במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר תחקר בצלם שלושה מקרים שבהם עצרו כוחות הביטחון ארבעה תושבים מאל-עיזרייה ואבו דיס – בהם קטינה אחת – כדי לכפות על בני משפחתם להסגיר את עצמם. בכל אחד ממקרים אלה, הגיעו שוטרים באמצע הלילה לביתם, ערכו חיפוש בבית ודרשו לעצור את אחד מהדיירים. משנמסר להם שהוא אינו נמצא בבית, עצרו השוטרים אחד או יותר מבני המשפחה, באופן אקראי לחלוטין, והבהירו שישחררו אותו רק לאחר שהדייר אותו ביקשו לעצור יסגיר את עצמו.
השוטרים אזקו את העצורים ובאחד המקרים גם כיסו את עיניה של האישה שעצרו. הם נלקחו לבסיס מג"ב ליד העיירה אבו דיס, שם השאירו אותם השוטרים בחצר, תוך התעלמות מגילם וממצבם הבריאותי. הם סירבו לתת להם מזון או שתייה, אזקו את ידיה של אחת העצורות באופן הדוק תוך התעלמות מבקשתה להרפות את האזיקים ואסרו על שני עצורים ללכת לשירותים.
ברור כי מעצר של אנשים שאינם חשודים בדבר במטרה מוצהרת להפעיל לחץ על בני משפחתם להסגיר עצמם הוא פסול ואינו חוקי. העובדה ששלושת המקרים המתוארים להלן התרחשו על פני כמה שבועות ושעשרות שוטרים היו מעורבים בביצועם – מעידה לא רק שאין מדובר בגחמה של שוטר כזה או אחר אלא על הזלזול של מערכת הביטחון בזכויותיהם של הפלסטינים ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה מרשה לעצמה מערכת זו לפגוע בזכויותיהם, בשגרת חייהם ובבטחונם.
להלן תיאור המקרים וחלק מהעדויות שגבה תחקירן בצלם עאמר עארורי:
מעצרם של מג'ד ותסנים מעתוק, בני 23 ו-15 בהתאמה, כדי להפעיל לחץ על אחיהם מוחמד, בן 19
מג'ד מעתוק, בן 23, העובד במסעדת שווארמה ואחותו תסנים, בת 15, תלמידת כיתה י', גרים עם משפחתם בעיירה אל-עיזרייה, מזרחית לירושלים. ב-23.9.18, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, הגיע כוח של כחמישה שוטרים לבית המשפחה כדי לעצור את אחיהם מוחמד, בן ה-19, שלא היה בבית. השוטרים ביצעו חיפוש בבית ועל הגג, ונשארו בבית עד לשעה 4:00 כשהם ממתינים לשובו. כשעמדו לעזוב את הבית, רצו השוטרים תחילה לעצור את האם כדי להפעיל על בנה מוחמד לחץ להסגיר עצמו, ואז החליטו לקחת במקום זאת את בנה ואת בתה הקטינה. הכוחות הובילו את השניים לבסיס מג"ב ליד אבו דיס והחזיקו בהם שם, בחצר, עד השעה 10:30 בבוקר, אז שוחררו לביתם בלא כלום. מוחמד הסגיר עצמו עוד באותו יום ושוחרר ב-17.10 בערבות של 2,500 שקלים ודרישה כי יתייצב בבית המשפט ב-24.10.18.
תסנים מעתוק סיפרה בעדות ב-4.10.18 על מה שעבר עליה במהלך המעצר:
תמונה
תסנים מעתוק. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 3.10.18
ב-23.9.18, באמצע הלילה, התעוררתי בבהלה מדפיקות בדלת. כשקמתי ראיתי חמישה שוטרים עומדים בסלון ליד אמא שלי. הם נכנסו לחדר של האחים שלי ועשו שם חיפוש ואז עשו חיפוש בחוץ מסביב לבית. אני ואמא שלי רצינו ללכת לשירותים אבל הם לא הסכימו. ואז אחד מהם שהיה לו כיסוי על הפנים, אמר שהוא מתכוון לעצור את אמא שלי במקום את מוחמד. הגיעו 2 שוטרים ולקחו אותה החוצה. אני ואחי מג׳ד הלכנו אחריהם אבל אז האיש רעול הפנים אמר שהוא ייקח אותי במקום את אמא שלי. פחדתי מאוד. אחת השוטרות התקרבה אלי ואמרה לי בעברית "אני אהפוך את הלילה שלך ללילה שחור". אני לומדת עברית בבית הספר אז הבנתי אותה.
אחי מג׳ד התערב ואמר להם: ״תשאירו את תסנים, אני אבוא איתכם״. וגם אמא שלי התנגדה ואמרה שהיא לא מוכנה שייקחו אותי ואז האיש רעול הפנים אמר לה: ״בסדר, אנחנו ניקח איתנו גם את מג׳ד והוא ישאר עם תסנים עד שמוחמד יסגיר את עצמו".
הם הכניסו אותי לבדי לרכב שהיו בו שוטרת, שוטר ונהג. אני ישבתי באמצע בין שוטר לשוטרת. לקחו אותי לבסיס של מג"ב באבו דיס ושם השאירו אותי ואת מג'ד בחצר. היה קר מאוד ולבשתי רק סוודר קיצי דק. מיד כשהגענו לשם אני ומג'ד ביקשנו ללכת לשירותים אבל לא נתנו לנו. אני כמעט התפוצצתי כי גם בבית לא נתנו לי ללכת לשירותים. רק אחרי שעה בערך הגיע מפקד שנתן לנו ללכת לשירותים. אחת השוטרות ליוותה אותי לשירותים. השוטרים שאלו כל הזמן "איפה מוחמד?". דאגתי מאוד כי לא ידעתי מה יקרה איתי. פחדתי שהם ייקחו את מג'ד ואשאר לבד. עברו לי הרבה מחשבות רעות בראש.
אחרי שהשתחררנו והגעתי הביתה מיד רצתי לאמא שלי וחיבקתי אותה והתחלתי לבכות. הייתי עייפה והרגשתי שאני מוכרחה לישון, ולא הלכתי לבית הספר באותו היום. לא הצלחתי להירדם בחדר שלי כי דימיינתי שהשוטרים שוב נכנסים לבית שלנו אז הלכתי לחדר של אמא שלי וישנתי לידה. הייתי מפוחדת ולחוצה.
אחיה מג'ד מעתוק תיאר גם הוא את המעצר שלו ושל אחותו, בעדות שמסר ב-4.10.18:
תמונה
מג'ד מעתוק. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 3.10.18
השוטרים נשארו בבית שלנו עד 4:00 לפנות בוקר, עשו חיפוש בבית ובמסביב וחיכו למוחמד שיחזור. אז אחד השוטרים, שהיה רעול פנים, אמר לאמא שלי שהם יעצרו אותה עד שמוחמד יסגיר את עצמו. שתי שוטרות באו וליוו את אמא שלי החוצה, אבל אז השוטר שינה את דעתו ואמר לה שהם ייקחו את תסנים במקומה, ושהיא תדאג בינתיים ללחוץ על מוחמד להגיע ולהסגיר את עצמו. אמא אמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן שיעצרו את תסנים, ואני התערבתי והצעתי שיעצרו אותי במקומה.
השוטר אמר שהוא ייקח את שנינו וככה שנינו נעצרנו. הם אזקו את הידיים שלי מאחורי הגב והכניסו אותנו לרכבים נפרדים. אחד השוטרים אמר לי: "אתה רוצה לשחק אותה גבר מול אחותך ואמא שלך וצועק עלינו בבית?!", ונתן לי סטירה. היו באוטו שלושה שוטרים, והם המשיכו לתת לי סטירות עד שהגענו לבסיס של מג"ב באבו דיס, נסיעה של עשרים דקות.
בבסיס אני ותסנים היינו בחצר. היו לידנו חמישה שוטרים. כשהגענו ביקשנו ללכת לשירותים אבל לא הרשו לנו. אחרי שעה בערך הגיע קצין וביקשתי ממנו ללכת לשירותים, והוא הרשה לנו ללכת. חמשת השוטרים חקרו אותנו ושאלו "איפה מוחמד?". הם שמו שירים בערבית ביוט-טוב ואמרו לי לשיר ואני סירבתי. הם אכלו ושתו לידנו.
בערך ב-10:30 שחררו אותנו. הוציאו אותנו מהשער האחורי של המחנה ואמרו לנו ללכת עד שנגיע לכביש הראשי. הלכנו ולא היה לנו מושג איפה אנחנו, עד שהגענו לכביש הראשי ליד צומת אבו עידה, ליד אוניברסיטת אבו דיס. בגלל שלא היה עלינו כסף החלטנו לחזור הביתה ברגל והלכנו עד צומת כבסה. למזלנו אחד החברים שלי בדיוק עבר שם ליד הצומת ולקח אותנו
לאל-עיזרייה.
תמונה
בית משפחת מעתוק באל-עיזרייה, במורד הרחוב. מימין: גדר ההפרדה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 8.10.18
תמונה
שער נעול בגדר ההפרדה מול בית משפחת מעתוק. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 3.10.18
מעצרו של עות'מאן חלבייה, בן 63, כדי להפעיל לחץ על אנס, בן 23
עות'מאן חלבייה, בן 63 ואשתו אמינה, בת 60, הם תושבי הכפר אבו דיס שממזרח לירושלים. שניים מילדיהם גרים עימם בבית. עות'מאן הוא חולה סוכרת ולב ובתחילת 2018 עבר ניתוח שני בלבו. ב-6.8.18, בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, הגיע לבית המשפחה כוח של כעשרים שוטרים, מלווה בשני כלבים, כדי לעצור את בנם, אנס, בן 23, שלא היה אז בבית. בני המשפחה כבר היו ערים, וההורים היו בחצר הבית. השוטרים דרשו להיכנס לבית אך נעתרו לבקשת עות'מאן להמתין מספר דקות עד שבתו, בשנות העשרים לחייה, תצא גם היא לחצר. לאחר שהבת יצאה, נכנסו וערכו בבית חיפוש שנמשך כרבע שעה, כשהם משאירים אחריהם מהומה ולכלוך. לאחר שלא מצאו את אנס בבית עצרו השוטרים את אביו עות'מאן ולקחו אותו לבסיס מג"ב באבו דיס שם הוחזק מ-7:00 עד 10:30 בבוקר, ואז שוחרר בלא כלום. למחרת, 7.8.18, הסגיר עצמו הבן אנס, המוחזק כעת במעצר עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין יידוי אבנים והשתייכות להתארגנות בלתי חוקית.
עות'מאן חלבייה תיאר את מעצרו בעדות שמסר ב-8.10.18:
תמונה
עות'מאן חלבייה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 8.10.18
ב-6.8.18 התפללתי כמו בכל בוקר את תפילת השחר וכשסיימתי יצאתי לחצר לשאוף קצת אוויר. זה היה קצת אחרי 5:00. אשתי אמינה בדיוק שטפה את החצר. ראיתי ואן גדול שנעצר מול הבית שלי. זה היה רכב ממוגן בלי חלונות בצדדים. ירדו ממנו בערך עשרים שוטרים ושני כלבים. אחד מהם הורה לי לעמוד בצד ולהתרחק מהדלת הראשית של הבית. עמדתי עם הגב לקיר. חלק מהם התחילו לעשות חיפוש מסביב לבית, שנמשך בערך חצי שעה. אחר כך, אחד מהם אמר לי לפתוח את הדלת כדי שהם ייכנסו. ביקשתי שיחכו קצת עד שהבת שלי, שקמה כבר, תצא גם היא לחצר, והם הסכימו.
כמה שוטרים נכנסו לבית עם הכלבים, הם עשו חיפוש של רבע שעה בבית ואחר כך אחד מהם חזר אליי ושאל אותי איפה הבן שלי, אנס. אמרתי שאני לא יודע, אבל הוא לא בבית. אחד מהם אמר לי: "בסדר גמור. אז אנחנו ניקח אותך איתנו לבסיס באבו דיס, ונשחרר אותך אחרי שאנס יסגיר את עצמו במחסום הקונטיינר". הם אזקו את הידיים שלי מלפנים. אמרתי להם שאני נעזר במקל הליכה וביקשתי שלא יאזקו אותי, אבל הם לא הסכימו. החזקתי בקושי את מקל ההליכה וככה הלכתי איתם. שוטר אחד החזיק אותי בצוואר ושני שוטרים אחרים החזיקו אותי בזרועות. הם הוליכו אותי כמעט חצי קילומטר בדרך משובשת כדי לקחת אותי בג'יפ אחר של הצבא. התעייפתי ולא יכולתי להמשיך ללכת. איך אני יכול ללכת עם ידיים אזוקות כשאני צריך להישען על מקל? כשאמרתי להם שאני לא יכול להמשיך, הם שמו אותי על אלונקה צבאית שהם הביאו, וארבעה שוטרים סחבו אותי.
כשהגענו לג'יפ הצבאי הם ניסו לדחוף אותי לתוכו. הרגל הימנית שלי התנגשה במדרגות של הרכב. נפצעתי ברגל והתחלתי לדמם ואז הם דחפו אותי בגסות לתוכו. הייתי העצור היחיד ברכב. כשהגענו לאבו דיס הם השאירו אותי בחצר, בלי צל, והיתה שמש חזקה. לא הספקתי לאכול ארוחת בוקר לפני שהשוטרים הגיעו, וזה לא טוב כי כבר לקחתי את התרופות שלי ואני חייב לאכול חצי שעה אחרי שאני לוקח אותן. הייתי רעב מאוד, בגלל הסוכרת.
התלוננתי על זה שהעמידו אותי בשמש ואז השוטרים הורידו לי את האזיקים והושיבו אותי בצל. הגיע קצין שב"כ ששאל אותי שאלות על המשפחה שלי. הוא אמר לי שאם אנס לא יסגיר את עצמו היום הם יחפשו אותו בכל מקום, ושהוא מעמיד את עצמו בסכנת חיים כי הוא יכול להיהרג במרדף משטרתי. הוא לקח את הטלפון שלי והתקשר לאשתי ולאח שלי, ואמר להם שכדאי שיגידו לאנס שהוא צריך להסגיר את עצמו מייד כי הם לא ישחררו אותי עד שאנס לא יגיע למחסום הקונטיינר.
אחרי שעה או שעה וחצי כבר הייתי צמא מאוד. ביקשתי מים ואחד השוטרים הביא לי בקבוק מים. הסברתי לקצין שאני חולה וחייב לאכול אחרי שאני לוקח את התרופות שלי אבל הוא התעלם מזה. הראתי לו גם שירד לי דם מהרגל וגם מזה הוא התעלם. אחרי שחיכיתי עוד שעתיים בערך, הקצין אמר לי שהם מתכוונים לשחרר אותי ושאנס חייב להסגיר את עצמו בתוך שעתיים. אמרתי לו שאני לא יכול להבטיח לו שזה יקרה בתוך שעתיים ושיכול להיות שאנס יצטרך 24 שעות. אחד השוטרים לקח אותי לשער של המחנה. בחוץ חיכה לי אחי אחמד שבא לאסוף אותי. הוא היה בהלם כשראה אותי. ואז הסתבר לי שהשעה כבר היתה 10:30.
חזרתי הביתה, אשתי עזרה לי לטפל בפצע ברגל שלי ואכלתי. למחרת ב-11:00 הבן שלי אנס הסגיר את עצמו בתחנת המשטרה של מעלה אדומים. הוא פחד שיתנכלו לו במחסום הקונטיינר.
אמינה חלבייה תיארה את רגעי החיפוש והמעצר בעדות שמסרה ב-8.10.18:
אחרי חיפוש של רבע שעה בערך בבית, השוטרים יצאו החוצה ואמרו לבעלי שהם יעצרו אותו במקום את אנס, שצריך להסגיר את עצמו במחסום הקונטיינר. הם אזקו את הידיים שלו מאחורי הגב אבל הוא מחה על זה בגלל שהוא חייב להיעזר במקל הליכה, אז אחד השוטרים העביר את האזיקים לפנים וככה הוא החזיק במקל והלך איתם.
דאגתי מאוד לבעלי, שהוא חולה לב וסוכרת וגם יש לו לחץ דם גבוה. הוא לא אכל ארוחת בוקר אחרי שלקח את התרופות שלו. אני והבת שלי נכנסנו הביתה וראינו שהשוטרים עשו בלגן בתוך הבית, הכל היה מחוץ לארונות והיה הרבה לכלוך מהכלבים. התחלנו לנקות ולסדר ולכבס את המצעים.
בעלי חזר הביתה בסביבות השעה 11:00 ולמחרת אנס הסגיר את עצמו. היום הוא בכלא אשקלון. אנחנו ראינו אותו רק בדיונים בבית המשפט, בערך שבע פעמים. הוא מואשם בהשתייכות לארגון בלתי חוקי ובזריקת אבנים. הוא היה אמור לסיים שנה רביעית של לימודי מחשבים באוניברסיטת אל-קודס אבל לא הצליח בגלל המעצר.
מעצרה של היאם סלאח, בת 37, כדי להפעיל לחץ על בעלה אחמד
היאם סלאח, בת 37, ואחמד סלאח בן 39, הורים לשלושה ילדים, בני 11-6 גם הם תושבי אבו דיס. האב אחמד עובד כשומר באוניברסיטת אל-קודס. האם היאם חולה בסרטן הגרון. בני המשפחה גרים בדירה בקומה השלישית בבניין בן שלוש קומות. בקומה הראשונה גרים אביו של אחמד, עאדל סלאח בן 64 ואשתו, והקומה השנייה שייכת לאחיו של עאדל סלאח, שעבר לגור במקום אחר.
ב-3.9.18, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, בעת שהיאם והילדים ישנו ואחמד היה בעבודתו באוניברסיטת אל-קודס, הגיעו לבית כעשרה שוטרים ודפקו על הדלת. היאם סלאח התעוררה בבהלה ופתחה את הדלת, והשוטרים הורו לה להיכנס עם שלושת ילדיה לסלון, ואז התפזרו ברחבי הבית למשך כשעה וחצי, כשהם ממתינים לחזרתו של האב. בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר נכנס לדירת המשפחה קצין יס"מ והביא עמו את הוריו של אחמד. בשלב זה ערכו השוטרים חיפוש בבית במשך כמעט שעה. לאחר שסיימו להפוך את תכולת הבית על פיה, וערכו חיפוש גם בדירה הריקה בבניין, הודיעו השוטרים להיאם כי הם עוצרים אותה עד שבעלה יסגיר עצמו. חמיה, עאדל, ניסה להסביר לשוטרים כי היא חולה בסרטן ושעליה להישאר עם הילדים, אך ללא הועיל. היאם נעצרה ונלקחה לבסיס מג"ב באבו דיס, שם הוחזקה עד השעה ב-7:00 בבוקר.
אחמד סלאח לא הסגיר עצמו למשטרה.
היאם סלאח תיארה את מעצרה בעדות שמסרה ב-8.10.18:
ב-3.9.18 בשעה 2:30 ישנתי בבית עם הילדים שלי. בעלי אחמד היה בעבודה, הוא מאבטח באוניברסיטת אל-קודס. שמעתי דפיקות חזקות בדלת והתעוררתי בבהלה. פתחתי את הדלת ונכנסו שוטרת ושני שוטרים. הם שאלו אותי איפה אחמד ואמרתי להם שהוא בעבודה. הם הורו לי להעיר את הילדים ולשבת איתם בסלון.
הבת שלי ריתא, בת 11, התעוררה מהדפיקות החזקות בדלת ונבהלה מהזרים החמושים בבית. היא נצמדה אליי. הלכתי לחדר של הקטנים, בני שש ותשע להעיר אותם ושני שוטרים ליוו אותי. כשהילדים ראו את השוטרים החמושים בחדר שלהם הם נבהלו מאוד והחווירו. לקחתי אותם לסלון.
עוד שמונה שוטרים נכנסו לבית והתיישבו בחדרים שונים. הם נשארו ככה, בבית שלנו, בערך עד 4:00 לפנות בוקר, בלי לעשות כלום. ב-4:00 הם הביאו כלב משטרתי ואז נכנסו ההורים של בעלי, בליווי של קצין יס"מ והם עשו חיפוש בבית והפכו הכל. כשריתא היתה צריכה ללכת לשירותים הם לא הרשו לי ללכת ביחד איתה. היא הלכה לשירותים לבד רועדת מפחד. בסביבות השעה 5:00 הקצין אמר לי שהם ייקחו אותי למחנה הצבאי באבו דיס עד שבעלי יסגיר את עצמו. חמי התערב ואמר שאני חולת סרטן ושאני צריכה להישאר עם הילדים והציע ללכת במקומי. הוא הסביר לקצין שעברתי ניתוח בגרון לפני חודש. הקצין סירב ושלוש שוטרות ליוו אותי לחדר השינה כדי שאלבש בגדים חמים יותר. כשיצאתי מהחדר הילדים שלי התחילו לבכות ורצו אחריי אבל הרגעתי אותם ואמרתי להם שאחזור בקרוב ושלא ידאגו.
כשיצאתי מהבית השוטרים אזקו לי את הידיים באזיקונים וכיסו לי את העניים בחתיכת בד. הם הכניסו אותי לרכב המעצר בלי אלימות. בבסיס באבו דיס הם הושיבו אותי בחצר על האספלט. האזיקים לחצו לי על הידיים וביקשתי שיורידו לי אותם אבל אף אחד לא התייחס לבקשה שלי. אחרי כמה זמן הם הורידו לי את האזיקים מהידיים, וראיתי בשעון שלי שהשעה 7:00. אחרי כמה דקות הגיע שוטר ואמר לי שבעלי חייב להסגיר את עצמו עד 11:00 במחסום הקונטיינר. הם ליוו אותי לשער של הבסיס. בגלל שלא היה לי טלפון לא יכולתי להתקשר לאף אחד שיבוא לקחת אותי, אז הלכתי ברגל בערך חצי שעה עד הבית.
כשהגעתי הביתה הילדים שלי עדיין ישבו עם סבא וסבתא שלהם. הם לא האמינו שחזרתי הביתה ורצו אליי בשמחה. הבית היה מבולגן בגלל החיפוש. בעלי לא הסגיר את עצמו. גם לפני חודשיים פשטו על הבית שלנו, עשו חיפוש וחיפשו את בעלי, שגם אז לא היה בבית. אחר-כך השב"כ שלח לו זימון רשמי לפגישה והוא הלך. חקרו אותו ושחררו אותו באותו יום. אז בשביל מה הם החליטו שוב לפשוט על הבית שוב ולהבהיל את הילדים שלי? אם בעלי כבר היה אצלם לפני חודשיים, והם רצו לעצור אותו למה הם שחררו אותו?
עאדל סלאח, בן 64, תיאר את פשיטת השוטרים על בית משפחתו ואת מעצר כלתו, בעדות שמסר ב- 8.10.18:
ב-3.9.18, באמצע הלילה, שמעתי דפיקות חזקות בדלת הכניסה. היו שם שוטרים וקצין. אחד מהם שאל אותי על הבן שלי אחמד. אמרתי לו שהוא גר בקומה השלישית. כמה שוטרים נכנסו לבית שלי ועשו חיפוש בחדרים. אחרי שעה בערך הקצין הורה לי ללוות אותו לבית של אחמד. הוא שאל אותי מי גר בקומה השניה ואמרתי לו שאח שלי סלים, שגר כרגע בבית צפאפא ולכן הבית ריק. אני ואשתי עלינו עם הקצין והשוטרים לבית של הבן שלי אחמד. אשתו ישבה עם הילדים בסלון. הם הביאו כלב משטרתי כדי לערוך חיפוש בבית, שלקח בערך שעה. אחרי החיפוש הקצין אמר להיאם שהיא עצורה עד שהבן שלי יסגיר את עצמו במחסום הקונטיינר. בשלב הזה אני התערבתי וניסיתי לשכנע אותו שהיאם צריכה להישאר בבית כי היא חולה בסרטן ועברה ניתוח בגרון לפני חודש והצעתי ללכת במקומה. הקצין לא הסכים ועצר אותה.
אני ואשתי נשארנו עם הילדים בבית והם התחילו לבכות. הם סירבו לאכול או לישון ובכו המון. נשארנו אתם בבית עד שהיאם חזרה הביתה, בסביבות השעה 7:30. אחר כך גיליתי שהשוטרים פשטו גם על הבית של אחי סלים בקומה השנייה, שברו שם את הדלת ועשו חיפוש.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כשלושים שוטרים ואנשי שב"כ, חלקם רעולי פנים, לבית משפחת רווידי בסילוואן. כמה מהם נכנסו לחדרו של מג'ד, בן ה-15, והוא התעורר בבהלה. אביו ניסה להרגיעו ואמר לבנו כי מדובר בשוטרים, וכשענה לאביו "מה אני אמור לעשות להם" דחף אותו אחד השוטרים בכוח ומג'ד דחף אותו בחזרה. שוטרים נוספים התנפלו על הנער, היכו אותו ואז לקחו אותו למעצר כשהוא יחף ופלג גופו העליון עירום. השוטרים אזקו את ידיו של מג'ד ובדרך לבית המעצר במגרש הרוסים המשיכו השוטרים להכותו. גם בתחנה הכו השוטרים את הנער עד שעורך דינו הגיע למקום וצילם את סימני המכות על פניו וגופו. מג'ד נלקח לחקירה, בה הואשם ביידוי אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים, ובסביבות השעה 16:00 נלקח לבית משפט השלום, כ-12 שעות לאחר שהוצא ממיטתו, הוכה ונחקר – כשבמהלכן לא אכל ולא שתה דבר. השופט האריך את מעצרו של מג'ד ביומיים, שבמהלכם לא נחקר כלל ורק שהה בתא המעצר. ב-30.6.22 אחר הצהריים הוא שוחרר, לאחר שאביו חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח, ונשלח למעצר בית בן שבעה ימים. אין זה אירוע חריג אלא חלק משגרת חייהן של משפחות פלסטיניות רבות במזרח ירושלים. רשויות רבות שותפות לאלימות זו ומאפשרות אותה: השוטרים שהגיעו לבית המשפחה באישון לילה, העירו את כל בני המשפחה ולקחו באלימות נער בן 15 ממיטתו; אנשי השב"כ שהתלוו אליהם; השוטרים שחקרו את הנער לאחר שנלקח ממיטתו והוכה קשות שוב ושוב; הסוהרים שכלאו אותו; ולבסוף – השופט שאישר את הארכת המעצר, שאין זה ברור לשם מה נדרשה שהרי מג'ד לא נחקר שוב, ושלח אותו למעצר בית בלי שהתקיים הליך שיפוטי שיאפשר לו להגן על עצמו. כך, כשגרה, מנהלות כל הרשויות את חייהם של הפלסטינים במזרח ירושלים, כשהן נהנות מסמכויות מרחיקות לכת וכלל אינן נדרשות לתת דין וחשבון על מעשיהן. תחקירן בצלם עאמר עארורי גבה עדויות מבני המשפחה. מג'ד א-רווידי, בן 15, סיפר על שהתרחש באותו לילה ובמהלך מעצרו: ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים בבית. פתאום ראיתי כמה אנשים רעולי פנים בתוך החדר שלי. אחד מהם אמר לי בערבית: קום ובוא איתנו. פחדתי נורא. אבא אמר לי שאלה השוטרים ואני נלחצתי והתחלתי לצעוק. כשקמתי מהמיטה, אחד מהם דחף אותי ודחפתי אותו בחזרה. השוטרים גירשו את כולם מהחדר והתחילו להכות אותי. במשך כמה דקות הם בעטו בי ונתנו לי סטירות ואז הם אזקו לי את הידיים לאחור והובילו אותי אל מחוץ לבית, כשאני יחף ובלי חולצה. אמא שלי נתנה להם חולצה בשבילי, אבל הם השתמשו בה כדי לכסות לי את הפנים. אחד האחים שלי הלך אחריי ונתן לי נעליים. הם העלו אותי לרכב, ואני נעלתי את הנעליים. לא ראיתי כלום כי הפנים שלי היו מכוסות בחולצה. בזמן הנסיעה בג'יפ הם הכו אותי עוד פעם, בפנים, בראש ובצוואר. כשהג'יפ עצר הם משכו אותי החוצה באלימות, כמעט נפלתי על הפנים. אחר כך הבנתי מהעו"ד שאני נמצא בחדר 4 במתקן חקירות ליד מגרש הרוסים. הם הושיבו אותי על הברכיים והמשיכו להכות אותי מדי פעם. הם נתנו לי סטירות, בעטו בי והכו אותי עם קת אקדח או רובה בכל מיני מקומות בגוף. אני לא יודע להגיד כמה זמן זה נמשך. בשלב כלשהו הגיע עורך הדין, והוא בקש לצלם את סימני המכות על הפנים והגוף. עורך הדין הסביר לי על תהליך החקירה והמעצר. אחרי שהוא עזב הם לקחו אותי לשירותים, שם שטפתי את הפנים, ואז לקחו אותי לחקירה. בחדר היו שני חוקרים בלבוש אזרחי. ישבתי על כיסא עם ידיים אזוקות. החוקרים האשימו אותי בזריקת אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים. לא יודע כמה זמן הייתי בחקירה, אבל זה הרגיש כמו שעתיים בערך. בקושי הייתי מסוגל לדבר בגלל הכאבים מהמכות. הייתי גם מאוד צמא. ביקשתי מים ולא נתנו לי לשתות, גם לא נתנו לי שום דבר לאכול. החקירה התנהלה בערבית אבל הם אמרו לי לחתום על מסמכים בעברית שאני לא קורא. החוקר אמר שזאת העדות שלי. חתמתי ואז העבירו אותי לחדר, שהוא בעצם כלוב עם סורגים. הידיים שלי היו עדיין אזוקות. הייתי מותש, צמא ורעב, והרגשתי כאבים בכל הגוף. בסביבות השעה 16:00 לקחו אותי לבית המשפט, שם ראיתי את אבא והאחים שלי אחמד, בן 21, וסמיר, בן 22. לא הצלחתי לדבר איתם. השופט האריך את המעצר שלי ביומיים ואז החזירו אותי למגרש הרוסים. לקחו אותי לרופא והוא נתן לי משכך כאבים ואז הכניסו אותי לחדר שהיו בו שלושה נערים, בערך בגיל שלי. למרות שהייתי רעב ולמרות שבחדר היו לחם וריבה, נרדמתי מייד מרוב עייפות. כשהתעוררתי אכלתי פרוסת לחם אחת ושתיתי מיץ, לא היה לי תיאבון. נשארתי בחדר עד ליום חמישי בשעה 17:00. לא חקרו אותי עוד פעם. אבא שלי חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח ושלחו אותי למעצר בית למשך שבעה ימים. אחרי ששחררו אותי מבית המעצר הלכתי עם אבא והאחים שלי, אחמד וסמיר, למרפאה בעין א-לוזה בסילוואן, שם עשו לי צילומי רנטגן. הרופא אמר שיש לי חבורות במקומות שונים בגוף וסימני דם יבש באוזן שמאל. מחמוד א-רווידי, בן 49, אביו של מג'ד, סיפר על מעצרו של בנו ועל מה שהתרחש לאחר מכן: שמעתי דפיקות חזקות בדלת. קמתי עם אשתי, איסלאם, בת 43. שאלתי מי זה וענו לי: אנחנו מהמשטרה, תפתח. היו שם יותר משלושים שוטרים, חלקם בבגדים רגילים וחלקם במדים שחורים. חלקם גם היו רעולי פנים. כל בני המשפחה התעוררו, חוץ ממג'ד. היה איתם קצין שב"כ ששאל אותי מה השמות של הילדים שלי. עניתי לי שיש לי ארבעה ילדים: ריתאל, בת 11, מג'ד, בן 15, אחמד, בן 21 וסמיר, בן 22. הוא שאל אותי איפה מג'ד ישן ואמרתי לו שבחדר עם שני האחים שלו. הוא הורה לי ללוות אותו לחדר. חמישה שוטרים נכנסו לחדר והאחרים התפרסו ברחבי הבית. מג'ד התעורר והיה מבוהל. אמרתי לו לא לפחד ושאלה שוטרים, אז הוא ענה לי: "מה אני אמור לעשות להם". כשאיש השב"כ שמע את זה הוא דחף אותו בכוח ואז מג'ד דחף אותו בחזרה. שלושה אנשי יס"מ הרביצו למג'ד, דחפו אותו לרצפה ובעטו בו. צעקתי עליהם שיפסיקו ואמרתי להם שזה רק ילד. אשתי ואחותו של מג'ד שעמדו בכניסה לחדר וראו את מה שקורה התחילו לצעוק ולבכות. אז נכנסו לחדר בערך 15 שוטרים נוספים וגירשו אותי החוצה. שמעתי את מג'ד צועק מכאבים. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותו בלי חולצה ויחף. אשתי ניסתה לתת למג'ד חולצה, אבל אחד השוטרים לקח אותה וכיסה בה את הראש שלו, במקום לתת לו ללבוש אותה. סמיר יצא אחרי מג'ד בריצה ונתן לו נעליים. מייד אחרי שהשוטרים עזבו התקשרתי לעורך הדין מוחמד מחמוד וסיפרתי לו מה קרה. הוא חזר אליי אחרי שעה ואמר לי שמג'ד עצור ב"חדר 4" ושנקבע לו דיון בבית משפט השלום בירושלים בשעה 11 בבוקר. כמובן שאני, אשתי והילדים שלי לא חזרנו לישון אחרי כל זה. כל הזמן חשבנו על מג'ד ומה קורה איתו במעצר. מאוד דאגתי לו. בכלל, אני דואג לעתיד שלו, כי גם אני הייתי עצור בעבר לתקופות שונות, מאז 1988, ואני לא רוצה שהבן שלי יחווה את זה, אני לא רוצה שהעתיד שלו ילך לאיבוד בבתי כלא. עורך הדין התקשר אלינו מאוחר יותר ועדכן אותנו שהדיון נדחה לשעה 17:00. הלכתי לבית המשפט עם סמיר וחאמד. כשמג'ד הובא לאולם, לא האמנתי שזה הבן שלי. תווי הפנים שלו השתנו לגמרי, הוא הוכה קשות והפנים שלו היו נפוחות מהמכות והיו עליהן חבורות. השופט האריך את המעצר של מג'ד ביומיים, ואז הוא שוחרר, אחרי שחתמתי על ערבות בלתי משולמת בסך 5,000 ש"ח. הוא נשלח למעצר בית של שבעה ימים. מייד אחרי שהוא שוחרר לקחנו אותו למרפאה בסילוואן, שם עשו לו בדיקות ונתנו לו משככי כאבים. תודה לאללה לא היו לו שברים, רק חבורות וכאבים. אנחנו מנסים לחזק את מג'ד כדי שיתמודד עם המכות וההשפלה שהוא עבר. תודה לאללה, כיום מצבו יותר טוב.
ביום שני, 28.3.22, בסביבות השעה 19:00, קבוצה של כשמונה נערים, תושבי הכפר ראס כרכר שבמחוז רמאללה, התגרתה באמצעות לייזרים בחיילים ושוטרי יס"מ שהיו בכניסה לכפר. הנערים נמלטו לתוך הכפר, והכוחות רדפו אחריהם ברכב, ותפסו את ראר'ב סמחאן, בן 13, בעל מוגבלות שכלית התפתחותית. הם תקפו אותו, קשרו את ידיו בפיסות בד, כיסו את עיניו ולקחו אותו מהמקום, כשהוא לבדו ומבלי להודיע לאיש. לאחר כשעתיים החזירו השוטרים את ראר'ב לבני משפחתו שהמתינו בכניסה לכפר, שם שחררו אותו כשהוא אזוק ומכוסה עיניים. כחצי שעה לאחר מכן הגיעו כ-15 חיילים ושוטרים לביתו של סמחאן, שם התאספו כמה בני משפחה ותושבים מהכפר כדי לקבל את פניו. הם עצרו שניים מקרובי משפחתו של ראר'ב: מוחמד סמחאן, בן 19, ונאדר נופל, בן 18. השוטרים כיסו את עיניהם, קשרו את ידיהם לאחור והסיעו אותם למחנה צבאי סמוך, כשהם חוקרים אותם בדרך. הם החזיקו את נופל וסמחאן במשך כשעתיים בתוך הרכב, ואז העבירו אותם לקרוואן שם חיילים היכו אותם, בעטו בהם וקיללו אותם. לאחר כחמש שעות, בסביבות 3:00 לפנות בוקר, השניים שוחררו בכניסה לכפרם. הם זומנו לחקירת שב"כ בשבוע שלאחר מכן, שלאחריה שוחררו לביתם בלא כלום. זהו עוד אירוע שגרתי בחייה של משפחה פלסטינית בגדה מערבית: חיילים ושוטרים עצרו ילד עם מוגבלות שכלית, מבלי לטרוח אפילו ליידע את להוריו. הם החזיקו וחקרו אותו במקום לא ידוע במשך שעתיים, בלי מבוגר מטעמו ואז עצרו שניים מבני משפחתו – החזיקו אותם למשך כחמש שעות והתעללו בהם. כך, בקלות בלתי נסבלת, מנהלת ישראל את חייהם של מיליוני בני אדם, כשאיש כמעט ואינו נדרש לתת על כך דין וחשבון. מוחמד סמחאן, בן 19, תושב ראס כרכר, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד על המעצר של אחיינו, ראר'ב סמחאן, ועל מעצרו שלו: ביום שני, 28.3.22, בסביבות השעה 19:00, הייתי בבית שלנו, ליד מסגד א-סדיק במרכז הכפר. ראיתי מהחלון שני רכבי סיור שנכנסו לכפר – ג'יפ צבאי רגיל ו-GMC לבן, שאני מכיר כרכב של היס"מ. נראה שהם רדפו אחרי ילדים שכיוונו אליהם קודם קרני לייזר בכניסה לכפר, על כביש 463 ואז ברחו לתוך הכפר. אני מעריך שהיו שם שבעה או שמונה ילדים. כלי-הרכב עצרו מול הבית שלנו וחיילים ושוטרים ירדו מהם ורדפו אחרי הילדים בין הבתים. אחרי כמה רגעים שמעתי ילד צועק: "לא אני, לא אני!". שני שוטרים הובילו אותו לעבר הג'יפים. השוטרים הרביצו לו ובעטו בו ואז קשרו את שתי הידיים שלו מלפנים וכיסו לו את העיניים בחתיכת בד. הילד כל הזמן צעק. לא הצלחתי לזהות אותו. השוטרים לא חיכו יותר מדי. הם העלו אותו מייד לניידת של היס"מ ושני כלי הרכב יצאו מהכפר. יצאתי מהבית כדי לברר את מי הם עצרו ואז אמרו לי שזה ראר'ב, בן אחותי. הוא בן 13 ויש לו פיגור קל. הלכתי מיד לבית של אחותי. שאלתי את בעלה, תוופיק סמחאן, בן 35, איפה ראר'ב והוא אמר לי שהוא הלך להביא מים מהמכולת. אז אמרתי לו שכנראה הצבא עצר את ראר'ב. יצאנו ביחד לחפש אותו. נכנסו למכונית שלי ורצינו לנסוע למחסום ניעלין כדי לברר שם לאן לקחו את ראר'ב. בדרך, בכניסה לראס כרכר, ראינו רכב סיור של הצבא. שאלנו את החיילים על ראר'ב והסברנו שמדובר בילד עם צרכים מיוחדים. הקצין אמר: "עצרנו אותו כי הוא כיוון אלינו לייזר ירוק וזרק אבנים". הוא דרש לראות את תעודות הזהות שלנו ותמונה של ראר'ב. הראינו לו תעודת זהות אבל לא הייתה לנו תמונה אז נסעתי חזרה והבאתי אחת. הראינו אותה לקצין ואז הוא אמר לנו שכן, הוא עצור אצלם. התפתח בינינו ויכוח קולני וצעקות ובסופו של דבר החיילים מסרו לנו מספר טלפון לבירורים ועזבו. בינתיים התאספו שם עוד אנשים מהכפר, ששמעו את הצעקות. התקשרנו למספר שהחיילים נתנו לנו, אבל אף אחד לא ענה. בסביבות 21:30, כשעדיין עמדנו על הכביש, הגיעו שוטרים עם ראר'ב ושחררו אותו. הוא היה עדיין עם כיסוי עיניים ואזיקונים. כשראינו אותו במצב כזה כעסנו מאוד, זה היה מחזה מאוד לא אנושי. הילד בכה והיה מפוחד ומבולבל. התחלנו לקלל את המשטרה ואת היחס שלהם לילד עם מוגבלות וההתנהגות הלא אנושית. חתכנו את האזיקונים, הורדנו לו את כיסוי העיניים ולקחנו אותו הביתה. ראר'ב לא היה מסוגל לדבר ולספר לנו מה קרה, רק חזר על כמה משפטים: שבמשטרה שאלו אותו מי זורק אבנים ושהוא ענה להם שהוא לא יודע. חזרנו לבית של אחותי ואנשים מהכפר הגיעו לקבל את פניו של ראר'ב. בערך חצי שעה אחר כך, בזמן שעמדתי ליד הבית עם עוד אנשים, הגיעו בערך 15 חיילים, שוטרים וקצין יס"מ שהתחיל מיד לקלל אותנו. תוופיק שמע את הצעקות ויצא מהבית. הוא קילל את הקצין בחזרה ואמר לו שמה שעשו לבן שלו לא היה אנושי. הקצין הורה לנו להציג בפניו את כל הילדים שגרים בבית. קראנו לאחים של ראר'ב החוצה: יאסר, בן 10, יוסף, בן 3, ועבדאללה, בן שנה. הקצין הסתכל עליהם אבל לא לא היה מוכן עדיין לעזוב את המשפחה שלנו בשקט. אז הוא הודיע שאני ובן אחותי השנייה, נאדר נופל, בן 18, עצורים. הם הובילו אותנו לרכב ה-GMC, קשרו לי הידיים לאחור עם חתיכות בד וכיסו לי את העיניים. אחרי שהעלו אותי לרכב, הם קשרו לי גם את הרגליים. בדרך השוטרים שאלו אותי מי כיוון לייזר לעבר הכוחות. אמרתי להם שאני לא יודע. הג'יפ עצר ובמשך חצי שעה הם המשיכו לשאול אותי שאלות בתוכו. את נאדר הם לא שאלו כלום. אז הם הורידו אותי מהרכב והקצין נתן לי לדבר בטלפון עם מישהו מהשב"כ שהציג את עצמו בשם אבו ראמי, רכז האזור. הוא אמר לי שהוא כבר חקר אותי בעבר, כשנעצרתי בזמן ההפגנות על המלחמה בעזה לפני שנה. אמרתי לו שאני לא זוכר אותו. הוא האשים אותי שכיוונתי לייזר על החיילים. אמרתי לו שהייתי בבית, ושהחיילים לקחו אותי משם. הוא הציע לי לשתף פעולה אבל סירבתי, ואז הוא אמר לי לבוא אליו לחקירה ביום ראשון, בשעה 9:30 בבוקר. אחרי השיחה איתו הם העלו אותי לרכב, שנסע ואז עצר שוב. שפשפתי את הראש בכיסא והצלחתי להזיז את כיסוי העיניים ואז ראיתי שאני ונאדר לבד ברכב ושאנחנו במחנה צבאי. נשארנו ברכב בערך שעתיים, ואז באו חיילים, לקחו אותנו לקרוואן, והשאירו אותנו שם כבולים ומכוסי עיניים. החיילים הפעילו את המזגן והיה קר מאוד. אחד החיילים שאל אותי: "אתה פתח או חמאס?" עניתי לו שפתח ואז הוא נתן לי אגרוף לבטן. כמעט נחנקתי. הוא קילל אותי ואת פתח ואת חמאס. חיילים אחרים הביאו רמקול והפעילו שיר בקול רם. אחד החיילים קירב את הרמקול לאוזן שלי. אחרי חצי שעה בערך הרמקול כבה ומישהו בעט לי ברגל. הם כל הזמן קיללו אותי. אחד החיילים הצליף בשוט לידי כדי להפחיד אותי . חייל אחר הביא מספריים ודחף איתם את הירך שלי. הם לא חדרו לגוף שלי אבל זה עדיין כאב מאד. החיילים התחילו להשמיע קולות שדומים לקולות של עז וחמור. כל זה נמשך עד שנכנס מישהו, כנראה קצין. ושאל אותי מי הרביץ לי. עניתי לו שהחיילים, אבל אני לא יודע מי בדיוק כי אני לא רואה. שמעתי אותו נוזף בחיילים על זה שהם פגעו בי. אחרי עוד עשר דקות הם העלו אותי ואת נאדר לג'יפ, עדיין כבולים ומכוסי עיניים. נסענו והם הורידו אותנו בכניסה לכפר שלנו. אחד החיילים הוריד לנו את כיסוי העיניים ואז מסר לנו זימון בכתב. הוא הקריא אותו והסביר לנו שאנחנו מוזמנים לפגישה עם השב"כ ביום ראשון, בשעה 9:00 בבוקר, בעופר. השעה אז הייתה 3:00 לפנות בוקר. נאדר נופל, בן 18, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד, על שאירע במהלך מעצרו: החיילים לעגו לנו. אני חושב שהם צילמו אותנו לטיקטוק כי כשהם התקרבו אלינו זה נשמע כאילו הם דיברו בטלפון, כאילו הם משדרים את זה בשידור חי. הם קיללו אותנו ואת המשפחות שלנו וגם הרביצו לנו ובעטו בנו. אחד מהם הצליף לידינו במשהו שנשמע כמו שוט כדי להפחיד אותנו. אחד החיילים גם דקר אותי בכתף וברגליים עם משהו חד, אני לא יודע אם זה דוקרן או מסמר. זה כאב מאוד ובכל פעם שהוא עשה את זה צעקתי. החיילים השמיעו קולות של בעלי חיים. רק אחרי כמה שעות הגיע מישהו אחראי. הוא שאל את מוחמד מי הרביץ לנו אבל הוא לא ידע כי העיניים שלנו היו מכוסות. החיילים לקחו אותנו לג'יפ צבאי, עם ידיים קשורות עיניים מכוסות. הם שיחררו אותנו בכניסה לכפר, בלי להוריד לנו את הכבלים. הצלחנו להוריד אותם בעצמנו כי הם היו מבד והיה קל לשחרר אותם. נופל המשיך ותיאר את חקירתו בשב"כ במחנה עופר, כמה ימים אחר-כך, ביום ראשון, 3.4.22, בשעה 9:00, הלכתי עם מוחמד לפגישה עם השב"כ במחנה "עופר". חיכינו חצי שעה בערך ואז הכניסו אותנו לחדר קטן, שדומה לצינוק באגף השב"כ. חיכינו שם עד 11:00 ואז הכניסו את מוחמד לפגישה עם השב"כ שנמשכה בין ארבעים לשישים דקות. לפי מה שהוא סיפר לי, שאלו אותו בעיקר מי זורק אבנים, מי מכוון לייזר לעבר החיילים ושאלות כאלה. אני נכנסתי אחרי מוחמד. הפגישה שלי נמשכה בערך שעתיים ושאלו אותי על אותם נושאים. החוקר גם הציע לי לשתף פעולה. הוא הבטיח לי היתר כניסה לישראל ומשכורת טובה. הוא אמר: "אני רוצה שמדי יומיים או שלושה, כשאני מתקשר אליך, תענה ותספר לי על מה שקורה ביישוב". סירבתי ואז הוא איים שהוא יבטל את היתר העבודה של אבא שלי ושבעתיד, אם תהיה לי בעיה עם החיילים, הוא לא ירחם עלי ויכניס אותי מייד לכלא. החוקר דפק על השולחן כדי להפחיד אותי כי סירבתי לשתף פעולה. בסוף השיחה הוא הורה לי להסתלק.
