ב-26.1.25, ירו מסתערבים של מג"ב ופצעו את אדם סוב לבן, בן 16, ושני בני אדם נוספים במחנה הפליטים קלנדיה לאחר שלטענת המשטרה הם השליכו לעברם מטען ליד מחסום קלנדיה. הפצועים פונו לבית חולים ברמאללה שם מת סוב לבן מפצעיו זמן קצר לאחר-מכן.
אמו של אדם, אם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוחמד רומאנה ב-30.3.26:
אדם, שנהרג כשהיה בן 16, היה הבכור מבין שלושת ילדיי. הוא למד במגמת ספרות, אבל הוא אהב במיוחד כל מה שקשור למכוניות ותכנן ללמוד נהיגה ולהוציא רישיון כדי שיוכל לקנות רכב. כמו כל הצעירים, הוא חלם להקים משפחה ולבנות בית. יותר מהכול הוא התאפיין בטוב לב ובחמלה. בגלל שאנחנו חיים בנפרד מאבא שלו, הוא הרגיש הרבה אחריות כלפי, וכלפי אחיו ואחותו הצעירים. השאיפה הכי גדולה שלו הייתה למצוא עבודה ולהרוויח כסף כדי שיוכל לקנות לנו בעתיד בית, במקום המגורים הנוכחיים שלנו בשכירות.
האובדן של אדם הוא מכה קשה. הוא הלך ואין ולא יהיה לו תחליף. מותו השאיר בי פצע קשה לריפוי. אני רואה את הפנים שלו משתקפות בפנים של אחיו ואחותו, ולפעמים אני מרגישה שלא אוכל לשאת את כאב ההיעדר ואת הזיכרון שלו. אחרי שגידלתי אותו במשך 16 שנה, איבדתי אותו בגלל כדור בוגדני שירה חיל ישראלי . רק המחשבה שאני לא לבד בכאב הזה, שמצבי דומה לזה של אלפי אימהות פלסטיניות שאיבדו את בניהן רק בגלל שהיו פלסטינים ובחרו לחיות, מקלה על הכאב.
לפני כמה ימים עברתי ליד המכולת הקטנה שליד הבית שלנו, והרגשתי שהלב שלי נקרע מהזכרונות. בעל החנות הוא איש קשיש, ואדם נהג לעזור לשכנים שלנו ובעיקר לקשישים שביניהם. ביום שאדם נהרג ראיתי אותו בוכה. אדם הותיר חלל עצום בלב שלי, של אחיו ושל אבא שלו, אבל אבא שלו ואני מנסים למלא את החלל שהוא השאיר בלב הילדים הצעירים שלנו. למרות הקושי, ולמרות שעברה יותר משנה מאז שהוא מת, אני עדיין מרגישה שהוא מעולם לא עזב אותנו.
אדם סוב לבן, בן 16