עומר עאמר יאסר זיוד, בן 16 – סילת אל-חארית'יה, מחוז ג'נין, 2.4.25

ב-2.4.25, נכנסו לעיירה סילת אל-ח'ארית'יה שני כלי רכב צבאיים משוריינים ונערים וצעירים, בהם עומר זיוד, השליכו לעברם אבנים ומטענים מאולתרים. החיילים פתחו באש ממקלע שהיה מותקן על אחד מכלי-הרכב, פגעו בגבו של עומר זיוד, הרגו אותו ופצעו שני נערים נוספים וכמה דקות לאחר מכן עזבו את המקום מבלי להגיש טיפול למי מהנפגעים.

תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה את העדויות:

מ.ט., תושב העיירה, סיפר ב-3.4.25:

ביום רביעי, 2.4.25, בסביבות השעה 15:45, עבדתי במכון שטיפת רכב, שנמצא בכניסה לעיירה סילת אל-חארית'יה, בסמוך לכביש חיפה.

באותו זמן הגיעו שני נגמ"שים מסוג "איתן" מכיוון מזרח לאורך כביש חיפה, חלפו מול המכון והמשיכו דרך דרכים חקלאיות לעבר מישור מרג' אבן עאמר ואזור הכפר תיעניכ. המשכתי בעבודתי כרגיל.

כעבור בערך רבע שעה הופתעתי לראות את שני הנגמ"שים חוזרים מכיוון מערב, מקיפים את הכיכר ונעצרים מימין לה, כשהחזית שלהם פונה מערבה. לא ראיתי חיילים מחוץ לרכבים – הם היו בתוך הנגמ"שים.

אחרי זמן קצר התחילו להגיע למקום נערים וילדים, שהתמקמו במרחק של כ־150-100 מטרים מהנגמ"שים, ליד קיר בית הספר התיכון. הם התחילו ליידות אבנים לעבר הנגמ"שים וגם השליכו לעברם מטענים מאולתרים.

החיילים התחילו לירות רימוני גז מדמיע לעבר הילדים והנערים, ואחר-כך הם ירו לעברם כמה יריות מהנשק שמותקן על גבי הנגמ"ש, ושלושה ילדים מהכפר נפגעו.

מאוחר יותר נודע לי ששמו של אחד מהם הוא עומר עאמר זיוד, והוא נפגע בחזה. אני סבור שהוא מת מיד לאחר שנפגע, כי הוא לא זז בכלל.

מה שהפתיע אותי הוא שאחרי שהם ירו על הילדים והם נפלו ארצה, שני הנגמ"שים עזבו את המקום ונסעו מערבה לכיוון מחנה סאלם. אף חייל לא ירד מהם – לא לפני הירי ולא אחריו. נראה שאחרי שהחיילים ראו את הפגיעה בילדים ואת נפילתם, הם עזבו את המקום.

כמה דקות אחרי שהילדים נפגעו הגיעו אמבולנסים של הסהר האדום ופינו אותם לבית החולים אבן סינא, שם הוכרז רשמית על מותו של הילד עומר עאמר זיוד מפגיעת ירי בחזה.

רנין זיוד, אמו של עומר, בת 41 ואם לחמישה, סיפרה ב-26.3.26:

תמונה

ב-2.4.25, בני עומר התעורר מוקדם, אכל ארוחת בוקר ונשאר בבית. מאוחר יותר באותו בוקר, הוא שאל אותי מה אני הולכת להכין לארוחת צהריים. אמרתי לו שאני אבשל את המנה האהובה עליו, כבסה, שהיא תבשיל העשוי אורז, ירקות ובשר, וניתן לאכול אותו עם יוגורט או סלט. הוא נשאר איתנו ושיחק עם אחותו הקטנה. 

אחרי שסיימתי להכין את האוכל, אכלנו צהריים ביחד. עומר ביקש מאיתנו קצת כסף כי הוא רצה לצאת לקנות כמה דברים. אנחנו גרים בכניסה המזרחית של סילת אל-חארית'יה, ליד הרחוב הראשי, רחוב חיפה. באותו זמן לא היו בעיות או נוכחות צבאית באזור, אז נתנו לו כמה שקלים, והוא יצא מהבית כדי לפגוש חברים ולקנות כמה דברים.  

כמה דקות אחרי שהוא יצא, נודע לנו מהרשתות החברתיות שכוח צבאי ישראלי פושט על העיירה. התמלאתי חרדה ופחד, במיוחד אחרי שדיווחו שהכוח מסייר בשכונות של העיירה. התקשרתי אליו כדי לבדוק מה שלומו ולבקש ממנו לחזור הביתה, מחשש שיקרה לו משהו רע. ניסיתי כמה פעמים, אבל הוא לא ענה. 

באותו רגע, אנשים התחילו להתקשר לבעלי ולדווח לו שעומר נפגע. הוא ניסה להסתיר ממני את החדשות ויצא מהר מהבית כדי לבדוק. 

אבל אז קרובי משפחה שלנו התחילו פתאום להגיע לבית שלנו וידעתי בוודאות שמשהו רע קרה לבן שלי. אבל לא ידעתי בוודאות שהוא מת מפצעי ירי, עד שקרובי משפחה הודיעו לי בבירור שהוא נורה ונהרג. למחרת הביאו את הגופה שלו מבית החולים ומסע הלוויה שלו התקיים בעיירה. 

בני עומר היה ילד אדיב ומנומס שכיבד את המבוגרים והיה גם ילד חכם. הוא אהב מאוד לשחק כדורגל והצטרף לקבוצת הנוער במועדון הספורט של העיירה, ואהב להיות על המגרש. הרגעים המאושרים ביותר שלו היו כשהוא שיחק כדורגל. 

היו לו הרבה חברים טובים. מאז מותו, החברים שלו מבקרים אותנו לבדוק מה שלומנו, להביע את תנחומיהם ולבלות איתנו זמן. אני מבקרת בקביעות את קברו של בני עומר וקוראת שם תפילות מהקוראן. הוא היה כל כך טוב לב, ואני מתגעגעת אליו כמו לדבר היקר ביותר בחיי. 

אני עדיין זוכרת אותו מארח את החברים כשבאו לבקר בביתנו. הוא היה כל כך נדיב ומסביר פנים, תמיד ניסה להציע להם את האוכל הכי טוב וטעים שהיה לנו. 

האובדן של בני עומר הוא קשה ביותר. הוא מכביד על ליבי, ואני מרגישה עצב עצום בהיעדרו.