דרישת הצבא לפנות בית חולים שיקומי בעזה אינה חוקית

16 יולי 2014

ד"ר באסמן אל-עשי, מנהל בית החולים אל-ואפא ושניים מהחולים. צילום: אן פק, אקטיבסטילס, 15.7.14

במסגרת דרישת הצבא מתושבי השכונות א-זייתון וא-שוג'אעיה להתפנות מבתיהם עד היום, 16.7.14 בשעה 8:00, כפי שפרסם הבוקר דובר צה"ל, נודע לבצלם כי גם בית החולים השיקומי אל-ופאא שבשכונת א-שוג'אעיה קיבל הודעת פינוי כזו. בשיחה עם מנהל בית החולים, בסמאן אל-עשי, הוא מסר כי אתמול בשעה 23:10 לערך התקבלה בבית החולים הודעה מוקלטת לפיה על תושבי שכונת א-שוג'אעיה לעזוב את המקום ולנוע צפונה למרכז העיר. מעט לאחר מכן, בסביבות השעה 23:30, התקבלה שיחה נוספת מאדם שהציג את עצמו כאיש צבא, אשר חזר על הדרישה לפנות את בית החולים עצמו.

לדברי אל-עשי, בבית החולים מאושפזים נכון להיום 17 מטופלים, בין הגילאים 14 ו-95, אשר סובלים משיתוק ברמות שונות. בנוסף לחולים ישנם בבית החולים כרגע כשלושים חברי צוות, וכן מספר פעילים בינלאומיים. אל-עשי הבהיר כי אין כל כוונה לפנות את בית החולים וציין כי זהו אחד מבתי החולים הבודדים ברצועת עזה אשר מספק טיפול שיקומי לחולים מסוג זה.

דרישת הצבא לפינוי בית החולים אינה חוקית: בית החולים אינו יכול להיות מטרה צבאית ולכן אסור לצבא לפגוע בו במכוון, גם לאחר שפונה. מהמידע שבידי בצלם עולה כי הדרישה לפינויו נעשתה כחלק מהדרישה הגורפת לפינוי השכונה כולה. זאת, תוך התעלמות בוטה מכך שפינוי בית חולים המשמש כמוסד שיקומי הוא משימה מורכבת ומסכנת חיים: אין מוסד שיקומי נוסף באזור זה שניתן היה להעביר אליו את המאושפזים, החייבים תנאים מיוחדים שלא ניתן לייצר יש מאין. גם בנסיבות רגילות, העברת המאושפזים בבית החולים היא סבוכה ומסוכנת, ובתנאים השוררים כיום ברצועה מדובר בסכנת חיים של ממש.

ארגון רופאים לזכויות אדם ישראל פנה היום בעניין לרמטכ"ל ולשר הביטחון. לקריאת המכתב באתר רל"א

פריטים מומלצים

האני זיארה בבית החולים לאחר פציעתו. התמונה באדיבות המשפחה

רצועת עזה

ישראל מונעת טיפול ושיקום מאלפים בעזה שגפיהם נקטעו בעקבות תקיפות, בהם כמעט 1,000 ילדים

מאז פתחה ישראל במלחמת החורמה על רצועת עזה ועד מאי 2025, נפצעו בהתקפות הישראליות למעלה מ-100,000 בני אדם, רובם הגדול אזרחים. בנוסף לפגיעה הנרחבת באזרחים, ישראל מנהלת מתקפה ישירה ושיטתית על כלל תשתיות הבריאות ברצועת עזה, תוך התעלמות מההגנות המיוחדות שמקנה המשפט הבינלאומי לבתי חולים, לצוותים רפואיים, לפצועים ולחולים.מנייר עמדה שפרסמה עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א) במרץ 2025 עולה כי בעקבות ההתקפות והמצור שהטילה ישראל, מערכת הבריאות ברצועה קרסה כמעט לחלוטין. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים דיווח כי רק 17 מתוך 36 בתי החולים ברצועה פועלים כיום, כולם באופן חלקי ביותר. מתוך 3,560 מיטות אשפוז שהיו בבתי החולים לפני המלחמה, נותרו כיום 1,685 בלבד. מתוך 105 חדרי ניתוח, נותרו רק 45 וכ-87% מהציוד הכירורגי האורתופדי חסר. בתנאים אלו, הצוות אינו מסוגל לתת מענה לחולים ולפצועים.מרל"א נמסר גם כי למרות הרס מערכת הבריאות ברצועה, ישראל מונעת מרובם המוחלט של החולים והפצועים לצאת לטיפול רפואי בגדה המערבית או במדינות שלישיות. מאז סגירת מעבר רפיח במאי 2024 ועד להפסקת האש הזמנית ב-19.1.25, פונו מהרצועה רק 450 מטופלים. במהלך הפסקת האש, שהופרה על-ידי ישראל ב-18.3.25, פונו מהרצועה כ-1680 מטופלים נוספים, כולם דרך מעבר רפיח, למעט שמונה מהם דרך מעבר כרם שלום. מאז, במהלך למעלה משלושה חודשים, פונו רק כ-280 מטופלים. כיום ישנם ברצועה כ-14,380 מטופלים הזקוקים לטיפול רפואי דחוף שאינו זמין בשטחה. משרד הבריאות הפלסטיני דיווח כי לפחות 513 מטופלים מתו במהלך המתנתם לאישור יציאה לטיפול רפואי.בבית החולים מנקים את הפצעים של האני פעם ביום, תחת הרדמה בחדר הניתוח. אזור האגן בסכנת זיהום תמידית בגלל הקרבה לפי הטבעת ופתח השופכה. הוא עבר ניתוח נוסף בבטן ושמו לו סטומה (פתח מלאכותי). הוא במצב קשה מאוד. הוא זקוק בדחיפות לטיפול מחוץ לרצועה כי בבית החולים אין תנאים מתאימים עבורו, אין תרופות ואין משככי כאבים. לעדותה המלאה של ליילא זיארה על קטיעת רגלו של בנה התינוק, האני, בהפצצה היעדר טיפול ושיקום הולם לפצועי וקטועי גפייםבחודש ינואר 2025 דיווח ארגון יוניסף כי מספר הילדים קטועי הגפיים ברצועה הוא הגדול בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה.לפי דו"ח שפרסם בחודש מאי 2025 ארגון הבריאות העולמי (WHO) [עותק שמור בבצלם], למעלה מ-15,000 בני אדם נפגעו בגפיהם – סוג הפציעה השכיח ביותר במלחמה הנוכחית, ויותר מ-2,000 בני אדם ספגו פגיעות בעמוד השדרה או סבלו מפגיעות מוחיות טראומטיות. לפי נתונים שמסר משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה לרל"א, למעלה מ-4,700 נאלצו לעבור קטיעת איברים, בהם למעלה מ-940 ילדים ו-כ-370 נשים.לפי הדו"ח של WHO, נכון למאי 2025, לפחות רבע מלמעלה מ-116,000 הפצועים בעזה זקוקים לטיפול שיקומי מתמשך, אך רוב שירותי השיקום חדלו מלתפקד בעקבות ההפצצות, המצור וההרס המכוון של תשתיות הבריאות. שירותי שיקום פועלים כיום רק בשלושה בתי החולים ברצועה: בית החולים אל-ופאא בשכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה, בית החולים חמד לשיקום, השוכן מצפון למחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה ובבית החולים אל-אמל בעיר ח'אן-יונס. מרכזי שיקום אלה קורסים תחת העומס ומתמודדים עם רשימות המתנה של מאות מטופלים, קיצור ימי אשפוז בניגוד להמלצות הרופאים, וצוותים מדוללים שנותרו ללא ציוד בסיסי, כמו שולחנות טיפול, מכשירי תנועה, פרוטזות וחבישות.מטוסים הפציצו את הבית שלנו בזמן שישנו. בהפצצה נהרגו אחי איבראהים, אשתו סאלי ח'דר סובחי יאסין, הבן שלהם חמדי, בן שנתיים, והבת התינוקת שלהם מאסה, בת 4 חודשים, שנולדה במהלך המלחמה המחרידה הזאת. הגופות שלהם נקרעו לגזרים שנהדפו עד לגגות בתים סמוכים. אני נפצעתי קשה בכל הגוף ובבטן, ועברתי כמה ניתוחים. נפצעו גם אשתי, כל הבנות שלי, אחי מחמוד ובני המשפחה שלו [...] הרופאים נאלצו לכרות את הרגל של הבת שלי מלכ בת החמש, כי היא הייתה במצב מסוכן מאוד. לעדותו המלאה של מוחמד א-שורפא, על אובדן רגלה של בתו מלכ בת החמש בהפצצהלפי הדוח, עשרות אלפי פצועים וקטועי גפיים נותרו ללא טיפול הולם, ורבים מהפצועים משוחררים בחזרה לחיים בתנאים בלתי-אפשריים באוהלים, במבנים הרוסים או במקלטים מאולתרים – ללא גישה הולמת למים, לחשמל ולתרופות, ופעמים רבות ללא ליווי משפחתי. תנאים אלו מחמירים את מצבם ומביאים לסיבוכים רפואיים בלתי הפיכים.משיחות שערכו אנשי צוות ברל"א עם רופאים ברצועה וממידע שפרסם ארגון "רופאים ללא גבולות" (MSF) עולה כי רופאים דיווחו על מחסור חמור במשככי כאבים המוביל לביצוע קטיעות איברים ללא הרדמה, לרבות במקרים של ילדים. רופאים סיפרו גם על קטיעות איברים שבוצעו בתנאים לא סניטריים, ללא ציוד הולם לביצוע ניתוחים, ובחלק מהמקרים אף מחוץ לשטחי בתי החולים. במקרים שבהם לא ניתן היה להשיג תרופות בסיסיות כמו אנטיביוטיקה, נאלצו רופאים לקטוע את גפיהם של מטופלים כדי להציל את חייהם – כאשר בנסיבות רגילות ניתן היה להימנע מקטיעה.הכניסו את רזאן כל יום לחדר ניתוח כדי לנקות את הפצעים ולהחליף תחבושות, אבל בכל זאת נוצר אצלה אלח דם. [...] בכיתי עליה כי ידעתי שהיא סובלת מכאבים קשים. פעם אחת היא אמרה לי שהיא עומדת למות, וזה ריסק לי את הלב. [...] משככי הכאבים לא הועילו, מערכת העיכול כמעט לא עבדה ואחוז החמצן בדם שלה הלך וירד. [...] היא רצתה להיפרד ממני ומאבא שלה, ולא הורידה מאיתנו את העיניים עד שנשמה את נשימתה האחרונה והמכשירים השתתקו. לעדותה המלאה של פלסטין ברבח', על מות בתה רזאן (14) לאחר שנפצעה בהפצצה ושתי רגליה נקטעומדו"ח WHO עולה כי כ-4,370 בגירים וילדים שגפיהם נקטעו במלחמה הנוכחית עדיין ממתינים לקבל ציוד עזר כגון קביים או תותבות, וכי 83% מהאנשים החיים כיום עם מוגבלות ברצועת עזה איבדו את אביזרי העזר שלהם וציוד חיוני נוסף במהלך העקירה. שירותים קהילתיים חדלו לפעול כמעט לחלוטין, ואנשים עם נכות קבועה – בהם ילדים עם נכות כרונית וילדים עם שיתוק מוחין– כמעט ואינם מקבלים כיום טיפול.לפי הדו"ח של WHO, כמו גם מדיווחים שקיבלה רל"א מרופאים מהרצועה ומרופאים מחו"ל שהגיעו אליה במסגרת משלחות, צוותים רפואיים נאלצו לבצע ניתוחים בתנאים לא אנושיים. בסוף 2024 דיווח מנהל בית החולים כמאל עדוואן, ד"ר חוסאם אבו סאפייה, כי ניתוחים רבים בוצעו על-ידי צוותים שלא קיבלו הכשרה מלאה או שלא התמחו בכירורגיה, עקב מחסור חמור במומחים בשל המצור הישראלי. אבו סאפייה נעצר בידי ישראל בפלישה על בית החולים ב-27.12.24, ומאז מוחזק בכלא עופר.אני מסתכלת עליהן ונצבט לי הלב. איך הן ימשיכו בחיים שלהן ככה, בלי רגליים, בלי אמא. אני מפחדת מהרגע שחנאן ומיסק ישאלו אותי על הרגליים שלהן. מה אענה להן? כשאלך לקנות נעליים לילדים שלי, מה אעשה עם חנאן ומיסק כשישאלו אותי למה אני לא קונה להן? אם יאמרו לי "אני רוצה לשחק", "אני רוצה לרקוד", "אני רוצה לרכוב על אופניים" – מה אוכל לענות להן. לעדותה המלאה של שיפא א-דקי, על שתי אחייניותיה הפעוטות שרגליהן נקטעו בהפצצהלפי הדו"ח של WHO, רבים מקטועי הגפיים זקוקים כעת להתערבויות רפואיות שאינן זמינות ברצועה, כמו ניתוחים משקמים נוספים והתקנת תותבות. כך נותרים הפצועים ללא טיפול, ללא סיוע וללא תקווה להחלמה ראויה. רק פצועים מעטים הצליחו לצאת לטיפול מחוץ לרצועה, בעיקר במצרים, אך גם טיפול זה לרוב מוגבל מאוד ולא יכול לענות על צרכיהם.הדו"ח קובע כי קטינים קטועי גפיים ברצועה שרויים במצוקה קשה, הן גופנית והן נפשית. במישור הפיזי, לאחר שהם מקבלים טיפול חלקי ביותר, אם בכלל, הם משוחררים בחזרה לחיים תחת תנאים בלתי-ראויים שאינם מאפשרים רצף טיפולי.עומר סובל מאוד מאז שנפצע ואיבד את המשפחה שלו. הוא כל הזמן מתחבא, לא אוהב שרואים אותו, ומנסה להסתיר את היד הכרותה שלו ואת הפנים שלו. הוא הולך הרבה לשירותים, והבדיקות הראו שזה לא קשור לבעיה רפואית. הרופא אמר לי שזה קשור למצב הנפשי שלו.לעדותה המלאה של מהא אבו כוויכ-אבו ריזק על אובדן משפחתו של אחיינה עומר, בן חמש, בהפצצה ועל זרועו שנקטעהבפרסום מספטמבר 2024, תיאר ארגון Human Rights Watch את המצוקה הנפשית הייחודית עמה מתמודדים ילדים פצועים ונכים בעזה מאז פרצה המלחמה. לפי הדו"ח, על רקע חודשים ארוכים של טראומה, עקירה ותנאי חיים בלתי-אפשריים, רבים מהם סובלים כעת מדיכאון, חרדה, הפרעות שינה ומצוקות נפשיות נוספות, אשר לעיתים קרובות פוגעות עוד יותר ביכולתם להשתקם מהפציעות ומסבים להם נזקים התפתחותיים בלתי הפיכים. שירותי בריאות הנפש ומערך התמיכה הפסיכו-חברתית, שהגישה אליהם הייתה מוגבלת עוד לפני תחילת המתקפה הנוכחית, הפכו נדירים עוד יותר מאז תחילת המתקפה. עוד תואר כי ילדים אלו חווים חרדה מאי-היכולת שלהם להימלט מההפצצות בשל הנכות, לצד חשש שיינטשו בפעם הבאה שמשפחתם תאלץ לעקור ממקומה ודאגה מכך שמצבם עלול לסכן את שאר בני משפחתם. רבים מתוכם שוהים בבתי החולים ללא מלווים כלל, לאחר שאיבדו רבים מבני משפחתם.למעלה ממאה אלף פצועים ונכים חיים כיום ברצועה ללא תשתית רפואית, אנושית או מערכתית שיכולה להציע להם שיקום הולם. מדיניות ישראלית מכוונת של מצור, הפצצות והזנחה מתמשכת הותירה אותם חסרי-אונים, במציאות בה לא ניתנת להם כל אפשרות להחלים.לפני הפציעה הייתי מתעמל מקצועי, התחריתי יחד עם אחי התאום מוחמד בתחרויות ואירועים. היינו מהמצטיינים בצפון הרצועה. אבל הכיבוש גזל ממני הכול: את אחי התאום, את הרגליים שלי, את היכולת לעשות משהו. הנפש שלי מרוסקת. [...] אני עדיין מקבל טיפול בבית חולים אבל קשה מאוד להגיע לשם בגלל ההריסות והאבנים ברחובות. אבא מנסה להשיג לי משככי כאבים מבית המרקחת, אבל זה מאוד יקר. בבית החולים אין משחות ואין תחבושות, אנחנו קונים הכול בעצמנו. אני סובל מאוד מכאבים חזקים והמצב הנפשי שלי קשה. איבדתי הרבה משקל בגלל הרעב - אין בשר, אין ירקות, אין פירות. יש רק עדשים וחומוס. כדי להחלים מהפציעות הגוף שלי צריך אוכל מזין. לעדותו המלאה של אחמד אל-ר'לבאן (16), שאיבד את אחיו התאום ואת שתי רגליו בהפצצה

9 יולי 2025

תינוק ונשים פלסטיניות בבית החולים אבו יוסף א-נג'אר ברפיח. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס,

רצועת עזה

מגפות מתפשטות, עשרות אלפי פצועים וחולים – אך מערכת הבריאות ברצועת עזה כמעט שלא מתפקדת

מערכת הבריאות ברצועה – שגם לפני המלחמה התקשתה לתפקד – נמצאת כיום במצב קטסטרופלי. לאחר יותר ממאה ימי לחימה, למעלה משישים אלף פצועים ועשרות אלפי חולים – האפשרות של תושבי הרצועה לקבל טיפול רפואי הולכת ומצטמצמת ומערכת הבריאות כבר לא מסוגלת להעניק את הטיפול הנדרש להם, כולל טיפולים מצילי חיים.בנסיבות הנוכחיות הקיימות כיום ברצועת עזה, להעדר הטיפול הרפואי ישנן השלכות של ממש על חיי התושבים: רופאים מדווחים על פצועים קשה שלא יכלו להציל, אחרים מדווחים על פצועים שנותרו נכים לאחר שלא קיבלו את הטיפול שהיו זקוקים לו, שיכול היה למנוע מהם חיים של סבל וכאב. מגפות – שניתן היה למנוע בקלות עם טיפול רפואי מתאים – מופצות במהירות ברצועה ומסכנות חיים של עשרות אלפים.על פי ארגון הבריאות העולמי, מתוך 36 בתי החולים שפעלו ברצועה ערב המלחמה רק 14 – שבעה בצפון הרצועה ושבעה בדרומה – מתפקדים כיום, וגם הם באופן חלקי בלבד; רק חלק מהמחלקות פועלות וקיים בהן מחסור קריטי באנשי צוות רפואי ואלה שעובדים קורסים תחת העומס. כן קיים מחסור בציוד רפואי ובתרופות, בדלק החיוני להפעלת בתי החולים ובמים ובמזון עבור המאושפזים ואנשי הצוות. הצפיפות בבתי חולים אלה מגיעה ליותר מפי שתיים מהקיבולת שלהם ורופאים נאלצים לטפל בפצועים כשהם על הרצפה. שני בתי חולים נוספים בח'אן יונס מספקים שירותים בסיסיים בלבד ורק לאלה שמצאו בו מחסה. נוסף על כך, מעל תשעים מתקני בריאות ושמונים אמבולנסים נפגעו מאז החלה המלחמה.ארגוני הסיוע מדווחים על מכשולים בלתי עבירים שישראל מציבה על העברת ציוד רפואי לבתי החולים, בעיקר בצפון הרצועה, ועל הקושי בפינוי פצועים. בין השאר הם מדווחים על הפצצות בלתי פוסקות, על הרס הדרכים, על מחסור בדלק ועל קשיים לתאם מעבר של ציוד או של פצועים.העדרה הכמעט מוחלט של האפשרות לקבלת טיפול רפואי חמור במיוחד בהתחשב בעלייה המתמדת במספר החולים במחלות מידבקות הנגרמת כתוצאה מהתנאים בהם שוהים למעלה ממיליון תושבים שנעקרו מבתיהם – בצפיפות, ללא מים נקיים לשתייה, בלי מספיק מזון וללא תנאי היגיינה בסיסיים. עד כה דווח על עשרות אלפי מקרים של זיהומים בדרכי הנשימה, שלשולים (בעיקר אצל ילדים מתחת גיל 5) וצהבת – שלא מקבלים טיפול או תרופות. מובן גם שמצבם של אנשים החולים במחלות כרוניות – כמו סכרת, מחלות לב, יתר לחץ דם, בסרטן או סובלים מהפרעות נפשיות – מוחמר בתנאים אלה.ישראל טוענת כי האחריות למציאות זו מוטלת באופן בלעדי על חמאס, מאחר שהוא מנצל את בתי החולים לצרכיו ובין השאר הקים בהם מפקדות, חפר מתחתם מנהרות, החביא בהם נשק ופעיליו יורים מתוכם ומסביבתם. אלא שאין בטענות אלה כדי להסיר באופן גורף את ההגנות המיוחדות הניתנות במשפט ההומניטרי הבינלאומי לבתי חולים, לצוותים רפואיים, לפצועים, לחולים ולעקורים. בוודאי שאין בכך כדי לאפשר לישראל להתנער לחלוטין מחובותיה שלה על פי משפט זה, שעקרון ההדדיות לא חל בו: העובדה שצד אחד מפר את הכללים לא מאפשרת לצד השני לפעול גם הוא בניגוד להם ומעשיו של חמאס לא משחררים את ישראל ולו במעט מאחריותה שלה לפגיעה באזרחים.למרות זאת, מאז תחילת המלחמה מפירה ישראל כללים אלה שוב ושוב: היא מתייחסת לבתי החולים – בהם מאושפזים מאות חולים וחוסים עשרות אלפי עקורים, בידיעתה המלאה – כאל מטרות צבאיות לגיטימיות שמותר לפגוע בהם; היא דורשת לפנות באופן מיידי בתי חולים כשאין למאושפזים ולעקורים מקום בטוח ללכת אליו; והיא מונעת הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה בכמויות שיענו על צורכי האוכלוסייה ההולכים וגדלים – ובכלל זה ציוד רפואי ותרופות.נוסף על כך, לטענת ישראל יש לה כיום שליטה אפקטיבית לפחות בחלק משטחה של הרצועה. שליטה כזו משמעה שישראל היא הכוח הכובש ברצועה, בהעדר גורם אחר השולט בשטח זה. ככל שזה אכן המצב, במעמדה זה, נושאת ישראל בחובות פוזיטיביות כלפי האזרחים הגרים שם – ובהן החובה לספק בעצמה את הטיפול הרפואי שהם זקוקים לו. אין דבר כזה שליטה צבאית בלבד, ועם שליטה כזו מגיעה אחריות לחיי האזרחים החיים בשטח הכבוש.ההגנות המיוחדות במשפט ההומניטארי הבינלאומי נועדו להגן על החלשים ביותר, שאינם יכולים להגן על עצמם, ולהבטיח שכל מי שזקוק לכך – יטופל. הסירוב לכבד הגנות אלה גוזר מוות, כאב וסבל בלתי יתוארים על אלפים מתושבי הרצועה. ככזה, הוא בלתי מוסרי ובלתי חוקי והוא מרוקן מתוכן את אחד העקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר שעוגנו במשפט ההומניטארי הבינלאומי.

1 פברואר 2024

ג'בר אבו חסנין בבית החולים, צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 6.11.22

רצועת עזה

גם בשנת 2022 מנעה ישראל מאלפי חולים מרצועת עזה לקבל טיפול רפואי

המצור שמטילה ישראל על רצועת עזה מזה למעלה מ-15 שנים הביא לקריסתה של מערכת הבריאות. רמת השירותים הרפואיים הניתנים בה רחוקה מלענות על צורכי התושבים, וקיים מחסור תמידי בתרופות ובציוד רפואי. גם השנה כמו בשנים קודמות, חולים הזקוקים לטיפול רפואי שאינו זמין ברצועה – הם המשלמים את המחיר: ישראל מחייבת אותם ואת המלווים שלהם להגיש בקשות בהליך בירוקרטי מתיש, כשהקריטריונים לאישור הבקשה אינם ידועים ודחיית הבקשה אינה מנומקת. רבות מהבקשות כלל אינן נענות, והתושבים נדרשים להגישן שוב ושוב מבלי לדעת אם יצליחו לבסוף לקבל את ההיתר הנכסף, ולהגיע לבית החולים בגדה, במזרח ירושלים או בישראל. בדומה למדיניותה בעבר, גם בשנה האחרונה דחתה ישראל אלפי בקשות. במהלך 2022 נדחו למעלה מ-20,000 בקשות של חולים ומלוויהם להגיע לטיפול רפואי בבתי חולים מחוץ לרצועה. חלק מהבקשות כלל לא נענו עד למועד התור. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO), ב-2022 הוגשו 20,411 בקשות עבור חולים כדי לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי. כ-51% מהן הוגשו עבור טיפול בבתי החולים במזרח ירושלים, כ-31% לבתי חולים בשאר הגדה המערבית וכ-18% לבתי חולים בישראל. 6,848 (34%) מתוך הבקשות סורבו על ידי משרד התיאום הישראלי – חלקן במפורש באמצעות הודעה לחולים שבקשתם נדחתה, חלקן במשתמע באמצעות אי מתן מענה עד למועד התור. מתוך הבקשות שהוגשו, 9,641 היו עבור נשים, 2,935 (30%) מתוכן סורבו, 6,254 הוגשו עבור קטינים, 1,906 (30%) מתוכן סורבו, ו-3,875 הוגשו עבור חולים מעל גיל 60, 843 (22%) מתוכן סורבו. נוסף על כך, 219 חולים זומנו לחקירת שב"כ במחסום ארז כתנאי לבחינת בקשתם להנפקת היתר, בהם 66 חולי סרטן, 38 נשים, ו-26 חולים מעל גיל 60. 91% מבקשות אלו סורבו. בקשות של חולים מרצועת עזה להגיע לטיפול בגדה המערבית שלא אושרו בשנת 2022 בחלק מהמקרים חולים אינם יכולים לנסוע לבדם לקבל את הטיפול הרפואי, בין אם בשל מצבם הרפואי ובין אם בשל גילם. ישראל מאפשרת להם להגיש בקשה גם עבור מלווים, אך במקרים רבים היא מסרבת להנפיק להם היתרים – גם כאן, לעיתים במפורש ולעיתים במשתמע. במקרה כזה, על החולים להגיש בקשה נוספת ולהתחיל את התהליך מההתחלה, כשייתכן ששוב בקשתם תידחה. ב-2022 הוגשו 26,520 בקשות להיתרים עבור מלווים. 16,365 (62%) מהן סורבו. ההליך המפרך לקבלת היתר לצורך טיפול רפואי ולמלווה עלול להחמיר את מצבם של החולים ואף לגרום למותם. בצלם תיעד במהלך 2022 ארבעה מקרים של חולים שנפטרו לאחר שבקשות חוזרות ונשנות להגיע לטיפול רפואי בגדה סורבו פעם אחר פעם, בהם פאטמה אל-מסרי, שנפטרה בגיל שנה ושבעה חודשים, מוחמד א-לדאווי, בן 31 ואב לחמישה, אכרם א-סולטאן, בן 61, מחמוד אל-כורד, בן 45 ואב לשישה. מובן שמספר זה אינו משקף את התמונה המלאה, שכן ישנם חולים הנמנעים מלהגיש בקשות מלכתחילה – בין מאחר שאינם יכולים, כמו למשל חולים שהם חסרי מעמד ברצועת עזה, ובין אם מפני שהתייאשו מההליך הבירוקרטי המפרך. ישראל, במדיניותה, יצרה מציאות שבה מערכת הבריאות ברצועת עזה לא מסוגלת לתפקד כנדרש ולספק את צורכי התושבים והיא ואינה מסוגלת להציע טיפולים – בהם טיפולים מצילי חיים – לתושבי הרצועה. במקום לאפשר לתושבים הנזקקים לכך לקבל את הטיפולים הנדרשים להם, והזמינים במרחק של קילומטרים ספורים מהם, מערימות הרשויות הישראליות מערימות קשיים בדמות קריטריונים ונהלים שרירותיים, וגוזרות בכך את גורלם. תחקירני בצלם גבו עדויות מחולים שנותרו ללא טיפול לאחר שבקשותיהם להגיע לבתי חולים בגדה המערבית ובישראל לא זכו למענה או סורבו. להלן סיפוריהם: איאד אבו ג׳לאלה, בן 51 ואב לחמישה, תושב מחנה הפליטים ג׳באליא, חולה סרטן גרורתי הסובל מפריצת דיסק, מאושפז בבית החולים הטורקי ברצועה. ישראל דחתה שלוש בקשות שהגיש כדי להגיע לטיפול בבית חולים במזרח ירושלים. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-21.2.23, סיפר: במאי 2021 התחלתי להרגיש צריבה בזמן מתן שתן, והלכתי לרופא שהפנה אותי לבדיקות בבית חולים אל-כראמה שבצפון עזה. הרופאים אמרו שיש לי ערמונית מוגדלת ונתנו לי טיפולים במשך חודשיים אבל המצב לא השתפר. החלטתי ללכת לרופא פרטי וגם הוא נתן לי טיפולים שונים שלא הועילו. אחרי כמה חודשים, בדצמבר 2021 עשו לי ביופסיה של בלוטת הערמונית בבית החולים א-שיפאא בעזה והתברר שיש לי גידול סרטני. עשו לי CT ומצאו שכבר יש גרורות באזור האגן ובבלוטות הלימפה. התחלתי לקבל טיפולי כימותרפיה בזריקות בערך פעם בחודש בבית החולים הטורקי שברצועה. בדצמבר 2022, המצב שלי התדרדר שוב וגם מצאו שיש לי פריצת דיסק בגב. לא יכולתי לזוז או לעמוד על הרגליים ואשפזו אותי במחלקה האונקולוגית בבית החולים הטורקי שברצועה. מאז אני שוכב על אותה מיטה. באותו חודש קיבלתי הפניה להקרנות של עמוד השדרה בבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) במזרח ירושלים, והגשתי דרך המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות בקשה להיתר כניסה לירושלים לי ולאשתי ר׳אדה, כמלווה. אחרי יומיים קיבלנו הודעה מהצד הישראלי שהבקשות שלנו עדיין בבדיקה ולכן פספסתי את התור להקרנות. לאחר מכן קבעתי עוד תור ל-5.1.23 והגשתי בקשה, אבל גם אותה הכיבוש הישראלי דחה. ניסיתי לקבל הפניה לבית החולים אל-חוסיין בירדן, אבל בית החולים שם הודיע לרופא שלי שהם לא מספקים את הטיפול שנדרש לי. התברר שאוכל לקבל אותו רק בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים. קבעתי שוב תור לאל-מוטלע ל-29.2.23 והגשתי עוד בקשה להיתר, אבל גם הפעם קיבלתי סמוך למועד התור הודעה שהבקשה עדיין בבדיקה, ושוב פספסתי את התור. ביקשתי מהרופא שלי בבית החולים הטורקי עוד הפניה אבל הוא אמר שמסרו לו מאל-מוטלע שלא יקבעו לי עוד תור בגלל כל הסירובים שקיבלתי. יש לי כאבים כל-כך חזקים בגב שאני לא יכול לזוז. אשתי והבן שלי עוזרים לי להתהפך מצד לצד במיטה. הטיפול היחידי שיכול לעזור הוא ההקרנות שאפשר לקבל באל-מוטלע, ואם הן יעצרו את ההתפשטות של הסרטן, הרופאים יוכלו לנתח אותי ולתקן את פריצת הדיסק בעמוד השדרה ואז אולי אוכל לעמוד וללכת שוב. אפשר לקבל הקרנות גם במצרים אבל בגלל שזו נסיעה ארוכה ומורכבת, ואני לא מסוגל לזוז בעצמי, זה יחייב יותר ממלווה אחד. הנסיעה למצרים גם עולה המון כסף והמצב הכלכלי שלנו לא מאפשר את זה. באל-מוטלע הרשות תכסה את הטיפול ואני לא אצטרך לשלם עליו. נכון ל-8.3.23, אבו ג'לאלה מאושפז עדיין בבית החולים בעזה ובשל סירובה החוזר והנשנה של ישראל להנפיק לו היתר, בית החולים אינו מוכן לקבוע לו תור חדש. משפחתו פנתה לעזרת המרכז הפלסטיני לזכויות האדם. רהיפה אל-קסיר, בת 27 ואם לילדה בת ארבע, תושבת שכונת רדוואן בעיר עזה, חולת לוקמיה, ישראל סירבה לבקשותיה להגיע לטיפולים בבית חולים בישראל נדחו על ידי ישראל, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-23.1.23: ביולי 2017 הופיעו לי כתמים כחולים על הגוף. הלכתי למרפאה של אונר"א ושם עשו לי ספירת דם [CBS] וגילו עלייה חריגה במספר הכדוריות הלבנות בדם שלי. הרופא נתן לי הפניה דחופה לבית החולים א-שיפאא בעזה, ושם עשו לי עוד בדיקות: ספירת דם, תפקודי כבד וטסיות הדם. מהתוצאות עלה שאני חולה בלוקמיה כרונית. הלכתי לרופא בבית החולים א-רנתיסי בעזה, ושם התחלתי לקבל טיפול בכדורים ולהיות במעקב. באותה שנה התחתנתי. למרות שתודה לאללה הרגשתי יותר טוב, הרופאים נתנו לי הפניה לבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים לספטמבר 2017. הגשנו בקשות בשבילי ובשביל אמא שלי, חייאת, בת 49, כמלווה. יום לפני התור שתינו קיבלנו הודעה שהבקשות שלנו עדיין בבדיקה. קבעתי תור חדש ושוב הגשתי בקשות בשביל שתינו. הפעם קיבלנו היתרים ונסענו לבית החולים, ושם עשו לי ביופסיה בעמוד השדרה והתוצאות אישרו שאני סובלת מלוקמיה. אחרי יומיים חזרנו לרצועה. המשכתי בטיפולים ברצועה. המצב שלי היה יציב ולפני בערך ארבע שנים ילדתי את רנדה. ההיריון היה תקין ורנדה נולדה בריאה. הנקתי אותה במשך חודש בערך ואז חזרתי שוב לטיפולים. ב-2019 קיבלתי הפניה לבית החולים א-נג'אח שבשכם. הרגשתי אז יחסית בסדר אז הגשתי בקשה רק בשבילי, קיבלתי היתר ונסעתי לבד בלי מלווה. אחרי בערך שנה, ב-2020, המצב שלי הידרדר והרופאים נתנו לי הפניה דחופה לבית החולים א-נג'אח בשכם, ואז בדצמבר 2020 קיבלתי אישורים בשבילי ובשביל דודה שלי, ראאידה, בת 55, ונסענו לשם לחמישה ימים. עשו לי בדיקות ונאמר לי שאין טיפול בשבילי בבית החולים, ושחררו אותי. אמרו לדודה שלי שכשנחזור לרצועה כדאי שאיפרד מהמשפחה שלי. דודה שלי ביקשה מהרופאים בבית החולים בשכם להפנות אותי לבית חולים בישראל בתקווה ששם יוכלו לטפל בי, והם הפנו אותי לבית החולים איכילוב בתל אביב. פינו אותי לשם באמבולנס, ושם, הרופאים אמרו שאני צריכה לעבור טיפול של סינון דם (החלפת פלסמה). אשפזו אותי שם בטיפול נמרץ לחמישה ימים וכשהמצב שלי התייצב קיבלתי שם טיפולי כימותרפיה במשך ארבעה חודשים. בינתיים אחי עבדאללה, בן 18, הגיש בקשה להיתר כדי להגיע לאיכילוב ולתרום לי מח עצם. בהתחלה ישראל דחתה את הבקשה שלו ואז, אחרי שבית החולים שלח לקישור הישראלי הודעה שההשתלה דחופה, קיבלתי אישור ועבדאללה הגיע. הוא עבר את ההליך ואושפז לשבועיים בערך כדי להחלים ואז חזר לרצועה עם דודה שלי שהייתה חייבת להיפרד מאבא שלה שהיה על סף מוות. נשארתי לבד בבית החולים למרות שהייתי עדיין במצב קשה מאוד. לא יכולתי לזוז או לשתות והרגשתי שאני עומדת למות. טיפלו בי שם במשך עוד חודש וחצי ואז חזרתי לרצועה. ברצועה המצב שלי לא השתפר, וקיבלתי כמה הפניות לאיכילוב, אבל בכל פעם אישרו רק לי להגיע וכתבו שהבקשה של דודה שלי "בבדיקה". התקשרתי לבית החולים כדי להגיד שאני לא מסוגלת להגיע לבד, ואז הם יצרו קשר עם התיאום הישראלי שהנפיק אישור גם לדודה שלי. בסוף 2021 קיבלתי שוב הפניה לאיכילוב, ושוב סירבו להנפיק אישור לדודה שלי. נסעתי לבד וזה חזר על עצמו כמה פעמים. בכל פעם אושפזתי ליומיים, קיבלתי טיפול וחזרתי לרצועה. פעם אחת חזרתי לרצועה באותו יום. בינואר 2022 המצב שלי שוב החמיר וכבר לא הייתי מסוגלת לנסוע לבד, אז אמא שלי הגישה בקשה ללוות אותי. באותה שנה נסעתי כמעט כל חודש עם אמא שלי, בערך תשע פעמים. הפסדתי שלושה טיפולים בגלל שישראל דחתה את הבקשות של אמא שלי ולא הייתי מסוגלת לנסוע לבד. כרגע אני מגיעה לאיכילוב לטיפול פעם בשלושה חודשים. בינתיים התפתחה אצלי גם בעיה חמורה של יובש ודמעת יתר בעיניים ואני זקוקה לניתוח במחלקת העיניים של איכילוב. הגשתי בקשה כדי להגיע לניתוח באיכילוב ב-16.1.22 ואישרו לי אותה, אך נאלצתי להגיע לשם לבד אחרי שדחו את הבקשה של אמא שלי כמלווה. הניתוח נכשל וקבעו לי תור לניתוח נוסף, מורכב יותר, ואני מקווה שלא אצטרך להגיע לבית החולים שוב לבד. קבעתי תור לבדיקת עיניים ב-25.1.23, ותור לניתוח ב-16.2.23 במחלקת העיניים באיכילוב, ותור לבדיקות מקיפות ללוקמיה ב-30.1.23 גם בבית החולים איכילוב. הגשתי בקשה להיתר שהייה של שלושה חודשים, לי ולאמא שלי, אבל בינתיים ישראל דחתה את הבקשות של אמא שלי כמלווה, ואני מפחדת שהיא לא תקבל היתר ואאלץ להתמודד עם זה לבד. בעלי בכלא, ואני גרה עם הבת הקטנה שלנו בבית של המשפחה. המצב הכלכלי שלנו לא טוב. רשמו לי שני סוגים של טיפות עיניים אבל הן יקרות מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותן. אני צריכה גם משחה שעולה 60 שקל, ואפילו לזה אין לי מספיק כסף. אם לא אקבל את הטיפול המתאים הראייה שלי יכולה להידרדר. נכון ל-9.3.23, מצבה של אל-קסיר יציב אך ראייתה מוגבלת מאז הניתוח. ישראל סירבה להנפיק לאמה היתרים ולכן היא הגיעה לבדה לבדיקות באיכילוב ב-30.1.23 וב-25.1.23. כעת היא צריכה להגיע לתורים נוספים שנקבעו לה באיכילוב, במרפאת העיניים ב-13.5.23 ולמעקב ה לוקמיה ב-31.7.23. ג'בר אבו חסנין, בן 75, תושב מחנה הפליטים א-שאטי בצפון רצועת עזה, חולה סוכרת וסרטן ריאות הזקוק לבדיקות ולצנתור בריאות, הופנה לבית חולים במזרח ירושלים אך בקשותיו להנפקת אישור עבורו ועבור המלווים נדחו. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח, ב-6.11.22, הוא סיפר: לפני שלוש שנים התחלתי להרגיש סחרחורות, כאבי ראש וחולשה בכל הגוף, ולא הייתי מסוגל ללכת. עשיתי בדיקות והתברר שכף רגל שמאל שלי סוכרתית. קיבלתי תרופות ומשככי כאבים וניסיתי לשמור על רמת סוכר תקינה בדם, אבל אז אחרי כמה חודשים נאלצו לקטוע לי אותה. בספטמבר התחילו להופיע כתמים כחולים ואדומים על רגל ימין, ושוב סבלתי מכאבי ראש וחולשה. החום שלי עלה והתקשיתי לנשום. הבנים שלי לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה ואז התברר שיש לי דלקת סוכרתית גם ברגל ימין. בבית החולים עשו לי עוד בדיקות והתברר שיש לי בצקת בריאות, חיידקים ולייפת, ושבגלל זה היו לי קשיים בנשימה. ניסו לעשות לי צנתור אבל זה לא הצליח, כנראה בגלל שהגוף שלי היה חלש מדי. מאוחר יותר גילו בבדיקה גם שיש לי גוש סרטני בריאה השמאלית, וב-17.10.22 קיבלתי הפנייה דחופה לבית החולים סנט ג'וזף שבמזרח ירושלים כדי לעשות שם צילום MRI כדי לאבחן את המחלה שלי וגם כדי לעבור שם צנתור בריאות. הרופא בבית החולים הכין לי הפניה וקבעתי תור ל-31.10.22. הגשתי בקשה להיתר נסיעה בשבילי ובשביל אשתי, כמלווה. בזמן שחיכיתי לאישורים סבלתי נורא. היה לי קשה לנשום ולא יכולתי לזוז ובקושי אכלתי ושתיתי. בערב שלפני הנסיעה קיבלנו הודעה שהבקשה של אשתי נדחתה. למחרת הגשנו בקשה נוספת בשביל האחיין שלי, עימאד אל-ח'וואג'ה, כדי שהוא ילווה אותי, אבל אז בכלל נודע לנו מהמדור לעניינים אזרחיים שישראל דחתה גם את הבקשה שלי. כשהבנתי שלא אוכל להגיע לבית החולים הייתי במצב נורא. הילדים שלי פנו לעזרת המרכז הפלסטיני לזכויות האדם ברצועה אבל בינתיים הם עוד לא השיגו לי אישור. המצב שלי ממשיך להידרדר. בינתיים אני רק לוקח משככי כאבים. כפאיה דר'מש, בת 45, תושבת העיר עזה, אלמנה ואם לשניים, סובלת מסרטן השד, שבקשותיה להגיע לטיפול כימותרפי בבית חולים במזרח ירושלים נדחו חמש פעמים על ידי ישראל, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-1.11.22: ב-2017, כשהנקתי את הבן שלי ח'אלד, הרגשתי גוש קטן בשד השמאלי. הלכתי לרופא שהפנה אותי לצילום רנטגן, ואז הפנו אותי בדחיפות לבית החולים א-שיפאא. בבית החולים עשו לי ביופסיה והתברר שיש לי גוש סרטני בשד. בערך שבועיים אחר-כך כרתו לי שם את השד השמאלי. אחרי הניתוח קיבלתי שמונה טיפולים כימותרפיים בבית החולים א-רנתיסי שברצועה. ב-2018 הפנו אותי להקרנות בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים. ישראל דחתה את כל הבקשות שהגשתי אז כדי להגיע לטיפול ורק ב-23.9.19 קיבלתי אישור ונסעתי עם בעלי כמאל. הייתי יומיים בבית החולים וקיבלתי שם 16 הקרנות. אחרי שחזרתי לרצועה המשכתי לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים א-רנתיסי ובבית החולים הטורקי. הרופאים אמרו אז שהמצב שלי יציב. לפני שנתיים בעלי נפטר מאי ספיקת כליות. במארס 2022 עשו לי צילום רנטגן והתברר שיש לי סרטן גם בעמוד השדרה. הפנו אותי שוב לטיפול בבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים, וקבעתי תור ל-8.6.22. הגשתי בקשה בשבילי ובשביל גיסתי, סעדייה, בת 73, בתור מלווה, אבל יום לפני התור הודיעו לי שהבקשות של שתינו עדיין בבדיקה. השתדלתי לא לאבד תקווה וחיכיתי שיאשרו את הבקשות אבל לא קיבלנו שום הודעה ופספסתי את התור. קבעתי עוד תור ל-18.7.22 ואישרו לי את ההיתר. למרות שאישרו הפעם גם את הבקשה שהגשתי בשביל גיסתי כמלווה, החלטתי לנסוע לבד. ביום התור, בסביבות השעה 6:00 הגעתי למעבר ארז, והחיילת בבידוק ביקשה ממני לחכות באולם ההמתנה. חיכיתי שם במשך כמה שעות ומתישהו התקשרו אליי מהשב"כ הישראלי ושאלו אותי שאלות על השכנים שלי ברצועה: איפה הם עובדים ואילו כלי רכב יש להם. הם אמרו לי שישלחו לי מספר טלפון, ושברגע שאקבל אותו אחייג אליו ואז יופיע שם כלשהו על המסך. קיבלתי את המספר וכשהתקשרתי אליו לא הופיע שום שם על המסך. אחרי חצי שעה בערך, ב-18:30 החיילת קראה בשמי, החזירה לי את תעודת הזהות, ואמרה לי לחזור לעזה. לא הייתה לי ברירה וחזרתי הביתה. קבעתי עוד תור ל-21.8.22 והחלטתי לנסוע הפעם בלי מלווה בתקווה שכך יאפשרו לי להגיע לטיפול. יצאתי באותו בוקר לכיוון מעבר ארז בסביבות 7:00 בבוקר, וכשהגעתי לצד הפלסטיני של המעבר נתנו לי את ההיתר בצד הפלסטיני אבל כשהגעתי לצד הישראלי, החיילת שוב ביקשה ממני להמתין בצד. הייתי נורא עייפה באותו בוקר. נתנו לי לחכות כמה שעות על ספסל מתכת וזה היה נורא. אמרתי לחיילת שאני חייבת להגיע דחוף לבית החולים, וגם ביקשתי ממישהו שהיה שם שיתרגם לה את מה שאני אומרת. אמרתי לה שאני כבר לא מסוגלת לחכות. היא החזירה לי את תעודת הזהות ושוב אמרה לי לחזור הביתה. קבעתי עוד תור ל-25.9.22, אבל דחו גם אותו בגלל החגים היהודיים, אז קבעתי עוד תור ל-20.11.22 אבל הפעם קיבלתי סירוב. אני סובלת מהמחלה כבר חמש שנים. יש לי כאבים בכל הגוף ואני בקושי ישנה בלילות. לחץ הדם שלי גבוה מאוד ואני גם סובלת מסכרת. כבר קיבלתי היתר! אני לא מבינה למה הצבא הישראלי מחזיר אותי אחורה כל פעם? קשה לי מאוד. אני כבר לא מסוגלת לצאת מהבית ולראות אנשים. אני מותשת ועצבנית ומוצאת את עצמי צועקת על הילדים שלי. אני רק רוצה לקבל טיפול ולהיות בריאה, כדי שהילדים שלי לא יהפכו יתומים. עאאישה א-נדר, בת 36, תושבת שכונת א-זייתון, שסובלת מלימפומה ומסרטן השד, שבקשותיה להגיע לטיפול כימותרפי בבית החולים בגדה נדחו על ידי ישראל ארבע פעמים, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-24.10.22: התחלתי להרגיש כאבים עזים בנובמבר 2021 והלכתי לרופא פרטי שהפנה אותי לעשות צילומים. התברר שיש לי דלקת בשד הימני, וכשחזרתי לרופא שלקח לי ביופסיה התברר שיש לי דלקת בחזה. המשכתי להרגיש כאבים והלכתי לרופא שוב, ובינתיים הוא נתן לי משחה למרוח באזור של הדלקת אבל זה לא עזר והכאבים המשיכו. הלכתי לרופא נוסף בבית החולים א-שיפאא שברצועה, והוא הפנה אותי לצילומי CT ורנטגן. התברר שיש לי לימפומה וגידול סרטני בשד הימני. הפנו אותי לטיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה שברצועה. רשמו לי בסך הכול שמונה טיפולי כימותרפיה ונותרו ארבעה טיפולים שאי אפשר להשיג בבתי החולים ברצועה. ב-23.7.22 קיבלתי הפנייה לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה וקבעתי תור ל-7.8.22 עם אפשרות להאריך את השהות שלי שם לשלושה חודשים. בכל פעם שהלכתי עם אמא שלי למדור לעניינים אזרחיים כדי לבדוק אם אישרו את הבקשה, אמרו לי שהיא עדיין בבדיקה. המועד של התור עבר והגשתי עוד בקשה לתור חדש ב-26.8.22 אבל גם היא נשארה בבדיקה ושוב פספסתי את התור. הגשתי עוד בקשה לתור שקבעתי ב-4.9.22 וגם עליה קיבלתי סירוב. בינתיים אני מקבלת טיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה כל 21 יום מאז מאי 2022. ב-18.10.22 קיבלתי טיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה, ובאותו יום שוב הודיעו לי מהמדור לעניינים אזרחיים שהבקשה הנוספת שהגשתי כדי להגיע לטיפול שלי בבית החולים ברמאללה עדיין נמצאת בבדיקה. ביקשתי עזרה מהמרכז הפלסטיני לזכויות האדם שנמצא ברצועה אבל לא הצליחו לעזור ושוב התברר לי במדור לעניינים אזרחיים שקיבלתי סירוב מישראל ושלא ידונו בבקשה שלי שוב. היום אני לא מסוגלת להזיז את יד ימין שלי. אני סובלת מכאבים בלילות ובקושי ישנה. יש לי סחרחורות ואני סובלת מגירודים בכל הגוף, ביום, ובלילה, והמשקל שלי כל הזמן ממשיך לרדת. אני רק רוצה לקבל את הטיפול שמגיע לי. אני לא מסכנת אף אחד. עאאישה מטופלת בבית החולים הטורקי ברצועה ומצבה יציב. היא ממתינה לבדיקת CT שתאפשר לרופאים לקבוע אם היא זקוקה לניתוח כריתת שד או להקרנות שיש לבצע בבית חולים מחוץ לרצועה. רר'ד זוערוב, בת 15, תושבת ח'אן יונס, סובלת מעקמת וזקוקה לניתוח בעמוד השדרה שלא ניתן לבצע ברצועת עזה. כל הבקשות שהוגשו עבורה להיתר כניסה למזרח ירושלים נדחו. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-27.9.22 סיפרה אמה, האלה זוערוב, בת 44: לפני שלוש שנים בערך ראיתי שהגב של רר'ד כפוף. ביקשתי ממנה לנסות ליישר אותו, וראיתי שמשהו לא תקין בצד ימין. לקחתי אותה לאורתופד בבית החולים נאסר בח'אן יונס, ושם עשו לה צילום רנטגן והתברר שיש לה עקמת בגב עם סטייה בדרגה 38. הרופאים אמרו שהמצב שלה עוד עלול להחמיר והפנו אותה לעשות MRI ואז לניתוח בעמוד השדרה. במשך שנה רר'ד עברה טיפולי פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע בבית החולים נאסר, אבל המצב שלה לא השתפר. אחר-כך התחילה מגפת הקורונה והמחלקה לפיזיותרפיה נסגרה. רר'ד נאלצה לעשות את התרגילים לבד והיא התקשתה בזה ולא התמידה. בגלל הקורונה פחדתי לקחת אותה לבתי חולים אחרים. המצב שלה הלך והחמיר והיא שכבה במיטה רוב הזמן. בשלב מסוים היא כבר לא יכלה ללכת או לעמוד על הרגליים. ביולי 2021 שלחתי את כל המסמכים הרפואיים של רר'ד לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה, ואמרו לי שהיא חייבת לעבור ניתוח בחוליות. קיבלנו התחייבות כספית מהרשות וקבעתי לה תור לניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. אבל בלילה שלפני התור, ב-22.12.21, קיבלתי הודעה שהבקשה עדיין "בבדיקה". לא ידעתי איך לבשר את זה לר'רד. בעלי הלך למדור לעניינים אזרחיים כדי לברר למה הבקשה לא אושרה ואמרו לו שהם יחזרו אלינו בעוד שבוע, אבל לא שמענו מהם. המצב של רר'ד ממשיך להחמיר וקשה לה להזיז את הגוף. בינתיים התפתחו אצלה גם בעיות עיכול והיא לא מסוגלת לאכול כמו שצריך. קבעתי לרר'ד עוד תור ל-2.3.22 והגשתי שוב בקשות להיתרים אבל גם הפעם הודיעו לנו יום קודם שהבקשה עדיין בבדיקה ושוב פספסנו את התור, ואותו דבר קרה כשקבעתי עוד תור, ל-18.5.22 לא האמנתי שזה קורה לנו שוב ושוב. אני כבר לא יודעת מה לעשות. קבעתי עוד תור ל-23.11.22. המצב הנפשי של רר'ד לא טוב. היא רק רוצה לחיות חיים נורמליים כמו כל החברות שלה. היא שבורה לגמרי מהמצב שלה. הניתוח הזה יכול להציל לה את החיים, ואי אפשר לבצע אותו באף בית חולים ברצועה. הגשתי בקשה גם לבית החולים האירופי ברצועה בתקווה שאולי בין הרופאים שמגיעים מחו"ל לבצע ניתוחים מורכבים יהיו כאלה שיוכלו לנתח אותה. עוד לא קיבלתי מהם תשובה. ר'רד עברה בהצלחה את הניתוח בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים ב-23.11.22.

4 אפריל 2023