מדיניות הפתיחה באש

ועוד "פיגוע דריסה" שלא היה: חיילים ירו על מכונית פלסטינית– שניים מנוסעיה נהרגו, השלישי נפצע

תמונה
שגרה קטלנית. מימין לשמאל: סלאמה שראייעה וח'אלד ענבר

ביום שני, 3.10.22, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, יצאו שלושה צעירים מעבודתם במסעדה בביר זית ונסעו לכיוון מחנה הפליטים ג'לזון .הנהג – סלאמה שראייעה, תושב ביר זית בן 18 – הסיע לביתם שניים מחבריו תושבי המחנה – ח'אלד ענבר, בן 20, ובאסל בסבוס, בן 18. לאחר כחצי שעה, כשעצרו לרגע בצד הדרך, עצרו לידם צעירים פלסטינים והזהירו אותם מפני נוכחות של חיילים באזור. השלושה, שחששו מהחיילים, החליטו לנסוע בדרך עוקפת ושראייעה פנה פנייה חדה מהכביש הראשי (466) לדרך צרה, שבה נסע נגד כיוון התנועה. בשל תנאי הדרך, הוא נסע באיטיות, ולאחר שהתקדם כעשרה-עשרים מטרים, חיילים שישבו במארב מלפנים ומאחור ירו לעברם כמה צרורות ירי".

כל השלושה נפגעו מהירי: ענבר ושראייעה נהרגו במקום והחיילים פינו את גופותיהם. בסבוס נפצע בירך וביד שמאל. אחד החיילים אף הכה אותו בעת שהיה עדיין בתוך המכונית. לאחר מכן הוא פונה לבית חולים בישראל.

תמונה
הסימטה שבה נורו השלושה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 4.10.22
הסימטה שבה נורו השלושה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 4.10.22

לטענת הצבא, במהלך מעצר במחנה הפליטים "בוצע ניסיון פיגוע דריסה לעבר הכוחות שהגיבו בירי ונטרלו את שני החשודים". אולם הצבא לא הציג כל ראיה לכך שהשלושה ניסו לבצע "פיגוע" כזה. בסבוס, שנפצע באירוע, העיד כי הוא וחבריו היו בדרכם הביתה מהעבודה ולא יכלו לראות את החיילים, שהסתתרו, עד שאלה פתחו לעברם בירי מאסיבי - וקטלני.

התנהלותה של ישראל לאחר האירוע מעידה שהיא עצמה אינה מנסה עוד לטעון כי השלושה ניסו לבצע פיגוע: בשלב הראשון שוחרר בסבוס, בלא כלום, לאחר עשרה ימי מעצר שבמהלכם היה מאושפז בבית החולים. לאחר מכן, בחלוף למעלה מחודשיים, ב-16.12.22, שחררה ישראל את גופותיהם של שראייעה וענבר – שהוחזקו אצלה במסגרת מדיניותה הבלתי חוקית להחזיק בגופותיהם של פלסטינים שביצעו פיגועים או שנטען שביצעו או ניסו לבצע פיגועים. באופן מקברי, יותר מכל הודעה רשמית (שישראל לא הוציאה ולא תוציא) הרי ששחרור הגופות מעיד כי ישראל אינה סבורה שהם חשודים בדבר.

לפי פרסום בשיחה מקומית, גורם במשטרה מסר כי התיק נסגר לאחר שלא נמצאו ראיות כי בסבוס תיכנן לפגוע בחיילים, נקבע שהוא אינו רלוונטי לניסיון הדריסה, ושבהיעדר ראיות, כלל לא ניתן לקבוע אם היה ניסיון כזה. מהפרסום עולה גם שתחקיר האירוע התבסס אך ורק על עדויות החיילים היורים, ללא כל ניסיון לגבות עדויות נוספות מעדי ראייה או לאסוף ראיות אחרות. גם לאחר ההחלטה על שחרורו של בסבוס התעקש דובר צה"ל כי האירוע החל בניסיון פיגוע, אך סייג את דבריו וקבע כי את הפיגוע תכננו רק ענבר ושראייעה, בעוד חברם בסבוס לא ידע על כך דבר. הצבא לא הציג כל ראייה לגרסה מופרכת זו.

בסבוס, שפונה לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ולאחר מכן הועבר לבית החולים שערי צדק בעיר, הוחזק במשך עשרה ימים כשהוא אזוק בידיו וברגליו למיטתו, לאחר ניתוח, ונתון לשמירה צמודה. בני משפחתו הורשו לבקרו פעם אחת בלבד ונאלצו להסתפק בשיחות טלפון עמו, שהוגבלו לדקות ספורות. והנה, לאחר עשרה ימים, ב-13.10.22, הורה שופט בית המשפט הצבאי לשחררו בלא כלום ובו ביום הוסרו ממנו האזיקים ומשפחתו הורשתה לבקרו. לאחר שבוע, ב-20.10.22, הוא הועבר לבית חולים ברמאללה, משם שוחרר לביתו ב-5.11.22.

באסל בסבוס סיפר בעדות טלפונית שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד במהלך אשפוזו בישראל מה אירע באותו לילה:

תמונה
באסל בסבוס לאחר שחרורו מבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם
באסל בסבוס לאחר שחרורו מבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם

ביום שני, 3.10.22, בשעה 3:00 בלילה, חזרנו ח'אלד, סלאמה ואני, מהעבודה במסעדה בביר זית במכונית "משטובה" (ללא רישיון) של ח'אלד. הוא רצה להקפיץ אותי הביתה. ח'אלד נהג וסלאמה ישב לידו, ואני ישבתי מאחורה, מאחורי סלאמה. כשהגענו קרוב לכניסה למחנה עצרנו קצת ליד הפנייה מהכביש הראשי לשכונת דאחיית א-תרבייה וא-תעלים. ליד הפנייה הזו יש עוד פנייה לכביש שמגיע מכיוון השכונה, ומוביל אחריה גם למחנה, אם נוסעים חלק מהדרך נגד כיוון התנועה. חמש דקות אחרי שעצרנו, ב-3:30, עברה לידינו מכונית עם צעירים שהזהירו אותנו שיש צבא ושנתרחק משם. נסענו, כי פחדנו שהחיילים יחשדו בנו וכדי לא להיתקל בהם לא נסענו בדרך שנכנסת לדאחייה אלא בזאת שיוצאת ממנה. המרחק בין שתי הדרכים הוא בין ארבעים לחמישים מטרים.

היה חשוך. ח'אלד נסע מאוד לאט, לא יותר מעשרים-שלושים קמ"ש, כי הפנייה הייתה חדה והדרך צרה וגם כי נסענו נגד כיוון התנועה. כמה מטרים אחרי שפנינו נורו לעברנו צרורות ירי מקדימה, מצד ימין. לא שמעתי לפני הירי אזהרות, הוראה לעצור או צעקות ואפילו לא ראיתי את החיילים שירו, כי ישבתי מאחור. סלאמה נפגע, הוא התמוטט מיד הצידה כשהגוף שלו רפוי. שמעתי אותו מחרחר. ראיתי את ח'אלד שם את הידיים על הראש ואז הוא התמוטט על ההגה. ניסיתי לעבור אל מאחורי המושב של הנהג כדי להגן על עצמי, ואז פגע בי כדור אחד בזרוע שמאל וכדור נוסף בירך שמאל. ירדתי מייד לרצפה של המכונית, בין המושבים. המכונית התקדמה עוד קצת ונעצרה אחרי שהתנגשה במכונית אחרת שחנתה בצד שמאל, כי ח'אלד נפגע כבר בהתחלה ולא זז מאז.

אחרי שנפצעתי ההכרה שלי הייתה מעורפלת. שמעתי צעקות של חיילים בעברית. אחרי בערך עשר דקות חייל פתח את הדלת האחורית של המכונית. כשהוא ראה שאני בחיים הוא הכה אותי חזק עם הרובה שלו במותן ימין ואחר כך בראש. אחר-כך הוא שם את היד על החזה והצוואר שלי כדי לבדוק את הדופק. שמעתי אותו צועק לחיילים האחרים: "חי, חי. זין קטן. זין קטן". אחר כך הוא משך אותי מהקפוצ'ון של החולצה שלי וגרר אותי החוצה. הרגשתי שאני נחנק. בהתחלה הוא זרק אותי ליד המכונית ואחר כך הוא הקים אותי ולקח אותי לכיוון אחד הג'יפים. הייתי בהכרה אבל לא הייתי מודע לגמרי למה שקורה מסביבי. בקושי פתחתי את העיניים, אולי בגלל רסיסי זכוכית מהמכונית ואולי בגלל הרסיסים של הכדורים, אני לא יודע. משם החיילים לקחו אותי לבסיס בבית אל, כשאני עדיין מדמם. הם לא הגישו לי עזרה ראשונה עד לבסיס. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל בטוח שיותר מעשרים דקות. בבסיס הכניסו אותי לאמבולנס שלקח אותי משם.

תמונה
אנדרטה מאולתרת לזכר ענבר ושראייעה ליד בית משפחת אבו עוקה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 4.10.22
אנדרטה מאולתרת לזכר ענבר ושראייעה ליד בית משפחת אבו עוקה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 4.10.22

מוחמד אבו עוקה, בן 20, גר ברחוב שבו נורו הצעירים ומארב החיילים הוצב מול ביתו. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר:

ביום שני בלילה היה חם וישנתי במרפסת הבית שלנו שבקומה השנייה. המרפסת משקיפה על הרחוב. בשעה 3:30 לפנות בוקר התעוררתי מבוהל מצעקות בעברית ואחריהן ירי צרורות. הירי נשמע כאילו הוא מגיע מכל הכיוונים. שמעתי גם את הכדורים פוגעים בקירות הבניין שלנו. כדור אחד חדר מבעד לזכוכית של המרפסת, כשעדיין שכבתי על הספה. הכדור פגע בדלת של המרפסת ורסיסי זכוכית עפו עליי ועל הספה. הירי היה אינטנסיבי, לא יכולתי להרים את הראש כדי להסתכל ולראות מה קורה.

בשלב מסוים הירי נפסק ושמעתי את החיילים מדברים וצועקים. כשהסתכלתי לרחוב ראיתי הרבה חיילים. חמישה מהם היו מאחורי המכונית של השכנים שחנתה מול הבית שלנו. הם כיוונו את כלי הנשק שלהם למקום שבו חנתה המכונית של אבא שלי. ראיתי בערך עשרים חיילים מגיעים בריצה מכיוון הכביש הראשי וכשהם התקרבו הם הלכו לאט לכיוון המכונית. אחר כך הגיעו ניידות ועוד כלי רכב של הצבא.

ראיתי חיילים לוקחים בחור פלסטיני שנראה פצוע. הוא הלך בכבדות עם גוף רפוי ושני חיילים החזיקו אותו והובילו אותו לפניהם. חייל שלישי הלך מאחוריו וכיוון אליו את הנשק. הם לקחו אותו לרכב שחנה בתחילת הרחוב. אחרי עוד עשר דקות הם סחבו עוד שני בחורים, שלא זזו ולא הוציאו שום קול. החיילים הניחו אותם בצד השני של הרחוב ואחר כך הביאו אלונקות ופינו אותם לרכב שנסע משם.

אחרי חמש דקות שמעתי את החיילים מתניעים, מכונית שאחר כך הבנתי שעמדה ליד המכונית של אבא שלי, והם סובבו אותה כדי לחבר אותה לג'יפ שיגרור אותה. ראיתי סימני ירי ברורים על המכונית. השמשות שלה היו מנופצות והיו הרבה זכוכיות סביבה. היו סימנים של חדירת כדורים דרך השלדה. החיילים גררו את המכונית ועזבו את המקום.

ירדתי לרחוב עם עוד בני משפחה. המכונית של אבא שלי התעקמה קצת בחלק מאחור מצד שמאל, במקום שבו המכונית שירו עליה כנראה התנגשה בה. זו הייתה פגיעה קלה, מה שמוכיח לדעתי שהם נסעו לאט או שהמכונית כבר כמעט נעצרה כשהיא שהתנגשה במכונית של אבא. היו עשרות תרמילים ריקים לאורך עשרות מטרים של גדר הבית שלנו והבית הסמוך. היו גם תרמילי כדורים מפוזרים מאחורי האוטו של השכן, שמאחוריו היו החיילים.

בסבוס הוצא מהמכונית באלימות ונלקח לבסיס ליד ההתנחלות בית אל, משם פונה באמבולנס לבית חולים הדסה עין כרם. הוא התעורר במיטת בית החולים כשהוא אזוק אליה ברגליו ובידיו ונמסר לו שנותח בידו וברגלו. בעדותו המשיך וסיפר:

תמונה
באסל בסבוס בבית החולים הדסה עין כרם. התמונה באדיבות המשפחה
באסל בסבוס בבית החולים הדסה עין כרם. התמונה באדיבות המשפחה

שאלתי את האחות: "למה אני אזוק ומוקף חיילים?" ואחד החיילים ענה: "אתם ניסיתם לדרוס אותנו". אמרתי לו: "זה לא נכון מה שאתה אומר. הייתי בדרך הביתה מהעבודה". הוא אמר לי: "אתה שקרן".

איבדתי שוב את ההכרה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית החולים שערי צדק, בחדר ההתאוששות. גם הפעם הייתי מוקף בחיילים, שהתחלפו מדי פעם. בכל משמרת שמרו עליי שניים או שלושה חיילים, לפעמים יותר. היו לי אזיקים על הידיים והרגליים והם היו הדוקים מאוד. בכל פעם שביקשתי מהם להוריד או להרפות את האזיקים הם צעקו עליי. האזיקים הכאיבו לי מאוד, הם הציקו לי יותר מהפציעה, מהניתוחים שעברתי ומהמכשירים שהיו מחוברים לגוף שלי.

באחד הימים ההורים שלי הגיעו. החיילים לא נתנו לי אפילו לנשק אותם או ללחוץ להם ידיים, אבל הרגיע אותי לראות אותם. אחרי חמש דקות החיילים גירשו אותם מהחדר. מאז אף אחד לא ביקר אותי בבית החולים. רק כשהם הגיעו לדיונים בבית המשפט, הם יכלו לדבר איתי בטלפון של עורך הדין שלי. אבל כל פעם שדיברנו החיילת הייתה לוקחת לי את הטלפון אחרי שתיים-שלוש דקות, באמצע השיחה.

ביום חמישי (6.10.22) ביקר אצלי עורך דין ואמר לי שלמחרת יגיע חוקר ישראלי כדי לגבות ממני עדות. למחרת אחרי הצהריים הגיע החוקר, יחד עם מתרגם. הוא אפילו לא הציג את עצמו. הוא שאל אותי מה קרה וסיפרתי לו שהיינו בדרך הביתה מהעבודה ושהחיילים ירו עלינו בלי סיבה. החוקר התמקד בשאלה אם הנהג ניסה לבצע פיגוע דריסה או אם ביצענו פיגוע כלשהו נגד יהודים וניסינו לברוח.

אמרתי לו שהכול שקר ושברור שלא תקפנו את החיילים. אחרי חצי שעה הוא ביקש שאחתום על העדות שלי ואחרי שהמתורגמן הקריא לי אותה חתמתי.

הדיון בענייני בבית המשפט נדחה כמה פעמים וכל הזמן הזה שכבתי אזוק בבית החולים. רק ב-13.10.22 התקיים הדיון והשופט החליט לשחרר אותי בלי כלום. אני לא ידעתי מה הוחלט. פתאום החיילים באו והורידו לי את האזיקים מהידיים והרגליים. הרגשתי שהנשמה חזרה לגוף שלי.

מאז המשפחה יכולה לבוא לבקר אותי בבית החולים והם באים כמעט כל יום ונשארים אצלי בתורות. לגבי החברים שלי שנפלו שהידים, ידעתי שהם נהרגו ברגע שהתחיל הירי. אני מתפלל שאלוהים יעטוף אותם ברחמיו ויקבל אותם בין השהידים.

האג'ר שראייעה, אמו של סלאמה, בת 52, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד, בטרם הוחזרה גופתו של בנה:

הבן שלי סלאמה היה אהוב מאוד על אנשים. הוא אהב לעזור ותמיד עזר לי בעבודות הבית. היו לו רק שאיפות צנועות, הוא רצה עבודה קבועה, אוטו ובית, ורצה להתחתן כשיגיע הזמן. סלאמה עזב את בית הספר בכיתה י' ומאז עבד בעבודות מזדמנות. תמיד דאגתי לו ופחדתי שיקרה לו משהו כי הוא היה מבלה בחוץ בלילות או עובד וחוזר הביתה מאוחר. כל הזמן פחדתי שמתנחלים יתקפו אותו או שהצבא יטריד אותו ואת החברים שלו כשהם מבלים. בעלי נפטר בשנת 2013 והמצב הכלכלי שלנו קשה מאוד. אנחנו מתקיימים מסעד ומצדקה ומסכומים קטנים שהבן שלי מוחמד מרוויח פה ושם. מוחמד יתחתן בקרוב ואני קיוויתי שסלאמה הוא זה שיוכל לתמוך בי.

הפעם האחרונה שראיתי את סלאמה הייתה בארוחת ערב ביום ראשון. אחרי האוכל בילינו את הערב ביחד. בשעה 22:00 בלילה באו אליו שני חברים ממחנה ג'לזון, באסל בסבוס וח'אלד ענבר. הוא אמר לי שהוא יוצא מהבית עם חברים שלו. אמרתי לו: "לך ותבלה, שאלוהים ישמור עליך. רק אל תאחר". כרגיל הוא חייך ואמר לי: "אל תפחדי". באותו לילה שמעתי שמתנחלים תקפו מכוניות בכבישים ויידו אבנים על בית ליד ההתנחלות בית אל ושהרבה בחורים הלכו לשם כדי לעזור למשפחה שהותקפה. פחדתי שהבן שלי והחברים שלו ילכו גם. דאגתי כל הלילה ההוא כי סלאמה לא חזר.

לפנות בוקר צלצל הטלפון של בני מוחמד. חבר שלו הודיע לו שהצבא עצר את סלאמה ליד בית אל. מוחמד נסע לשם כדי לברר מה קרה. אחר-כך הוא סיפר לי שבדרך התקשר אליו מישהו ואמר לו שסלאמה נפל שהיד. כשמוחמד הגיע לדאחייה היו שם הרבה חיילים. הוא עמד בצד עם כמה תושבים, אבל אף אחד מהם לא ידע שום פרטים, רק שהחיילים ירו על רכב והרגו את מי שהיו בתוכו. אחר כך החיילים פינו את הקורבנות ואת האוטו שלהם, ועזבו.

במהלך היום התקשרו אלינו ממנהלת התיאום והקישור הפלסטינית בעניין סלאמה. קיבלנו מידע סותר, והיינו מאוד מתוחים כל הזמן. בהתחלה אמרו לנו שסלאמה פצוע ושהוא מקבל טיפול בבית חולים בישראל. זה קצת הרגיע אותנו. התחלנו להתקשר כדי לקבל היתר לבקר אותו, אבל במת"ק אמרו לנו שהצד הישראלי עדיין לא אישר לנו את הביקור. בסוף התפרסמה ידיעה שהפצוע הוא לא הבן שלי, אלא באסל, ושהבן שלי נפל שהיד. נכנסתי לשוק והתמוטטתי. אנשים תמכו בי וניחמו אותי וזה הקל קצת על הסבל והכאב שלי.

אחרי שהתירו למשפחה של באסל לבקר אותו בבית החולים, כבר ידענו בוודאות שבני נהרג. למרות זאת, עדיין יש לי תקווה שהוא בחיים. אני מרגישה שאני בתוך מערבולת של כאב. אני לא אוכלת, לא שותה ולא ישנה. כל החיים שלי מתרכזים בניסיון להבין מה קרה לבן שלי. למה מענישים אותנו ככה? לא הספיק להם שהרגו אותו כשהוא חף מכל פשע? כשהוא עדיין ילד? כולנו דואגים ומצפים, כולנו הטילו אותנו למערבולת רגשית, מצד אחד עצב ומצד שני עדיין תקווה כלשהי שהוא בחיים.

פריטים מומלצים

מדיניות הפתיחה באש

דו״ח חדש של בצלם: ישראל מבצעת פרויקט מחיקה בגדה המערבית

הדו״ח המקיף ביותר שפרסם בצלם עד כה על המדיניות הישראלית בגדה המערבית מראה כיצד ישראל מפעילה חמישה מנגנונים המחזקים זה את זה כדי לפרק את הקיום הפלסטיני הקולקטיבי, ובמקביל לעצב מחדש בכוח את הגדה ולבסס בה נוכחות וריבונות יהודית־ישראלית קבועות ורציפות.מאז סוף 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, נכנסה המדיניות הישראלית בגדה המערבית לשלב חדש. ישראל החריפה באופן דרמטי מדיניות ארוכת שנים של שליטה, אלימות ונישול, והיא מפעילה אותה כיום באופן גלוי ואלים יותר ובקצב מהיר יותר. צעדים אלה הופכים יותר ויותר לחלק ממדיניות הממשלה ומפעולת מוסדות המדינה.על רקע ההחרפה הנמשכת מדי יום, מפרסם בצלם את ״פרויקט המחיקה״, דו״ח בן 200 עמודים המבוסס על ניתוח של כ־2,000 עדויות של פלסטינים מהגדה המערבית, על עבודת שטח ועל עשרות שנים של תיעוד. הדו״ח בוחן כיצד מדיניות ופרקטיקות שישראל מפעילה זה עשרות שנים הואצו והתרחבו בשנים האחרונות.״מה שקורה בגדה מוצג שוב ושוב כאוסף של אירועים נפרדים – אלימות של מתנחלים קיצוניים, פעולה צבאית, מחסומים או הריסות״, אמרה מנכ״לית בצלם, יולי נובק. ״כשמסתכלים על המערכת ומחברים את הדברים רואים שמדובר בפרויקט פוליטי אחד שמכוון להרס של כל תחומי החיים בגדה. קהילות מגורשות, הכלכלה נדחקת לסף קריסה, ומיליוני פלסטינים חיים בפחד מתמיד מפני אלימות של הצבא ושל מתנחלים. כל המנגנונים האלה מפרקים את הקיום הפלסטיני הקולקטיבי בגדה ומבססים בה משטר קבוע של עליונות יהודית״.כך פועל פרויקט המחיקההדו״ח מזהה חמישה מנגנונים הקשורים זה בזה, שבאמצעותם ישראל מקדמת את הפרויקט ברחבי הגדה המערבית:אלימות והטלת אימה: ישראל משתמשת בכוחות הצבא ובמיליציות מתנחלים חמושות כדי להפעיל אלימות וכפייה ולהטיל אימה. מ־7 באוקטובר 2023 ועד 31 באוגוסט 2026 ישראל הרגה 1,107 פלסטינים בגדה המערבית, בהם 245 ילדים.טיהור אתני והשתלטות על המרחב: ישראל משתמשת בפעולות צבאיות, בהריסות בתים ובהקמת מאחזים וחוות של מתנחלים בתמיכת המדינה כדי לגרש פלסטינים מאדמתם ולהרחיב את הנוכחות היהודית בשטחים אלה. נכון להיום ישראל עקרה ממקומן 75 קהילות פלסטיניות; חוות ומאחזי מתנחלים השתלטו על 1.07 מיליון דונם (18% משטח הגדה המערבית); וכ־33,000 פלסטינים נעקרו בכפייה ממחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית.הגבלות תנועה: ישראל מפצלת את המרחב הפלסטיני באמצעות מחסומים, שערים וחסימות כבישים. עד סוף 2025 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) 925 חסמי תנועה ברחבי הגדה המערבית.חנק כלכלי: ישראל משתמשת בשליטתה בתעסוקה, בהכנסות הפלסטיניות ממסים, במערכת הפיננסית ובתשתיות כדי להעמיק את המשבר הכלכלי ואת תלותה של הכלכלה הפלסטינית בישראל. שיעור האבטלה עלה מ־13.1% בשנת 2022 ליותר מ־31% בשנת 2024, על רקע ביטול המוני של היתרי עבודה בישראל ועיכוב הולך וגובר של כספי המסים הפלסטיניים.הרס חברתי ופוליטי: ישראל מפלילה התארגנות פוליטית, פושטת על משרדי ארגוני חברה אזרחית, מדכאת מחאות ועוצרת פעילים, סטודנטים ועיתונאים. מאז אוקטובר 2023 עצרה ישראל לפחות 60 עיתונאים פלסטינים מהגדה המערבית.תוכנית ההכרעה: הדו״ח מזהה את ״תוכנית ההכרעה״ של בצלאל סמוטריץ׳ משנת 2017 כמסמך מרכזי להבנת ההסלמה הנוכחית. האסטרטגיה של התכנית ״הכרעה התיישבותית״, מכוונת להפוך את הריבונות היהודית לבלתי הפיכה באמצעות הרחבת התנחלויות, השתלטות על קרקעות וגירוש פלסטינים, ולהותיר לפלסטינים שלוש אפשרויות: להיכנע לעליונות יהודית, לעזוב או לעמוד בפני דיכוי צבאי. אף שהתוכנית מעולם לא אומצה רשמית כמדיניות ממשלתית, סמוטריץ׳ מחזיק כיום בסמכויות נרחבות בתחומי התכנון, הקרקעות והאכיפה בגדה המערבית, ועקרונות מרכזיים בהיגיון שבבסיסה באים לידי ביטוי הולך וגובר במדיניות המדינה ובפעולותיה.פרוייקט ארוך שנים, שלב חדש: פרויקט המחיקה אינו יצירה של הממשלה הנוכחית או של תוכנית ההכרעה של סמוטריץ׳. הוא נשען על מדיניות ומנגנונים של שליטה, נישול ופיצול שישראל מפעילה זה עשרות שנים. הממשלה הנוכחית האיצה את הפרויקט, העמיקה את מיסודו והפכה את מנגנוניו ואת יעדיו לגלויים יותר. הדו״ח ממקם את המתקפה הנוכחית על החיים הפלסטיניים בתוך פרויקט קולוניאלי־התיישבותי ארוך שנים, שבמסגרתו ישראל מבססת עליונות וריבונות יהודית במרחב באמצעות משטר האפרטהייד, תוך פירוק הקיום הפלסטיני הקולקטיבי. ברצועת עזה הגיע היגיון המחיקה לצורתו הקיצונית ביותר: ג׳נוסייד; בגדה המערבית הוא מתממש באמצעות חמשת המנגנונים המתוארים בדו״ח.אחריות בינלאומית: בצלם קורא לממשלות ולמוסדות בינלאומיים להפסיק לאפשר לישראל להמשיך בפשעיה, להגן על הפלסטינים ולפעול לסיום משטר האפרטהייד והשלטון הצבאי על הפלסטינים. עתיד צודק מחייב סדר פוליטי המבוסס על חירות, צדק, שוויון ודמוקרטיה לכל בני האדם החיים במרחב שבין נהר הירדן לים התיכון, תוך מימוש מלא של הזכויות האישיות והקולקטיביות והשתתפות פוליטית שווה.לדברי מנכ״לית בצלם, יולי נובק: ״פלסטינים נותרים חשופים לאלימות ההולכת ומסלימה, בזמן שישראל מקדמת את פרויקט המחיקה שלה בגדה המערבית. ממשלות אינן יכולות לגנות את הפשעים האלה ובה בעת להעניק לישראל חסינות המאפשרת לה להמשיך בביצועם. יחד עם מוסדות בינלאומיים, עליהן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן על פי המשפט הבינלאומי כדי לעצור את פשעיה של ישראל״.הדו״ח המלא, תקציר המנהלים, המפות והגרפים זמינים בכתובת:: https://www.btselem.org/elimination/?lang=he

14 ספטמבר 2026

פרויקט המחיקה: פירוק הקיום הפלסטיני בגדה המערבית בידי ישראל

מדיניות הפתיחה באש

פרויקט המחיקה

מאז כניסתה של ממשלת ישראל הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, החריפה ישראל באופן דרמטי את הפגיעה בכל תחומי החיים של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית.בכל רגע יכול פלסטיני למצוא את עצמו חשוף לאלימות מצד חיילים ומיליציות מתנחלים חמושות, להיעצר ולהיכלא, ליפול קורבן להתעללות והשפלה, ולעיתים גם לאבד את חייו.דו"ח "פרויקט המחיקה" מבוסס על למעלה מאלפיים עדויות של תושבים פלסטינים שבצלם גבה מאז אוקטובר 2023, ועל למעלה משלושה עשורים של תיעוד הפרות זכויות האדם שמבצע משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית. הדו״ח בוחן את המציאות הנוכחית לא כאוסף של אירועים נקודתיים או פגיעות קונקרטיות, אלא כחלק ממנגנון מחיקה כולל הפועל לפירוק התנאים המאפשרים את המשך הקיום הפלסטיני בגדה המערבית, ובמקביל מעמיקים את השליטה והעליונות היהודית בו באופן בלתי הפיך. בחינת מציאות החיים הנוכחית בגדה מגלה כי פרויקט המחיקה מיושם כיום באופן גלוי, ישיר ואלים יותר מבעבר, ומבוסס על שיתוף פעולה הולך וגובר בין רשויות המדינה הרשמיות למיליציות מתנחלים שפועלות בגדה בגיבוי ובתמיכת הרשויות.

14 ספטמבר 2026

ילדי משפחת בני עודה, מימין לשמאל: מוחמד, מוסטפא, עות'מאן, ח'אלד. התמונה באדיבות המשפחה

מדיניות הפתיחה באש

ללא אזהרה, ומבלי שנשקפה סכנה – כוחות ישראליים ירו על מכוניות בטמון ובחברון והרגו תשעה בני אדם, ובהם שני ילדים ותינוק בן שבעה חודשים

בתוך שישה חודשים, בין תחילת דצמבר 2025 לתחילת יוני 2026, הרגו כוחות ישראליים בגדה המערבית תשעה בני אדם – ובהם שני ילדים בני חמש ושש, ותינוק בן שבעה חודשים – בחמישה אירועים נפרדים שבהם ירו ללא אזהרה לעבר מכוניות שבהן נסעו פלסטינים באזור מגוריהם, אף שלא נשקפה מהם כל סכנה. בכל המקרים פתחו הכוחות באש על כלי הרכב לאחר שהאטו לקראת עצירה, ובשני מקרים הנהגים בלמו מיוזמתם, לאחר שנבהלו כשהבחינו בנוכחות הכוחות במקום, למרות שאלה לא הורו להם לעצור. בשני אירועים אחרים, הנהגים כלל לא היו מודעים לנוכחות הכוחות לפני שנפתחה לעברם אש. מכל חמשת המקרים שבצלם תחקר, עולה דפוס חוזר: שימוש בירי קטלני לעבר כלי רכב שבהם נוסעים אזרחים, גם כאשר לא נשקפת מהם כל סכנה לכוחות.בשלושה מכלי הרכב נסעו משפחות עם ילדים.במקרה אחד, ב-10.1.26 – ירה חייל לעבר מכונית שבה הסיע שאכר ג'עברי, בן 58, את בתו וארבעת ילדיה הקטנים, בני שנתיים עד 11. הרכב נסע במעלה הרחוב, וג'עברי עצר בחריקת בלמים כשהבחין לפתע בחיילים שצועדים בהמשכו. מיד לאחר מכן ירה אחד החיילים 3 יריות לעבר הרכב – ממרחק של מטרים ספורים. ג'עברי נפגע במצחו ומת במקום.במקרה אחר שהתרחש ב-15.3.26, בעיירה טמון, פתחו מסתערבים של מג"ב באש כבדה, ממרחק של כ-10 מטרים, לעבר רכב של משפחה ובו זוג הורים וארבעת ילדיהם הקטנים, בני חמש עד 11. כתוצאה מהאש נהרגו ההורים, ועד ועלי בני עודה, ושניים מילדיהם, עות'מאן בן השש ומוחמד בן החמש. שני הילדים הנותרים, ח'אלד בן ה-11 ומוסטפא בן השמונה, נפצעו באורח קל. הירי בוצע מיד לאחר שרכב המשפחה, שנסע באיטיות, יצא מתוך עיקול באחד הרחובות בעיירה. האב, שנהג ברכב, לא התבקש על ידי אנשי הכוח לעצור, ובני המשפחה אף לא הבחינו בהם כלל עד לרגע שבו נפתחה לעברם האש, ולא היו מודעים לנוכחותם באזור.במקרה השלישי, ב-5.6.26 בחברון, פתח חייל באש על רכב שבו נסעו זוג הורים, דאניא סלאמה אבו הייכל, ובעלה, פהד אבו הייכל, עם בנם התינוק, סאם, בן שבעה חודשים, אחיו כינאן, בן ה-12, וסבתם של הילדים, פריאל אבו הייכל, בת 80. בדומה למקרה הקודם בחברון, גם כאן הירי בוצע בזמן שהרכב האט ועמד לעצור. למרות זאת, פתח אחד החיילים בירי לעברו ממרחק של כ-20 מטרים והרג את התינוק.בכל שלושת המקרים הירי התבצע מטווח קצר, שממנו ניתן היה לראות את הנוסעים בכלי הרכב, דבר המעיד כי גם נוכחותם הגלויה של ילדים לא מנעה אותו, ומדגיש את הפער בין נסיבות האירועים לבין הטענות השגרתיות של הצבא בדבר סכנה מיידית שנשקפה לחיילים. לאחר הרג המשפחה בטמון, מיהרו דובר צה"ל והמשטרה לפרסם טענה שקרית לפיה המכונית האיצה לעבר הכוחות, שחשו בסכנה ופתחו בירי. אולם, הירי בוצע לעבר רכב אזרחי שבו נסעה משפחה עם ילדים קטנים בדרכה חזרה מקניות בשכם.הצבא פרסם הודעה דומה גם לאחר הרג התינוק אבו הייכל בחברון, ולפיה הכוחות "חשו שרכב האיץ לכיוונם". למרות שמותו של אבו הייכל נקבע כבר בסביבות השעה 22:00 באותו ערב, בהודעת הצבא, שהתפרסמה כשעה וחצי לאחר מכן, נטען כי "נפצעו שלושה פלסטינים שפונו לקבלת טיפול רפואי", מבלי להתייחס לפגיעה הקטלנית בתינוק. עם זאת, הצבא הודה בהודעתו כי "מתחקור ראשוני עולה כי מדובר בבלתי מעורבים". ב-7.6.26, יומיים לאחר האירוע, דווח כי הצבא החליט לפתוח בחקירת האירוע. לפי ידיעה שפורסמה ב-CNN, תושבים ובעלי עסקים באזור העידו כי הצבא חזר בהמשך למקום האירוע והחרים את תיעודי מצלמות האבטחה באזור. בעוד שההודעה על פתיחת חקירה מעידה כביכול על ניסיון להגיע לחקר האמת, מניסיונו של בצלם עולה כי החרמת תיעוד של פגיעה בפלסטינים לא נועדה בדרך כלל לקידום החקירה אלא לטיוחה ולהסתרת ראיות וכי סופן של חקירות כאלה להיסגר לרוב בלא כלום. ב-11.8.26, סירבה מצ"ח למסור להארץ אם החייל היורה נחקר. לגבי הריגתם של בני משפחת בני עודה, דווח בהארץ ב-11.8.26, כי מח"ש לא זימנה לחקירה את השוטרים שירו בהם למוות וכי החקירה בנושא צפויה להיסגר.שלושת המקרים שבהם נפגעו משפחות עם ילדים אינם חריגים. בחודש דצמבר 2025 לבדו תיעד בצלם שני אירועים נוספים שבהם ירו חיילים לעבר כלי רכב שלא נשקפה מהם כל סכנה. ב-6.12.25, בחברון, ירו חיילים למוות באחמד רג'בי, בן 17, לאחר שעצר את רכבו בהתאם להוראתם, ובהמשך, לאחר שנבהל מהירי ולחץ שוב על דוושת הגז, פגע קלות באחד החיילים. במהלך הירי הממושך נהרג גם זיאד אבו דוואד, בן 56, עובד ניקיון ששהה במקום.ב-28.12.25, סמוך לעינבוס שבמחוז שכם, ירו חיילים לעבר מכונית שבה נסעו ארבעה צעירים לאחר שהאטה ועמדה לעצור. מהירי נהרג קייס עלאן, בן 20, ושלושת חבריו נפצעו.תופעה זו, של ירי קטלני לעבר רכבים שבהם נוסעים אזרחים, גם אינה חדשה. כבר בתחילת שנת 1994 פרסם בצלם דוח המתאר בהרחבה את התופעה. יותר משלושה עשורים לאחר מכן, ירי כזה ממשיך לגבות את חייהם של פלסטינים בגדה המערבית: בין 7.10.23 ל־31.8.26 תיעד בצלם הרג של 29 בני אדם מירי כוחות ישראליים על כלי רכב בגדה. לפחות 22 מהם, כ־75% מכלל ההרוגים, לא היוו כל סכנה לכוחות או לאזרחים ישראלים. בשבעת המקרים הנותרים לא ניתן היה לקבוע, על סמך המידע שאסף בצלם, אם ההרוגים סיכנו את הכוחות בדרך כלשהי. בחלק מהמקרים לא היו עדי ראייה לירי, ובאחרים היו עדים שחששו למסור מידע. לכך מצטרפת העובדה שבחודשים שלאחר ה-7.10.23 נמנעו הרשויות הישראליות כמעט לחלוטין מפרסום הודעות בנוגע למקרי הרג בגדה המערבית, כך שגרסתן לאירועים אלה אינה זמינה.ב-14 מהמקרים, טענו הצבא, המשטרה או השב"כ כי ההרוגים סיכנו את הכוחות. לגבי 13 מהם, נטען כי ניסו לדרוס את הכוחות שהיו במקום. תחקירי בצלם הפריכו טענה זו לגבי עשרה מההרוגים; בשלושת המקרים הנותרים, לא ניתן היה להכריע על סמך המידע שנאסף, אם אכן היה ניסיון לדריסה. במקרה הנוסף, טענה המשטרה כי ההרוג היה חמוש, אך גם את הטענה הזו לא ניתן היה לאשר או לשלול על סמך המידע שאסף בצלם.ארבעה הרוגים נוספים, היו עוברי אורח שנורו למוות בידי כוחות ישראליים בעקבות ניסיונות של אחרים, שהיו בקרבתם, לפגוע בכוחות. אחת מהם היתה רוקייה ג'האלין, בת 4, שנסעה במונית עם משפחתה ונהרגה מירי שוטרי מג"ב לאחר שזוג פלסטינים ניסה לדרוס שוטרת במחסום סמוך. אדם נוסף נהרג מירי של חיילים במארב לאחר שכמה תושבים השליכו לעברם בקבוקי תבערה בכביש 55, ואדם אחר נורה למוות כשניסה לצאת מרכב כדי לפנות את חברו, שנורה לאחר שהשליך מטען מאולתר לעבר בסיס צבאי. אדם נוסף, שהיה ברחוב, נהרג מירי כבד שכוון אל נהג רכב שהיה בקרבתו. הכוחות טענו כי הנהג ניסה לדרוס אותם, אך תחקיר בצלם הפריך טענה זו.אדם נוסף נורה למוות בידי חיילים לאחר שהרכב שבו נסע עם אדם נוסף לא עצר במחסום פתע. אדם אחר נהרג כשנסע עם אדם נוסף ברכב גנוב, במהלך מרדף שניהלו אחריהם כוחות ישראליים ושכלל ירי.שני בני אדם נוספים, שהיו פעילים בג'יהאד האיסלאמי, נהרגו ברכבם, כשהיו חמושים, במהלך עימותים בין פלסטינים לכוחות ישראליים במחנה הפליטים ג'נין. לא ידוע אם השניים השתתפו בעימותים, שבהם נהרגו 15 בני אדם נוספים, בהם חמישה קטינים.בשבעת המקרים הנותרים, שלגביהם לא פרסמו הודעות רשמיות, עולה מתחקיר בצלם כי הירי לא התרחש על רקע עימותים, מרדף או ניסיון של אדם אחר לפגוע בכוחות ושום מקור רשמי לא טען כי ההרוגים היוו סכנה כלשהי.להלן תחקיר של שני המקרים האחרונים, בחברון ובטמון:הריגתם של עלי וועד בני עודה ושני ילדיהם עות'מאן ומוחמד בני שש וחמש, טמון, 15.3.26:במוצאי שבת ה-14.3.26, לקראת סופו של חודש רמדאן, פשטו כוחות גדולים של חיילים ומסתערבי מג"ב על מספר בתים בעיירה טמון.במהלך הפשיטה שבו לעיירה ששת בני משפחת בני עודה, הורים וארבעת ילדיהם, מבילוי וקניות לרגל עיד אל-פיטר בעיר שכם. בני המשפחה, שהיו בדרכם לביתם, נסעו במכוניתם לאיטם. כשיצאו מעיקול ברחוב, פתחו מסתערבים של מג"ב באש חיה על המכונית ממרחק של כ-10 מטרים, והרגו את ההורים עלי, בן 38, וועד בני עודה, בת 36, ושניים מילדיהם: עות'מאן, בן השש, שהיה עיוור, ומוחמד, בן החמש. כפי שצוין לעיל, האב, שנהג ברכב, לא התבקש על ידי המסתערבים לעצור, ובני המשפחה אף לא הבחינו כלל בכוחות עד לרגע שבו נפתחה לעברם אש, ולא היו מודעים לנוכחותם באזור.שני ילדיהם הנוספים של בני הזוג שרדו את ההתקפה. ח'אלד, בן 11, שהתכופף וניצל מהירי, סיפר כי כשהירי נפסק, המסתערבים משכו והוציאו אותו ואת אחיו מוסטפא, בן 8, מהרכב. לדבריו הם חקרו אותו באלימות, סטרו לו, הכו אותו והתעקשו כי הוא ימאן בני עודה – נער שהכוחות חיפשו באותו בערב.מאוחר יותר באותו לילה עצרו הכוחות את ימאן בני עודה, בן 15, בביתו, לאחר שערכו בבית חיפוש והכו את בנות משפחתו. נכון לאמצע אוגוסט 2026, הוא עדיין מוחזק במעצר מנהלי.תחקירן בצלם עארף דראר'מה גבה עדויות מכמה מבני משפחת בני עודה ומדיירי שני הבתים שעליהם פשטו החיילים באותו לילה:ח'אלד בני עודה, בן 11, ששרד עם אחיו מוסטפא בן השמונה את הירי הקטלני, סיפר ב-16.3.26:אני גר בעיירה טמון עם המשפחה שלי – ההורים שלי, ושלושת האחים שלי. אבא שלי עבד בתוך ישראל כבר שנים, והיה מגיע לבקר אותנו פעם בכמה זמן.בשלושת החודשים האחרונים הוא לא הגיע, בגלל העבודה. אבל הוא היה מתקשר אלינו כל יום כדי לוודא שכולנו בסדר. לקראת סוף הרמדאן התקשרנו אליו, והוא סיפר לנו שהוא יבוא אלינו עוד יום-יומיים. ביום שישי בערב, 13.3.26, בסביבות 20:00, אחרי ארוחת האיפטאר, הוא הגיע הביתה סוף סוף. שמחנו מאוד והתרגשנו – אני, האחים שלי ואמא חיכינו מחוץ לבית כדי לראות אותו מגיע, כי לא ראינו אותו כבר כמה חודשים. חיכינו לו כדי לעשות ביחד את הקניות לחג ולבלות ביחד את השבוע האחרון של החג.כשפגשנו אותו, אלה היו רגעים שמחים מאוד. חיבקנו אותו ונכנסנו כולנו הביתה. גם סבא וסבתא שלי חיכו לו. הם אהבו אותו כל-כך. אבא שלי תמיד דאג להם וטיפל בכל הצרכים שלהם. בילינו יחד את שישי ושבת, ואלה היו יומיים שמחים, שבהם אמא הכינה את ארוחת האיפטאר, ואכלנו ביחד. ביום שבת, 14.3.26, בסביבות 23:00 בלילה, אחרי שאני, אבא שלי והאחים שלי הלכנו להתפלל תפילת תראוויח במסגד של הכפר, החלטנו לנסוע לשכם כדי לקנות דברים לחג. אני, אמא וכל האחים עלינו לרכב המשפחתי ונסענו. שמחנו מאוד שאבא איתנו, ושהוא יישאר איתנו גם בימים הבאים של החג. כשהגענו לשכם והלכנו לסיטי מול, קניון חדש שנפתח שם. בילינו שם כמה זמן, אכלנו והסתובבנו עם האוטו בעיר. רצינו גם לקנות בגדים, אבל בערך ב-1:00 בלילה, החלטנו לחזור הביתה בגלל השעה המאוחרת. סיכמתי עם אבא שנחזור למחרת כדי לקנות לי בגדים חדשים. לא רציתי להעמיס עליו, במיוחד בגלל שהוא עבד רחוק מאיתנו בתוך ישראל.יצאנו משכם לכיוון הבית שלנו בטמון. הנסיעה ביחד עברה בשמחה – כולנו דיברנו אחד עם השני וצחקנו ביחד. בערך ב-1:30 בלילה נכנסנו לטמון מהכניסה הדרום-מערבית, והמשכנו לכיוון הבית. לא שמענו על שום דבר חריג, ולא ידענו שיש חיילים באזור.אני ישבתי מאחורי המושב של אבא, אחי מוסטפא ישב מאחורי המושב של אמא, אחי מוחמד ישב באמצע, ואמא החזיקה את אחי עות'מאן, שהוא עיוור ובעל צרכים מיוחדים, במושב הקדמי.המשכנו לנסוע בתוך מרכז העיירה ואז, בדיוק אחרי שפנינו באחד הרחובות, ראיתי אורות לייזר מאחורינו והחיילים התחילו פתאום לירות עלינו. הם כנראה יצאו מסמטה קרובה. לפני זה לא ידענו שיש שם חיילים, ולא ראינו אותם. לא שמעתי אף חייל קורא לאבא לעצור לפני שהם פתחו באש. החלונות של הרכב היו פתוחים, ולא שמענו כלום חוץ מהיריות.הם ירו עלינו עשרות כדורים. חשבתי שאני הניצול היחיד ברכב. הדם כיסה את אמא שלי. היא צרחה, ואז השתתקה, והבנתי שהיא נהרגה. אבא גסס בתוך הרכב ודקלם את השהאדתיין (הצהרת אמונה שנהוג לדקלם לפני המוות), והאחים שלי לא זזו בכלל. חשבתי שאני היחיד שעדיין חי, כי כשהירי התחיל התכופפתי מאחורי אבא.אחרי כמה שניות החיילים התקרבו אלינו ופתחו את הדלת. הם תפסו אותי בשיער וגררו גם אותי החוצה מהרכב. אחי מוסטפא יצא בעצמו מהאוטו והלך עם הידיים שלו על הראש. החיילים הרחיקו אותי כמה מטרים מהאוטו ושאלו אותי מי נמצא בתוכו. עניתי להם: אבא, אמא והאחים שלי, ואז אחד מהם נתן לי סטירה, אמר לי שאני משקר, ושאל מי עוד נמצא באוטו. עניתי להם שרק המשפחה שלי. הם הפילו אותי על הקרקע והרביצו לי בגב. הם איימו עליי שאם ימצאו באוטו מישהו אחר, הם יהרגו אותי. ואז הם אמרו לי "אתה יאמן, אתה משקר". בהתחלה, לא הבנתי בכלל מי זה יאמן. אחר-כך הבנתי שהם מחפשים ילד בשם יאמן, שהוא בערך בן 15.הם הושיבו אותי ואת מוסטפא ליד שער ברזל, ופתחו את הדלתות של הרכב כדי שנראה את הגופות של כל המשפחה שלנו – אבא, אמא והאחים שלי – שהיו מכוסות בדם.אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס מכיוון מזרח. החיילים הראו לי לאן ללכת, והגעתי לאמבולנס, שלקח אותי ואת מוסטפא לבית החולים התורכי בטובאס כדי לקבל טיפול. אני לא יודע מה קרה אחר-כך עם האוטו והגופות של המשפחה שלי.רגעי הירי היו מפחידים ומכאיבים מאוד. אבא צעק, אמא צעקה. אני נכנסתי להלם ונפצעתי מרסיסים במקומות שונים בגוף. אחר-כך בבית החולים, התברר שאני ואחי מוסטפא נפצענו פציעות קלות.בסביבות עשר בבוקר שחררו אותנו מבית החולים, והלכנו להשתתף בהלוויה של בני המשפחה שלנו – אבא, אמא והאחים שלנו. ידעתי כבר שהם נהרגו, כי ראיתי הכול בתוך הרכב – הם לא זזו בכלל.הם הרגו את אבא שלי, את אמא שלי ואת האחים שלי. לא עשינו שום דבר, ואפילו לא ידענו שיש חיילים באזור. הם הרגו אותם בדם קר.עכשיו נשארנו רק אני ואחי מוסטפא. אנחנו יתומים עכשיו, ואין לנו אף אחד חוץ מסבא וסבתא.אני כל הזמן שואל את עצמי: איזה איום היינו על החיילים, שהם ירו עלינו ככה? נסענו בכביש ולא היה שום דבר חריג. נסענו באיטיות, אבל הם ירו בנו בלי שום אזהרה מוקדמת.היינו מאושרים כל-כך שאבא חזר. אמא שמחה, וגם האחים שלי. שיחקנו, צחקנו, ושמחנו שנוכל לחגוג את החג ביחד – אנחנו, סבא וסבתא וכל המשפחה.אבל החיים שלנו נהרסו. כל המשפחה שלנו נהרגה, ועכשיו אני ואחי הקטן נשארנו לבד, ואנחנו לא יודעים איך נמשיך לחיות בלי ההורים שלנו.למרות הכאב, אני מודה לאלוהים על הכול.סבתם של ח'אלד ומוסטפא ואמו של עלי בני עודה, נג'אח בני עודה, בת 63 ואם לעשרה, סיפרה ב-24.3.26:הבן שלי עלי, זכרונו לברכה, היה נשוי ואב לארבעה ילדים. הוא עבד בישראל כדי לפרנס את המשפחה שלו. עלי היה אדם נדיב שנתן מעצמו לכל מי שהיה זקוק לו, גם על חשבון הזמן והבריאות שלו עצמו.דיברתי עם עלי כל הזמן. בחודשים האחרונים הוא לא חזר הביתה ונשאר בעבודה שלו בישראל. תמיד כשהוא היה בישראל דאגתי לו בגלל המשטרה, וחששתי שיקרה לו משהו, אבל לרגע לא העליתי על דעתי שהוא ייהרג עם אשתו ושני הילדים שלו.כשעלי היה מתקשר אליי, הוא תמיד ביקש שאברך אותו ואמר לי שהברכה שלי נותנת לו ביטחון. הוא היה פותח את מצלמת הווידיאו ומראה לי איפה הוא גר, ושהוא נמצא במקום בטוח, כדי להרגיע אותי. הוא היה אומר לי: 'אני רוצה לעבוד כדי להקל על אבא, שגידל אותנו, ועכשיו הוא כבר מבוגר והתעייף'.הוא חזר הביתה כשבוע לפני סוף הרמדאן, והגיע לפני תפילת הערב. אני ואשתו והילדים חיכינו לו. הם באו אלינו ואחר כך הלכו לבית שלהם לנוח. למחרת בערב אכלנו ביחד – אכלנו ממתקים, ושמחנו, בילינו כולנו יחד, והתבדחנו.אחר כך עלי יצא לפגוש חברים ובני משפחה שהוא לא ראה הרבה זמן, ואז הוא הלך להסתפר. אחרי זה, בסביבות 23:00, הוא לקח את הילדים, שחיכו לו כדי לצאת לבלות, למרות שהוא ואשתו ועד לא כל כך רצו לצאת כי כבר היה מאוחר. אני התעקשתי שהם ייצאו, בשביל הילדים שחיכו לו כל כך הרבה זמן והיו מאוד נרגשים ושמחים ורצו לקנות בגדים לחג.כולם התלבשו, ועלי לקח את עות'מאן, שהוא עיוור, על הידיים. לפני שהם יצאו, הוא שאל אותי ואת אבא שלו אם אנחנו צריכים משהו משכם, וענינו שיקנה לילדים את מה שהם צריכים.בסביבות השעה 1:30 התעוררתי לקחת תרופה, כי היד שלי כאבה, ואז ראיתי את הבן שלי עומר פותח את הדלת ולוקח את הטלפון. קמתי מבוהלת והוא אמר לי שיש כוחות מיוחדים בטמון. שאלתי איפה עלי, והתחלתי לדאוג לו ולמשפחה שלו. הוא אמר שעלי והמשפחה שלו עוד לא חזרו הביתה.התקשרתי אליהם אבל הם לא ענו, ואז עומר אמר לי שהצבא יורה על מכונית. אמרתי לו שהם יורים על המכונית של עלי, בגלל שהם תמיד עונים לי לטלפון. אבל עומר אמר שמדובר באנשים אחרים, ואפילו נתן לי שמות.לא נרגעתי. הייתי מתוחה מאוד, הרגשתי שקרה משהו לעלי ולמשפחה שלו. פתאום עומר התחיל לצרוח ולהגיד שזאת המכונית של עלי.חודש לפני כן אמרתי שאם יקרה משהו לעלי זה יהיה אסון בשבילי. תמיד הייתה לי תחושה שיקרה לו משהו. הייתי מתקשרת אליו כל הזמן כדי לראות שהוא בסדר, והוא היה פותח וידיאו כדי להרגיע אותי.שאלתי את עומר איפה הם, והוא אמר לי שהם בבית החולים בטובאס. ביקשתי מהחתן שלי לקחת אותי לשם במכונית שלו. הגעתי לשם אחרי כמה דקות, וראיתי את מוסטפא וח'אלד, הבנים של עלי. ראיתי דם על הבגדים שלהם ושאלתי אם הם פצועים. ח'אלד ומוסטפא אמרו לי שהדם הוא של מוחמד, שהיה לצידם כשנהרג. נדהמתי מהבשורה המרה. ח'אלד סיפר לי איך החיילים ירו על הרכב והוא התכופף ולכן לא נפגע. הוא סיפר לי איך עלי שינן את תפילת השהאדה ואיך ועד צרחה שכולם נהרגו.אמרתי לו "אבא שלך יהיה בסדר". קיוויתי שהם עדיין בחיים, כי עוד לא הביאו אותם לבית החולים. אבל אחרי חצי שעה הביאו אותם, וכולם היו מתים. הכניסו אותם למקררים. היו המון סימנים של קליעים על הגופות שלהם, במיוחד באזור הפנים מצד ימין. והרבה דם. כשראיתי את עלי ומוחמד, אשתו ועד לא הייתה באותו מקום וקיוויתי שהיא עוד חיה, אבל אחר כך התברר שהיא הייתה במקרר סמוך, ביחד עם עות'מאן.לא האמנתי למה שקרה. אפילו אחרי שראיתי את הגופות שלהם היה לי קשה להאמין. הם ירו על הבן שלי והמשפחה שלו, והרגו אותם. הבן שלי והילדים שלו הלכו לבלות כמה שעות בשכם, ולקנות דברים לחג. עלי אפילו נתן לאחיו כסף וביקש ממנו לתת לאחיות ולהורים שלי, כאילו הוא הרגיש שהוא עומד למות עם המשפחה שלו.זה מה שקרה.קברנו אותו בטמון. אנחנו נדאג לח'אלד ומוסטפא, בניו של בני היקר. הצבא ירה עליהם כשידע שיש משפחה ברכב. עלי רצה לבלות איתנו בחג ולחזור לעבודה, אבל הכיבוש מנע זאת ממנו. הוא לא היה מבוקש, הוא היה רק פועל שהלך לעבוד כדי להאכיל את המשפחה שלו, אבל הכיבוש גזל מאיתנו את עלי, ועד וילדיהם לעד.עבד א-לטיף בשאראת, בן 68, שחיילים פשטו על ביתו מעט לפני הירי, סיפר ב-17.3.26:החיילים נכנסו אלינו בסביבות השעה 1:15 בלילה. הם פתחו את הכניסה הראשית, את השער הנגרר, ואחר כך פוצצו את דלת הכניסה הראשית של הבניין. זה בניין בן שתי קומות: אני גר בקומת הקרקע עם אשתי, והבן שלנו, שהוא נשוי, גר בקומה העליונה.התעוררנו בבהלה, אני ואשתי, ששאלה "מה זה האבק והלכלוך בתוך הבית?" אמרתי לה: "זה לא אבק ולא לכלוך, זה זכוכית — אלה חיילים שפוצצו את הדלת."מיד אחרי זה החיילים עלו לקומה העליונה, לבן שלי, שאחר-כך הבנו שהיה באותו זמן במקלחת. הוא התלבש במהירות ויצא. אשתי עלתה מיד למעלה, לבית של הבן שלנו, אבל אחרי דקה ראיתי שני חיילים מחזיקים ומוליכים אותה, ומורים לה לרדת לקומת הקרקע. הם הכניסו אותה בחזרה לבית שלנו.בזמן שעמדתי במקום, אמר לי אחד החיילים, שחלקם היו רעולי פנים: "תן לי את הידיים שלך". אמרתי להם בעברית: "אבל אני אדם מבוגר, וגם חולה". עברתי יותר משישה ניתוחים בגב, ויש לי גם פלטינות שם. למרות זאת הוא דחף אותי, הפיל אותי על הספה ושם לי אזיקים על הידיים. הוא לקח שמיכה שהייתה בבית והניח אותה על הראש שלי ככה שהיא כיסתה לי את הפנים.אשתי הסירה את השמיכה שהניחו עליי ואמרה להם: "בעלי חולה, הוא עוד רגע מת". אחרי זה הגיע עוד חייל נוסף, לקח את המפה שהייתה על השולחן והניח אותה על הראש של אשתי, אבל היא הורידה אותה.אחרי שהם אזקו גם את אשתי, הם נעלו אותנו בתוך אחד החדרים, וכל החיילים עלו לבית של הבן שלי. לא ידעתי מה הם עושים שם, אבל מאוחר יותר הוא סיפר לי שהם פתחו את החלונות, פירקו אותם, הורידו את הווילונות והשתמשו בחלק מהארונות כעמדות מגן ליד החלונות.הם נשארו בבית שלנו בערך שעה, ובמשך כל הזמן הזה אשתי ואני היינו נעולים בחדר ואזוקים בידיים באזיקוני פלסטיק. כשהם עזבו הם השאירו אותנו בתוך החדר והלכו בלי להגיד לנו כלום. מעולם לא חוויתי רגעים כאלה בחיים שלי. הם השאירו אותי כבול בידיים בחדר והלכו.אחר-כך הבן שלנו שחרר אותנו מהחדר הנעול. הוא אמר לנו שהם עזבו, ושחרר את הידיים של אשתי, ואז היא שחררה את הידיים שלי.אחרי שהם הלכו הבנו מאנשים ומהרשתות החברתיות שהצבא ירה על רכב. ראיתי הרבה אנשים מגיעים למקום שבו זה קרה, קרוב מאד לבית שלי, במרחק של כ-15 מטרים. הבן שלי יצא לשם, וכשהוא חזר הוא סיפר לנו שחיילים ירו על משפחת בני עודה, שנסעו ברכב שלהם, ושהיו שם ילדים בתוך הרכב.זה צבא חסר מוסר. הצבא הזה לא אנושי. לא אכפת להם שאני אדם מבוגר וחולה. הם התייחסו אליי באלימות. הם לא שאלו אותי כלום, וגם לא את הבן שלי. זאת הייתה פשוט השתוללות בתוך הבית שלי והבית של הבן שלי. הם נשארו אצלנו הרבה זמן. פחדנו מאוד וחששנו לחיינו.אמו של ימאן בני עודה, שהכוחות עצרו באותו ערב, מרים בשאראת (בני עודה), בת 42 ואם לארבעה, סיפרה ב-17.3.26:אנחנו גרים בקומה השנייה בבניין בן שתי קומות, לא רחוק מהמקום שבו ירו החיילים על המכונית של משפחת בני עודה.באותו לילה, בסביבות 1:00, התעוררתי מירי ודפיקות על הדלת בקומה הראשונה. שמעתי חיילים שואלים את האנשים בקומה הראשונה 'איפה מרים?'. אחרי זה שמעתי ירי באזור שמדרום לבית שלי. התלבשתי מהר והסתכלתי מהחלון. הייתי עם הבנות שלי, וכולנו רעדנו מפחד.פחות משתי דקות אחר כך, החיילים פרצו את דלת הברזל בצורה מטורפת וברברית ונכנסו עם כלב לבית שלי. הם התחילו לצרוח עלינו ולקלל אותנו. הם הורו לכולנו לשבת בחדר אחד חוץ מהבת הגדולה שלי, נסמה, בת 18, סטודנטית שנה ראשונה באוניברסיטה, שאותה הם התחילו לחקור בחדר אחר. אחרי זה אחד הקצינים דיבר איתי ושאל אותי על הבן שלי, ימאן. עניתי לו שהוא קטן, בכיתה ט', ושהוא לא בבית. הוא התחיל לקלל אותו, קילל את אלוהים וצרח עליי 'אל תדברי, אל תדברי'. נסמה שמעה את זה, כי החדר שבו הם החזיקו אותה הוא ליד החדר שבו אני הייתי, והיא אמרה לחייל שהיא רוצה לראות מה קורה עם אמא שלה בחדר השני. החייל התנפל עליה ורצה להוריד לה את החיג'אב מהראש. אמרתי לה שלא תדבר.החיילים אמרו לי להתקשר לימאן. הבת שלי התקשרה אליו ואמרה לו לבוא. הם נשארו למעלה משעה וחיכו שימאן יגיע.בזמן שהם חיכו לו הם שברו והשחיתו הכול בבית: חפצים, ציוד במטבח, מצעים, ועוד. ואפילו דרכו על ספרי קוראן. כל הזמן הם המשיכו לקלל אותנו. החיילים גם לקחו את תעודת הזהות והארנק שלי. הם כיוונו את הרובים שלהם על הילדים שלי כדי להטיל עליהם אימה. באיזשהו שלב ניסיתי להתקרב לחדר שבו הם חקרו את נסמה, ואחד החיילים, שדיבר בערבית, אמר לי לחזור ואיים עליי: 'אני רוצה לירות בבת הגדולה שלך מול העיניים שלך'. אחרי זה, הוא הכה את נסמה ברגל מלמטה עם הרובה ושבר לה את כף הרגל. נסמה נפלה על הרצפה. גם את הבת הקטנה שלי, בת 11, הוא הכה בכתף עם הרובה. הוא צעק עלינו ועל הילדים 'תשתקו'.מאוחר יותר ימאן הגיע הביתה והחיילים כבלו אותו בחוץ והובילו אותו לתוך הבית ואז חקרו אותו בפנים. הם שאלו אותו על עלונים וכרזות שהיו בבית. ראיתי את הבן שלי עם אזיקים על הידיים ועיניים מכוסות, והם כופפו את הגב שלו לכיוון הרצפה. אחר כך הם עזבו את הבית ולקחו את ימאן איתם.איבדתי את אחד הבנים שלי, ריאן, לפני שנה. אני חוששת שיעשו משהו גם לימאן.הריגתו של סאם אבו הייכל, בן שבעה חודשים, חברון, 5.6.26:בשעות הערב של יום שישי, 5.6.26, נסעה משפחת אבו הייכל מבית לחם לחברון. ברכב היו פהד אבו הייכל, בן 40, אשתו דאניא סלאמה-אבו הייכל, בת 28, בנם התינוק סאם, בן שבעה חודשים, וכן בנו של פהד מנישואים קודמים, כינאן, בן 12, ואמו של פהד, פריאל אבו הייכל, בת 80. בני המשפחה היו בדרכם לביתה של פריאל בשכונת תל רומיידה, לאחר שהתארחה אצלם בבית לחם.שכונת תל רומיידה נמצאת באזור H2, הנתון לשליטה ישראלית, ובשטחה מרוכזות מרבית ההתנחלויות היהודיות בעיר. ישראל מפעילה מערך קבוע של כוחות צבא ומשטרה באזור, הכולל עשרות חסימות דרכים ומחסומים פנימיים המאוישים בקביעות, עמדות בידוק וסיורים תכופים – וכופה הגבלות קיצוניות על חופש התנועה של התושבים הפלסטינים ועל גישתם לבתיהם, למוקדי פרנסה ולשירותים שונים.כאשר התקרב הרכב לאזור ואדי אל-הרייה, הנמצא כק"מ אחד מצפון לאתר הארכיאולוגי תל-רומיידה שבעיר, הבחינו בני המשפחה בתנועה חריגה של כלי רכב צבאיים. הם המשיכו בנסיעתם, ומעט לאחר השעה 19:30, כשהגיעו לצומת המכונה "צומת/מחסום 17" – על שמו של מחסום של הרשות הפלסטינית שפעל במקום בעבר – נתקלו במספר חיילים שחסמו את הכביש. אחד מהם כיוון לעבר הרכב את נשקו והפעיל את כוונת הלייזר. פהד, שנהג ברכב, האט מיד, אך פחות מחצי דקה לאחר מכן, וללא כל אזהרה, ירה החייל לפחות שני כדורים לעבר הרכב. אחד הקליעים חדר דרך השמשה הקדמית, פגע בכף ידו הימנית של פהד, ולאחר מכן בראשו של התינוק סאם, שישב על ברכי אמו במושב האחורי. רסיסים מהקליע פגעו גם באמו, דאניא, בלסת הימנית ובחזה. הירי בוצע ישירות לעבר הרכב ונוסעיו ממרחק של כ-20 מטרים בלבד, שממנו ניתן היה לראות בבירור כי ברכב נוסעת משפחה, ובה נשים וילדים.מיד לאחר הירי עזבו החיילים את המקום, ובני המשפחה פונו ברכב פרטי שהיה במקום לבית החולים עאליה בחברון, ולאחר מכן הועברו דאניא וסאם לבית החולים אל-אהלי בעיר. הרופאים ניסו לבצע בו החייאה, ללא הצלחה. ההכרזה על מותו נדחתה עד שמצבה של אמו, דאניא, התייצב, ורק בסביבות השעה 22:00 באותו הערב נקבע מותו. למחרת הובאה גופת התינוק אל אמו כדי שתוכל להיפרד ממנו. דאניא נותרה מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ למשך חמישה ימים.תחקירנית בצלם מנאל ג'עברי גבתה את עדויות המשפחה.פריאל אבו הייכל, סבתו של סאם, בת 80 ואם לעשרה, סיפרה ב-7.6.26:אני גרה באזור תל רומיידה בעיר חברון עם בני ודיע, בן 39. בעבר עבדתי במערכת החינוך. במשך עשרות שנים סבלנו אני ומשפחתי מהתעמרות הכיבוש ומהתקפות המתנחלים, ומניסיונות לגרש אותנו מאדמתנו ולדחוק אותנו ממנה. הסבל הזה החמיר מאז אירועי 7 באוקטובר: הדרך המובילה לביתנו נחסמה באמצעות קוביות בטון, כדי למנוע מעבר כלי רכב. בנוסף, הרשויות הישראליות והמתנחלים השתלטו לחלוטין על אדמותינו הנטועות עצי זית ומנעו מאיתנו להגיע אליהן או למסוק את הזיתים כבר שלוש שנים.בני פהד עבר להתגורר בעיר בית לחם לפני שנתיים לאחר שנישא לדאניא סלאמה. לפני שבעה חודשים, נולד להם בן, סאם. לפהד יש גם בן נוסף, כינאן, בן 12, מנישואיו הקודמים. אמו של כינאן מתגוררת בחברון, והוא מתחלק בין בית אביו לבית אמו.ב-4.6.26, בסביבות השעה 19:00, חגג כינאן את סיום לימודיו בבית הספר היסודי ואת עלייתו לחטיבת הביניים. אביו, פהד, הגיע להשתתף בטקס. לאחר סיום החגיגה הזמין אותי פהד לבלות יומיים בביתו בבית לחם, ונסעתי עמו. החלטתי לחזור לביתי ביום שישי משום שוודיע נשאר לבדו בבית, וחששתי לשלומו מפני התקפות מתנחלים או פשיטות של חיילים.פהד הסיע אותי לחברון, ולנסיעה הצטרפו גם אשתו דאניא, בנם סאם ובנו כינאן. אני ישבתי במושב הקדמי ליד פהד, שנהג. כינאן ודאניא ישבו במושב האחורי, וסאם הושם במושב הבטיחות שלו. כשהגענו לאזור ואדי אל-הרייה בחברון, ראינו תנועה ערה של כלי רכב צבאיים, והבנו שיש באזור חיילים ישראלים. זה היה דבר שגרתי מבחינתנו, כי לעיתים קרובות מסתובבות שם יחידות רגליות של הצבא.המשכנו בדרכנו הביתה, בדרך היחידה המובילה לביתי בתל רומיידה, שאין לה חלופה. דאניא הוציאה את סאם ממושב הבטיחות והחזיקה אותו על ברכיה לקראת הגעתנו הביתה. כשהגענו לצומת שנקראת מחסום 17, סמוך לשכונת ריזק, במרחק של כ-200 מטרים מביתי בתל רומיידה, ראינו ארבעה חיילים במרחק של כעשרים מטרים מהרכב. אחד מהם כיוון לעברנו את הנשק שלו והפעיל את כוונת הלייזר, ואז ללא כל אזהרה מוקדמת, ובתוך פחות מחצי דקה מרגע שהגענו למקום, הוא ירה לעברנו שני כדורים.לא הבנתי מה מתרחש סביבי עד ששמעתי את דאניא צורחת: "הם הרגו את הבן שלי! סאם איננו!". פתחתי את דלת הרכב, והחיילים כבר נמלטו מהמקום לאחר שירו בנו. התחלתי לצעוק ולהזעיק עזרה. גם דאניא יצאה מהרכב, כשפניה שותתות דם, וסאם שכב בזרועותיה ללא תנועה, מדמם מפניו. פהד יצא גם הוא מהרכב, כשידו הימנית מדממת.תושבים רבים החלו להתאסף במקום, ופהד, שנשא את סאם, נכנס לרכב פרטי שהיה שם, ביחד עם דאניא וכינאן, והם פונו מהמקום. אני נשארתי יושבת על הכביש, שבורה לחלוטין ולא מסוגלת לעמוד על רגליי. אמבולנס פלסטיני שהגיע למקום פינה אותי לבית החולים הממשלתי עאליה.פהד ומשפחתו הועברו גם הם לשם, ולאחר מכן דאניא וסאם הועברו לבית החולים אל-אהלי. בהמשך הלילה הודיעו הרופאים על מותו של סאם.אחיו, כינאן, סובל מטראומה קשה, מצער עמוק ומהתמוטטות נפשית בעקבות אובדן אחיו הקטן, שהחיילים הרגו לנגד עיניו. עד היום אני לא יכולה להאמין למה שקרה. זה מרגיש כמו סיוט נורא. באיזה חטא אשם תינוק בן שבעה חודשים?ייתכן שהיינו מעלים על דעתנו שהחיילים יעצרו את הרכב, יעכבו את הנהג, ישפילו אותו ואפילו יתקפו אותו. אבל מעולם לא העלינו על דעתנו שהם יפתחו עלינו באש כדי להרוג אותנו ללא כל סיבה, מבלי שהיווינו כל סכנה עבורם. אמו של סאם, דאניא סלאמה, בת 28, סיפרה ב-7.6.26:אני גרה בבית לחם עם בעלי פהד, בן 40, ועם בני סאם, בן שבעה חודשים. אני מרצה באוניברסיטת פלסטין אל-אהליה, וגם בעלי עובד כמרצה באותה אוניברסיטה. אני נשואה לפהד מזה שנתיים. לפני שבעה חודשים נולד לנו בננו סאם, שמילא את חיינו באהבה ובשמחה.ביום חמישי, 4.6.26, אירחנו בביתנו בבית לחם את חמותי, פריאל אבו הייכל, בת 80, לארוחת ערב. בעלי הביא אותה מחברון לאחר שהשתתף בטקס סיום בבית הספר של בנו כינאן, בן 12, מנישואיו הראשונים.בשעות אחר הצהריים של יום שישי החליטה חמותי לחזור לביתה בחברון, משום שדאגה לבנה ודיע, שמתגורר איתה בשכונת תל רומיידה – אזור סגור שסובל מפשיטות יומיומיות של חיילים ומהתקפות מתנחלים. החלטתי להצטרף לבעלי, לאמו ולבנו כינאן כדי ללוות אותה לחברון.הגענו לחברון בשעות הערב ונסענו ברחוב ואדי אל-הרייה – הדרך היחידה המובילה לביתה של חמותי בתל רומיידה. כשראיתי שאנחנו מתקרבים לבית, הוצאתי את סאם ממושב הבטיחות והחזקתי אותו על ברכיי, כדי להתכונן לירידה מהרכב עם ההגעה. בסביבות השעה 19:30 הגענו לצומת 17- סמוך לשכונת ריזק, ואז ראינו ארבעה חיילים במרחק של כעשרה מטרים מהרכב. אחד מהם כיוון לעברנו את הנשק שלו וירה לעבר הרכב – לדעתי שני כדורים או יותר. אחד הקליעים חדר דרך השמשה הקדמית, בצד הנהג, ופגע בידו הימנית של בעלי. לאחר מכן פגע בלחיו השמאלית של בני סאם, מתחת לעינו, יצא דרך לחיו הימנית, ורסיסים ממנו פגעו בלחי הימנית ובחזה שלי. אבל לא התייחסתי בכלל לפציעה שלי, כי הייתי המומה למראה הדם שכיסה את פניו של בני סאם, שהיה חסר תנועה. התחלתי לצרוח: "סאם מת! סאם נהרג!"בעלי יצא מהרכב כשהוא מדמם מידו הימנית. הוא לקח ממני את התינוק ורץ איתו לעבר רכב פרטי, ואני וכינאן רצנו אחריו. באותו זמן אמא של בעלי ישבה על הקרקע וצעקה בהיסטריה לעזרה מתושבים שהתקהלו במקום. החיילים נמלטו מיד לאחר הירי.הרכב הפרטי פינה אותנו לבית החולים הממשלתי עאליה, ומשם הועברנו לבית החולים אל-אהלי. באותו שלב עדיין לא ידעתי שבני סאם נהרג. הכניסו אותי ליחידה לטיפול נמרץ, והרופאים נמנעו מלבצע בי ניתוח כי הרסיסים היו קרובים מדי לעורק הראשי שמוביל אל הלב. הם גם טיפלו בלחי הימנית שלי, שנפגעה מרסיסים.רק למחרת בבוקר נודע לי שבני נהרג. הביאו אותו אליי ליחידה לטיפול נמרץ כדי שאוכל להיפרד ממנו.הם הרגו את בני הקטן ושרפו את לי את הלב. הם הרגו את החלומות שלי לראות אותו גדל ומתפתח. הם גזלו ממני את האימהות שלי.אני לא מצליחה לדמיין איך אוכל לחזור הביתה בלי הבן שלי. הוא היה מקור השמחה בבית שלנו – זה שהשכיח מאיתנו את העייפות והקשיים. איך אוכל להמשיך לחיות בלי הבכי שלו ובלי הצחוק שלו?אני כל הזמן שואלת את עצמי: למה החייל ירה? למה הוא רצה להרוג אותנו? למה גזלו ממני את הבן שלי?למרות הכאב שאני חשה ולמרות שהרופאים הזהירו אותי מביקורים בגלל המצב הרפואי הקשה שאני נמצאת בו, לא סירבתי לפגוש אף עיתונאי ואף נציג של ארגון זכויות אדם שהגיע אל מיטתי בבית החולים. אני רוצה שכל העולם ידע: הצבא הישראלי הרג את בני התינוק, בן שבעה חודשים בלבד, מבלי שעשה דבר ומבלי שהיה אשם בדבר כלשהו.

7 ספטמבר 2026