ביום שישי ה-6.9.24, התאספו כ-150-100 מתושבי העיירה ביתא וכ-20 פעילים בינלאומיים וישראלים להפגנה השבועית נגד המאחז אביתר שהוקם על אדמות העיירה בג'בל סביח. כבר לפני השעה 12:00 הגיעו חיילים והתפרסו בסמוך לגינה הציבורית שבאזור כרם נימר, על גבעה בדרום העיירה ביתא, שם נערכת בדרך קבע תפילה לפני ההפגנה. בסביבות השעה 12:15, בעת שתושבים התאספו לתפילה, הגיעה למקום הפעילה עאאישה נור עזגי איגי, בת 26, עם פעילים בינלאומיים נוספים. התפילה התקיימה ללא הפרעה ואחריה, בסביבות השעה 13:00, החלו התושבים והפעילים לצאת דרך שער הגינה. רוב התושבים החלו לחזור לבתיהם, כשחלקם פונים למכוניותיהם שבמגרש החנייה בכניסה לגינה ואחרים התקדמו ברגל במורד הכביש לכיוון בתי העיירה.
בשלב זה התקדמו החיילים אל שער הגינה, שם התפתחו עימותים שבהם צעירים מהעיירה יידו לעברם אבנים והם ירו גז מדמיע ואש חיה לעבר הצעירים. במורד הכביש הבעירו צעירים צמיגים, בזמן ששאר התושבים והפעילים נסוגו לכיוון בתי העיירה. הפעילים ירדו עד לצומת במורד הכביש הסמוכה למטעי זיתים ולכמה בתים וחלקם מצאו מחסה במטעים, בעוד החיילים נשארו במעלה הגבעה, במרחק של למעלה מ-200 מטרים מהם. שניים או שלושה ג'יפים צבאיים חנו ליד שניים מבתי התושבים שמתחת לגינה וכמה חיילים השתלטו על גגו של אחד מהם. בשלב זה הסתיימו העימותים ותושבים חסמו את הכביש המוביל מהגינה לבתי העיירה באמצעות אבנים ופח אשפה כדי למנוע מהצבא לפלוש לשאר העיירה.
עזגי איגי הייתה בין הפעילים שמצאו מחסה במטע הזיתים. בשעה 13:48, לאחר כ-20 דקות של שקט יחסי, נורו שתי יריות רצופות מגג הבית שעליו השתלטו החיילים לכיוון מטע הזיתים. כדור אחד פגע בעצם מתכתי ורסיס שניתז ממנו פגע בישבנו של נער מהעיירה, שנפצע קל וטופל במקום. הכדור השני פגע בראשה של עזגי איגי, שעמדה במרחק של כ-15 מטרים מהנער שנפצע. לאחר שנורתה היא נפלה ארצה ואיבדה את הכרתה. היא הועברה בתוך דקות ספורות לאמבולנס שהמתין במקום ופונתה לבית חולים בשכם שם ניסו הרופאים להחיותה ללא הועיל. מותה נקבע בסביבות 14:30.
תמונה
הקליקו להגדלה
הרג האזרחית אמריקאית-טורקיה משך תשומת לב תקשורתית רבה. עקב כך, הצבא, שלרוב כבר אינו מפרסם תחקירים על הרג של אזרחים פלסטינים, פרסם ב-10.9.24 את מה שכינה "תחקיר ראשוני" ואשר התבסס אך ורק על גרסאות החיילים שנמסרו במסגרת התחקיר המבצעי. בהודעת הצבא נטען כי הפגיעה בעזגי איגי נגרמה "בסבירות גבוהה מפגיעה עקיפה ולא מכוונת של ירי כוח צה"ל, שכוון לעבר מסית מרכזי". טענת הצבא אינה סבירה ותחקיר בצלם מפריך אותה: ראשית, מהעדויות שגבה בצלם עולה כי בשעת הירי העימותים כבר הסתיימו וכי החיילים היו בנקודה גבוהה שחלשה על כל האזור ושבה לא נשקפה להם שום סכנה מהפעילים והפלסטינים שהיו במטע הזיתים, במרחק רב מהם ולא הייתה שום הצדקה לשימוש בכוח קטלני. בנוסף, אין זה סביר שהירי שפגע פגיעה ישירה בראשה של עזגי איגי כוון לאדם אחר, כשלידה הייתה רק פעילה בינלאומית נוספת."
תמונה
אנדרטה מאולתרת לזכרה של עאאישה נור עזגי איגי במקום שבו נורתה. ברקע הבית שמגגו ירו החיילים. צילום: והאג' בני מופלח, אקטיבסטילס, 8.10.24
כפי שבצלם דיווח בעבר המאחז אביתר הוקם על אדמות פלסטיניות – לא כיוזמה פרטית של כמה מתנחלים אלא כחלק ממדיניות ההתנחלות של ישראל בגדה, תוך שיתוף פעולה מלא של כל הרשויות הישראליות הרלוונטיות. אלא שהמדינה אינה מסתפקת בגזל האדמות ובהקמת התנחלות עליהן. היא גם מתעקשת לאסור על התושבים למחות נגד מעשיה אלה ומונעת בכוח – גם בכוח קטלני – כל ניסיון להתנגדות.
רקע
מאז הקמת המאחז אביתר במאי 2021 מוחים תושבי ביתא נגד הקמתו ונגד גזל אדמתם. כמו הפגנות בגדה באופן כללי, ההפגנות בעיירה דוכאו מראשיתן באלימות על ידי הצבא, בהפגנות אלה יישם הצבא מדיניות פתיחה באש קטלנית שהביאה להרג של 8 ממשתתפיהן – 7 תושבי ביתא ותושב יתמא אחד – ולפציעת מאות מהם. בנוסף, מאז הקמת המאחז, הצבא הרג 7 מתושבי העיירה בעימותים שפרצו בשטחה שלא כחלק מההפגנות השבועיות. הצבא נקט גם אמצעים אחרים לדיכוי תושבי העיירה, כגון פלישות לילות, מעצרים המוניים, חסימת הכניסה לעיירה, זריעת הרס במטעי הזיתים של העיירה על ידי דחפורי הצבא, וביטול היתרי עבודה.
ההפגנות נפסקו עם תחילת המלחמה באוקטובר 2023, אך חודשו במתכונת מצומצמת יותר באמצע חודש יוני 2024 לאחר שישראל הכריזה על 66 דונם משטח ההר אדמות מדינה, במסגרת תהליך הכשרתו של המאחז. מאז הצבא מונע לחלוטין את קיום ההפגנות. הוא אינו מאפשר למפגינים להתקדם לעבר המאחז או לכיוון הכביש הראשי כפי שעשו בעבר. נוסף על כך, כמו בהפגנות אחרות בגדה המערבית, ניכר שינוי במדיניות הפתיחה באש והחיילים כבר אינם משתמשים באמצעים קטלניים פחות כמו כדורי מתכת מצופים גומי וכדורי ספוג אלא יורים מייד אש חיה, בנוסף לשימוש בגז מדמיע.
תמונה
הקליקו להגדלה
הקמת ההתנחלויות הינה בלתי חוקית על פי המשפט הבינלאומי, כפי שנקבע לאחרונה בחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק. מדיניותה של ישראל האוסרת באופן מוחלט על פלסטינים להפגין בשטחים הכבושים, ובפרט נגד הרחבת מפעל ההתנחלויות הבלתי-חוקי, לצד יישום מדיניות פתיחה באש מתירנית וקטלנית, הם שהובילו למותה המיותר של עאאישה נור עזגי איגי. מדיניות זו אינה אלא כלי נוסף המשמש לשימורו והעמקתו של משטר האפרטהייד הישראלי.
להלן חלק מהעדויות שגבה בצלם:
ערן מעוז, בן 23, סיפר בעדות שמסר ב-12.9.24 לרכז המידע בבצלם, איתי פייטלסון:
התחלתי להשתתף בהפגנות האלה לפני בערך שנתיים. אז הן התחילו בתפילה על ההר שעליו נמצאת הגינה ואחריהן אנשים היו מנסים ללכת להר הסמוך, ג'בל סביח, שעליו הוקם המאחז. ההתנהלות של הצבא השתנתה מפעם לפעם. לפעמים החיילים היו עומדים בכל מיני נקודות על ג'בל סביח ויורים על המפגינים גז ואולי כדורי "גומי" וספוג, כשהם היו בוואדי שבין שני ההרים. לפעמים החיילים היו באים למרחב שבין ההר שעליו הגינה לכביש הראשי, ואז במקום ללכת לכיוון ג'בל סביח המפגינים היו יוצאים מהגינה והולכים שמאלה, לכיוון הכביש והכוחות ומתקדמים שם כמה מאות מטרים והצבא היה יורה עליהם גז, "גומי" וספוג.
מאז שההפגנות התחדשו, לפני כמה חודשים, הצבא לפעמים לא מאפשר אפילו את העלייה לגינה כדי לערוך שם את התפילה ומציב חיילים מראש כדי לחסום את שני השבילים שמובילים להר עם הגינה. בפעמים אחרות החיילים חיכו ליד הגינה כשהאנשים באו להתפלל וכשהתפילה הסתיימה ואנשים התחילו לקום הם התחילו לירות גז מדמיע וירי חי. בניגוד לעבר הם כבר לא משתמשים לדעתי בכדורי "גומי" או ספוג אלא רק בגז מדמיע וירי חי ואותו דבר היה בהפגנה הנוכחית.
ביום שישי האחרון אני ועוד פעילים הגענו לשם בסביבות 13:00, לקראת סוף התפילה ועמדנו בכניסה לגינה כשאנשים בדיוק התחילו לצאת ממנה. ראינו חיילים עומדים מצד שמאל (אם מסתכלים על הגינה) - בצד הרחוק של המגרש חנייה. הם היו במרחק של פחות מ-100 מטר מהאנשים, אבל רחוקים מספיק כדי שאנשים לא יחששו להיכנס לגינה ולצאת ממנה. כאמור, כשהגענו אנשים התחילו לצאת. בגלל שעמדתי בחוץ אני לא יודע בוודאות אם אנשים יצאו גם מהכניסה האחורית של הגינה לכיוון ג'בל סביח, אבל הרבה מאוד אנשים יצאו לכיוון שלי, אולי כולם. תוך כדי שהאנשים יצאו, הצבא התחיל לירות. בהתחלה הם ירו רימוני גז אבל בתוך כמה דקות שמענו גם ירי והיה ברור מהצליל שזה ירי חי. מהר מאוד אנשים נכנסו למכוניות וברחו משם וגם מי שהגיעו ברגל התחילו לברוח במורד הכביש שמוביל לקו הראשון של הבתים שמתחת להר.
רוב סדלר, בן 25, סיפר בעדות שמסר לרכז המידע בבצלם, איתי פייטלסון ב-12.9.24:
הגעתי לביתא בסביבות 12:15 עם עאאישה נור ועוד שתי פעילות והלכנו לגינה שבקצה העיירה. הצבא כבר היה שם – בצד השני מהכניסה. חלק מהגברים כבר ישבו שם וחיכו לתפילה וישבנו איתם, דיברנו ואכלנו תמרים. דברתי עם עאאישה על התוכניות שלה ועל החיים שלה, שיחה אישית כזו. היא סיפרה לי גם על משמעות האמונה בשבילה. לפני כן לא ידעתי שהיא ממוצא טורקי ואני גם מדבר טורקית, אז הייתה לנו שיחה נחמדה בטורקית.
סביב תחילת התפילה היא אמרה לי שהיא בלחץ בגלל הקרבה של הצבא. כשהתפילה התחילה הכול היה מאוד שלו, ישבתי עם עאאישה בצד לאורך רוב התפילה, והיא השתתפה בה מהמקום שבו ישבנו.
כשהתפילה נגמרה, נראה לי קצת אחרי 13:00, יצאנו מהגינה. רוב המבוגרים הלכו ישר הביתה. השאר ואנחנו, המתנדבים הבינלאומיים, נשארנו על הכביש שליד הגינה. ראינו שהצבא היה משמאלנו, בקצה החנייה. לא ברור לי איך זה התחיל, אבל כמעט באופן מיידי החיילים התחילו לירות לכיווננו גז מדמיע, וחלק מהתושבים יידו אבנים לעבר החיילים, כולל בעזרת קלע. אחרים שרפו צמיגים במורד הגבעה. התחלנו להתרחק קצת אחורה ואז שמענו ירי חי. התרחקנו עוד אחורה, זה היה בסביבות 13:10. המשכנו לרדת במורד הגבעה ותוך כדי כך החיילים המשיכו לירות מסביבנו גז מדמיע. ירדנו במורד הגבעה וראיתי את עאאישה, שהייתה עם פעילה אחרת יחסית למטה, מצלמת.
תוך כדי שירדנו למטה שמנו לב שהצבא הציב חיילים על הגג של אחד הבתים שמימין לגינה. אולי גם על גגות אחרים. בשלב מסוים לא ראיתי את המתנדבות האחרות, התקשרתי אליהן והן אמרו שהן במורד הכביש. אמרתי שיישארו למטה ואפגוש אותן שם. המשכנו לרדת וראיתי למטה את עאאישה ועוד פעילה באזור הצומת, ליד מטעי הזיתים. הצעתי שלא יתקרבו מדי לצומת או לכבישים שחשופים לצלפים. בכל פעם שהצצתי מאחורי רכב או מבנה ראיתי שהצלפים עדיין על גג הבית. היו שם די הרבה חיילים, גם על הגג וגם על הכביש, שכיוונו את הנשק שלהם לכיוון שלנו. החיילים גם המשיכו לירות גז מדמיע לכיוון שלנו, אבל זה לא כ"כ הגיע אלינו בגלל שהיינו כל-כך רחוקים.
מרים דאג, סיפרה בעדותה לרכז המידע בבצלם, איתי פייטלסון ב-13.9.24:
היינו במטעים שבנויים בטראסות. אני הייתי בקבוצה שהייתה בטראסה קרובה יותר לכביש ועאאישה נור ועוד פעילה עמדו מתחת לעץ זית בטראסה מתחתנו, קצת יותר רחוק מהכביש. אפשר היה לראות את כולנו, לא היינו מוסתרות. אחרי הירי חזרנו לביתא כמה פעמים כדי להבין מה קרה שם ובדקנו את זה. מהגג שעליו היו החיילים אפשר לראות הכול באופן ברור, גם את המקום שבו אנחנו היינו וגם את העץ שלידו עאאישה נור עמדה. היו כמה פלסטינים באזור, אבל לא ממש לידנו ואני חושבת שגם לא ליד עאאישה נור. היה רגוע יחסית, פשוט עמדנו שם וחיכינו כמו בהפגנות אחרות, ואז שמעתי שתי יריות של אש חיה. אחת מהן פגעה בבירור במשהו מתכתי, אני לא בטוחה במה, אולי עמוד תאורה או מכולת אשפה, ורסיס של הכדור פגע בנער פלסטיני. הירי הזה התבצע כשלא התרחש שום דבר, בטח שלא לידנו.
כמה שניות אחרי זה שמעתי את אחת החברות קוראת לי, אז הסתובבתי והתחלתי לרדת וראיתי את עאאישה נור על הרצפה. רצתי לשם וראיתי שהיא מדממת מהראש, היא הייתה מחוסרת הכרה. קראתי לעוד אנשים שהגיעו וקראנו לאמבולנס שהיה מאוד קרוב לשם, בכביש הסמוך. הפרמדיקים הכניסו אותה לאמבולנס ואני נסעתי איתם. בהתחלה נסענו למרפאה בביתא ואז משם כמעט מייד לבית חולים בשכם. כל הזמן הזה היא הייתה מחוסרת הכרה, אבל אני חושבת שעדיין היה לה דופק. בבית החולים ניסו לעשות לה החייאה, אבל היא לא שרדה. אני חושבת שהכריזו על מותה בערך ב-14:30.
הלן או'סליבאן, בת 62, סיפרה בעדות שמסרה לאיתי פייטלסון ב- 12.9.24:
כשירדנו לא הצלחנו לצלם הרבה כי היינו עסוקות מדי בבריחה. במטעים עצרנו מאחורי עץ זית ולקחנו כמה דקות כדי לנוח ולהסדיר נשימה. הנחנו שאנחנו במקום יחסית בטוח. נשארנו שם כמה זמן והיה שקט ורגוע בשלב הזה. עאאישה נור הייתה משמאלי, במרחק של הושטת יד, ושתינו הסתכלנו במעלה הגבעה, למקום שבו היו החיילים. אני חושבת שאולי היא הציצה מעבר לעץ כדי לראות קצת יותר טוב. פתאום שמעתי רעש מחריש אוזניים של ירי.
הסתכלתי באימה כשעאאישה נור נפלה על הקרקע. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא ניסתה להסתתר ונפלה. היא שכבה עם הפנים על הקרקע, כשהרגליים שלה לכיוון מעלה הגבעה והראש שלה לכיוון מורד הגבעה. תפסתי את הכתף הימנית שלה כדי להפוך אותה ולראות את הפנים שלה. היה דם באזור הרקה הימנית שלה ובאף. העיניים שלה היו פקוחות ואחת מהן ההתגלגלה למעלה. היא לא הגיבה. צעקתי לעזרה ותוך שניות הגיעו עוד פעילים וגם האמבולנס.
בשנייה לפני שעאאישה נור נורתה לא הסתכלתי עליה, אז אני לא יכולה להגיד בוודאות לאן היא הסתכלה. אבל היינו די סטטיות, וככה גם הפעילים האחרים שהיו במרחק של בערך 10 מטרים מלפנינו. לא הייתה שום תקשורת בינינו לבין החיילים הישראלים, היה נראה שהם סיימו את העבודה שלהם.
מוניר ח'דיר, בן 65 ואב לעשרה, סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-12.9.24:
אני גר ליד הגינה ואחרי התפילה הלכתי הביתה. הופתעתי כששלושה 3 ג'יפים צבאיים עצרו ליד הבית שלי, ויצאו מהם בערך שבעה חיילים שפשטו על הבית ועלו לגג של הבית של הבת שלי ג'נאן ובעלה עלי, שליד הבית שלי. אחד מהם הציב את הנשק שלו על מעמד על הקיר. הבנתי שהוא מתכוון לפגוע במישהו. פחדתי מאוד. לא הייתי מסוגל להישאר שם. הלכתי לצד השני של הבית. החיילים ירו רימוני גז מדמיע ממערכת שהייתה מותקנת על אחד הג'יפים וחיילים שהיו מחוץ לג'יפים ירו אש חיה.
אחרי שהחייל הציב את הנשק על המעמד הוא ירה רק שני כדורים. אחרי הצליפה ראיתי אותו מרים את שתי הידיים ומסמן ניצחון. הוא עשה סימן לחבר שלו, שעשה לו שסימן לו בחזרה שהוא עשה עבודה טובה - כאילו שהם צדים חיית טרף ולא בן אדם. שמעתי את הצעקות של התושבים שקראו לאמבולנס. התקשרתי לקרוב משפחה ושאלתי מי נפגע, ענו לי שזו פעילה זרה ושהיא נפגעה בראש. היא פונתה באמבולנס.
תמונה
מוניר ח'דיר על גג בית משפחתו, ממנו ירו החיילים בעזגי איגי. צילום: והאג' בני מופלח, אקטיבסטילס, 8.10.24
הרגשתי צער בשבילה. אחר כך ראיתי את התמונה שלה וזיהיתי שהיא זו שהייתה איתנו בזמן התפילה. היא הייתה נחמדה מאוד ודיברה עם כולם ובירכה אותנו. היא ידעה כמה מילים בערבית. נודע לי שזו הייתה ההשתתפות הראשונה שלה בפעילות ביישוב שלנו ושרק לפני יומיים היא הגיעה לארץ.
למחרת, בסביבות השעה 10:30 בבוקר, הגיעו בערך שישה ג'יפים צבאיים וג'יפ לבן של המת"ק הישראלי. כנראה שהם ביצעו תחקיר. היה להם רחפן שצילם. אחרי כמה זמן הגיע ג'יפ לדלת הבית של הבת שלי ג'נאן, והחיילים שאלו אותי על מה שקרה. אמרתי להם שהם אלה שעושים את הבעיות ושעצם הנוכחות שלהם מייצרת בעיות. הם עלו לגג ושיחזרו את הירי.
