חיילים ירו למוות במורה בן 57 כשניסה לפנות פצוע

29 מרץ 2023

ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות 2:30 לפנות בוקר, נכנסו עשרות חיילים למחנה הפליטים ג'נין. מיד עם הגעתם, צעירים יידו לעברם אבנים ולטענת הצבא גם השליכו עליהם מטענים. כמה מהחיילים התקדמו לתוך המחנה. אחרים עלו על גג אחד הבניינים, חלקם נכנסו לאחת הדירות בקומה החמישית, הורו לדייריה להיכנס לאחת הדירות האחרות, וניהלו משם חילופי אש עם פלסטינים חמושים שהסתתרו באחת הסמטאות שבמחנה.

בסביבות 4:00 לפנות בוקר התקדם אחד החמושים, אדהם ג'בארין, בן 26, פעיל בזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, לעבר כיכר המחנה הסמוכה. חיילים שהיו בבניין, במרחק של כ-150 מטרים, ירו בו והוא נפצע קשה. אחת מתושבות השכונה, אלאא בוואקנה, בת 34, שמעה צעירים צועקים לעזרה ויצאה לבדוק מה קרה.

כשיצאה הבחינה בוואקנה בג'בארין, אותו לא הכירה, שוכב בפינה המזרחית של ביתה כשהוא פצוע. היא הצליחה לגרור אותו בידיו לכיוון ביתה, מרחק של כשלושה מטרים. אביה, ג'וואד בוואקנה, בן 57, יצא גם הוא מהבית וסייע לה לגרור אותו כמה מטרים נוספים, עד פתח ביתם. במהלך כל הזמן הזה שמעו השניים ירי בסמוך לביתם. כאשר הגיעו לפתח הבית, ירה אחד החיילים מהבניין בו הסתתרו החיילים שתי יריות שפגעו בפלג גופו העליון של האב והוא נפל על פניו.

מימין, שביל הדם שהותירה גרירתו של ג'בארין הפצוע אל לפתח בית משפחת בוואקנה. משמאל, מבט אל בית המשפחה מהדירה ממנה ירו החיילים. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 19.1.23

בני המשפחה הצליחו להכניס אותו לחצר הבית הפנימית, שהייתה מחוץ לטווח הירי של החיילים. פרמדיק מתנדב שנכח באזור הגיע לבית ובעזרת אלאא פינה את ג'וואד במכונית המשפחה לבית חולים, שם נקבע מותו. זמן קצר לאחר מכן פונה גם ג'בארין לבית חולים, וגם מותו נקבע על ידי הצוות הרפואי.

הכוחות עזבו את המחנה לאחר שעצרו שלושה תושבים, בהם את אחד מדיירי הבניין שממנו ירו. כל השלושה שוחררו זמן קצר לאחר מכן. דובר צה"ל פרסם כי "במהלך פעילות הכוחות במחנה הפליטים ג'נין, ירו הכוחות לעבר חמושים אשר ירו ירי מאסיבי לעברם, זוהו פגיעות" וכי אחד החיילים נפצע באורח קל ופונה לטיפול בבית חולים.

צלף ירה למוות באזרח לא חמוש כשניסה להגיש עזרה ראשונה לאדם פצוע. זאת, בעת שלא סיכן איש, בוודאי לא את החיילים שעמדו הרחק ממנו, ממוגנים היטב. תוצאות התחקיר מעלות חשד כבד שהריגתו של בוואקנה הייתה מכוונת, וללא כל הצדקה. תגובת דובר צה"ל וניסיון העבר מעידים בבירור כי איש לא ייתן דין וחשבון על הריגתו – לא הצלף שביצע את הירי, לא המפקדים שאפשרו אותו, לא היועצים המשפטיים שאישרו את ההוראות ולא קצינים בכירים יותר בצבא.

תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי שוחח עם קרובי משפחתו של ג'וואד בווקאנה ועדי הראייה ב-19.1 ו-22.1:

אלאא בוואקנה, בת 34, סיפרה בעדותה:

תמונה

אלאא בוואקנה

ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, אני ואחותי היינו בחדר שלנו כששמענו אזעקת אזהרה, שהצעירים מפעילים בדרך כלל כדי להזהיר את התושבים שהצבא פושט על המחנה. כמה רגעים אחרי האזעקה התחלנו לשמוע ירי ופיצוצים באזורים שקרובים למרכז המחנה. אבא שלי, ג'וואד, קרא לנו להתאסף כולם בחדר השינה שלו ושל אמא, כי זה החדר הכי בטוח בבית, וכבר קרה פעם שירי של חיילים פגע באחד החלונות שלנו.

בסביבות השעה 4:00 שמענו צעקות בחוץ, וקריאות של צעירים שהם זקוקים לעזרה ראשונה ולאמבולנס. הבנו שצעיר נפגע ליד הבית שלנו. לפני כן קראתי במדיה החברתית שכוחות הצבא הודיעו לקישור הפלסטיני שהם אוסרים על תנועה של אמבולנסים ועיתונאים בתוך המחנה ללא תיאום איתם. למרות האזהרות לא יכולתי להתעלם מהצעקות בחוץ, הרגשתי מחויבות אנושית ורגשית לעזור לו. יצאתי מהר לכיוון הפינה המזרחית של הבית שלנו ומצאתי שם צעיר שלא הכרתי, ששכב על הגב ולא היה מסוגל לזוז. הוא דימם מאוד ולא דיבר. משכתי את הצעיר ביד שלו והוא רק נאנק מכאבים. אמרתי לו שאני מושכת אותו עד לכניסה לבית שלנו כדי להרחיק אותו מטווח האש ולנסות לעזור לו. ביקשתי ממנו שינסה לעזור לי ולהתקדם אבל הוא לא היה מסוגל לזוז. הצלחתי למשוך אותו למרחק של שניים או שלושה מטרים, למרות שהיה ירי מסיבי מסביבנו. התמקדתי בניסיון לפנות אותו.

באותם רגעים הגיע אבא שלי לעזור לי. הוא היה לבוש בפיג'מה. הוא תפס את הבחור ביד השנייה שלו ושנינו הצלחנו למשוך אותו עד לפתח הבית שלנו, מרחק של שמונה מטרים בערך. שמעתי ירי אש חיה יותר קרוב אלינו ופתאום ראיתי את אבא שלי נופל לאט על הקרקע, ליד הבחור הפצוע, והראש שלו נחבט במפתן הדלת. הייתי בהלם. מבועתת לגמרי. אלה היו רגעים מחרידים. אני, אמא שלי והאחים שלי משכנו את אבא לתוך החצר הפנימית של הבית. ראיתי שהוא נפגע מכדורים בפלג הגוף העליון ואז הגיע צעיר במדים של מגיש עזרה ראשונה, ועזר לנו להכניס את אבא למכונית שלנו. נסעתי מהר לבית החולים אבן סינא. לא היה איכפת לי מהירי, רק להביא את אבא מהר לבית החולים. הגעתי למחלקת הטראומה והרופאים שם ניסו להציל את אבא, אבל הוא נפטר.

הפרמדיק המתנדב ס. מ. סיפר:

בסביבות השעה 2:30 הייתי בבית שלי, בחלק המערבי של המחנה. התעוררתי מהאזעקה שמתריעה על פשיטה של הצבא. לבשתי מייד את האפודה של מתנדבי אל-אירא'תה א-טבייה ("עמותת הסיוע הרפואי הפלסטיני"), לקחתי את תיק העזרה הראשונה ויצאתי מהבית לכיוון מרכז המחנה. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר הייתי במרכז המחנה עם חברים ועוד מתנדבים, והגשנו עזרה ראשונה לצעיר שנפגע מירי של הצבא ואז הצעירים פינו אותו לבית חולים. שמעתי קריאות וצעקות שיש צעיר פצוע באזור שצריך עזרה ראשונה ואמבולנס. התקדמתי לבד לכיוון הצעקות, דרך סמטאות. ידעתי שיש צלפים ישראלים על גגות הבניינים, וגם הבנתי מהמדיה החברתית שהצבא אסר על תנועה של אמבולנסים ועיתונאים. כשהגעתי למקום שבו נפגע הצעיר, מצאתי שם את ג'וואד בוואקנה והבת שלו, שניסו למשוך את הצעיר הפצוע לכיוון הכניסה לבית שלהם. ממש כשהגעתי אל מול הבית של משפחת בוואקנה ראיתי את ג'וואד נורה ונופל באטיות על הפנים, במפתן הבית שלו.

הגעתי אליהם ובעזרת בני המשפחה של ג'וואד הכנסנו אותו לרחבת הבית. הצעיר הפצוע, אדהם טהא (ג'בארין), שכב בכניסה בלי תזוזה אבל בגלל ירי הצלפים לא הצלחתי לבדוק אותו.

ג'וואד דימם מאוד מהחזה ומהבטן. ניסיתי ללחוץ עם פדים על הפצעים כדי לעצור את הדימום, אבל זה לא הועיל. הכנסנו אותו מייד למכונית של המשפחה. הבת שלו, אלאא, נהגה ואני נסעתי איתה לבית החולים אבן סינא שקרוב לבית שלהם. הגענו לשם תוך כמה דקות, והרופאים ניסו להציל את חייו של ג'וואד, אבל הוא נפטר בגלל הפצעים הקטלניים שספג בחזה ובבטן. בזמן שהיינו במחלקת הטראומה הביאו גם את הצעיר אדהם, שהגיע בלי רוח חיים.

דייר באחת הדירות שממנה ירו הכוחות אש חיה סיפר:

בהתחלה נכנסו שישה חיילים. אחד מהם סימן לנו שלא לזוז. חייל אחר כיבה את האורות בסלון. שמעתי חייל שובר את המנורה שמעל דלת הכניסה של הבית, בחוץ. חייל אחר הביא מעמד בגובה של בערך מטר. הוא הזיז את שולחן האוכל במטבח, שמחובר לסלון. אחד החיילים הציב וקיבע על המעמד רובה ארוך. החיילים נכנסו לחדרים של הבית ובדקו אותם, ואחרי כמה דקות, אחד מהם הורה לנו לעבור מהסלון לחדר אחר. נכנסנו לשם ושני חיילים עם פנסים על הקסדות עמדו ושמרו ליד דלת החדר. שמענו ירי מהסלון של הבית, שמשקיף על הרחבה הראשית של המחנה. אחר-כך הגיע חייל אחר, אני חושבת שזה היה הקצין האחראי, ודיבר בעברית עם שני החיילים. אני מבין קצת עברית, והבנתי שהוא אומר להם להעביר אותנו לדירה אחרת בבניין, וכך הם עשו.

העד ממשיך ומספר:

בסביבות השעה חמש לפנות בוקר השתתקו קולות הירי ולא שעמנו יותר גם תנועה של חיילים. עלינו בחזרה לדירה שלנו וגילינו שהבית כמעט הרוס. החיילים הוציאו את המזרן מחדר השינה והשתמשו בו כמגן. הם הפילו כל מה שהיה על השיש. מצאנו גם חורים בווילונות של החלונות. בזמן שניקינו את הבית מצאתי תרמיל של כדור שירו החיילים לעבר הצעירים. הם לא השאירו תרמילים חוץ מזה שמצאתי. זאת הייתה חוויה קשה ומפחידה עבורנו ועבור השכנים.

פריטים מומלצים

הפרמדיק המתנדב סאג'ד מוזהר, בן 17. התמונה באדיבות המשפחה

מדיניות הפתיחה באש

יורים ואדישים: ארבעה פלסטינים נורו למוות ללא כל הצדקה

בארבעה מקרי הרג שתחקר בצלם מתחילת חודש מארס 2019 עולה בבירור מהתחקיר כי לירי הקטלני לא הייתה כל הצדקה: 1. הריגתו של מוחמד שאהין, בן 23, שהשקיף על עימותים בין כוחות הביטחון לבין מיידי אבנים בעיירה סלפית ביום שלישי, 12.3.19, בסביבות השעה 15:00, נכנסו חיילים ושוטרי מג"ב לעיירה סלפית שמדרום-מערב לשכם. כארבעים צעירים יידו אבנים לעבר כעשרה אנשי כוחות הביטחון שהיו במרחק של כמאה מטרים מהם והסתתרו מאחורי מכלי אשפה. אנשי כוחות הביטחון השליכו לעבר מיידי האבנים רימוני הלם וירו רימוני גז, כדורי מתכת מצופי גומי ואש חיה. שלושה מהצעירים נפגעו מירי כדורי "גומי" וצעיר נוסף נפצע מירי חי בידו. מוחמד שאהין צפה בעימותים ועל פי אחד מעדי הראייה סירב לבקשת חברו כי יצטרף למיידי האבנים ואמר: "לא, אני תמיד נפגע למרות שאני לא עושה כלום". הוא עמד במרחק של כמאה מטרים מאנשי כוחות הביטחון, ובמרחק של כעשרים מטרים ממיידי האבנים שעמדו בינו לבין הכוח. בסביבות השעה 16:30 ירו אנשי כוחות הביטחון כדור חי אחד והרגו אותו. לתחקיר האירוע 2. הריגתו של אחמד מנאסרה, בן 22, שסייע למשפחה שמכוניתה נתקעה ליד מחסום ביום רביעי, 20.3.19, בסביבות השעה 21:00, נסעו ארבעת בני משפחת ר'יאדה – מייסאא, עלאא ושתי בנותיהם, בנות 5 ו-8 – מהכפר אירטאס לביתם שבנחאלין, ממערב לבית לחם. כשהגיעו למחסום נשאש/אפרת צפון, עצר עלאא ר'יאדה את מכוניתו בשל תקלה. באותה עת היה המחסום פתוח ולא מאוייש, אך במגדל תצפית שניצב במרחק של כחמישים מטרים מהמקום היו חיילים. מיד לאחר שר'יאדה יצא ממכוניתו, ירו בו החיילים ממגדל התצפית ופצעו אותו בבטנו. מייסאא ר'יאדה יצאה מהמכונית וקראה לעזרה, ונוסעי מכונית שעברה במקום עצרו כדי לסייע לה. שלושה מהם פינו את עלאא ר׳יאדה לבית החולים. הרביעי, אחמד מנאסרה בן 22, מוואדי פוכין, ניסה לסייע למייסא ר'יאדה להתניע את המכונית, ואולם החיילים שהיו במגדל ירו גם בו והרגו אותו. הצבא פרסם גרסאות שונות לגבי נסיבות הירי, שהאחרונה בהן התייחסה לעימות בין פלסטינים שכלל יידוי אבנים. לתחקיר האירוע 3. הריגתו של הפרמדיק המתנדב סאג'ד מוזהר, בן 17, שניסה לסייע לפצוע ביום רביעי, ה-27.3.19, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, נכנסו כ-50-40 חיילים ושוטרי מג"ב למחנה הפליטים א-דוהיישה שמדרום לבית לחם. במקום התפתחו עימותים בין הכוחות לתושבי המחנה, שיידו לעברם אבנים. לאחר שעצרו שלושה תושבים, החלו אנשי הכוחות הביטחון לעלות בסימטה שבסופה המתינו להם כלי הרכב הצבאיים. כעשרה צעירים רדפו אחריהם והמשיכו ליידות לעברם אבנים. בשלב זה ירה אחד מאנשי כוחות הביטחון באחד התושבים, מ.ג'., בן 20, ופצע אותו ברגלו. סאג'ד מוזהר, פרמדיק מתנדב בן 17, עמד במרחק של כמה עשרות מטרים מאחוריו. מיד לאחר שמ.ג'. נפצע רץ מוזהר לעברו כדי להעניק לו טיפול רפואי כשלגופו אפוד מזהה של אנשי צוות רפואי ונורה בבטנו על ידי איש כוחות הביטחון. הוא הועבר לבית החולים בבית לחם, שם מת מפצעיו. לתחקיר האירוע 4. הריגתו של מוחמד דאר עדוואן, בן 24 מכפר עקב, שנורה מאחור בעת שנמלט ביום שלישי, 2.4.19, בסביבות השעה 3:30, נכנסו לשכונת כפר עקב שבצפון מזרח ירושלים מעל עשרה כלי רכב של כוחות הביטחון. במהלך נסיעתם, מספר צעירים יידו אבנים לעבר כלי הרכב. כוחות הביטחון נכנסו לאחת הסמטאות, והצעירים – שבשלב זה מנו כעשרה – המשיכו ליידות לעברם אבנים ואף השליכו לעברם שני מטענים מאולתרים. קבוצת חיילים נוספת איגפה את הצעירים, פתחה לעברם באש ופצעה שניים. הצעירים נמלטו מיד מהמקום, ואחד מהם, מוחמד דאר עדוואן, בן 24, נמלט לכיוון ההפוך וחלף על פני קבוצת החיילים, שירו לעברו. הוא המשיך במנוסתו, תוך שהם יורים עליו ירי מאסיבי. בתיעוד וידיאו שצילם אחד התושבים ובתיעוד ממצלמות אבטחה בבניין סמוך נראה דאר עדוואן כשהוא נורה מאחור בעת שהוא נמלט מהחיילים. לתחקיר האירוע ותיעוד וידיאו ארבעת המקרים הללו ממחישים, שוב, עד כמה מועט הערך שמייחסת מערכת הביטחון לחייהם של פלסטינים. איש מההרוגים לא סיכן את חייהם של אנשי כוחות הביטחון ואף אחד מהאירועים לא צריך היה להסתיים במותו של אדם. כפי שבצלם התריע אינספור פעמים בעבר – אין מדובר במקרים חריגים או ב"עשבים שוטים" אלא באירועים שהתרחשו כחלק מהתנהלותם השגרתית של חיילים ושוטרים, מכוחה של מדיניות פתיחה באש קטלנית ומסוכנת שמיישמת ישראל. לכן גם אין להתרשם יתר על המידה מהודעה כזו או אחרת של דובר צה"ל או של כל גורם אחר, המבטיחה כי תיפתח (או שכבר נפתחה) חקירת מצ"ח "לבדיקת נסיבות האירוע". ניסיון העבר הרי מלמד כי חקירות אלה הן רק חלק ממערכת הטיוח שמפעילה הפרקליטות הצבאית ושתהא אשר תהא תוצאתן – הן אינן משפיעות על מדיניות הפתיחה באש והן אינן מרתיעות את אנשי כוחות הביטחון מביצוע של ירי קטלני בלתי מוצדק בפלסטינים.

17 אפריל 2019

מחמוד אל-חוואג'רי בחצר ביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.19

מדיניות הפתיחה באש

יורים ומפקירים: ישראל מונעת מפצועי ההפגנות בעזה גישה לטיפול רפואי

"הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת שבין רצועת עזה לישראל, למען מימוש זכות השיבה ונגד המצור על הרצועה, נמשכות כבר כמעט שנה. לפי ארגון הבריאות העולמי, עד סוף ינואר 2019 נפצעו בהפגנות אלה 27,942 בני אדם, ש-14,768 מהם פונו לטיפול בבתי החולים ברצועה. יותר מ-6,300 מהפצועים נפגעו מירי אש חיה. לפי נתוני בצלם נהרגו בהפגנות אלה, עד סוף פברואר 2019, 200 מפגינים, בהם 39 קטינים ושתי נשים. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכנו איש מאנשי כוחות הביטחון, שעמדו מצידה השני של הגדר. כל מערכת בריאות הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף אדיר כזה של פצועים. בוודאי כך מערכת הבריאות ברצועת עזה, הנמצאת על סף קריסה: המצור הישראלי על הרצועה נמשך כבר למעלה מעשור, ובמסגרתו מגבילה ישראל הכנסת תרופות, מכשור רפואי מתקדם וחלקי חילוף למכשור שהתקלקל וכן יציאה של רופאים להכשרות ולהשתלמויות. ההגבלות על הכנסת התרופות דלדלו משמעותית את מלאי התרופות והציוד החיוניים. בנוסף, אספקת החשמל לרצועה חלקית, במידה רבה כתוצאה ממדיניותה של ישראל, והפסקות החשמל השגרתיות מסבות נזק לציוד הרפואי ובתי החולים נאלצים לעבוד במתכונת מצומצמת – כולל דחיית ניתוחים לא דחופים ושחרור מוקדם של חולים. בשל מצבה המדורדר של מערכת הבריאות ברצועה, מובן כי אין באפשרותה לספק לפצועים את הטיפול הרפואי שהם נזקקים לו. בהתחשב בכך, נזקקים הפצועים לקבל שירותים רפואיים חיוניים אלה מחוץ לרצועה. ואולם, זמן קצר לאחר שפרצו ההפגנות הודיעה ישראל כי לא תאפשר לפצועים – באופן גורף – לצאת מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), בישראל או בירדן. באפריל 2018 עתרו הארגונים עדאלה ואל-מיזאן לבג"ץ בשם שני פצועים להם נשקפה סכנה של כריתת גפיים בשל היעדר טיפול ברצועת עזה. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם. למרות מצבם הרפואי הקשה של השניים, והטיפול הדחוף שהתחייב כתוצאה מכך, בג"ץ סירב להורות על דיון דחוף. כך, נאלצו הרופאים ברצועה לכרות לכל אחד משני הפצועים את אחת מרגליו. רק לאחר למעלה משבוע לאחר הגשת העתירה, קבעו השופטים כי יש לאפשר לאחד מהם, יוסף אל-כורנוז, בן 19, לצאת מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים ברמאללה כדי להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הדגישו שהכרעתם במקרה זה אינה משליכה על מקרים אחרים, וכי הם אינם נוקטים עמדה עקרונית בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה בנושא מעבר מפגינים פצועים. בכך, אפשר בג"ץ למדינה להמשיך ביישומה של מדיניות מניעת הטיפול הרפואי מרובם הגדול של הפצועים. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף ינואר 2019 הגישו 493 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 85 מהבקשות (17%) אושרו ו-408 (83%) סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. בהינתן מספרם הגבוה של הפצועים ומצבה של מערכת הבריאות ברצועת עזה, סביר כי מספר זה של בקשות רחוק מלשקף את הצרכים המלאים, והוא מעיד יותר על כך שהפצועים מודעים לכך שהסיכוי שבקשתם תאושר קלוש. שיעור הבקשות של פצועי ההפגנות שאושרו נמוך משמעותית משיעור האישורים מתוך כלל הבקשות של תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך טיפול רפואי. כך, על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, במהלך 2018 הגישו 25,808 אנשים בקשה לטיפול רפואי בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ובישראל. כמעט 40% מהבקשות סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה עד למועד התור שנקבע. 60% מהבקשות נגעו לטיפול בבתי חולים במזרח ירושלים, 23% לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית ו-17% לטיפול בבתי חולים בתוך ישראל. בקשות שהוגשו סורבו לא נענו סה"כ הבקשות שסורבו או לא נענו סך הכול 25,808 1,962 8,014 9,976 מזרח ירושלים 15,285 1,258 4,688 5,946 הגדה המערבית 4,773 523 1,812 2,335 ישראל 5,750 181 1,514 1,695 חלק מהאנשים שישראל סירבה לבקשתם או לא השיבה עליה כלל מנסים לצאת לטיפול רפואי בירדן או מצרים, דרך מעבר רפיח. אולם פתרון זה מתאים רק לחלק מהמטופלים שכן לא כולם יכולים לקבל במדינות אלה טיפול הולם וחלקם אף אינם יכולים לעמוד בנסיעה הארוכה, המתישה והמסוכנת דרך סיני. מאז מאי 2018 מעבר רפיח פועל באורח סדיר חמישה ימים בשבוע, אולם מצרים מגבילה את מספר העוברים בו. בחודשים מאי-דצמבר 2018 עברו בו בסך הכול 1,510 מטופלים, בממוצע 189 בחודש. ישראל היא שיצרה מציאות זו, על כל מרכיביה: היא זו שהנהיגה מדיניות פתיחה באש המתירה ירי חי במפגינים שאינם מסכנים איש וגרמה בכך לאלפי הנפגעים – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם עתה, שנה לאחר שתוצאותיה האיומות כבר ברורות לכל מזה זמן. היא זו שהטילה מצור על הרצועה לפני כעשור, גרמה לקריסה של מערכת הבריאות ברצועה וכעת מסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי לזכות בטיפול הרפואי שהם כה נזקקים לו. בהתחשב בכך, גם החובה לשנות מציאות זו – לאסור על ירי אש חיה במי שאינו מסכן איש, להסיר את המצור ולאפשר טיפול רפואי הולם לכל מי שנזקק לכך – מוטלת על ישראל. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם מפצועים שבקשותיהם לצאת מהרצועה דרך מחסום ארז לצורך טיפול רפואי נתקלו בסירוב: חסן אל-עיסווי, בן 41, נשוי ואב לארבעה, תושב ח'אן-יונס אל-עיסווי, מתנדב בצוותים הרפואיים של הסהר האדום בהפגנות, נפגע מקליע חי ברגלו בהפגנה שהתקיימה ב-19.10.18 מזרחית לח'אן-יונס. הקליע ריסק את העצם ברגלו והוא עבר מספר ניתוחים בבתי חולים בתוך הרצועה. ואולם, הוא נזקק לניתוחים נוספים שלא ניתן לבצע בתוך הרצועה והרופאים הפנו אותו לצורך כך לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אל-עיסווי קבע תור באל-מקאסד אך ישראל דחתה שלוש פעמים את בקשותיו להיתר יציאה והרופאים חוששים שייאלצו לכרות כעת את רגלו, בהעדר טיפול. אל-עיסאווי היה מנהל פרויקטים בעמותות פרטיות, אך כיום הוא מובטל שכן הוא אינו מסוגל להתנייד. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-20.2.19 סיפר אל-עיסווי: מאז שהתחילו ההפגנות מזרחית לח'אן-יונס, התנדבתי במתן עזרה ראשונה בסהר האדום. ביום שישי, 19.10.18, הגעתי כרגיל להפגנה ממזרח לח'אן יונס יחד עם מתנדבים אחרים. לבשתי מדים של מתנדב במתן עזרה ראשונה, וענדתי כרטיס מזהה של משרד הבריאות. במהלך ההפגנה, כשהייתי רחוק מהגבול, נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. פינו אותי לבית החולים האירופאי ואושפזתי שם לשלושה ימים. העצם ברגל התרסקה, והעצב הראשי והגיד הראשי נקרעו. התקינו לי פלטינה בתוך הרגל. אחר-כך העבירו אותי לבית החולים נאסר ושם אושפזתי למשך 25 יום. משם העבירו אותי לבתי חולים אחרים, דאר א-סלאם ובית החולים הממשלתי בח'אן יונס, שבהם עברתי שלושה ניתוחים. במהלך האשפוז, הרופאים נתנו לי הפניה להמשך טיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אני צריך לעבור עוד ניתוח מסובך, שלא יכולים לבצע בבתי החולים בתוך הרצועה. מילאתי את הטופס של משרד הבריאות הפלסטיני, וקבעו לי תור בבית החולים אל-מקאסד ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בטלפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. איבדתי את התור, וקבעתי תור חדש ל-10.12.18, ואז קיבלתי סירוב. בפעם השלישית קבעו לי תור ל-7.1.19, ושוב קיבלתי סירוב. קבעו לי עוד תור, ל-5.3.19, והגשתי בקשה רביעית, ועכשיו אני שוב מחכה לתשובה. במקביל, הגשתי בקשה לטיפול במצרים, למקרה שלא אצליח לקבל טיפול במזרח ירושלים, כי המצב של הרגל שלי גרוע. אני סובל מסיבוכים של דלקות בעצם. זה מצב מסוכן ואם לא אקבל את הטיפול המתאים עלולים לכרות לי אותה. בינתיים אני מקבל טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות", פעם ביומיים. העמותה גם דואגת לי להסעה לטיפול, כי למרות שיש לי אוטו אני לא יכול לנהוג. אני נעזר בקביים ולא יוצא מהבית חוץ מאשר לטיפולים רפואיים. מאז הפציעה החיים שלי בהקפאה. לפני כן התאמנתי בהרמת משקולות במועדון ספורט. אנחנו גרים בדירה בקומה רביעית, בלי מעלית, לכן נאלצתי לעזוב בינתיים את הבית ואת אשתי והילדים ולעבור לגור אצל אמא שלי, שגרה בקומה הראשונה. זה מקל עלי את היציאה לבית החולים ולטיפולים. לפעמים אני נשאר יום אחד בשבוע בבית שלי, עם אשתי והילדים. אני כל הזמן בלחץ וכל המצב הזה משפיע לרעה על היחסים שלי עם אשתי והילדים. מאז הפציעה אני גם מובטל. לפני כן עבדתי בניהול פרויקטים בעמותות פרטיות, אבל נגמרה לי הקריירה. את רוב הזמן אני מבלה בגלישה ברשתות החברתיות ובטיפולים. אני סובל מכאבים חזקים ברגל, אבל אני מסרב לקחת משככי כאבים חזקים כי יש להם תופעות לוואי שפוגעות בכבד ובכליות, והם ממכרים. אני מנסה לסבול את הכאבים. אני נורא רוצה לצאת לטיפול שאני מחכה לו, ומאוד מתוסכל מתשובות סירוב. אני נמצא במבוי סתום, אין לי טיפול ברצועת עזה ואני חייב טיפול נוסף. * עדכון: גם בקשתו הרביעית של אל-עיסאווי לצאת מהרצועה לטיפול דרך מעבר ארז נתקלה בסירוב. מוחמד סאלח, בן 12, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מוחמד סאלח נפצע מירי חי ברגל ימין ב-5.10.18, במהלך ההפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. הוא הועבר לבית החולים האינדונזי, שם עבר שני ניתוחים ואושפז עד ל-18.10.18. במהלך אשפוזו ולאחר שחרורו הגישו הוריו שלוש בקשות להיתר יציאה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח ברגלו בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. שתיים מהבקשות סורבו, ובבקשה השלישית הם נדרשו להחליף את המלווה, אמו של מוחמד. כעת מחכה המשפחה שבית החולים אל-מקאסד יקבע להם תור חדש כדי שיוכלו להגיש בקשה חדשה. כיום סאלח יכול ללכת רק בעזרת קביים. בעדותו שמסר ב-21.2.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוחמד על פציעתו ועל חייו מאז: ביום שישי, 5.10.18 השתתפתי בהפגנה, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. במהלך ההפגנה התקרבתי מאוד לגדר ואז נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. בהתחלה לא הרגשתי את הפגיעה, אבל כשהסתכלתי על הרגל שלי ראיתי שהיא מדממת מאוד ונפלתי. פרמדיקים פינו אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים האינדונזי. באמבולנס הרגל שלי המשיכה לדמם, והרגשתי כאילו עובר בה זרם חשמל. הכניסו אותי מיד לחדר ניתוח ואושפזתי במחלקת טיפול נמרץ לכמה ימים, ואחר-כך נשארתי מאושפז עד ל-18.10.18. עברתי שני ניתוחים. אחרי ששוחררתי הביתה חזרתי לבית החולים כל כמה ימים כי כל פעם עלה לי החום. אחרי חודש בערך התחלתי טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות". לפני הפציעה אהבתי לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים, דברים שאני כבר לא יכול לעשות. כשאני רואה את החברים שלי משחקים כדורגל אני מרגיש צביטה בלב ומרחם על עצמי. בא לי לבכות אבל אני מתאפק ובולע את הדמעות. אני מבלה את רוב הזמן בבית, על המיטה. אני יכול ללכת רק עם קביים. בסמסטר הראשון של כיתה ז' נעדרתי מהלימודים, המנהל אישר לי להגיע לבית הספר רק פעמיים בשבוע כי קשה לי להגיע כל יום. אח שלי, ג'יהאד, בן 30, לוקח אותי על הכתפיים שלו קילומטר או יותר עד לבית הספר כי אין לנו אוטו או כסף למונית. המנהל אמר לי שיעביר את הכיתה שלנו מהקומה השלישית לקומה השנייה כדי שיהיה לי יותר קל להגיע אליה. החברים שלי עוזרים לי בשיעורים וגם סוחבים לי את התיק. הציונים שלי היו מצוינים, אבל עכשיו ירדתי לרמה בינונית, כי נעדר הרבה מהלימודים. מאז הפציעה אני עצוב, בוכה הרבה ולפעמים צועק. הפכתי להיות מאוד עצבני ואיבדתי את התיאבון. לפעמים אני יוצא עם אמא לביקורים אצל קרובי משפחה, אבל אני לא נהנה מזה. אני רוצה לשחק כמו כל הילדים האחרים, לרוץ ולשחק כדורגל. אני מאוד מקווה שאזכה לעבור את הניתוחים שיאפשרו לי ללכת שוב על הרגליים בלי כאבים. אמו של מוחמד, נוהא סאלח, בת 45, ואם לשבעה, סיפרה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד ב-21.2.19 על ההתמודדות שלה ושל בנה עם הפציעה: אחרי שמוחמד נפצע ועבר שני ניתוחים, הרופאים אמרו לנו שהוא צריך לעבור עוד ניתוח ברגל, ושאי אפשר לבצע אותו בבתי החולים ברצועה, כי זה ניתוח קשה ורגיש מאוד. הם אמרו שסיכויי ההצלחה של ניתוחים כאלה קטנים מאוד. קיבלנו ממשרד הבריאות הפלסטיני הפנייה לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים, ושם קבעו למוחמד תור ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בפאלפון שלי, שהבקשה של מוחמד נדחתה. קבענו תור חדש, ל-18.12.19, וגם הבקשה הזאת נדחתה. התור השלישי נקבע ל-18.2.19, אבל אז קיבלנו, יום לפני התור, הודעה שהבקשה שלי להיכנס איתו, בתור מלווה, עדיין בבדיקה, ולכן מוחמד צריך להגיש בקשה חדשה. עכשיו אנחנו מחכים שבית החולים יקבע לנו מועד חדש כדי שנוכל להגיש עוד בקשה להיתר. מאז הפציעה מוחמד חי בסבל. אני והוא כל הזמן בלחץ נפשי. הוא צורח מכאבים כל הלילה ולא מצליח להירדם, וגם אני יושבת כל הלילה לידו ולא ישנה. לתקופה מסוימת הוא ממש איבד את התחושה ברגל שלו, עד כדי כך שהוא קיבל כווייה חמורה מהתנור כי הוא בכלל לא הרגיש שהוא נצמד אליו ורק אחיו, איאד, שם לב וצעק שהרגל שלו נשרפת. לקחנו אותו לבית החולים א-שיפאא והוא הלך לשם כל יום במשך 40 ימים כדי להחליף תחבושות, בנוסף לכל הסבל מהפציעה. מחמוד אל-חוואג'רי, בן 19, רווק, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת אל-חוואג'רי נפצע מירי חי בשתי רגליו ב-31.3.18, היום הראשון של "הפגנות השיבה", בהפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. הוא טופל במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח ומשם הועבר לאחר שלושה ימים לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם הושתלה פלטינה ברגלו בניתוח. מאז, הגיש אל-חוואג'רי שש בקשות ליציאה מרצועת עזה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. כל בקשותיו סורבו. מצבה של רגלו החמיר ובמהלך חודש אפריל נאלצו הרופאים לכרות אותה. הוא הגיש בקשה נוספת ליציאה לבית חולים אל-מקאסד לצורך התקנת רגל תותבת, אך גם היא נדחתה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-27.1.19 סיפר אל-חוואג'רי על הפציעה ועל חייו כיום: ביום הראשון של צעדות השיבה השתתפתי בפעילויות שהיו מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' אחרי תפילת הצהריים, וכשהגעתי ראיתי אלפי אנשים באזור הגבול. בערך בשעה 17:00, כשהייתי במרחק של חמישים מטר בערך מהגדר. רציתי בדיוק להתרחק משם ואז צלף ירה עלי. הכדור חדר לשוק של רגל ימין שלי, ומשם לשוק של רגל שמאל. נפלתי ארצה ואיבדתי את ההכרה מרוב כאבים. ההתעוררתי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה, בדיר אל-בלח. אחרי שלושה ימים העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בבית החולים א-שיפאא הרופאים רצו לכרות את הרגל הימנית שלי אבל סירבתי והם ניתחו אותי והתקינו לי פלטינה ברגל. נשארתי בטיפול נמרץ שבעה ימים ואחר-כך העבירו אותי למחלקה הכירורגית, שם נשארתי עוד חודש. במהלך החודש הזה הגשתי כמה בקשות לטיפול בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים להמשך הטיפול ברגל, כי אין טיפול מתאים בשבילי ברצועת עזה. ישראל דחתה את כל הבקשות שלי. סבלתי הרבה מכאבים שהלכו והתגברו. התחילו להופיע לי כתמים שחורים של נמק ברגל ימין. כל יום שעבר קירב את כריתת הרגל הימנית שלי, כי הוורידים היו קרועים. אחרי שהבקשה האחרונה שלי נדחתה בחודש אפריל, הרופאים בבית החולים א-שיפאא החליטו לכרות את הרגל שלי. הם חששו מהתפשטות הנמק לאיברים אחרים בגוף שלי, שהיה יכול להרוג אותי. כשהתעוררתי מהניתוח בלי הרגל שלי, נכנסתי להלם קשה. איך איבדתי את הרגל שלי ואיך אנהל את החיים שלי מעכשיו? מאז אני לא יכול לנהל חיים נורמליים. אני הולך עם קביים. אני לא יכול יותר לשחק כדורגל או לרכב על אופנוע. התחביב היחיד שלי היום הוא גידול בעלי חיים: כלבים, ציפורים ודבורים. רוב היום אני מעסיק את עצמי בחצר עם החיות. אני מעדיף להסתגר בבית ומנסה לשכוח את הפציעה שלי, אבל אני לא ממש מצליח. אני מאוד מקווה שאצליח להגיע לבית החולים בירושלים כדי שיתקינו לי רגל תותבת, שבעזרתה אוכל ללכת, אפילו חלקית. התור האחרון שקבעו לי באל-מקאסד להתקנת התותבת היה ל-7.6.18 אבל הבקשה שלי להיתר נדחתה. בינתיים אני מדדה על קביים עם רגל אחת. זה גורם לי להרבה כאבים ברגל השמאלית, שנושאת בעומס של כל המשקל של הגוף. כשקר הכאבים חזקים במיוחד ואז מצב הרוח שלי נעשה ירוד מאוד ואני נעשה עצבני מאוד ואין לי סבלנות לדבר עם אף אחד במשפחה. מוחמד מסעוד, בן 18, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מסעוד נפצע מירי חי בחזהו ב-13.4.18 במהלך הפגנת השיבה שהתקיימה מזרחית למחנה הפלטים ג'באליא. הוא הועבר לטיפול בבית החולים א-שיפאא, שם גילו הרופאים כי הכדור, שחדר דרך החזה עבר בריאות ויצא, גרם לשטף דם בחזה. הוא נותח ונזקק להמשך טיפול במזרח ירושלים, אך שתי הבקשות הראשונות שהגיש לא נענו והשלישית סורבה. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.2.19 סיפר מסעוד: כשנפצעתי, החובשים הסיעו אותי באמבולנס לבית החולים האנידונזי ליד מחנה הפליטים ג'באליא, ובדרך נתנו לי עזרה ראשונה. כשהגעתי לבית החולים איבדתי את ההכרה. בגלל חומרת הפציעה שלי, העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם אשפזו אותי למשך שבוע במחלקת טיפול נמרץ. כל הזמן הזה הייתי מחוסר הכרה. עברתי ניתוח שבו הרופאים שאבו את קרישי הדם שנשארו באזור החזה, אבל עדיין בריאות שלי נשארו רסיסים שהרופאים אמרו שהם לא יכולים להוציא בגלל שהמיקום מסוכן. מאז יש לי הרגשה כאילו משהו זז בתוך בית החזה שלי. המצב הזה גרם להתפתחות סיבוכים, כמו חנק וכאבים חזקים בחזה. מאז אני לא יכול להתאמץ בכלל, קשה לי ללכת יותר מכמה מטרים וביד שמאל אני לא יכול להרים כלום. כשאני מרגיש שאני נחנק אני משתמש במשאף. קשה לי במיוחד לעלות מדרגות ואנחנו גרים בקומה השנייה. במקלחת, אני נחנק מהמים שיורדים לי על הראש. אני בכיתה י"ב, אבל מאז הפציעה כמעט שלא הלכתי לבית הספר. ניסיתי במשך חודש כמעט אבל הפסקתי כי בית הספר רחוק מהבית שלנו והיה לי קשה ללכת עד שם עם הכאבים החזקים. הרופאים אמרו לי שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב הבריאותי שלי ולהסתגל אליו. ניסיתי במשך תקופה ארוכה, אבל זה בלתי נסבל. הגשתי בקשה לטיפול במזרח ירושלים וקבעו לי תור ל-10.11.18. רשמנו את אבא שלי בתור מלווה. יום לפני התור, אמא שלי קיבלה הודעת טקסט לפלאפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. ביקשתי הפניה חדשה, ונקבע לי תור חדש ל-10.12.18, אבל שוב אמא שלי קיבלה את אותה ההודעה. ביקשתי הפניה שלישית ונקבע לי תור ל-21.1.19. הפעם אמא שלי קיבלה הודעה שהבקשה שלי ושל אבא שלי נדחתה. אני חייב שיטפלו ברסיסים בחזה שלי כי אני סובל מכאבים וחנק כל הזמן. אני לוקח משככי כאבים במשך כל היום, אבל אפילו זה כבר לא עוזר. לפעמים אני בוכה וצורח מרוב כאבים. יש לי התקפים של דקירות חדות מאוד בחזה, ולפעמים הדופק שלי עולה. הרופאים פה אומרים לי שאי אפשר לטפל במצב שלי ברצועה ושאני צריך להסתגל למצב וזהו, אבל אני אמשיך לנסות להגיע לטיפול בבית החולים במזרח ירושלים. אם לא אקבל את האישור לטיפול במזרח ירושלים, אולי אבקש הפניה לטיפול במצרים. אני חייב למצוא פתרון לסבל שלי. אני רק רוצה לעבור את הניתוח כדי לחזור לבית הספר ולחיים הרגילים, בלי כאבים. המצב הנפשי שלי קשה מאוד, אני עצבני מאוד, צורח ובוכה. איבדתי את התיאבון ורזיתי מאוד.

14 מרץ 2019

מוסטפא ד'אהר בבית החולים עם בן דודו מוחמד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 6.5.18

מדיניות הפתיחה באש

כך ייעשה לנער החפץ למחות על כליאתו בעזה

מאז ה-30.3.18 התקיימה בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה סדרת הפגנות בהשתתפות מאות עד עשרות אלפי מפגינים. במהלך הפגנות אלה נהרגו עד כה עשרות בני אדם מירי אנשי כוחות הביטחון, בהם לפחות 12 קטינים, ויותר מ-3,600 נפצעו מירי אש חיה. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 רופאים ברצועת עזה ביצעו 32 כריתות איברים, 27 מהן של גפיים תחתונות. מעדויות שגבה בצלם מפלסטינים שנפצעו במהלך ההפגנות, עולה שהם נורו כאשר לא סיכנו את חייו של איש וחלקם אף בעת שהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. בחלק מהמקרים לפחות אנשי כוחות הביטחון ירו גם לעבר מי שניסה להתקרב לפצועים ולסייע להם לאחר שנפצעו. היקף בלתי נתפס זה של פצועים בהפגנות הוא כמעט חסר תקדים ונובע מהפקודות הבלתי חוקיות בעליל הניתנות לאנשי כוחות הביטחון. הוראות אלה מתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים בתוך רצועת עזה מצידה השני של הגדר. על אף תוצאות צפויות אלה של יישום ההוראות – כל הגורמים הרשמיים מסרבים לשנותן, ממשיכים לטעון שהן חוקיות ואף מגנים עליהן בפני בית המשפט העליון, ששופטיו סמכו ידיהם על מציאות זו. הפציעות הקשות הן רק תחילתו של הסיפור. כל מערכת בריאות, אפילו היה מצבה תקין ושגרתי, הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף כזה של פצועים. ואולם עוד בטרם החלו ההפגנות כבר הייתה מערכת הבריאות ברצועת עזה על סף קריסה. עקב שילוב נסיבות זה רבים מהפצועים אינם מקבלים את הטיפול הרפואי שלו הם זקוקים. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 קיים ברצועה צורך דחוף ב-257 תרופות ו-247 סוגים של ציוד רפואי חד-פעמי החסרים במלאי. רופאים ברצועה דיווחו לארגון "רופאים לזכויות אדם" כי הם ממחזרים שוב ושוב ציוד חד-פעמי, וכי ישנו מחסור בחומרי חיטוי והרדמה. קריסתה של מערכת זו נובעת בעיקר ממדיניות המצור הישראלית, במסגרתה מטילה ישראל הגבלות על החלפת ציוד שהתקלקל, על הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להכשרות ולהשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שגם לה אחראית ישראל במידה רבה – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים. ישראל – שמדיניותה הבלתי חוקית גרמה לפציעתם של אנשים אלה, ואשר בשל מדיניות המצור שלה לא ניתן להעניק להם את הטיפול הרפואי הנדרש – אף מסרבת, ככלל, לאפשר את העברתם מרחק של כמה עשרות ק"מ בשטחה עד לבתי החולים בגדה, שם יוכלו לפחות חלקם לקבל את הטיפול הנחוץ להם. מאז תחילת ההפגנות גבו תחקירני בצלם ברצועה עשרות עדויות מפצועים ועדים לירי, בהם נערים שנורו על-ידי אנשי כוחות הביטחון כשהיו במרחקים שונים מהגדר. בעדויותיהם תיארו הנערים את פציעתם, את הקושי בקבלת הטיפול הרפואי שכה נחוץ להם ואת הליך השיקום הממושך והיקר שלפניהם. להלן סיפוריהם של שלושה מהם: פציעתו של מוחמד אל-עג'ורי, בן 16, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 30.3.18: מוחמד אל-עג'ורי הוא תלמיד כיתה י"א, בן 16, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, וחבר באיחוד הפלסטיני לאתלטיקה. ביום שישי, 30.3.18, בסביבות השעה 11:00, הגיע אל-עג'ורי עם כמה מחבריו להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אל-עג'ורי התקרב יחד עם חבריו עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, כדי לחלק למפגינים בצלים שיקלו על מי שנפגע משאיפת גז מדמיע. לאחר שאנשי כוחות הביטחון ירו כמות גדולה של גז מדמיע לעבר האזור שבו שהה, הוא חזר לאחור. כשהיה במרחק של כ-300 מטרים מהגדר ירה איש כוחות הביטחון קליע חי לרגלו הימנית. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.4.18 תיאר מוחמד אל-עג'ורי את פציעתו: התקרבתי עד למרחק של 50 מטרים בערך מהגדר כדי לחלק בצלים למפגינים. ראיתי כמה פצועים, בהם איש מבוגר שנפגע ברגל שמאל. העצם ברגל הייתה חשופה והיה לו דימום חזק. רוב הפגיעות שראיתי היו ברגליים. החיילים ירו רימוני גז בצורה אינטנסיבית וכמעט נחנקתי אז הסתובבתי והתחלתי להתרחק משם. כשהייתי במרחק של 300 מטרים בערך מהגדר ירו עלי מאחורה ונפגעתי ברגל ימין. לא נפלתי על הקרקע והמשכתי לעמוד במקום כשאני מדמם מהרגל. אבא שלי הגיע לעזור לי ואחר כך כמה צעירים הגיעו ונתנו לי עזרה ראשונה. הם קשרו לי את הרגל ברצועת בד כדי לעצור את הדימום ולקחו אותי באופנוע לאמבולנס שהיה במרחק של כ-250 מטרים משם. אביו של מוחמד, האני אל-עג'ורי, בן 39, הגיע אף הוא להפגנה וסייע במתן עזרה ראשונה כמתנדב. בשעה שבנו נורה, הוא עמד במרחק של כ-300 מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.5.18 תיאר כיצד ראה את בנו נפגע: כשראיתי את שלושת הבנים שלי בהפגנה החזרתי אותם לאחור, לאזור האוהלים, למרחק של כ-700 מטרים מגדר המערכת כי חששתי שייפגעו מאש חיה או מרימוני גז. אחר-כך צעיר שאני מכיר אמר לי שמוחמד התקרב מאוד לגדר כדי להגיש עזרה ראשונה ולחלק בצל לכמה צעירים שהתעלפו מהגז. כשהסתכלתי לכיוון הגדר ראיתי שהחיילים יורים גז בצורה מסיבית על המפגינים שקרובים אליה. ראיתי את הבן שלי מוחמד רץ לכיוון שלי. כשהוא היה במרחק של כמה מטרים ממני, צלף שהיה על תלוליות חול בצד השני של הגדר ירה בו. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. ראיתי שהוא נפגע בחלק האחורי של רגל ימין. היה לו חור גדול ברגל והוא דימם. מראה הרגל שלו היה נורא וחששתי שיצטרכו לקטוע לו אותה. הצלחתי לחבוש לו את הרגל ברצועת בד וקשרתי אותה כדי לעצור את הדימום. אחר-כך לא יכולתי לשאת את זה יותר והתמוטטתי לגמרי. לא הייתי מסוגל לעזור לו יותר. כמה צעירים שהגיעו לשם העלו אותו על אופנוע והעבירו אותו לאמבולנס. הגעתי אל בית החולים האינדונזי שסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, אבל לא מצאתי אותו שם. הלכתי לבית החולים אל-עאוודה, שנמצא בבית לאהייא. הרופאים אמרו לי שהוא הגיע לשם אבל בגלל מצבו הקשה העבירו אותו לבית החולים א-שיפאא בעזה. נסעתי לשם וחיפשתי את מוחמד אבל לא מצאתי אותו. חיפשתי אותו בחדרי הניתוח אבל אף אחד לא ידע עליו כלום. ראיתי רופא יוצא מחדר ניתוח ושאלתי אותו על בני. הוא אמר לי שאין אף אחד בשם הזה אבל יש צעיר שעדיין לא זיהו. הוא מחוסר הכרה ואין עליו תעודת זהות. לרופא הייתה תמונה שלו בטלפון והוא הראה לי אותה. זה היה מוחמד. בבית החולים התברר כי מוחמד אל-עג'ורי נפגע בעורק ברגלו וכי הוא סובל גם משבר ברגל. הוא נותח אך הרופאים קבעו כי רגלו בסכנה וכדי להצילה יש להעבירו לניתוח נוסף בבית חולים ברמאללה. ישראל סירבה לאפשר את יציאתו מהרצועה וב-8.4.18 עתרו הארגונים "עדאלה" ו"אל-מיזאן" לבג"ץ בשמו ובשם פצוע נוסף. השופטים דחו את בקשת העותרים לדון בעתירה בדחיפות. בינתיים הוחמר מצבו של אל-עג'ורי וב-9.4.18 נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו והוא שוחרר לביתו לאחר שלושה ימים. גם אחת מרגליו של העותר השני נכרתה. אביו , האני אל-עג'ורי, סיפר בעדותו: כשהרופאים סיפרו לי שהם יצטרכו לכרות את רגלו של מוחמד לא הסכמתי, חששתי שהוא יחיה כנכה כל חייו. לא הצלחתי לעכל את זה. בסוף הרופאים שכנעו אותי שאין ברירה אחרת כי אם לא יכרתו את הרגל תתפשט ההרעלה בכל הגוף שלו. השלמתי עם גזירת השמים והסכמתי. הייתי שבור לב בגלל העתיד שמצפה לו. היום כואב לי מאוד כשאני רואה את בני עם רגל קטועה. מוחמד היה יד ימיני, הוא היה ספורטאי ואהב כדורגל וגם היה בנבחרת האצנים הפלסטינית וזכה במקום ראשון בבית הספר. פציעתו של מוחמד מוסבח, בן 17, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 5.4.18: ביום חמישי, 5.4.18, בסביבות השעה 16:30, הגיעו מוחמד מוסבח, תלמיד כיתה י"ב, בן 17, תושב עבסאן אל-כבירה, ודודו, וסים מוסבח, בן 22, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. לאחר ששהו זמן קצר באזור האוהלים, במרחק של כ-400 מטרים מהגדר, התקדם מוחמד יחד עם צעיר נוסף אל אישה מבוגרת שעמדה סמוך לגדר תלתלית שהניח הצבא על הקרקע כשהיא אוחזת דגל פלסטין. השניים לקחו ממנה את הדגל, וניגשו אל אותה גדר, הנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר מוחמד מוסבח: נגשנו לגדר התלתלית, שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת, ותליתי את הדגל על הגדר. פתאום חייל שהיה על תלולית עפר בצד השני של הגדר ירה בי ונפגעתי מקליע ברגל ימין. נפלתי על הקרקע והצעיר שהיה איתי, שאני לא באמת מכיר, התיישב לידי. שכבתי שם על הגב במשך כעשרים דקות. הצעירים שעמדו מאחורה לא יכלו להגיע אלינו כי בכל פעם שהם ניסו להתקדם החיילים ירו לעברם. כל הזמן הזה הרגשתי כאילו עובר לי זרם חשמלי בגוף והיה לי דימום חזק. רק אחרי עשרים דקות בערך כמה צעירים הצליחו להגיע אליי. הם העלו אותי על טוק-טוק [כלי רכב תלת גלגלי] שפינה אותי עד למרחק של 600 מטרים משם בערך, למבואות המזרחיים של ח'וזאעה, כי לא מצאו אמבולנס קרוב יותר. ויאאם מוסבח, תושב עבסאן אל-כבירה, בן 23, פרמדיק מתנדב שעבד באזור האוהלים ב"הפגנות השיבה", עמד אותה שעה עם פרמדיקים נוספים במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר: בשעה 16:30 ראיתי שני צעירים לוקחים דגל פלסטין מאישה מבוגרת שהייתה קרובה לגדר הספירלית שמונחת על הקרקע וניגשים לאותה גדר, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מגדר המערכת. הם שמו את הדגל על גדר התיל, ואז שמעתי כמה יריות וראיתי אחד מהם נופל. הבחור השני השתטח על הקרקע לידו. כמה צעירים ניסו להתקדם אליהם כדי להגיש להם עזרה ראשונה, אבל החיילים ירו סביבם קליעים וגם רימוני גז מדמיע. התקדמתי לשם יחד עם צוות העזרה הראשונה. החיילים ירו לידנו אש חיה כדי להזהיר אותנו שלא נתקרב. אחת הבחורות מצוות ההצלה הרימה ידיים כדי שהחיילים יירגעו ויידעו שאנו צוות רפואי והמשכנו להתקדם, אבל הירי נמשך לידנו ומעל הראשים שלנו והחיילים גם ירו רימוני גז מאחורינו. למרות זאת הצלחנו להגיע לשני הבחורים. גיליתי שהבחור הפצוע הוא קרוב משפחה שלי ששמו מוחמד מוסבח. הוא נפצע מכדור חי ברגל ימין ושכב על הגב. הרגל שלו הייתה קרועה לחלוטין באזור שמתחת לברך והוא דימם מאוד. קשרתי את הפצע בעזרת גאזה רפואית ווסים מוסבח, שהיה אתנו, הביא את המקל שדגל פלסטין היה קשור אליו, שבר אותו לשניים וקשר אותו לרגל הפצועה לתמיכה. בכל הזמן שטיפלנו בו החיילים המשיכו לירות מעלינו. כמה צעירים התקדמו והגיעו אלינו, וביחד הרמנו את מוחמד, הרחקנו אותו מגדר התיל והעלינו אותו לטוק-טוק כי לא היה שם אמבולנס. מוחמד מוסבח הועבר מהטוק-טוק לאמבולנס של הסהר האדום, שפינה אותו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נכרתה רגלו הימנית מתחת לברך. הוא שוחרר לביתו אחרי יותר משלושה שבועות. בעדותו סיפר: כשהתעוררתי מהניתוח מצאתי את אבא שלי לידי. הוא אמר לי שהרופא נאלץ לכרות את רגל ימין שלי מתחת לברך בגלל שהיא נפגעה מהרבה רסיסים רבים שגרמו לקטיעת העורקים והעצבים ולריסוק של עצם השוק. הייתי עצוב מאוד והרגשתי שאני נחנק. הבנתי שלא אשחק יותר כדורגל, שאני כל כך אוהב. לפני שנפצעתי הייתי משחק כל יום. באזור שלנו יש מגרש מיוחד ושיחקתי בקבוצה של השכונה כשחקן הגנה. אני עדיין מקבל טיפול וכל כמה ימים חוזר לבית החולים לבדיקות. אני לוקח שלושה סוגים של אנטיביוטיקה וגם משככי כאבים כי יש לי עדיין כאבים ברגל ואני מצליח לישון רק בקושי, בעזרת כדורי שינה. הכאבים מתגברים בשעות הצהריים ובלילה. עכשיו כל התלמידים בשכבה שלי נערכים לבחינות סוף השנה, אבל אני בקושי מצליח לקרוא מרוב כאב. גם במהלך האשפוז בבית החולים לא יכולתי ללמוד בגלל הפציעה. אני לא יודע אם אצליח לעמוד בבחינות השנה או כמה זמן ייקח השיקום עד שאחזור לחיי שגרה. אף פעם לא עלה בדעתי שיבוא יום ואהיה אדם נכה. אני עדיין בהלם בגלל מה שקרה לי. פציעתו של מוסטפא ד'אהר, בן 15, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 2.5.18: ביום רביעי, 2.5.18, בשעות אחר הצהריים, הגיעו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים ג'באליא - מוסטפא ד'אהר, בן 15, בן דודו מחמוד ד'אהר, בן 14, ויוסף אבו מנסור, בן 17 - לטקס אזכרה לזכר הרוגי "הפגנות השיבה" שהתקיים באזור האוהלים, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אחרי זמן קצר התקדמו הנערים עד למרחק של כמה מאות מטרים מהגדר, ומוסטפא ד'אהר התקדם אף יותר, עד למרחק של כמה עשרות מטרים ממנה. בסביבות השעה 19:00 החליטו הנערים לחזור לביתם. בעדות שמסר ב-6.5.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוסטפא ד'אהר: בצד השני של הגדר היו חיילים על גבי סוללות עפר. האוויר היה ספוג לגמרי בגז מדמיע שנורה מג'יפים של הצבא, והיה גם ירי חי אינטנסיבי. בסביבות שבע בערב קראתי לחברים שלי "מחמוד, יוסף, צריך לחזור הביתה. ח'לס, נמאס לי", והתכוונתי ללכת משם. ברגע שהסתובבתי החיילים ירו ברגל שמאל שלי, באזור הירך. הכדור עבר דרך רגל שמאל ופגע ברגל ימין. הרגשתי כאילו עבר לי זרם חשמל בכל הגוף, ונפלתי. יוסף ומחמוד ניגשו אלי. דיממתי מאוד, ושמתי את הידיים על הפצעים כדי להפסיק את הדימום, אבל זה לא עזר. יוסף חבש לי את הרגליים, אחת עם כפייה ואחת עם החולצה שלו, וזה עזר. לאחר כמה דקות חבריו של מוסטפא ד'אהר וצעירים שהיו במקום פינו אותו באלונקה לאמבולנס שלקח אותו לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא. הוא נותח ברגל ימין וזקוק לניתוח גם ברגל שמאל. בעדותו סיפר: אני עדיין מאושפז, וצריך לעבור עוד ניתוח, אחרי שרמת ההמוגלובין שלי תעלה. עכשיו אני סובל מכאבים כל היום. אני בוכה וצועק, ואז נותנים לי משככי כאבים. במיוחד כואב לי כשמחליפים לי תחבושות. בסך הכול השתתפתי בטקס האזכרה של השהידים. לא עשיתי שום דבר שסיכן את החיילים הישראלים. אפילו לא הנפתי דגל, לא זרקתי אבנים. רק צפיתי בצעירים שהפגינו ליד הגדר, ובכל זאת החיילים ירו עליי.

31 מאי 2018