מאלכ עלי איבראהים חטאב, בן 17 – מחנה הפליטים ג'לזון, מחוז רמאללה, 14.4.25

ב-14.4.25, ירו חיילים ממרפסת בקומה השנייה של בניין ברחוב הראשי במחנה ג'לזון לעבר קבוצת צעירים שניסתה להימלט משני ג'יפים צבאיים, לאחר שצעירים יידו לעברם אבנים. לא ידוע האם מאלכ חטאב השתתף בעימותים. מהירי נפצע חטאב, בן 17, בבטנו. אישה המתגוררת בסמוך ניסתה לחלץ את חטאב, אך נאלצה לסגת לביתה לאחר שהחיילים ירו גם לעברה. חטאב פונה לבית החולים אל־איסתישארי ברמאללה, שם נותח, אולם כעבור כמה שעות נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. שני צעירים נוספים, בהם קטין, נפצעו גם הם מהירי.

תחקירן בצלם מוחמד רומאנה גבה את העדויות:

חברו של חטאב סיפר ב-25.4.25:

תמונה

ביום שני, 14.4.25, בשעה 00:25, הייתי יחד עם 8-7 מחבריי באזור השוק שבמרכז מחנה הפליטים ג’לזון, מצפון לרמאללה. ישבנו בבית קפה, שוחחנו ושיחקנו קלפים. בין החברים היה גם מאלכ חטאב, שנורה מאוחר יותר בידי חיילי הכיבוש ומת אחר-כך מפצעיו.

בשעה 00:30, התפרסם ברשתות החברתיות שהצבא נכנס למחנה, ושהוא נמצא באזור בתי הספר, ליד בית משפחת סאפי, ליד הכביש הראשי בין רמאללה לשכם, מדרום־מזרח למחנה. במקביל הופסק זרם החשמל במחנה.

מיד אחרי ששמענו על כניסת הצבא, עזבנו את בית הקפה והתקדמנו לאזור שבו אמרו שהוא נמצא. כשהתקרבנו לבית משפחת סאפי לא ראינו חיילים, אז חזרנו לאזור השוק. הרחובות היו חשוכים מאוד וריקים כמעט מאנשים.

ישבתי עם מאלכ ושאר החברים באזור השוק, ופתאום הופיעו שני רכבים צבאיים במרחק של בערך 30-25 מטרים מאיתנו. לא שמענו ולא ראינו אותם לפני שהם התקרבו, כי האורות שלהם היו כבויים והכל מסביב היה חשוך.

מיד כשזיהינו אותם ברחנו בריצה והתפזרנו. אחרי בערך 5 דקות נפגשנו שוב באזור חארת אל־קייסיה ליד השוק ואז ראינו שהאורות של הרכבים הצבאיים הודלקו, אבל לא ראיתי חיילים יורדים מהם.

באותו רגע צעירים התחילו ליידות אבנים לעבר הרכבים ממרחק של בערך 35-30 מטרים. החיילים לא ירדו ולא ירו. אחרי בערך 5 דקות הרכבים החלו להסתובב, וחשבנו שהם עומדים לצאת דרך הכביש הראשי, אז התקדמנו לכיוון חארת ג'בינה/רחוב דאר סאפי, כדי ליידות עליהם אבנים בזמן שהם נסוגים.

רק אחרי שהתקדמנו בערך 60-55 מטרים לכיוון הכביש הראשי, ולא ראינו את הרכבים עוברים שם, הבנתי שהם בכלל לא נסוגו. בזמן שחיכינו להם שם שמענו ירי חי – כבד ורצוף – קרוב אלינו. בהתחלה חשבתי שהם יורים מתןך הרכבים, אבל כשניסיתי לצאת מהסמטה נורו לעברי שתי יריות, ואז הבנתי שהירי מגיע מהכביש הראשי.

נאלצתי לטפס מעל קיר בגובה של 8-6 מטרים, ואז לקפוץ ממנו לצד השני, וכשנחתתי נפצעתי ברגליים וביד שמאל.

אחרי הקפיצה הבחנתי באדם ששכב על הקרקע במרכז הרחוב, במרחק של 3-2 מטרים ממני, וניסה לזחול תוך שהוא צועק מכאבים. זיהיתי שזה חברי מאלכ חטאב, אבל לא העזתי להתקרב אליו מחשש שהחיילים יירו עלי.

באותו זמן נפתחה הדלת באחד הבתים ואישה קראה למאלכ להתקרב, אבל באותו רגע נורה ירי לכיוון הבית והיא נאלצה לחזור פנימה.

ניסיתי להתקדם אל מאלכ כדי להרחיק אותו, אבל הפציעה שלי הקשתה עליי מאוד, והחיילים גם ירו לעבר כל מי שניסה התקרב. רק אחרי 10 דקות בערך הצלחתי לגרור אותו, מהיד שלו, למקום מחסה סמוך. הפכתי אותו על הגב וראיתי שהוא נפצע בבטן. הורדתי את החגורה והחולצה שלו וניסיתי לעצור את הדימום, כשאני צועק לעזרה.

אחרי 5 דקות בערך הצבא נסוג והירי פסק, ואז העלינו את מאלכ לרכב פרטי שהגיע למקום ונסענו לבית החולים אל־איסתשארי, דרך ג'יפנא. בדרך שמעתי אותו נושם בכבדות. ניסיתי להעיר אותו והוא אמר: "תפתח את הדלת, אני נחנק,, ואז איבד את ההכרה.

בבית החולים מאלכ הוכנס לחדר מיון. הרופא אמר שמצבו קשה מאוד ויש דימום פנימי חמור. הוא נותח במשך 4 שעות, ואחר-כך הועבר לטיפול נמרץ. בשעה 22:30 הרופאים הודיעו שהוא מת מפצעיו.

עבד אל-חכים נח'לה, תושב מחנה הפליטים ג'לזון, בן 62, סיפר ב-16.4.25:

אני גר לבדי בשכונת אל-וכאלה במחנה הפליטים ג'לזון, על הכביש הראשי, ליד משרד אונר״א. הדירה שלי היא בקומה השנייה בבניין בן שלוש קומות. מתחתי יש מחסנים והקומה השלישית לא מאוכלסת. בבית שלי יש מרפסת שפונה לכביש הראשי של המחנה.

ביום שני, 14.4.25 בשעה 1:15, התעוררתי מיריות במחנה, שנשמעו קרובות לבית שלי. הערכתי שהקולות מגיעים מכיוון הכביש הראשי. שמעתי משהו כמו 10 יריות רצופות, ולא שמעתי קולות נוספים. קמתי מיד ופתחתי את חלון חדר השינה שלי, שפונה לכביש הראשי, מעל סופרמרקט אל־ברכה, אבל לא הבחנתי בשום דבר חריג.

בהתחלה חשבתי שהיורים הם אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, כי לפני כן היו שמועות שהם עומדים לפתוח במבצע נגד כלי רכב לא חוקיים, ויום קודם לכן הם היו בכפר ג'יפנא שמצפון למחנה.

כעבור בערך 15 דקות קיבלתי שיחת טלפון מקרוב משפחה, שהודיע לי שחיילים נמצאים על מרפסת הבית שלי בקומה השנייה, שפונה לכביש הראשי. כששאלתי אותו מה מקור המידע, הוא אמר שקבוצות מקומיות דיווחו על זה ושהוא ראה אותם על המרפסת ואז ראה אותם יורדים במדרגות ונעלמים משדה הראייה שלו. בהתחלה לא העזתי להתקרב לחלונות שפונים למרפסת, מחשש שיראו אותי, אבל בסוף, אחרי חצי שעה בערך, ניגשתי לחלון, והחיילים כבר לא היו שם.

בסביבות 5:30, אחרי תפילת שחרית במסגד, כשחזרתי הביתה, בדקתי את סביבת הבית וגיליתי שהשער האחורי פתוח, למרות שאני תמיד סוגר אותו לפני שאני הולך לישון. סגרתי אותו וניגשתי למרפסת שבה אמרו לי שראו את החיילים. מצאתי שם על הרצפה 8 תרמילים של קליעים. רק אז הבנתי בוודאות שהצבא היה על המרפסת לפנות בוקר. אספתי אותם, צילמתי אותם בטלפון ואז זרקתי אותם.

אחר-כך ראיתי סרטון שבו רואים נער שוכב על הקרקע בסמטה שנמצאת מול המרפסת שלי שבה עמדו החיילים ושעליה מצאתי את התרמילים של הירי על מאלכ חטאב, שנהרג, והצעירים שהיו איתו. התברר לי שהיו גם שני צעירים נוספים שנפצעו מהירי.

תושב ג'לזון נוסף, שנקלע לאזור ונפצע מירי החיילים, סיפר ב-16.4.25:

בלילה שבין ה-15-14.4.25, בערך בחצות, בזמן שהייתי במסעדה שלי בצפון המחנה – על הדרך בין המחנה לכפר ג'יפנא – נודע לי דרך הרשתות החברתיות שכוח של צבא הכיבוש נכנס למחנה מדרום, דרך האזור שבו נמצאים בתי הספר. באותו זמן גם הופסק זרם החשמל במחנה.

כעבור בערך 5 דקות הופצה בקבוצות של התושבים ברשתות החברתיות ידיעה שכוח נוסף נכנס למחנה מצפון, שם נמצאת הדרך שיורדת לכיוון ג'יפנא. מיד סגרתי את המסעדה כדי לחזור הביתה, כי היא נמצאת על הדרך שיורדת לג'יפנא.

יצאתי ברגל לכיוון הבית שלי במרכז המחנה. הדרך הייתה חשוכה בגלל הפסקת החשמל. כשהגעתי לאזור השוק במרכז המחנה, ראיתי שני כלי רכב צבאיים שנסעו על הכביש הראשי לכיוון מרכז המחנה אז בחרתי בדרך אחרת, שעוברת דרך המסגד שעל הכביש הראשי, במרחק של כ־100 מטר מהמקום שבו היו החיילים.

בדרך פגשתי קבוצה של כ־8-7 צעירים, ביניהם מאלכ חטאב, שנהרג אחר-כך. הם עמדו וחיפשו לאן לברוח, ולא ידענו באיזה כיוון ללכת, כי היו דיווחים סותרים על מיקום החיילים.

כעבור בערך שתי דקות התפרסם ברשתות שהרכבים הצבאיים נעצרו באמצע המחנה באזור השוק. לא יכולנו לראות את האזור, כי מבנים וחנויות הסתירו אותו. חיכינו קצת באזור המסגד, ואז ראינו ברשתות שכוח נוסף מתקדם לאזור השוק, אז התחלנו להתקדם דרך אחת הסמטאות לכיוון חארת אל־קייסיה, במרחק של 80-75 מטר משם.

אחר-כך עברתי לכיוון שכונת ג'בינה (או חארת דאר סאפי), ליד הכביש הראשי. שם יש קיר שמקיף מגרש ריק, והתחבאתי לידו כששמעתי שהכוח מתקדם.

באותו רגע חזר החשמל לכמה שניות ואז שוב נותק, ומיד אחרי זה התחיל ירי לעברנו בחארת דאר סאפי, ולעבר צעירים נוספים שעמדו למטה, בשכונת אל־קייסיה.

כשנפתח הירי הרגשתי שנפגעתי, ונפלתי על הקרקע, עם הגב לכיוון הכביש הראשי והפנים לכיוון השוק. ראיתי את הצעירים שהיו איתי בורחים לרחוב הצדדי שנקרא אבו א־סאבונה. שמתי לב שהירי הגיע מכיוון הכביש הראשי, אבל לא ראיתי את החיילים.

הירי נמשך - בהתחלה ברצף, ואחר-כך באופן מקוטע – בזמן ששכבתי שם ולא יכולתי לקום.

בזמן ששכבתי על הקרקע שמעתי מישהו צועק בעברית "בוא", וחשבתי שהחיילים מתקרבים אליי. הכרחתי את עצמי לקום ולנסות לברוח לסמטה נסתרת, אבל נפלתי שוב ונשארתי שם בערך 7-5 דקות, כשאני מדמם וחושש שיגיעו אליי ויעצרו אותי.

אחר-כך הגיעה אישה מהמחנה, עזרה לי לקום והכניסה אותי לבית שלה. נשארתי שם בערך 25 דקות, כי אי אפשר היה לפנות אותי מיד לבית החולים בגלל נוכחות החיילים. אחרי זה הגיעו שני צעירים, לקחו אותי לרכב פרטי והסיעו אותי דרך אזור המגרש, שם פגשנו אמבולנס שפינה אותי לבית החולים אל־איסתשארי.

בבית החולים הכניסו אותי לחדר מיון והרדימו אותי. כשהתעוררתי נודע לי שמאלכ חטאב נפצע קשה בבטנו מירי באותו רגע שבו אני נפצעתי.

עברתי ניתוח ברגל ימין, ובשבוע הבא אני אמור לעבור ניתוח להשתלת פלטינה ברגל. הרופאים מצאו הרבה רסיסים בתוך הגוף שלי, בין היתר בידיים וברגליים.

באותו יום הודיעו הרופאים כי הנער מאלכ חטאב מת מפצעיו אחרי שהיה מאושפז בטיפול נמרץ במשך מספר שעות.