מדיניות הפתיחה באש
ב-27.1.25, פשטו כוחות צבא, מג"ב ושב"כ על העיר טול-כרם ומחנות הפליטים הסמוכים במסגרת מבצע "חומת ברזל" שעליו הכריזה ישראל ב-21.1.25. המבצע, שהתרכז בתחילתו בג'נין, הורחב ב-27.1.25 גם לטול-כרם ולמחנה הפליטים טול-כרם וכשבוע וחצי לאחר מכן, ב-8.2.25, הכוחות הישראליים פשטו גם על מחנה הפליטים נור שמס הסמוך.חלק מתושבי נור שמס, ששמעו על המתרחש במחנות הפליטים טול-כרם וג'נין, החליטו לברוח לפני שכוחות הצבא יגרשו אותם באופן פעיל. ביניהם היו סונדוס שלבי (20) שהייתה בחודש השמיני להריונה, בעלה יזן אבו שועלה (26) ואחיו בילאל (20). השלושה יצאו מביתם ב-3:30 לפנות בוקר ביום ראשון ה-9.2.25, נכנסו למכוניתם וזמן קצר לאחר שהחלו לנסוע נתקלו בחיילים רבים. יזן, שנהג במכונית, ניסה לנסוע לאחור אך החיילים ירו על הרכב ופגעו בראשו. הוא איבד את השליטה על הרכב שהתדרדר במדרון עד שנעצר.לאחר שהמכונית עצרה, יצאו ממנה בילאל וסונדוס ובתוך כמה רגעים ניגשו אליהם חיילים, עצרו את בילאל ולקחו אותו למקום שבו עמדו שאר החיילים. זוהי הפעם האחרונה שבה נראתה סונדוס שלבי בחיים. לדברי בילאל, היא לא הייתה פצועה כשהחיילים הפרידו ביניהם. בהארץ פורסם כי לפי תחקיר ראשוני של הצבא, סונדוס הספיקה לצאת מהרכב ואז נורתה בחזה לאחר שהחיילים חשדו בה כי "הסתכלה בצורה מחשידה לעבר הקרקע", אולם מדו"ח של בית החולים עולה כי היא נורתה בגבה. בשל פעילות הכוחות במחנה, צוותי ההצלה הפלסטיניים הצליחו להגיע למקום רק כמה שעות מאוחר יותר ומצאו את סונדוס ללא רוח חיים. בשלב זה כבר לא ניתן היה להציל את עוברה. יזן אבו שועלה פונה גם הוא רק אז לבית החולים, במצב קשה. נכון ל-14.5.25, הוא עדיין מאושפז בבית החולים."נכנסנו לאוטו ואח שלי יזן נהג. בקושי התרחקנו 200 מטר מהבית ואז פתאום מצאנו את עצמנו מול הרבה מאוד חיילים – אני מעריך שהיו שם יותר ממאה. יזן היה בהלם כשראה את החיילים. הם כיוונו למכונית שלנו את כוונות הלייזר שמותקנות על הרובים שלהם. הוא ניסה לסגת לאחור, אבל בקושי הספיק לנסוע מטר אחד ברוורס לפני שהם התחילו לירות עלינו. הם ירו בערך 10-5 כדורים. אחד הכדורים פגע בראש של יזן והוא איבד את ההכרה ואת השליטה על האוטו. הוא דרך חזק על דוושת הדלק כשהאוטו היה בהילוך אחורי, והאוטו התדרדר במדרון."מתוך עדותו של בילאל אבו שועלהבילאל אבו שועלה הוחזק על-ידי החיילים כעשרים שעות, שבמהלכן הם השתמשו בו כמגן אנושי לכמה משימות. בין השאר, הוא נלקח בסביבות 12:00 לבית משפחת אל-אשקר, שבו שהו באותה שעה 17 בני משפחה שהתקבצו יחד עקב הפשיטה על המחנה. הכוחות נכנסו לחצר הבית והצמידו מטען לדלת המובילה לחדר האורחים, שבו היו רהף אל-אשקר (21), ואביה פואד אל-אשקר (51). כשהבחינו השניים בתנועת החיילים בחצר וראו דרך החלון את החוטים המובלים אל הדלת, הם ניסו לברוח לפנים הבית, אך לפני שהספיקו להתרחק פוצצו החיילים את הדלת. רהף נפצעה קשה בכל חלקי גופה. היא הספיקה לקרוא פעם אחת לעזרה ומתה זמן קצר לאחר מכן. אביה פואד נפצע מרסיסים ברגליו.דובר צה"ל טען כי לחיילים נמסר שבבית שוהה פעיל של ארגון חמוש וכי "טרם הפריצה הכוחות כרזו ליושבי הבית לצאת". אולם מתחקיר בצלם עולה כי הדיירים לא שמעו כריזה כזו. גם בפרסום בהארץ צוין כי לפי התחקיר הראשוני החיילים לא כרזו לדיירים. גם במקרה קודם, שבו ירו חיילים על בית משפחה במות'לת' א-שוהדאא והרגו את הפעוטה ליילא אל-ח'טיב, טען הצבא כי הדיירים נקראו לצאת מהבית, אולם בני המשפחה לא שמעו כריזה כזו. לאחר הפיצוץ, הורו החיילים לבילאל להיכנס לבית ולקרוא לכל הגברים לצאת החוצה ואז נכנסו החיילים לבית, שהו בו כרבע שעה וערכו בו חיפוש. הם בדקו את הדופק של רהף ואז עזבו מבלי לנסות להעניק לה או לאביה טיפול, כשהם לוקחים עמם את בילאל ואת דודה של רהף אשר נעצר ולאחר מכן הוצא לו צו מעצר מנהלי למשך חצי שנה."הלכתי להציץ מהחלון וראיתי חוטים מונחים מהשער הראשי עד הדלת של הבית. ראיתי גם חיילים שהסתובבו בחצר. הבנתי שהחוטים הונחו כדי לפוצץ את דלת הבית עם חומרי נפץ. הכול קרה מאוד מהר בצורה מפחידה. רהף ניסתה לברוח מחדר האורחים פנימה, לחדרים שבהם היו שאר בני המשפחה, אבל אז היה פיצוץ חזק. ראיתי את הבת שלי נופלת, היא לא הספיקה לצאת מחדר האורחים... שמעתי את הבת שלי אומרת שתי מילים: "תעזרו לי, תעזרו לי", ואז היא הפסיקה לדבר ולזוז." מתוך עדותו של פואד אל-אשקרבאותו ערב נהרג איאס אל-אח'ראס (19) פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, בחילופי אש שהתפתחו בין כוחות ישראליים לחמושים פלסטינים בשכונת אל-מנשייה שבמרכז המחנה. גופתו אותרה כמה שעות לאחר מכן באחת הסימטאות והועברה לבית החולים.בילאל אבו שועלה שוחרר על-ידי החיילים רק בסביבות השעה 23:00 בלילה ושב לביתו במחנה. למחרת גירשו הכוחות הישראליים את כל תושבי שכונת אל-מדארס, שבה גרות המשפחות אבו שועלה ואל-אשקר. בשל התמשכות המבצע הצבאי במחנה, נקברה רהף אל-אשקר רק תשעה ימים לאחר שנהרגה. לדברי בכירים ישראלים, פעילות הכוחות הישראליים במחנות הפליטים בצפון הגדה צפויה להימשך שנה והתושבים לא יורשו לשוב לבתיהם. בינתיים, תושבי המחנות נעקרו לכפרים ולערים הסמוכות.תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה את העדויות: בילאל אבו שועלה, בן 20, סיפר בעדותו בתאריך 12.3.25:ביום ראשון, 9.2.25, בסביבות 3:30 לפנות בוקר, יצאתי מהבית עם אחי יזן (26) ואשתו סונדוס (20), שהייתה בחודש שמיני להריון. ערב קודם, ב-8.2.25, הכוחות הישראליים פשטו על המחנה ורצינו לצאת מהשכונה שלנו – שכונת אל-מדארס, שנמצאת מדרום-מערב למרכז מחנה הפליטים – כדי להגן על סונדוס והעובר. חיכינו בקוצר רוח לתינוק החדש, שרצינו לקרוא לו סייף. חששנו מאוד בגלל מה ששמענו שהתרחש בפשיטה על מחנה הפליטים טול-כרם, שהתחילה כעשרה ימים קודם לכן. רצינו לעבור לבית של אחותי בכפר א-לבד.נכנסנו לאוטו ואח שלי יזן נהג. בקושי התרחקנו 200 מטר מהבית ואז פתאום מצאנו את עצמנו מול הרבה מאוד חיילים – אני מעריך שהיו שם יותר ממאה. יזן היה בהלם כשראה את החיילים. הם כיוונו למכונית שלנו את כוונות הלייזר שמותקנות על הרובים שלהם. הוא ניסה לסגת לאחור, אבל בקושי הספיק לנסוע מטר אחד ברוורס לפני שהם התחילו לירות עלינו. הם ירו בערך 10-5 כדורים.אחד הכדורים פגע בראש של יזן והוא איבד את ההכרה ואת השליטה על האוטו. הוא דרך חזק על דוושת הדלק כשהאוטו היה בהילוך אחורי, והאוטו התדרדר במדרון. אני לא נפגעתי למזלי כי הספקתי להתכופף ברגע שהחיילים פתחו באש. בזמן שהאוטו התדרדר שמעתי את סונדוס צועקת ואז היא השתתקה – היא איבדה את ההכרה. ניסיתי להעיר את יזן, אבל הוא לא התעורר. צעקתי וקראתי לסונדוס עד שהיא התעוררה, אבל היא הייתה בהלם וחרדה. אחר כך, אני וסונדוס יצאנו מהאוטו. יזן נשאר מחוסר הכרה מאחורי ההגה. התקשרתי לאמבולנס.הרבה חיילים הגיעו למקום שאליו התדרדר האוטו, והם הובילו אותי בחזרה למקום שבו ירו עלינו ושם עשו עליי חיפוש ובדקו את תעודת הזהות שלי. אחר כך הכריחו אותי לשכב על הבטן והתחילו לבעוט בי. החיילים אזקו את הידיים שלי ושמו לי כיסוי על העיניים. אחרי בערך 15 דקות, עבר לידנו רכב מקומי שהנוסעים שלו כנראה גם ניסו לצאת מהמחנה. החיילים הורו לנהג לעצור, ואחד מהם הוריד לי את כיסויי העיניים ושלח אותי לאוטו הזה; הורו לי לומר להם להסגיר את עצמם לחיילים וגם לקחת מהם את המפתח ולמסור אותו לחיילים. עשיתי את זה ואז החיילים עצרו את הבחור שנהג באוטו. החיילים הורו לאמא שלו ודודה שלו שהיו איתו באוטו לחזור הביתה ברגל.החיילים החזיקו אותי במשך כעשרים שעות. בהתחלה הם הובילו אותי לבניין של כמאל אל-ר'ריפי, שם הם החזיקו בעוד אנשים, רוב הזמן הייתי אזוק ועם כיסוי עיניים. בסביבות הצהריים הם לקחו אותי לבית של משפחת אל-אשקר. החיילים מלכדו את דלת הבית. שמעתי אותם סופרים לאחור מעשרים לאחת ולפני הפיצוץ הם הורידו לי את כיסוי העיניים והרחיקו אותי בערך 15 מטרים מהכניסה לבית. אחרי זה הם הכריחו אותי להיכנס לתוך הבית ולהורות לגברים לצאת החוצה.כשנכנסתי, מצאתי בחורה מוטלת על הרצפה בשלולית של דם, אבא שלה גם היה פצוע. אמרתי לגברים להסגיר את עצמם לצבא ויצאתי בחזרה. אמרתי לחיילים שיש בפנים שני אנשים פצועים. החיילים הוציאו את הגברים מהמשפחה החוצה.אחר כך, החיילים החזירו אותי לבית משפחת אל-ר'ריפי. החיילים השתמשו בו כעמדה צבאית בזמן שבני המשפחה היו עדיין בתוך הבית. החיילים הביאו לשם גם בחור ממשפחת אל-אשקר, הושיבו אותו לידי ואחד החיילים התחיל לחקור אותו על החזקת נשק.כעבור רבע שעה, החיילים הורו לי ללוות אותם לבתים אחרים. באחד הבתים האלה הם אכלו ושתו. הם הרימו את הכיסוי מעל העיניים שלי והסירו את אזיקי הפלסטיק מהידיים שלי. הם נשארו שם בערך שלוש שעות, שבמהלכן חלק מהם ישבו לנוח וחלקם ישנו. אחר כך החיילים לקחו אותי לבניין אחר, הם גירשו משם משפחה והשתלטו על המבנה. ואז הם שחררו אותי.השעה הייתה כבר 23:00 בלילה. לא ידעתי מה קרה עם אחי יזן וגם לא ידעתי אז עדיין שסונדוס, אשתו, נהרגה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, כשהיינו ליד האוטו והחיילים לקחו אותי, היא בכלל לא הייתה פצועה, היא רק הייתה בהלם. בדיעבד נודע לי שבסביבות השעה 9:00 בבוקר הגיע אמבולנס פלסטיני למקום שבו היו יזן וסונדוס, כלומר כמעט שש שעות אחרי שהחיילים ירו עלינו.חזרתי הביתה מותש לחלוטין. ישנתי עד למחרת בצהרים. ואז אחרי הצהרים אני ואבא שלי התקשרנו לסהר האדום כדי לתאם את היציאה שלנו מהמחנה ולברר מה קרה ליזן וסונדוס. פינו אותנו מהמחנה בטוק-טוק [כלי רכב תלת גלגלי] של הסהר האדום. בדרך החוצה מהמחנה חיילים בדקו לנו תעודות ווידאו שהיציאה שלנו מהמחנה תואמה.הלכנו לבית החולים ת'אבת ת'אבת בטול-כרם, ואז נודע לנו שיזן הועבר לבית חולים בשכם. אמרו לנו שסונדוס נמצאת בחדר המתים בבית החולים, ושהיא נהרגה מירי. אחרי זה הלכנו לעיירה כפר א-לבד.יזן עדיין מאושפז, עכשיו הוא במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה. מצבו קשה ואינו מבשר טובות.אביה של רהף, פואד אל-אשקר, בן 51 ואב לשבעה, סיפר בעדות שמסר ב-6.3.25:ביום ראשון, 9.2.25, הייתי עם המשפחה שלי בבית שלנו בשכונת אל-מדארס במחנה נור שמס. בשלב הזה הצבא הישראלי כבר פשט על המחנה עם עשרות כלי רכב צבאיים ודחפורים, חיילים ישראלים שלטו בכל הכניסות למחנה וגם עלו על גגות הבניינים הגבוהים. באותו זמן לא היו שום עימותים במחנה, רק פשיטות של החיילים על בתים.בסביבות 12:00 בצהרים, הבת שלי, רהף, בת 21, שמעה קול מהחצר. היא הסתכלה מהחלון וראתה חיילים שפתחו את השער של החצר והניחו חוטים על הקרקע. הלכתי להציץ מהחלון וראיתי חוטים מונחים מהשער הראשי עד הדלת של הבית. ראיתי גם חיילים שהסתובבו בחצר. הבנתי שהחוטים הונחו כדי לפוצץ את דלת הבית עם חומרי נפץ.הכול קרה מאוד מהר בצורה מפחידה. רהף ניסתה לברוח מחדר האורחים פנימה, לחדרים שבהם היו שאר בני המשפחה, אבל אז היה פיצוץ חזק. ראיתי את הבת שלי נופלת, היא לא הספיקה לצאת מחדר האורחים. היא נפגעה קשה בחלק הקדמי של הגוף, בפנים, בבטן וברגליים. אני נפגעתי מרסיסים בירכיים. שמעתי את הבת שלי אומרת שתי מילים: "תעזרו לי, תעזרו לי", ואז היא הפסיקה לדבר ולזוז.שאר בני המשפחה הגיעו לסלון כדי לבדוק מה קרה ואשתי התחילה לצעוק ולבכות. בערך באותו זמן קבוצה של חיילים נכנסה לתוך הבית. אחד מהם בדק את הבת שלי שהייתה שרועה על הרצפה, השאר ערכו חיפוש בבית.בערך חצי שעה אחרי הפיצוץ, הסהר האדום הצליחו להגיע לבית והם פינו אותי יחד עם רהף, שכבר הייתה מתה. בית החולים ת'אבת ת'אבת היה מכותר על ידי חיילים אז לקחו אותנו לבית חולים אחר בטול-כרם. בבית החולים, הרופאים הוציאו את הרסיסים מהגוף שלי ונשארתי מאושפז שם למשך שלושה ימים.אימה של רהף, כיפאח אל-אשקר, בת 53 ואמא לשבעה, סיפרה בעדותה בתאריך 6.3.25:ביום ראשון, 9.2.25, ישבתי עם אבא של בעלי בחדר הילדים בבית שלנו. בבית יש ארבעה חדרי שינה, חדר אורחים וחצר ובגלל הפשיטה של הכוחות הישראליים על המחנה, התארחו אצלנו קרובי משפחה והיינו 17 אנשים.בסביבות השעה 12:00 בצהריים, שמתי פתאום פיצוץ חזק בתוך הבית. הלכתי מהר לחדר האורחים ועוד לפני שנכנסתי שמעתי את הבת שלי אומרת: "תעזרו לי, תעזרו לי". כשנכנסתי ראיתי את הבת שלי שוכבת על הרצפה, מתבוססת בדמה. בעלי היה פצוע ברגליים ונשען על ספה.בערך באותו זמן נכנסו לבית הרבה חיילים ישראלים. צעקתי על החיילים: "למה הרגתם את הבת שלי ואת בעלי? במה הם אשמים, מה הם עשו?" אף אחד לא ענה לי. החיילים נשארו בבית שלנו 20-15 דקות ובינתיים התקשרתי לסהר האדום והם הגיעו כמה דקות אחרי שהחיילים עזבו ופינו את בעלי הפצוע ואת הבת שלי רהף, שכבר הייתה ללא רוח חיים.למחרת החיילים גירשו את התושבים מהשכונה שבה אנו גרים, ורק אז הצלחתי להגיע לבית החולים ולבקר את בעלי. אחרי זה עברנו לבית של הבת שלי ריהאם, שנשואה וגרה בדאחיית כפא, מדרום לטול-כרם.אני לא יודעת למה החיילים פוצצו ככה את דלת הבית שלנו, אין בבית מישהו שיש לו בעיות עם הצבא או עם אף אחד אחר. הבת שלי רהף הובאה לקבורה בבית הקברות במחנה רק תשעה ימים אחרי שהיא נהרגה, בגלל המבצע הצבאי הממושך בעיר טול-כרם ובמחנות הפליטים שלה.
18 מאי 2025
