1 במאי 2013 - על הזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד

1 מאי 2013

חג הפועלים באחד במאי מציין את מאבקם ההסטורי של פועלים על הזכות הבסיסית - הגבלת יום העבודה לשמונה שעות. היום, יותר ממאה שנה לאחר הניצחון במאבק, עדיין נאבקים פועלים פלסטינים על עצם הזכות לעבוד מבלי לסכן את חייהם, על האפשרות לפרנס ולכלכל את משפחותיהם ועל אותן זכויות עובדים בסיסיות: שכר מינימום והגבלת שעות העבודה. מציאות הכיבוש אינה מאפשרת להם לממש זכויות בסיסיות אלו.

פועלים פלסטינים ממתינים במחסום קלקיליה לפנות בוקר בדרכם לעבודה בישראל. תצלום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 22.11.11

לאורך כ-46 שנות השלטון הצבאי בשטחים לא פעלו הרשויות הישראליות למען פיתוחה של כלכלה פלסטינית עצמאית ויציבה. כיום, פלסטינים רבים מנסים לקבל היתר לעבודה בישראל אולם מכסות מגבילות והליכים בירוקרטיים סבוכים מונעים זאת ברוב המקרים.

הליך הבקשה מתחיל במלכוד: ישראל דורשת ממבקשי האישורים למצוא להם מעסיק בישראל, אולם קשה מאוד למצוא מעסיק כזה בלי להיכנס לישראל, מה שלא ניתן לעשות בהיעדר היתר. גם לאחר שנמצא מעסיק, ההליך עודנו סבוך: הקריטריונים לקבלת ההיתר הם שרירותיים, ולעיתים אף אינם ברורים. הגיל שבו ניתן לקבל היתר משתנה מתחום עיסוק אחד למשנהו וגברים צעירים רבים אינם מורשים אפילו להגיש בקשה. מציאות זו מאלצת פלסטינים רבים לעבוד בישראל ללא היתר כדי לאפשר קיום למשפחתם, למרות הסיכונים הכרוכים בכך. בשנת 2011 הועסקו בישראל כ-30 אלף פלסטינים בעלי היתרים. בנוסף, עבדו בישראל באותה שנה אלפי פלסטינים ללא היתר עבודה. על-פי הערכות שונות, מספרם המדויק נע בין כמה אלפים ל-30 אלף בני אדם. כל הגורמים מודעים למציאות זו, אך במקום למצוא פתרון מערכתי לבעיה, נראה שהרשויות הישראליות בוחרות להתמודד עם מקרים אקראיים של כניסה בלתי חוקית. כך תיעד בצלם לאורך השנים צעדים של הפחדה או ענישה שננקטו נגד עובדים ספציפיים שנכנסו לישראל ללא היתר, לצד התעלמות מהעובדה שזרם בלתי פוסק של עובדים ממשיך להיכנס לישראל מדי יום בשל היעדר אפשרויות פרנסה אחרות.

פעולות מתוכננות של כוחות הביטחון למטרת "לכידת שב"חים", כמו גם מעצרים מקריים, מסתיימים לעיתים באלימות כלפי העובד שנתפס ואף בירי. בנוסף, על פי נתוני השב"ס שהועברו לבצלם, נכון ל-31.3.13 כלואים בישראל 1,420 פלסטינים באשמת שהייה בלתי חוקית בישראל.

צעדים אלה יוצרים מצג שווא לפיו ישראל מעוניינת לפעול נגד התופעה של כניסת עובדים פלסטינים לתחומי המדינה ללא היתר, כאשר בפועל היא מאפשרת לה להימשך. הנפגעים העיקריים ממדיניות זו הם אותם עובדים. אלה מצליחים אמנם להרוויח למחייתם, אולם זכויותיהם אינן מוגנות ומעמדם כה חלש שהם אינם יכולים אף לדרוש את המגיע להם. הם נאלצים להגיע לעבודה בדרך-לא-דרך ולהימלט מאנשי כוחות הביטחון באישון לילה, כשהם מסתכנים באלימות שתופעל נגדם, במעצר ממושך ואף במוות. בשל קשיים אלה, רבים מעדיפים לחזור לבתיהם רק בסוף השבוע, ובמהלכו הם מנותקים ממשפחתם וחיים בתנאים ירודים.

ישראל היא הכח הכובש בגדה המערבית וככזו היא מחוייבת לדאוג לרווחתם, לפרנסתם ולכבודם של תושבי הגדה. אלא שישראל מנצלת משאבים טבעיים בשטח זה לצרכיה שלה ולצרכי המתנחלים, תוך התעלמות מצרכי הפלסטינים ובניגוד לחוק. כך, למשל, היא מונעת מפלסטינים לפתח חקלאות מודרנית בעלת פוטנציאל רווח גבוה יותר מהקיים בכך שהיא אוסרת על פלסטינים את הגישה לרוב שטחה של בקעת הירדן ואת השימוש במרבית מקורות המים שם. בה בעת היא מקצה להתנחלויות קרקע ומים בשפע לפיתוח חקלאות כזו.

על ישראל לאפשר לפלסטינים בגדה המערבית פיתוח כלכלי שיבטיח פרנסה בכבוד. כל עוד המצב נותר בעינו, עליה להעניק לפלסטינים המעוניינים לעבוד בישראל היתר עבודה חוקי ולדאוג לכך שזכויותיהם הסוציאליות של העובדים יוגנו. בהיעדר הגנה כזו, תימשך התופעה שבה עובדים ממשיכים להיכנס לישראל בדרך לא דרך, ללא שום פיקוח וללא הגנה על זכויותיהם, כדי לזכות באפשרות לפרנס את משפחותיהם.

פריטים מומלצים

רצועת עזה

אבטלה כפויה: פלסטינים תושבי הרצועה שעבדו בישראל עד שנת 2000 מספרים כיצד קרסו חייהם בשל האבטלה שנכפתה עליהם

כלכלת עזה נמצאת בשפל חסר תקדים, לאחר 12 שנות מצור, ו-19 שנים שבמהלכן פועלת ישראל לניתוקה מהגדה המערבית ומאז ביטלה את היתרי העבודה של תושביה בישראל. מהדו"ח האחרון של הבנק העולמי עולה כי בשנתיים האחרונות חלה הדרדרות נוספת בשל צמצום התרומות הבינלאומיות והעברות הכספים מהרשות הפלסטינית. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, אחוז האבטלה ברצועה עמד במהלך 2018 על 52%, ובקרב צעירים עד גיל 26, על 69%. אחוז האבטלה בקרב צעירים בעלי תואר אקדמאי עמד על 78%. שיעור האבטלה בקרב נשים גבוה במיוחד ועמד על 74.5% ב-2018. כבר עם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, עוד לפני מדיניות המצור, ישראל החלה להטיל הגבלות קשות על תנועת אנשים מהרצועה וניתקה אותה כמעט לחלוטין מהגדה המערבית. ישראל צמצמה מאוד את יציאתם של תושבי הרצועה דרך מחסום ארז ובין השאר, ביטלה את היתרי העבודה של עשרות אלפים מהם שעבדו עד אז בישראל וגדעה באחת את מקור פרנסתם. בשנת 1999 עבדו בישראל 15.7% מכלל המועסקים ברצועה ואחוז האבטלה עמד אז על 16.9%. כעבור שנתיים, ב-2001, רק 1.9% מכלל המועסקים ברצועה עבדו בישראל ואחוז האבטלה הכולל עלה ל-34%. באותה שנה עמד שיעור האבטלה בקרב נשים על 24%. ביוני 2007 עם החלת מדיניות המצור הכוללת, הופסקה הנפקת ההיתרים לחלוטין ואחוז האבטלה עלה ל-%40.6 במהלך 2008. סגירת הרצועה וניתוקה משאר העולם הביאו לקריסת הכלכלה וכלאו את תושביה בתוך שוק עבודה סגור, קטן, ללא כל אפשרות פיתוח וללא כל עתיד. ישראל יכולה, אם רק תרצה, להביא לשינוי מיידי במציאות זו, אך היא בוחרת לכפות על תושבי הרצועה עוני, מחנק וקיום חסר תקווה. תושבים ברצועה שהם או בני משפחותיהם עבדו בעבר ישראל סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם על המציאות היומיומית שנכפתה עליהם עם סגירת הרצועה: חמדייה אבו עודה, בת 46, נשואה ואם לתשעה, היא עקרת בית תושבת בית חאנון. בעלה, איימן, עבד בישראל משנת 1988 ועד לביטול ההיתרים. בעדות שמסרה ב-17.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה אבו עודה כיצד השתנו חייהם ללא היכר: מאז שהתחתנתי, ב-1988 בעלי איימן עבד כפועל בניין בישראל. הוא יצא לישראל כל יום בחמש בבוקר וחזר בחמש או בשש בערב, והרוויח בערך 5,000 שקלים בחודש. הייתה לנו אז רמת חיים טובה. הילדים נולדו ואיימן הרוויח מספיק כדי לפרנס אותנו ואת אמא שלו ויכולתי אפילו לשים קצת כסף בצד בשביל העתיד של הילדים. זו הייתה תקופה של שקט כלכלי ונחת נפשית. לא עלה בדעתי שיבוא יום ובעלי יאבד את העבודה שלו. עם תחילת האינתיפאדה השנייה התחילו לסגור את מחסום ארז לסירוגין והוא כבר לא עבד כל יום, אבל עדיין הצלחנו להסתדר. בשנת 2005 כבר לא נתנו לו יותר לעבוד בישראל. איימן התחיל לחפש עבודה ברצועה. הוא מצא כמה עבודות, אבל בקושי רב, ותמורת שכר נמוך מאוד, וגם אז העבודה לא הייתה מסודרת ויומיומית. כיום אין לו עבודה קבועה, אבל מדי פעם הוא מוצא עבודות זמניות. התחלתי לצמצם בהוצאות הבית, בהדרגה, כדי לחסוך. בהמשך השתמשתי בכסף שחסכנו. כשישראל הידקה את המצור על עזה כבר לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לחפש עמותות שמחלקות קצבאות ותרומות והתחלנו גם לקבל קצבת סעד ממשרד הרווחה, סכום של 1,800 שקלים פעם בארבעה או חמישה חודשים בערך. שלושת הילדים הגדולים שלי התחתנו, וזה עלה לנו המון כסף. לקחנו הלוואות מקרובי משפחה וחברים. היום הם נשואים עם ילדים וגרים איתנו ועם שאר הילדים בבית. רק שניים מהילדים שלנו עובדים. בשנת 2012, פתח בעלי עסק קטן של גידול עופות כדי לפרנס את המשפחה. זה עלה לנו המון כסף אבל במלחמה של שנת 2014 הלול נהרס לגמרי. הקמנו אותו מחדש, אבל פשטנו את הרגל בגלל המצב הכלכלי הקשה ברצועה. מעט מאוד אנשים יכלו לקנות. במלחמה של 2014 גם הבית שלנו נהרס לגמרי. זה היה בית בן שלוש קומות שבנינו בתקופה שבה בעלי עבד בישראל. הפכנו לחסרי בית לתקופה מסוימת ונדדנו בין בתי הספר של אונר"א לבין דירות שכורות. תודה לאל, הבית שלנו נבנה מחדש בעזרת מימון של אונר"א וחזרנו לגור בו. יש לנו חלקת אדמה קטנה, בשטח של 500 מ"ר בערך. עיבדנו אותה והתחלנו לגדל בה ירקות לצרכי המשפחה, את מה שנשאר אנחנו מוכרים כדי להכניס קצת כסף, אבל אני ובעלי חושבים כל הזמן שאולי כדאי לנו למכור את האדמה. מרוב לחץ ומתח חליתי בסוכרת, ויש לי לחץ דם גבוה וחולשה בשריר הלב. אין לנו מקור הכנסה קבוע וזה מייאש אותי ומכניס אותי לדיכאון. גם בעלי הפך לאדם עצבני מאוד, כי הוא כל הזמן יושב בבית בלי עבודה. נאסר נור א-דין, בן 54, נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב מחנה הפליטים אל-מר'אזי, מובטל מאז שנת 2000. בעדות שמסר ב-1.5.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר נור א-דין על המצוקה הקשה אליה נקלעה משפחתו בשל האבטלה: בשנת 1980 התחלתי לעבוד בישראל. בהתחלה עבדתי בעבודות מזדמנות. הייתי רווק, והאישור שלי לא כלל שינה, אז עבדתי בישראל כל יום וחזרתי לישון בעזה. הרווחתי 120-100 שקל ליום. בשנת 1990 מצאתי עבודה קבועה בחברה שעסקה בצביעת בתים ומשרדים. הרווחתי 250 שקל. עבדתי כל יום וזה היה "תור הזהב" שלי. בזכות העבודה הזו התחתנתי בשנת 1998, ובשנת 2000 בניתי בית בשטח של 60 מ"ר. בגלל שאנחנו פליטים קיבלתי סיוע מאונר"א שעזרה לי בבניית הבית. אבל אחרי שנת 2000 ישראל סגרה את המעברים ונשארתי בלי עבודה. אני מובטל מאז. אני עובד רק כמה ימים בחודש, אם אני בכלל מוצא משהו. אני אבא לשלושה ילדים והמצב הכלכלי שלי שואף לאפס. אנחנו מתקיימים מקצבת המזון של אונר"א שאנחנו מקבלים פעם בשלושה חודשים. היא כוללת 5 שקי קמח במשקל של 30 קילו כל אחד, 10 ליטר שמן בישול, 4 קופסאות אבקת חלב, קילו אחד סוכר לאדם (פעם זה היה 3 קילו לאדם וזה קוצץ), 3 קילו עדשים ו-5 קופסאות סרדינים משומרים לאדם. המצרכים האלה לא מספיקים לנו לשלושה חודשים ולכן אני נאלץ לקנות מצרכים בהקפה. כשאני מוצא עבודה מזדמנת אני מחזיר את החוב. עוף אנחנו קונים פעם ב-5-6 חודשים ובשר אנחנו אוכלים רק בחג הקורבן, כשאנשים מחלקים לנזקקים מהצאן ששטחו כקורבן. אני מביא למשפחה רק עגבניות ותפוחי אדמה. לפעמים עובר חודש שלם ואין לי שקל אחד בכיס. בכל יום אני "בורח" מהבית כדי לא להסתכסך עם המשפחה שלי, ולא לעמוד מול הבקשות של הילדים שלי, שאני לא יכול למלא. אני יושב בבית קפה וגם על הקפה אני משלם בהקפה. הילדים שלי הולכים לבית הספר בלי דמי כיס. באירועים הם מבקשים שאקנה להם בגדים אבל לצערי אני לא יכול. הבת הגדולה שלי, אריג', עומדת לסיים תיכון ולגשת לבחינות התווג'יהי. אני מודאג כי אני לא רואה איך אוכל לממן לה לימודים באוניברסיטה – לא את הנסיעות לשם ולא את שכר הלימוד. מאז שנת 2000 לא שילמתי את חשבונות החשמל והמים. אני מעריך שהחוב שלי מגיע ליותר 10,000 שקלים. הגג של הבית שלנו עשוי מפח ואין לנו כסף לצקת גג אמיתי. בחורף הבית קר כמו מקרר ובקיץ הוא חם כמו תנור. מי הגשם חודרים לבית ואנחנו מפזרים כלים בבית כדי שהבית לא יוצף. חיפשתי עבודה כל-כך הרבה זמן ולא מצאתי וזה ייאש אותי לגמרי. עכשיו אני כבר לא ממש מחפש. אני מנותק מבחינה חברתית ומשפחתית. אני לא מבקר קרובי משפחה כי אין לי כסף. שלוש האחיות שלי גרות בעזה ואני מבקר אותן רק בחגים כי אין לי כסף לנסוע אליהן או להביא להן מתנות. לפעמים אני הולך לבקר אותן ברגל, הליכה של ארבע שעות, לבד, בלי המשפחה. חוסאם בלור, בן 51, נשוי ואב לתשעה הוא תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת, מובטל. בלור עבד במגוון עבודות בישראל משנת 1984 ועד 1998 ולאחר מכן עבד במתפרה ברצועה, עד לסגירתה בשנת 2000 עם סגירת המעברים לייצוא סחורה. בעדות שמסר ב-28.4.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר בלור את השפעת המצור על חיי משפחתו: מאז גיל 17 עבדתי בכל מני עבודות בישראל. בגנים ציבוריים, בעיריית ת"א, במסעדה בת"א, במאפייה באזור התעשייה ראשון לציון, ובמפעל לביסקוויטים באותו אזור. העבודה האחרונה שלי היתה בקונדיטוריה בראשון לציון. עבדתי שם במשך שש שנים בערך, עד 1998. הרווחתי כל יום 70 שקלים. במשך השבוע ישנתי במפעל וחזרתי הביתה רק בסופי השבוע. חסכתי כסף והתחתנתי. אחרי החתונה עברתי לעבוד במתפרות ברצועה בשכר של שלושים שקלים ליום, אבל בשנת 2000, המתפרה נסגרה כי ישראל סגרה את המעברים ולא איפשרה לייבא ולייצא סחורה. עבדתי בכמה עבודות מזדמנות בתוך הרצועה, פעם במסעדת חומוס בא-נוסייראת, ופעם במכירת קפה ותה לצד הכביש. בחלק מהמקומות שבהם עבדתי הבעלים לא יכלו לשלם לי אפילו עשרים שקל ליום עבודה של 12 שעות. כבר שלוש שנים אני מובטל לגמרי, וכיום אני מקבל סיוע ממשרד הרווחה. זה סכום של 1,800 שקל פעם בשלושה חודשים ואני חולק אותו עם אמא שלי. לפעמים אנחנו מקבלים סיוע באוכל מעמותות או מאנשים פרטיים. אנחנו מקבלים גם מוצרי מזון מאונר"א פעם בשלושה חודשים. אנחנו גרים בבית מקורה בפח של 90 מטר וסובלים מצפיפות בבית, כבר הרבה שנים. כולנו גרים בשלושה חדרים עם אמא שלי. אני לא מסוגל לממן לבת שלי רובא לימודים באוניברסיטה. צברתי הרבה חובות - יש לי חוב של 39 אלף שקל לחברת החשמל וחוב של בערך 12 אלף שקל לחברת המים. כל כמה ימים אני מחפש עבודה, אבל אני לא מוצא כלום. אני בלחץ נפשי גדול זה. אין לנו פרוטה על הנשמה ואני מרגיש חנוק. לפני כמה שנים חליתי בסכרת בגלל הצרות והמצב שאליו הדרדרתי. ג'מאל א-שיח' ח'ליל, בן 60, נשוי ואב לשישה, תושב עזה, מובטל. א-שיח' ח'ליל עבד כצבעי בישראל החל מתחילת שנות השמונים, במשך יותר מעשרים שנה. בשנת 2003 ביטלו הרשויות הישראליות את היתר העבודה שלו ומאז הצליח בקושי להתפרנס מעבודות מזדמנות ברצועה. מאז הטלת המצור בשנת 2007 הוא מובטל לחלוטין. בעדות שמסר ב-15.4.19 לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד סיפר א-שיח' ח'ליל על חיי משפחתו מאז: עבדתי כצבעי בישראל משנות העשרים שלי. אלה היו שנים מאוד טובות בשבילי. התחתנתי, בניתי בית ונולדו לי שישה ילדים. הרווחתי בערך 4,000 שקלים בחודש. דאגתי למשפחה שלי ולא חסר לנו כלום. הצלחתי לפרנס גם את ההורים שלי ולחסוך קצת כסף. אבל האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הפכה את הקערה על פיה, כשאסרו עלינו לעבוד בישראל. הרגשתי תסכול ויאוש. הייתה לי משפחה בת 8 נפשות לפרנס והילדים היו קטנים. כל הזמן חשבתי על העתיד שלהם. התחלתי לחפש עבודה ברצועה. השגתי עבודות זמניות במשכורות נמוכות מאוד, שלא הספיקו לפרנסה שלנו. מאז 2007 המצב שלנו החמיר עוד יותר, בגלל המצור שישראל הטילה על הרצועה. המצור פגע הכי קשה בפועלים. לא הצלחנו למצוא עבודה בכלל. סתם ישבתי בבית. התחלתי לחפש עמותות שמחלקות קצבאות מזון ברצועה. פניתי למשרד הרווחה כדי לקבל קצבה, אבל רק בשנת 2016 השגתי אותה בקושי רב, סכום של 750 שקלים פעם בשלושה חודשים. הצלחתי להשיג גם קצבת מזון חודשית מארגון "אוקספאם" בסכום של 270 שקל בערך, אבל זה לא מספיק לכולנו. היום הילדים שלי בגיל הנישואים, אבל לא הצלחתי להבטיח את עתידם ולעזור להם להתבסס ולהתחתן. גם הם מובטלים. לפעמים הם משיגים עבודה יומית בשכר של עשרים שקל. יש לי בן סטודנט ואיימו כמה פעמים לגרש אותו מהאוניברסיטה בגלל חובות שאני לא מצליח לשלם. בסוף לוויתי כסף מחברים ומקרובי משפחה כדי שהוא יוכל לסיים ללמוד. אני עדיין יוצא לחפש עבודה אבל בקושי מצליח למצוא עבודות יומיות. מאז שהפסקתי לעבוד, אני מודאג ושרוי בדיכאון. מרוב לחץ ומתח חליתי בסוכרת. לוויתי יותר מחמישים אלף שקלים כדי שנוכל להתקיים. מכרתי את התכשיטים של אשתי כדי להחזיר חלק מהחובות אבל יש כאלה שלא הצלחתי להחזיר. החיים שלנו בקריסה מתמשכת ואני מרגיש שזה עוול. אני מבלה את רוב הזמן שלי בבית, כי בלי כסף אי אפשר לצאת מהבית. עצוב לי על הילדים שלי. העתיד שלהם אבוד לגמרי. אני מתפלל שיתייחסו באנושיות לתושבי רצועת עזה ושהמצור והעוני יסתיימו כדי שנוכל לחיות בכבוד. מוחמד אל-ג'רו, בן 59, נשוי ואב לשמונה הוא תושב העיר עזה ומובטל מאז שנת 2004. בעבר התפרנס ממכירת ירקות ופירות מישראל ברצועה ומ-1996 עבד במפעל לחלקי חילוף לכלי-רכב באזור התעשייה במחסום ארז, שם הועסק תחילה כפועל ומשנת 1998 כמנהל העבודה. בשנת 2004 נסגר אזור התעשייה והוא איבד את מקום עבודתו. בעדות שמסר ב-18.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר אל-ג'רו על חיי משפחתו מאז: בתקופה שבה עבדתי במכירת ירקות מישראל הרווחתי בערך 5,000 שקל בחודש ואחר-כך כשהייתי מנהל העבודה במפעל במחסום ארז הרווחתי בערך 6,000. בתקופה ההיא נהננו מיציבות כלכלית וחיינו בנחת מכל הבחינות. לא הייתי צריך להתחשבן כל הזמן ולא מנעתי שום דבר מהמשפחה שלי - בגדים, אוכל, וכל שאר הצרכים. בכל יום בדרך הביתה הייתי קונה לנו אוכל ובגדים לילדים שלי ולאשתי, והצלחתי גם לחסוך חלק מההכנסות שלי. בשנת 2004 החיים שלי התהפכו, אחרי שסגרו את אזור התעשייה במחסום ארז ופיטרו את כל הפועלים שעבדו שם. אלפי עובדים פוטרו מכל המפעלים. זה היה אסון בשבילנו. לא האמנתי שזה קורה. לא הבנתי למה גירשו את כולנו וסגרו את אזור התעשייה. לא נשקף מאתנו איום לאף אחד. הפכתי למובטל עם תשע נפשות לפרנס. חיפשתי עבודה בעזה, אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר. אין הרבה הזדמנויות והשוק קטן. כשהצלחתי לעבוד, המשכורות שלי היו בערך 2,000 שקל בחודש לעבודה של 12 שעות ביום. התחלתי להשתמש בכסף שחסכתי כשעבדתי באזור התעשייה ארז. בתחילת 2005 קניתי אוטובוס ומלאי של חומרי ניקוי, והתחלתי לעבוד בשיווק שלהם. אבל משנת 2007, כשישראל הטילה את המצור על הרצועה, התקשיתי מאוד להשיג את חומרי הניקוי, כי לא יכולנו להכניס סחורה לרצועה. המשכתי למכור את הסחורה שנשארה אצלי, עד שבסוף 2008 פרצה המלחמה. במהלך המלחמה הבית שלי, במזרח העיר עזה, הופצץ ונהרס לגמרי והפסדתי את כל הסחורה שהיתה מאוכסנת בו. כך העסק שלי פשט את הרגל. אחרי המלחמה נדדנו בין דירות שכורות במשך שש שנים, עד 2014. זו היתה תקופה קשה מאוד. ייחלתי למוות כדי להיחלץ מהקשיים. מאז בנינו שוב את הבית בכספים שקיבלנו מסוכנות האו"ם UNDP. קיבלנו רק 18 אלף דולר. הבית המקורי שלנו עלה הרבה יותר, ועד עכשיו אני משלם חובות עליו. איבדתי את העבודה שלי בישראל, איבדתי את העסק שהקמתי, ואפילו את הבית שלי איבדתי. הייתי במצב נפשי רע מאוד. כל הזמן חשבתי איך להביא אוכל לילדים שלי. הבן שלי חסן, והבת שלי תהאני התחילו ללמוד באוניברסיטה. לוויתי כסף כדי לאפשר לשניהם להמשיך ללמוד. אני מובטל מאז שהעסק שלי קרס בסוף 2008. בעזה אין אפשרויות תעסוקה, בגלל הידוק המצור. לארבעה מהילדים שלי יש תארים אקדמאיים וכולם מובטלים. היום אנחנו מתקיימים מקצבת מזון שבועית שאנחנו מקבלים מארגון CHF בשווי של 70 שקל לשבוע. זה לא מספיק למשפחה בת עשר נפשות. לפעמים הילדים שלי מוצאים עבודות מזדמנות תמורת 30-20 שקל ליום של עבודה מבוקר עד ערב. הילדים שלי אחמד, מחמוד ובהאא, הגיעו לגיל הנישואים, אבל העתיד שלהם לא מעודד. אין להם עבודה או בית. למרות שאני כמעט בן 60 והמחסור בהזדמנויות תעסוקה, אני מוכן ורוצה לעבוד אם אמצא עבודה בעזה. אבל בגלל המצב היום, גם אם זה יקרה, זה לא יספיק לפרנסת המשפחה. הלוואי ואמצא עבודה, ואוכל לספק את הצרכים של הילדים שלי ולהבטיח את עתידם. המצב בעזה אבוד. רמת החיים שואפת לאפס, והעתיד הוא נעלם גדול בשבילנו. העתיד של הילדים שלי אבוד. הם אפילו לא חושבים על חתונה והקמת משפחה בגלל שאין להם אמצעים לכך. הם חיים ביאוש ותסכול.

6 יוני 2019

פלסטינים ממתינים בתור במחסום מיתר בדרום הר חברון. צילום: מיכל צדיק, מחסום ווטש, 15.6.10

שגרה אלימה

רק בגלל שמם: ישראל מענישה מאות פלסטינים ואוסרת עליהם לעבוד בישראל

בשנה האחרונה, שלל המנהל האזרחי היתרי תעסוקה בישראל ובהתנחלויות ממאות פלסטינים, בתגובה לפיגועים שביצעו תושבים הגרים ביישוב שבו הם גרים ונושאים את אותו שם משפחה. נכון למאי 2018 המנהל שלל באופן זה היתרים בשלושה מקרים: באזור יטא שבמחוז חברון, שבו נשלל מספר ההיתרים הגדול ביותר, באזור בית סוריכ שמצפון-מערב לירושלים ובברטעה א-שרקייה שבמחוז ג'נין. ההיתרים, שנשללו לפני חודשים ארוכים, טרם הוחזרו לעובדים, התלויים בהם לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם. ככל שתקופת השלילה מתארכת הפגיעה בעובדים ובמשפחותיהם קשה יותר. העובדים מדווחים על שינויים קיצוניים שנאלצו לערוך באורח חייהם מאז נשללו ההיתרים וחלקם אף העידו כי שקעו בחובות. העובדים נותרו במצב של חוסר ודאות כשאינם יודעים אם ומתי יוחזרו להם ההיתרים, והאם לנסות למצוא עבודה בשכר נמוך בהרבה בגדה, שאליה יתקשו להתחייב בשל האפשרות שההיתרים יחודשו בשלב כלשהו והם יוכלו לשוב לעבודתם הרגילה. שלילת ההיתרים מפלסטינים שבינם לבין מבצעי הפיגועים אין כל קשר ממשי, היא חלק ממדיניות מוצהרת שנוקטת ישראל. האלוף יואב מרדכי, שכיהן עד לאחרונה כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, כתב בעקבות פיגוע שביצעו פלסטינים ב-17.6.17 בשער שכם בירושלים, שבו נדקרה למוות שוטרת מג"ב, כי ישראל החליטה על שורה של צעדים, "שהראשון שבהם הוא ביטול 250 אלף היתרי ביקור ושלילת חמולות המחבלים מהיתרי העבודה שלהם". כמה חודשים לאחר מכן, בעקבות הפיגוע בהר אדר שבו נורו למוות שני מאבטחים ושוטר מג"ב, הודיע ראש הממשלה כי בין הצעדים שיינקטו יהיו "הריסת בית המחבל, הטלת כתר על הכפר בית סוריכ שממנו יצא ושלילת היתרי עבודה בישראל של בני משפחתו המורחבת". השלילה אינה מבוססת על טענה שהעובדים אחראים לפיגועים אלה, מעורבים בהם באופן כלשהו או אפילו מכירים את האנשים שביצעו אותם. הפגיעה הקשה בהם מתבססת אך ורק על העובדה – שהיא חסרת משמעות כשלעצמה – ששם משפחתם זהה לזה של מבצע הפיגוע. זאת כשלמעשה, ברוב המכריע של המקרים אין כל קשר בינם לבינו. ככזו, מדיניות זו היא חסרת כל הצדקה ומהווה ענישה קולקטיבית, האסורה על פי המשפט הבינלאומי. מדיניות זו מבוססת על התייחסותה של ישראל להיתרי העבודה שהיא מנפיקה לפלסטינים כאל פריווילגיה, חסד שהיא נוטה עמם. בהתחשב בכך גורסת ישראל כי היא רשאית, ברצותה, לשלול אותם וברצותה – להשיבם, כל זאת ללא כל סיבה סבירה או הגיונית. המדינה מתעלמות לחלוטין מההשלכות של החלטתה זו, ומתנהלת כאילו לא היא זו שמגבילה את תנועת הפלסטינים, מונעת את התפתחות כלכלתם וחוסמת את גישתם למשאבים. זוהי רק דוגמא נוספת, אחת מני רבות אחרות, לשרירותיות המוחלטת בה ישראל פועלת בגדה. שרירותיות זו מנהלת את חיי הפלסטינים והיא חלק מאלימות המדינה המאורגנת, שתכליתה המשך השליטה הישראלית באוכלוסייה אזרחית חסרת זכויות פוליטיות. אזור יטא, מחוז חברון בעיירה יטא שבמחוז חברון גרים כ-65,000 תושבים. כ-30,000 מתושבי העיירה וסביבותיה נושאים את שם המשפחה אבו עראם. ב-2.8.17, דקר איסמעיל אבו עראם עובד בסופרמרקט ביבנה ופצע אותו קשה. למחרת, שלל המנהל האזרחי את היתרי העבודה מיותר מ-1,000 פלסטינים הנושאים את אותו שם משפחה, ש-915 מהם עבדו בישראל והשאר בהתנחלויות. בשלב הראשון נשללו ההיתרים לכעשרה ימים ואולם כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-14.12.17, שלל אותם המנהל שוב – הפעם נמסר לעובדים כי הם נשללו "עד להודעה חדשה". בעדויות שגבה תחקירן בצלם מוסא אבו-השהש, סיפרו עובדים ממשפחת אבו עראם שהיתרי העבודה נשללו מהם על הקשיים בהם הם נתקלים מאז. כך סיפר עלי אבו עראם, פועל בניין בן 51, נשוי ואב לשבעה, ב-18.3.18: אני גר בכפר אל-כרמל, מזרחית לעיירה יטא ועובד בישראל מאז 2007. בזמן ששללו לי את ההיתר עבדתי אצל קבלן ישראלי בחולון. אני משלם לו 2,000 ש"ח בחודש כדי לקבל היתר. ההיתר האחרון שלי היה בתוקף עד ל-9.6.18. כל יום יצאתי לעבודה בחולון לפנות בוקר וחזרתי הביתה אחרי השעה 19:00, דרך מעבר מיתר. עבדתי ביחד עם שלושת הבנים הנשואים שלי: נידאל, בן 24, ג'יהאד, בן 22, ומוחמד, בן 21. לכולנו היו היתרים. החיים שלנו היו יציבים וההכנסה שלנו הייתה טובה מאד. הרווחתי 500 ש"ח ביום. בתחילת אוגוסט, צעיר ממשפחת אבו עראם תקף ישראלי ביבנה. אחרי זה שללו את היתר התעסוקה שלי, של הבנים שלי, ושל עוד פועלים ממשפחת אבו עראם, למשך 10 ימים ואז נאלצנו ללכת שוב ולהוציא היתרי תעסוקה חדשים וחזרנו לעבודה. כמה חודשים אחר-כך, ב-14.12.17, הופתענו לשמוע במעבר מיתר שההיתרים שלנו בוטלו. בהתחלה חשבנו שזאת החלטה זמנית שתקפה רק לאותו היום. החייל במחסום לא נתן לנו שום סיבה ורק אמר שאלו ההוראות שלו ושנחזור הביתה. כשהגעתי הביתה שמעתי ששללו את ההיתרים של מאות אנשים ששם משפחתם הוא אבו עראם. כולם הוחזרו הביתה באותו היום, בלי קשר למעבר שהגיעו דרכו לעבודה. מאז ועד היום אני, שלושת הבנים שלי ושאר הפועלים ממשפחת אבו עראם מובטלים. ניסינו להתקשר לכל מני גורמים שיעזרו לנו אבל זה לא עזר. התקשרתי לקבלן שמעסיק אותי, חברים שלי דיברו עם עורכי דין, ארגנו עצרת מחאה ברחבת המנהל האזרחי, אבל שום דבר לא השתנה. כבר שלושה חודשים שאנחנו מובטלים וחסרי הכנסה. אני מתחיל לדאוג שהמצב יישאר ככה לתמיד. זה גורם לי נזקים אדירים. יש לי קצת חסכונות, אבל אני מסתמך על הכנסה יומית. כרגע הצלחתי להפחית את ההוצאות של המשפחה בצורה משמעותית ואני מוציא כסף מהחסכונות שלנו. קשה לנו למצוא עבודה ביטא. ההיצע נמוך, השכר לא מספיק, ויש פה המון אנשים מובטלים. זאת מדיניות של ענישה קולקטיבית. אני, בני המשפחה שלי והחברים שלי לעבודה מתוסכלים לגמרי. בעדות שמסר ב-19.3.18, סיפר זאהר אבו עראם, בן 25, נשוי: אני גר עם המשפחה בעיר יטא. יש לי היתר עבודה ובשנתיים האחרונות אני עובד בלוד. גם אבא ושני האחים שלי עובדים בישראל, ואח אחר עובד בהתנחלויות. כולנו יחד מפרנסים משפחה של 27 נפשות. ב-3.8.17, יום אחרי שמישהו ממשפחת אבו עראם תקף ישראלי ביבנה, הודיעו לי שאסור לי להיכנס לישראל. האיסור הזה נמשך 10 ימים ובסיומם אני, אבא שלי והאחים היינו צריכים להוציא היתר חדש. כמה חודשים אחר-כך, ב-14.12.18, הודיעו לי פתאום במחסום שיש איסור חדש על כניסה של פועלים ממשפחת אבו עראם לישראל. האיסור הזה עדיין תקף. הייתי באמצע בנייה של בית. קניתי כבר חומרי בניין וכבר נתתי צ'קים לקבלנים, אבל אני לא יודע אם אצליח לשלם את החובות ולכסות את הצ'קים. אבא שלי והאחים שלי עוזרים לי כרגע, מהחסכונות שלהם, אבל בכל זאת החלטתי להפסיק את העבודה על הבית עד שאוכל לחזור לעבוד. מה שקרה לנו הוא עונש קולקטיבי קשה, אני מקווה שהסבל הזה ייפסק. בית סוריכ, מחוז אל-קודס בכפר בית סוריכ שמצפון-מערב לירושלים גרים כ-4,500 תושבים. ב-26.9.17 ביצע נימר אל-ג'מל פיגוע במחסום שהציב הצבא בכניסה להתנחלות הר אדר והרג שני מאבטחים אזרחיים ושוטר מג"ב. ובעקבות זאת שלל המנהל האזרחי את ההיתרים מכ-150 מתושבי הכפר שעבדו בישראל ובהתנחלויות הנושאים את השם אל-ג'מל. לעובדים נאמר כי ההיתרים יישללו לחצי שנה, ואולם בסוף חודש מארס גילו שכניסתם עדיין אסורה, עד להודעה חדשה. בעדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד, ב-9.4.18, סיפרו בני משפחת אל-ג'מל, תושבי בית סוריכ, על הקשיים שהסבה להם הענישה הקולקטיבית. בשיר אל-ג'מל, גנן בן 49, נשוי ואב לשבעה, סיפר: אני המפרנס היחיד של עשרה אנשים – אשתי ושבעת הילדים, אחותי, ואבא שלי, בן 75, שסובל מבעיות בלב, סוכרת, ויתר לחץ דם. אחותי ואבא שלי גרים בבית נפרד. שניים מהילדים שלי הם סטודנטים – מוחמד, בן 20, וסיוואר, בת 19. שאר הילדים שלי קטנים ועדיין לומדים בבית ספר. אין בן אדם אחר שיכול לדאוג לצרכים של האנשים האלה. ההוצאות החודשיות שלנו הן לפחות 6,000 ש"ח, מהם בין 600 ל-1,000 ש"ח לצרכים של אבא שלי ואחותי. מהעבודה בישראל אני מרוויח 6,000 ש"ח בחודש, אז ההכנסות בדרך כלל שוות להוצאות. מאז שאסרו עליי לעבוד בישראל, אחרי פיגוע הירי בהתנחלות הר אדר, נשארתי בלי הכנסה. המצב של המשפחה קשה מאד מבחינה כלכלית ונפשית. אני גנן כבר 14 שנים, מתוכן 11 שנים בוועד בית שכונתי במבשרת ציון. לא קל לי למצוא עבודה חלופית בגינון, כמעט ואין אצלנו מקומות עבודה כאלה. אני סובל מבעיה קשה בראייה ולכן קשה לי למצוא עבודה במקצוע אחר. כרגע, אני עדיין מובטל. קשה לי לספק את הצרכים הבסיסיים של המשפחה. אני לא יכול ללוות כסף מהאחים שלי, כי הם נמצאים באותו מצב בדיוק: שניהם עבדו בישראל וגם להם ביטלו את היתרי התעסוקה. בלית ברירה, הייתי חייב למכור את התכשיטים של אשתי, אבל גם הכסף הזה נגמר מהר מאוד. מביך אותי ללכת למסיבות חתונה או לביקורים חברתיים, כי זה כרוך בהוצאות שאני לא יכול להרשות לעצמי. כשמוחמד, הבן שלי, הבין שמצבנו הכלכלי הולך ומתדרדר הוא עבר מאוניברסיטת ביר זית לאוניברסיטת אל-קודס הפתוחה. שכר הלימוד באוניברסיטה הזאת הרבה יותר נמוך ותכנית הלימודים מאפשרת לו ללמוד ולעבוד בו זמנית כדי לכסות את הצרכים האישיים שלו. הבת שלי, שלומדת במכללה להכשרת מורים ברמאללה, צריכה כסף כל יום לתחבורה ציבורית, ועוד 25 ש"ח להוצאות שלה. עכשיו היא חושבת להפסיק את הלימודים. כשהיא נכנסת הביתה ורואה שעצוב לי ושהמצב הנפשי שלי ירוד, היא מלטפת לי את הראש כדי לנחם אותי. היא אומרת לי: "אין דבר אבא, הכל יעבור בעזרת אלוהים". אבל גם היא, בעצמה, אומרת את זה עם עצב גדול. עוני ומחסור הם הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לחוות, וזה מה שכולנו חווים כל יום, וכל זה רק בגלל שאנחנו נושאים את אותו שם משפחה של מבצע הפיגוע. העבודה בישראל איפשרה לנו לנשום, ועכשיו גם את זה אין לנו. מהדי אל-ג'מל, חשמלאי בן 34, מאורס, סיפר: אני מפרנס שש נפשות: אבא, אמא, וארבע אחיות. כולנו גרים בבית סוריכ. אבא שלי חולה ולא יכול לעבוד. אני מאורס, והייתי אמור להתחתן החודש, באפריל. אני עובד בישראל כבר 15 שנה. בעשר השנים האחרונות עבדתי בהתנחלות הר אדר שלידנו עם קבלן עבודות חשמל ישראלי. יש לי היתר תעסוקה בהתנחלויות, שהמעסיק מחדש לי כל שלושה חודשים. מאז פיגוע הירי בהתנחלות, לפני שבעה חודשים, נאסר על כל בני משפחת אל-ג'מל לעבוד בישראל או בהתנחלויות. בהר אדר עבדו בין עשרים לשלושים פועלים ממשפחת אל-ג'מל ולכולם שללו את היתרי העבודה. אסור לנו להיכנס לשם יותר. יותר ממאה פועלים אחרים ממשפחת אל-ג'מל עבדו בתוך ישראל. שללו את ההיתרים של כולם. כולנו נענשנו על מעשה שלא עשינו, ולא היה לנו קשר אליו. שלילת היתרי העבודה גרמה לנו נזקים כלכליים, ופגעה בנו נפשית וחברתית. נשארתי בלי הכנסה. קודם ההכנסה הממוצעת שלי הייתה 250 ש"ח ביום. עכשיו אני לא מרוויח כלום. חודש אחרי ששללו לי את ההיתר הלכתי לעבוד במחצבות אבן בגדה המערבית, במשכורת נמוכה מאד של מאה ש"ח ביום. זאת עבודת פרך קשה ומתישה וזה לא המקצוע שלי. אחרי 12 יום נאלצתי לעזוב ועכשיו אני שוב מובטל. כמעט הפסקתי לצאת מהבית. אני יוצא רק לפעמים להליכות, סתם כדי לזוז קצת. אני לא מעז להיכנס לבית קפה או למסעדה כדי לחסוך בהוצאות. לפני ששללו לי את ההיתר הייתי מבקר את ארוסתי בבית המשפחה שלה לפחות פעם בשבוע, אבל מאז אני הולך פעם בחודש. אני לא יודע איך נסתדר. קבענו להתחתן החודש, אבל נאלצתי לדחות את החתונה לספטמבר, בתקווה שעד אז תיפתר הבעיה. היו לי קצת חסכונות, אבל הוצאתי את כולם על ההכנות לחתונה ועל טקס האירוסין בשנה שעברה. כששללו לי את ההיתר כבר לא היו לי חסכונות. כרגע, אני נאלץ ללוות כסף מחברים, ולפעמים מהאחים הנשואים שלי. בזמן שעבדתי פרנסתי את ההורים, אבל מאז ששללו את ההיתר האחים שלי נאלצים לתמוך בהם. בלי האחים שלי לא היה להם כלום. המצב הזה קשה כל כך, גם מבחינה נפשית. הייתי גבר בוגר, אדם שאחראי למשפחה, ועכשיו כשאני מכניס את היד לכיס אין לי כסף אפילו לסיגריות. אני לכוד בין שמיים וארץ, מחכה שיתנו לי לעבוד. מפחיד אותי מאד שזה יימשך ככה תמיד ושכל העתיד שלי ייהרס . אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה כמו שאר בני האדם. אני מפחד שכל החלומות שלי יתגלו כאשליה אחת גדולה. ברטעה א-שרקייה, מחוז ג'נין ברטעה א-שרקייה הוא כפר פלסטיני במחוז ג'נין, שישראל כלאה במובלעת בין הקו הירוק לגדר ההפרדה. בכפר גרים כ-5,000 תושבים, הנושאים כמעט כולם את שם המשפחה כבהא. ב-16.3.18, דרס עלאא כבהא, תושב ברטעה א-שרקייה למוות שני חיילים בסמוך להתנחלות מבוא דותן. באותו יום שלל המנהל האזרחי היתרים מכמעט מאה מתושבי הכפר: 67 היתרי תעסוקה בישראל, 26 היתרים למטרות מסחר, וארבעה היתרי תעסוקה בהתנחלויות. בעדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-16.4.18, סיפרו בני משפחת כבהא, תושבי ברטעה א-שרקייה על הקשיים שהם חווים עקב שלילת ההיתרים. זכריא כבהא, חשמלאי בן 37, נשוי ואב לשלושה, סיפר: אני גר בברטעה א-שרקייה עם אשתי ושלושת הילדים הקטנים שלי. כבר כמה חודשים שאני עובד בחדרה, בחברה שמתמחה בביצוע עבודות חשמל ותשתית, באמצעות היתר תעסוקה בישראל. ביום ראשון, 18.3.18, הייתי בעבודה בחדרה ובסוף היום המעסיקים הודיעו לנו שישראל שללה את היתרי העבודה של כל בני משפחת כבהא. עבדו איתי עוד ארבעה אנשים מאותה המשפחה. הבעלים אמרו לנו לא לחזור לעבודה עד שהרשויות יבטלו את האיסור. המשמעות של ההחלטה הזו היא שאני לא יכול יותר לפרנס את המשפחה שלי. אשתי, שלושת הילדים הקטנים שלי, אימא שלי, ושלושת האחים שלי – שלאחד מהם יש תסמונת דאון – תלויים בי מאז שאבא שלי נפטר. בעיניי, זאת ענישה קולקטיבית של חפים מפשע. בני המשפחה לא עשו שום דבר לאף אחד. פעם ביומיים אני מתקשר לחברה שמעסיקה אותי כדי לברר אם האיסור התבטל כבר. חודש שלם עבר וכולנו עדיין יושבים בבתים שלנו בלי עבודה ובלי הכנסה שוטפת. אין לנו דרך אחרת לפרנס את המשפחות שלנו. מוחמד כבהא, פועל בניין בן 41, נשוי ואב לשישה, סיפר: אני עובד כבר חמש שנים בחברה ישראלית כפועל בניין. יש לי היתר תעסוקה שהחברה מוציאה לי ומחדשת כל חצי שנה. אחרי שעלאא כבהא דרס חיילים ב-16.3.18, השלטונות החליטו להעניש תושבים שיש להם את אותו שם משפחה כמוהו. כבהא זאת משפחה גדולה ולא מחבר בינינו שום דבר חוץ מהשם. השלטונות הענישו בצורה קולקטיבית כל התושבים בכפר שיש להם אותו שם משפחה והיתרי כניסה לישראל. מאז ששללו לי את ההיתר אני מובטל. אסרו עליי להגיע למקום העבודה שלי בנתניה. השלטונות הודיעו למעסיקים שאסור לקבל עובדים עם שם המשפחה שלנו עד להודעה חדשה. הענישה הזאת שינתה לנו את החיים. בנוסף לאשתי ולילדים שלנו, אני מפרנס את אימא שלי, ואת אח שלי שסובל מנכות וחרשות. שניים מהילדים שלי לומדים במסגרת על-תיכונית וביקשתי מהם לקחת הפסקה מהלימודים, כי אין מספיק כסף. המשפחה שלי נפגעה ישירות מהטלת האיסור הזה. יחד איתי עבדו באותה בחברה עוד שבעה אנשים שגם שם המשפחה שלהם כבהא, וגם הם עכשיו מובטלים. היחסים שלנו עם המעסיקים היו טובים מאד. אף פעם לא היו לנו בעיות איתם. פניתי למת"ק הפלסטיני כדי שיעזרו לנו. גם עיריית ברטעה פנתה לרשויות. אני מקווה לשמוע חדשות טובות, ומתקשר בכל יום לבעלים של החברה כדי לברר אם משהו השתנה. אם האיסור הזה יימשך, גם הסבל של המשפחות שלנו יימשך.

28 מאי 2018

מכות והתעללויות

מעבר לגבול החוקיות

הדו"ח עוסק בפגיעה בזכויות האדם של עשרות אלפי העובדים הפלסטינים הנמצאים בישראל ללא היתר. הדו"ח מגולל את שורשיה של התופעה ומתעד עשרות מקרים בהם התעללו אנשי כוחות הביטחון בעובדים.

1 מרץ 2007