נסענו למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה. עם הגעתנו, הרופאים הכריזו רשמית על  מותו של הילד. אחרי שהם ביצעו סריקות CT וצילומי רנטגן, אחד הרופאים אישר ​​לי שהכדור נכנס מהגב שלו, חדר לליבו ויצא מהצוואר. מאוחר יותר נודע לי דרך הרשתות החברתיות הילד שמת הוא  עמאר  חמאייל, בן 14, מכפר  מאלכ. 

מועתז חמאייל, אביו של עמאר, בן 46 ואב לארבעה, סיפר ב-25.6.25:

תמונה

אני עובד כפקיד ממשלתי בשירותי הביטחון הפלסטיניים וגם מגדל כבשים, שמספקות לנו הכנסה נוספת.

בני המנוח עמאר למד בכיתה ז' בבית הספר לבנים כפר מאלכ. בדרך כלל הוא הצטיין בלימודיו והשיג ציונים מצוינים. הוא גם התאמן  ב״מואי  תאי״ (אגרוף תאילנדי) במשך כארבע שנים. 

עמאר ייצג את נבחרת  המואי  תאי הפלסטינית שלוש פעמים, וזכה במדליית ארד עולמית בשנת 2023, וגם במדליות וגביעים באליפויות מקומיות. הוא שאף להמשיך את הקריירה שלו בספורט,  ולהפוך למקצוען ברמה בינלאומית. 

ביום שני, 23.6.25, מתישהו בין השעות 13:00-12:30, בזמן שהייתי בעבודה במשרד הממשלתי בטייבה, עמאר התקשר אליי ואמר שהוא ראה  שהסיגריות  שאני  מעשן  זמינות בכפר ורצה לקנות לי חפיסה, כי שמע אותי מתלונן שאי אפשר להשיג אותן בכפר. ביקשתי שיקנה לי חפיסה וישאיר אותה בבית של סבתא שלו, במרכז הכפר, לפני שהוא יוצא לבלות עם חבריו. 

בשעה 14:40 סיימתי לעבוד ונסעתי חזרה לכפר  מאלכ. כשהגעתי לבית של אמא שלי, ראיתי שעמאר שם את חפיסת הסיגריות על אדן החלון שלה. נחתי קצת ואכלתי  צהריים, ואז אחרי שעה בערך הוצאתי את הכבשים למרעה. באותו זמן חשבתי  שעמאר  והחברים שלו משחקים בכפר. 

בסביבות 16:40 התקשר חבר שלי וסיפר שהיה ירי בחלק הדרומי של הכפר, ליד הכביש העוקף 449. לא ממש הקדשתי לזה תשומת לב והמשכתי לרעות את הצאן יחד עם עוד חבר מהכפר. 

בשעה 17:00 אשתי התקשרה ואמרה לי שעמאר נעדר מהבית כבר הרבה זמן, והיא לא יודעת איפה הוא. מיד ניסיתי להתקשר אליו, ואחרי הרבה ניסיונות, בסביבות 17:30 ענה לטלפון שלו אדם שדיבר בעברית. הוא הציג את עצמו כקצין בשם "אבו א-נימר". שאלתי אותו אם בני עמאר  אתו. הנחתי שהוא נעצר. השוטר שאל: ״מי  אתה?״ ואמרתי לו שאני אבא של עמאר. הוא שאל אותי  לשמי, ועניתי "מועתז מוסטפא". הוא אמר לי שעמאר נפצע באורח קל וניתק את השיחה. 

ביקשתי גם מהחבר שהיה איתי לנסות להתקשר לטלפון של עמאר. אותו אדם ענה, והזדהה שוב כ"אבו א-נימר". חברי התרחק ממני כמה מטרים והמשיך בשיחה עם הקצין. הם דיברו במשך כחמש דקות. ברגע שהחבר התרחק ממני כדי לדבר עם הקצין, הרגשתי שעמאר  מת. 

ברגע שהוא סיים את השיחה,  נסעתי לבית שלי,  שנמצא במרכז הכפר, ומשם נסעתי ברכב של החבר שלי לכניסה הראשית הסגורה של הכפר, שם יש כביש שמוביל לכביש עוקף, כביש 449. 

יש עמדה צבאית בתחילת הכביש שמוביל מהכניסה הראשית לתוך הכפר, והצבא מנע מאיתנו להתקרב. עצרנו את הרכב מול החיילים, במרחק של בערך 15-10 מטרים. הזדהיתי  בפני  החיילים  כאביו של הפצוע. 

בשלב זה, ניגש אליי חייל דובר ערבית וביקש את תעודת הזהות שלי. ואז הוא אמר לי שאם אני רוצה לראות את בני עמאר אני צריך לבקש מהצעירים של הכפר להתרחק מהאזור. 

ביקשתי מהצעירים להתרחק, ואז החיילים נתנו לי להתקרב. החייל הזה ליווה אותי, יחד עם ארבעה חיילים נוספים, לכביש 449. מהמקום שבו עמדתי עם החיילים ראיתי אמבולנס, אבל לא הצלחתי להבחין אם זה  אמבולנס  פלסטיני או ישראלי. אמרתי לחיילים שאני רוצה לראות את הבן שלי. 

החייל דובר הערבית אמר לי שהאמבולנס לקח אותו לבית החולים. שאלתי את הקצין היכן בני עמאר נפצע. הוא ענה שהוא לא יודע ושבית החולים ייצור איתי קשר ויעדכן אותי במצבו של עמאר. אחר-כך הוא  החזיר לי את תעודת הזהות שלי וביקש ממני לעזוב את האזור. 

עדיין לא ידעתי שעמאר מת. נסעתי למרכז הרפואי פלסטין  ברמאללה ובדרך לשם התקשר חבר שסיפר לי  שעמאר  נהרג  מכדור שחדר לגבו ויצא דרך צווארו. 

למחרת, 24.5.25, קיימנו את הלווייתו של עמאר וקברנו אותו בבית הקברות הצפוני של הכפר.