בצלם: לא להפוך את המתנחלת האלימה לשעיר לעזאזל

11 ינואר 2007

ארגון זכויות האדם בצלם קורא היום שלא להפוך את המתנחלת יפעת אלקובי לשעיר לעזאזל, בכל הנוגע למדיניות אי-אכיפת החוק על מתנחלים בשטחים. אלקובי זומנה לחקירה בעקבות פרסום של סרטון וידאו, שבו היא תוקפת ומגדפת את בנות משפחת אבו-עיישה בתל רומיידה בחברון. בצלם אומר כי התקרית, חמורה ככל שתהיה, היא רק קצה הקרחון של האלימות היומיומית שמתנחלים מפעילים בחברון זה שנים נגד שכניהם הפלסטינים, בחסות הצבא.

בצלם מזכיר כי ההתקפות בחברון מתבצעות אל מול עיניהם של חיילים, אשר אינם מונחים לעצור אותן ופעמים רבות אף מונחים להימנע מהגנה על קורבנותיהן. גם משטרת ישראל נמנעת ממתן מענה הולם לאלימות המתנחלים. במהלך השנים הועברו למשטרה מאות תלונות על אלימות מתנחלים. העובדה ששר הביטחון ומערכת הביטחון מתייחסים לבעיה רק בעקבות הפרסום בתקשורת היא היתממות מקוממת.

בצלם מדגיש כי האלימות רחבת ההיקף בחברון אינה מחדל נקודתי, אלא תולדה של מדיניות עקבית וארוכת שנים של ישראל, לאפשר פגיעה בפלסטינים שנועדה להביא לעזיבתם.

פריטים מומלצים

ג'מאל אבו סעיפאן ליד ביתו לאחר שחרורו. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 6.7.23

חברון - מרכז העיר

מתנחלים תקפו פלסטינים בחברון. חיילים שהשתתפו בהתקפה עצרו ארבעה, ששוחררו בלא כלום אחרי כמה ימים

ביום שישי, 30.6.23, בסביבות 20:30, הגיעו עשרות מתנחלים, חלקם חמושים ברובים, באקדחים ובאלות לשכונת ואדי אל-חסין ויידו אבנים לעבר הבתים. אחד המתנחלים ירה לעבר אחד הבתים כמה יריות, שפגעו בו. צעירים תושבי השכונה יידו לעברם אבנים בניסיון להרחיקם, אז הגיעו עשרות חיילים ורדפו אחריהם ואף השליכו לעברם רימוני הלם, בעוד המתנחלים ממשיכים לתקוף את הבתים. כמה חיילים נכנסו לאחד הבתים שהותקפו, שם חגגה המשפחה מסיבת אירוסין, ועיכבו את האורחים במשך כעשרים דקות. ג'מאל אבו סעיפאן בן 52, מתנדב בצלם, נפצע בכתפו הימנית מאבן שיידו לעברו המתנחלים. הוא ניסה לברוח חזרה אל ביתו, אז תקפו אותו שני מתנחלים והפילו אותו. שלושה מבני דודיו – נור, בן 20, עז א-דין, בן 21, ווהיב, בן 22 – דחפו את המתנחלים והצליחו להרחיקם מהמקום. ג'מאל תיעד זאת בטלפון שלו, ואז התקרב אליו אחד החיילים, הורה לו להפסיק לצלם והכה אותו בנשקו. החיילים עצרו אותו ואת שלושת בני דודיו והושיבו אותו על הרצפה סמוך למגדל הצבאי במשך כשעתיים, כשידיהם כבולות באזיקונים ועיניהם מכוסות. משם נלקחו למחנה הצבאי בקריית ארבע, שם הוחזקו כל הלילה במחסן, כשעיניהם עדיין מכוסות וידיהם עדיין כבולות לאחור באזיקונים מהודקים. כשביקשו לשתות סירבו החיילים לתת להם מים. בבוקר נלקחו ארבעתם לתחנת המשטרה בקריית ארבע, שם נחקרו בזה אחר זה בחשד שתקפו מתנחלים וחיילים וכי שיבשו הליכי חקירה. הם המתינו לחקירתם בחוץ, תחת השמש הקופחת, כשעיניהם עדיין מכוסות וידיהם עדיין אזוקות לאחור. אלה הוסרו רק בעת החקירה. גם הפעם סירבו החיילים לתת להם מים. לאחר החקירה הוחזרו הארבעה למחסן במחנה הצבאי. למחרת, יום ראשון, 2.7.23, נלקח ג'מאל לבית החולים, שם התברר שהוא סובל מדלקת בכתף. לאחר מכן הוא נלקח לחנייה של כלא עופר, שם הועבר לג'יפ אחר בו פגש את שלושת בני דודיו שהוחזקו שם כבר כמה שעות בחום. הפעם כשביקשו מהחיילים לשתות, הביאו להם מים, שהיו חמים. באותו יום, שוחרר והיב, שנכווה בגבו לפני מעצרו ומצבו החמיר בשל התנאים הקשים בהם שהה. ג'מאל, עז א-דין ונור נלקחו לכלא עופר, ומאוחר יותר קיבלו ארוחה ראשונה מאז שנעצרו יומיים קודם לכן. יומיים לאחר מכן התקיים דיון בבית המשפט הצבאי בעופר בסופו האריך השופט, בין השאר על בסיס דו"ח סודי שהגישה המשטרה, את מעצרם ביומיים. למחרת בערב שוחררו שלושתם בלא כלום לביתם. מקרה זה משקף היטב את העובדה שאין מי שיגן על הפלסטינים: מתנחלים תקפו בתים ואף ירו לעברם אש חיה, בסופו של דבר נעצרו ארבעה פלסטינים. הם הוחזקו בתנאים קשים במשך ימים בתוך בסיס צבאי, שופט בית המשפט הצבאי האריך את מעצרם, ובסופו של דבר שוחררו בלא כלום. דבר מכל זה אינו מקרי ואינו טעות אלא חלק ממדיניותה של ישראל בגדה המערבית. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה את עדויותיהם של בני משפחת אבו סעיאפן ואל-ג'עברי: ג'מאל אבו סעיפאן, בן 52, מתנדב בצלם שנעצר באלימות על ידי חיילים בעת שתיעד את האירוע, סיפר בעדותו: ביום שישי, 30.6.23, בשעות הערב, הלכתי עם אשתי ג'יהאד, בת 44, לבית של הדוד שלי חוסני, שגר לידנו, כדי לבלות עם המשפחה את היום האחרון של חג הקורבן. בסביבות 20:30 שמענו חמש יריות בחוץ וראיתי מהמרפסת קבוצה גדולה של מתנחלים שהתפרסו על הכביש ליד בניין א-רג'בי. עשרה מהם היו חמושים. הם תקפו את הבית של מועתז אל-ג'עברי, שנמצא ליד הבית של חוסני, ובאותו ערב הוא אירח הרבה אנשים לכבוד האירוסין של הבת שלו. נשים צעקו והיו קריאות "אללה אכבר" מכיוון הבתים של משפחת אל-ג'עברי. החלטנו לא להתערב ולהישאר בתוך הבית, אבל אחרי כמה דקות התקרבו לבית של חוסני עשרות מתנחלים וניסו לפרוץ את המנעולים של החצר ואז זרקו אבנים על הבית. פתאום אחד המתנחלים התחיל לירות באקדח על בתים, אז החלטתי ללכת הביתה להביא את המצלמה שלי מהבית. כשיצאתי מהבית של חוסני פתאום אחד המתנחלים זרק עליי אבן גדולה שפגעה לי בכתף ימין, ואז התקרבו אליי שני מתנחלים, שנראו בסוף שנות העשרים לחייהם, ושאחד מהם היה חמוש באקדח, והרביצו לי באגרופים עד שנפלתי על הקרקע. כמה נשים מהמשפחה יצאו לעזור לי, ושלושה בני דודים שלי, עז א-דין, בן 21, נור, בן 20 ווהיב, בן 22, הצליחו לדחוף את המתנחלים ולהרחיק אותם ממני, ואז הגיעו חיילים שהתחילו לזרוק רימוני הלם לכיוון שלנו. עז, נור ווהיב ברחו ואני הצלחתי לקום ולהיכנס בחזרה לבית של חוסני. לקחתי את הטלפון שלי (אייפון 11), יצאתי החוצה והתחלתי לצלם את מה שקורה, ואז אחד החיילים ששם לב שאני מצלם, אמר לי שזה אסור. אמרתי לו שאני מתנדב בארגון "בצלם" והצגתי לו תעודה, אבל הוא חטף לי את הכרטיס מהיד, צילם אותה וזרק אותה על הרצפה. קצין שהיה שם אמר לו להרים את התעודה, אז הוא לקח אותה, שם בכיס והתחיל לנסות לחטוף לי את הטלפון מהיד. הצטרפו אליו עוד שני חיילים ואז הוא כופף לי את הזרוע אחורה, הכה אותי חזק בזרוע עם הקת של הרובה שלו. הטלפון נפל על הקרקע והוא לקח אותו. החיילים החזיקו אותי והתפתלתי מכאבים בכתף ובזרוע. ראיתי כמה חיילים מוציאים את והיב מהבית של סבתא שלו, ואז הם הובילו אותנו ביחד לכיוון הרחבה שליד המגדל הצבאי, איפה שהילדים משחקים כדורגל. הראיתי לחיילים את הפציעה שלי בכתף ואמרתי להם שאני לא מסוגל להזיז את היד. ביקשתי שיזמינו אמבולנס, אבל הם התעלמו ואזקו לשנינו את הידיים באזיקוני פלסטיק (לוהיב לאחור ולי מלפנים), והושיבו אותנו על הקרקע ברחבה. אמרנו להם גם שלוהיב יש כוויות קשות בגב ממים רותחים שנשפכו עליו בעבודה אבל הם התעלמו ולא הפסיקו לקלל את שנינו ואת "בצלם". אחרי כמה זמן החיילים הביאו את עז ונור שהידיים שלהם כבר היו אזוקות לאחור, ומתישהו הם כיסו לארבעתנו את העיניים. אחר-כך הם הכניסו אותנו לתוך קונטיינר ליד המגדל הצבאי. אחרי בערך שעתיים הוציאו אותנו משם והתחילו להוליך אותנו. הם הובילו אותנו בכוונה כך שניתקל בבטונדות שהיו בדרך ומתישהו אחד החיילים גם חבט לי את הראש בקצה של רכב צבאי. העלו את ארבעתנו על אותו רכב והסיעו אותנו למחנה צבאי בקריית ארבע. כשהגענו הושיבו אותנו על הרצפה בחצר עם הידיים אזוקות ועיניים מכוסות, ולא הפסיקו לקלל אותנו ואת "בצלם". אחרי בערך חצי שעה הכניסו אותנו לחדר. הצלחתי לראות מתחת לכיסוי העיניים שזה היה מחסן של רובים ומכשירי קשר. אחרי בערך שעה נכנס לחדר קצין שדיבר ערבית, אז אמרתי לו שאני חושב שנשברה לי הזרוע ושאני כבר לא יכול לסבול את הכאב. הראיתי לו את הפציעה בכתף והוא הביא לי כדור, אמר שזה משכך כאבים, ואז הוא הלך. נשארנו בחדר כל הלילה בלי אוכל או שתייה. בני הדודים שלי סבלו מהאזיקונים שהיו הדוקים מאוד. מתישהו ביקשתי מאחד החיילים שירפה להם את האזיקונים, ואז הוא קילל את כולנו והידק אותם עוד יותר. למחרת (יום שבת, 1.7.23), בסביבות 13:00, לקחו אותנו לתחנת משטרה בקריית ארבע והושיבו אותנו על הרצפה בחצר במשך כמה שעות. עדיין היה נורא חם באותו יום והיינו נורא צמאים. ביקשנו מים מהחיילים אבל הם סירבו. בסביבות 16:00 לקחו אותי לחדר חקירות. החוקר דיבר בעברית והיה איתו על הקו מתורגמן לערבית. החוקר האשים אותי בתקיפת חיילים, ביידוי אבנים לעבר המתנחלים ובשיבוש פעילות של הצבא, וגם אמר שהנוכחות שלי באזור אסורה. הכחשתי את האישומים האלה ואמרתי לו שאני מתנדב של "בצלם", ושמותר לי לצלם. הראיתי לו את הכתף ואמרתי לו שהמתנחלים הם אלו שתקפו אותי ואת המשפחה שלי כשהיינו בבתים שלנו. אחרי בערך חצי שעה הגיע שוטר שלקח ממני טביעות אצבע וצילם אותי. אמרתי לו שאני רעב ושלא אכלנו או שתינו מאז שעצרו אותנו, והוא התעלם והורה להוציא אותי מהחדר. אזקו לי שוב את הידיים, כיסו לי את העיניים, והחזירו אותי לשבת עם בני הדודים שלי ברחבה בחוץ. גם אותם לקחו אחד אחרי השני לחקירה. בסביבות 22:00 לקחו אותנו למרפאה במחנה הצבאי, והרופא המליץ לחיילים לקחת אותי לבית חולים, אבל לא נתן לנו שום טיפול. אחר-כך הגיע למרפאה קצין של המנהל האזרחי שדיבר ערבית וסיפרתי לו כל מה שקרה. הוא אמר לנו לחתום על מסמכים בערבית, שבהם היה כתוב שהחיילים לא תקפו אותנו במהלך המעצר. חתמנו עליהם והוא לקח את הניירות ואמר שישחררו אותנו למחרת, ואז הלך. אחרי זה החיילים החזירו אותנו למחסן עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. נשארנו במחסן עד למחרת (יום ראשון, 2.7.23), כשבסביבות 8:00 בבוקר לקחו אותי לבית חולים הדסה עין כרם. בבית החולים ראו שיש לי חבורות ואמרו שיש גם דלקת בכתף. חיטאו לי את הפצע בכתף ונתנו לי אנטיביוטיקה והרופא שלח אותי גם לעשות צילום רנטגן ליתר ביטחון. אחרי זה החיילים שוב אזקו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים, ולקחו אותי לכלא עופר. בסביבות 15:00, העלו אותי על רכב, שעז, נור ווהיב כבר ישבו בתוכו. היה נורא מחניק בפנים והם אמרו לי שהם כבר יושבים בתוכו כמה שעות. הם היו צמאים מאוד והידיים שלהם כאבו מהאיזוק. ביקשתי מהחיילים מים והם הביאו לנו מים חמים. והיב ממש נאנק מכאבים בגלל כוויות שהוא חטף בגב חודשיים קודם ממים רותחים שנשפכו עליו בעבודה ועדיין לא החלימו. הם השאירו אותנו בתוך הרכב עוד שעה בערך ואז הוציאו אותנו החוצה והושיבו אותנו על הרצפה ברחבה של מחנה עופר. והיב, עז ע-דין ונור קצת נרדמו ואחרי שעה בערך החיילים שוב העלו אותנו לרכב. אחרי כמה דקות הוציאו את והיב החוצה ואמרו שלוקחים אותו לטיפול. נשארנו שלושתנו בתוך הרכב למשך עוד שעתיים ואז לקחו אותנו לכלא עופר. הסוהרים הורידו לנו את האזיקונים, הורו לנו להתפשט ועשו עלינו חיפוש בערום ואז נתנו לנו מדי אסירים ללבוש. אחרי זה הם הובילו אותנו לאגף 14, וכמה מהעצורים שם נתנו לנו אוכל. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו אוכל מאז שעצרו אותנו. למחרת (יום שני, 3.7.23), בסביבות 10:00, הסוהרים לקחו אותי לחדר ביקורים ופגשתי שם את עורכת הדין. סיפרתי לה הכול, והיא אמרה שיהיה לי דיון בבית המשפט ביום שלישי. אחרי זה הסוהרים החזירו אותי לאגף. ביום רביעי, בסביבות 7:00 בבוקר, הסוהרים העבירו אותי ואת עז ונור, אזוקים בידיים וברגליים, לבית המשפט הצבאי. בסביבות 10:00 הכניסו אותנו לאולם, וראינו שם את אחי הישאם, בן הדוד שלי סולימאן ואבא של עז א-דין ונור וגם כמה פעילים אוסטרלים שהגיעו להביע סולידריות. בסוף לא היה דיון ובסביבות 13:00 החזירו אותנו שוב לאגף בכלא עופר. בסביבות 16:30 הסוהרים הודיעו לנו שאנחנו משתחררים, ובסביבות 21:00 הובילו אותנו ליציאה מהכלא. לא החזירו לנו את הטלפונים וגם לא את הכסף שהיה לעז בכיס של המכנסיים, אז שאלתי ממישהו טלפון והתקשרתי לאשתי והיא ארגנה מונית שלקחה אותנו הביתה. * העדות נגבתה ב-10.7.23 והיב אבו סעיפאן, בן 22, שנעצר יחד עם בן דודו ג'מאל, שוחרר בלא כלום לאחר יומיים. בעדותו הוא סיפר: ביום שישי, 30.6.23, בסביבות 20:00, הייתי בבית ופתאום שמעתי יריות בחוץ. ניגשתי מהר לחלון שמשקיף על החצר הקדמית של הבית שלנו וראיתי עשרות מתנחלים הולכים בדרך העפר שעולה לכביש שמוביל להתנחלות קריית ארבע ולבניין א-רג'בי שגרים בו מתנחלים. שמעתי קריאות "אללה אכבר" וצעקות של נשים מכיוון הבתים של משפחת אל-ג'עברי, ואז ראיתי בערך עשרה מתנחלים, שחלק מהם היו חמושים, תוקפים באבנים את הבית של מועתז אל-ג'עברי. אחרי כמה דקות הם התקדמו לכיוון הבתים שלנו והתחילו לזרוק עליהם אבנים וניסו לפתוח את השערים שלנו. נעלתי מהר נעליים ויצאתי לחצר כדי לוודא שכל הדודים שלי ובני המשפחות שלהם לא נפגעו. כשפתחתי את הדלת ראיתי את בן דוד שלי, ג'מאל, שוכב על הקרקע ושלושה מתנחלים בני 30-25, שאחד מהם היה חמוש באקדח, מרביצים לו ובועטים בו. צעקתי עליהם שילכו ואז הגיעו גם עז א-דין ונור, בני הדודים שלי שגרים לידנו, ודחפנו את המתנחלים והרחקנו אותם מג'מאל. תוך כדי כך הגיעו לשם עשרות חיילים שהתחילו לזרוק רימוני הלם לכיוון שלנו. ברחנו מהם ונכנסנו לבית של סבתא שלנו, אבל אחרי בערך עשר דקות כמה חיילים פרצו לבית, ואז שניים מהם תפסו אותי בצוואר, אזקו לי את הידיים לאחור באזיקונים והידקו אותם חזק והוציאו אותי מהבית. בחוץ ראיתי את ג'מאל מצלם בטלפון שלו את מה שקורה. החיילים הובילו אותי לרחבה שליד המגדל הצבאי והושיבו אותי שם על הקרקע. אחרי כמה דקות הם הביאו גם את ג'מאל, שהידיים שלו היו כבולות והושיבו אותו לידי. הוא צעק מכאבים וירד לו דם בכתף ימין. הוא הראה את זה לחיילים וביקש מהם להזמין אמבולנס, אבל הם קיללו אותו ואת ארגון "בצלם" שבו הוא מתנדב. אחרי זה הם הביאו גם את עז ונור, שגם הידיים שלהם כבר היו אזוקות, והושיבו אותם לידי וליד ג'מאל על הקרקע. החיילים כיסו לכולנו את העיניים ואז הם הכניסו אותנו לתוך הקונטיינר שצמוד למגדל הצבאי והשאירו אותנו שם בפנים במשך שעתיים. אחרי זה לקחו אותנו ברכב צבאי למחנה הצבאי ליד ההתנחלות קריית ארבע והושיבו אותנו שם בחוץ על הקרקע עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות ולא הפסיקו לקלל אותנו ואת "בצלם". ישבנו ככה בערך חצי שעה עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר שלא ממש הצלחתי לראות מה יש בו כי הידקו לי את כיסוי העיניים ממש חזק. העברנו בחדר את הזה את כל הלילה וכבר הרגשתי נימול בידייםבגלל שהן היו כל הזמן הזה כבולות מאחורה, והאזיקונים היו ממש הדוקים לכפות הידיים שלי. ג'מאל קרא לאחד החיילים וביקש ממנו להרפות לנו קצת את האזיקונים אבל אז החייל רק הידק אותם יותר וקילל את ג'מאל ואת ארגון "בצלם". למחרת (יום שבת, 1.7.23) העבירו אותנו בסביבות 13:00 לתחנת משטרה בקריית ארבע. כשהגענו לשם השאירו אותנו בתוך הרכב במשך בערך שעתיים. היה חם מאוד באותו יום וכבר היינו נורא צמאים וביקשנו מהחיילים להביא לנו מים אבל הם סירבו. בסביבות 16:00 לקחו את ג'מאל לחקירה ואנחנו נשארנו בתוך הרכב ונצלנו בחום. מתישהו החיילים הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע ברחבה. היו לי כאבים איומים בגלל כוויות שחטפתי ממים רותחים שנשפכו עליי בזמן העבודה לפני בערך חודשיים. אחרי שהחיילים החזירו את ג'מאל, הם שחררו לי את האזיקונים והורידו לי את כיסוי העיניים, ואז הובילו גם אותי לחדר חקירות. החוקר דיבר בעברית והיה בטלפון עם מישהו שתרגם לערבית. החוקר טען שתקפתי את המתנחלים ושזרקתי אבנים על החיילים, וגם שהייתי נוכח באזור שאסור להיות בו. הכחשתי את החשדות וסיפרתי על התקיפות של המתנחלים, וגם הראיתי לו את הסימנים על פרקי הידיים מהלחץ של האזיקונים. אמרתי לו גם שיש לי כוויות בגב ושהמצב להן ממש החמיר בגלל שהחיילים השאירו אותנו הרבה זמן בתוך הרכב הרותח. ביקשתי ממנו שיכבלו לי מעכשיו את הידיים מקדימה כי אני כבר לא מרגיש את הזרועות שלי מרוב כאב. אחרי זה צילמו אותי ולקחו ממני טביעות אצבעות, ואז חייל אחד כבל לי את הידיים, הפעם מקדימה, כיסה לי את העיניים שוב והחזיר אותי לרחבה. בסביבות 22:00 החיילים לקחו אותנו שוב למחנה הצבאי והכניסו אותנו למרפאה שם. הרופא ראה אותנו אבל לא טיפל בנו, ואז קצין של המנהל האזרחי הגיע ודיבר עם ג'מאל. ג'מאל סיפר לו מה קרה, ואז הוא ביקש שנחתום על מסמכים שכתוב בהם בערבית שהחיילים לא תקפו אותנו. חתמנו על המסמכים והקצין אמר שלמחרת ישחררו אותנו. אחרי זה החיילים החזירו אותנו לחדר במחנה ונשארנו בו כל הלילה עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. למחרת (יום ראשון, 2.7.23), בסביבות 8:00 החיילים לקחו את ג'מאל. לא ידעתי לאן אבל אחר כך הסתבר שלבית חולים. אחרי זה הכניסו את שלושתנו לרכב הסעות, והשאירו אותנו בתוך הרכב כמה שעות. היינו צמאים, רעבים ותשושים מאוד והרגשנו מחנק בגלל החום הכבד. כולנו גם סבלנו מכאבים בפרקי הידיים מהאזיקונים. אחרי בערך ארבע שעות פתאום הכניסו לרכב את ג'מאל, שסיפר לנו שלקחו אותו לבית החולים הדסה עין כרם וטיפלו בו שם. החיילים הביאו לנו מים חמים ונאלצנו לשתות אותם מרוב צמא. אמרתי לחיילים שיש לי כוויות בגב ושאני כבר לא מסוגל לסבול את הכאב והם קיללו אותי והורו לי לשתוק. השאירו אותנו ברכב עוד שעה ואז הוציאו אותנו והושיבו את ארבעתנו על הקרקע. אני וגם חלק מהאחרים נרדמנו מרוב עייפות, ואז התעוררתי מהקולות של החיילים והם העלו אותנו שוב על הרכב. אחרי בערך חמש דקות אחד החיילים הורה לי לרדת ואז הוא הכניס אותי לרכב לבן שבו היו עוד שלושה חיילים. אחרי זה החייל שאל אותי כמה שאלות על הגב שלי ואמרתי לו שכואב לי נורא ושאני מרגיש קרעים. הרכב נסע בערך חצי שעה עד שעצרנו והחיילים ירדו. אחרי כמה דקות החיילים חזרו עם שווארמה ואכלו תוך כדי נסיעה. הייתי מאוד רעב אבל הם לא נתנו לי כלום ורק לעגו לי. לא הצלחתי לראות לאן אנחנו נוסעים בגלל שכיסוי העיניים היה הדוק מאוד. מתישהו עצרנו ואז אחד החיילים הוריד אותי מהרכב. הם הורידו לי את כיסוי העיניים ואת האזיקונים ומצאתי את עצמי ברחוב בוואדי אל-חסין שמוביל לבית שלי. החיילים הורו לי ללכת הביתה אז התחלתי ללכת הביתה ברגל. הייתי נורא צמא והיו לי כאבים והרגשתי סחרחורת. כשהגעתי הביתה המשפחה קיבלה אותי בשמחה. אמא שלי ניקתה לי את הכוויות בגב ומרחה לי משחה, ואחר כך חיטאה לי את הפצעים בידיים. אכלתי ארוחת ערב ואז נרדמתי לכמה שעות. * העדות נגבתה ב-10.7.23 עדלה אל-ג'עברי, בת 51 ואם ל-12 ילדים, אירחה בביתה כמאה אנשים לסעודה, בעת שמתנחלים תקפו אותו ואת הבתים השכנים: אני ובעלי מועתז, בן 56, שעובד כחקלאי וסוחר צאן, גרים עם שמונה מתוך 12 הילדים שלנו בשכונת ואדי אל-חסין, ליד הכביש הראשי שמוביל להתנחלות קריית ארבע. במרחק של בערך 50 מטר מבניין א-רג'בי שגרים בו מתנחלים. ביום שישי, 30.6.23, אירחנו בערך 100 אנשים לכבוד האירוסין של הבת שלי. בסביבות השעה 20:00, בזמן שישבו אצלנו אורחים בחצר, שמענו צעקה ואז יריות מכיוון הכביש הראשי. בחצר ישבו בערך 50 גברים ובתוך הבית היה מספר דומה של נשים. היו אצלנו לפחות 30 ילדים וכולם נכנסו לפאניקה ולא הפסיקו לצעוק ולבכות. אני והבנות שלי ניסינו להרגיע אותם ונתנו להם קצת סוכריות. תודה לאללה שאף אחד מהאורחים שלנו לא נפגע. אחרי בערך עשר דקות, ראינו מתנחל מתקרב לחצר עם רובה אם-16 ביד, ואז כמה מהאורחים הצעירים חסמו לו את הכניסה לחצר. המתנחל כיוון את הרובה לכיוון החצר והצעירים יידו לעברו אבנים, ואז הוא התחיל לירות על הבית שלנו. שני כדורים חדרו דרך שתי דלתות בדירה של בן הדוד שלי, ר'אלב. הצעירים ניסו להרחיק את המתנחל שירה ועוד מתנחלים שהצטרפו אליו ואז עשרות חיילים התחילו לרדוף אחריהם. החיילים נכנסו אלינו הביתה ועיכבו בפנים את כל הנשים שרצו לברוח. הגברים סירבו להיענות להוראות של החיילים ונשארו בחוץ, ואחרי בערך עשרים דקות הצלחנו לשכנע את החיילים לאפשר לאורחים שלנו ללכת. הרבה מהאורחים בכלל לא הספיקו לאכול. בינתיים התאספו בחוץ עשרות מתנחלים, שחלקם היו חמושים, והם הלכו לכיוון הבתים של משפחת אבו סעיפאן, שנמצאים ליד הגדר של קריית ארבע. הם התחילו לתקוף את הבתים שלהם באבנים, וחלק מהצעירים מהמשפחה ניסו להרחיק אותם, החיילים רדפו אחריהם וזרקו עליהם רימוני הלם. המתנחלים המשיכו לתקוף את הבתים באבנים וראיתי כמה חיילים מוציאים מאחד הבתים כמה צעירים. אחר-כך הם כבלו להם את הידיים וכיסו להם את העיניים. ראיתי שהם עצרו את ג'מאל אבו סעיפאן, שניסה לצלם את מה שקורה וגם שניים מבני הדודים שלו. אחרי שעה וחצי החיילים הרחיקו את המתנחלים לכביש ואז הם אספו את התרמילים הריקים שנשארו שם לתוך שקית. קצין אחד שאל אותי מי ירה, ואמרתי לו שהמתנחלים ירו ותקפו את הבתים שלנו, ובעלי הראה לו את החורים בדלת ובקיר של ר'אלב. הגיעה גם ניידת משטרה והשוטרים צילמו את הדלת ואת הקיר עם החורים. ובסביבות חצות כולם עזבו. זאת לא הפעם הראשונה שמתנחלים תוקפים אותנו, אבל זאת הייתה התקיפה הכי אלימה והכי מסוכנת. אין לנו תחושת ביטחון יותר, ומאז שישראל הקימה ממשלה חדשה, המתנחלים מסתובבים עם נשקים ואפילו לא מהססים להשתמש בהם ולירות לכיוון שלנו. מאז, אנחנו מסתגרים עם הילדים בבתים, בעיקר בסופי השבוע ונועלים את הדלתות עד שהמתנחלים מסיימים את החגיגות שלהם. * העדות נגבתה ב-2.7.23.

9 אוגוסט 2023

רחוב א-שלאלה הישן. בית רומנו ניצב מצדו השני. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 3.2.22

חברון - מרכז העיר

שגרה במרכז העיר חברון: הצבא מעלים עין מיידוי אבנים חוזר ונשנה של מתנחלים מגג ההתנחלות בית רומנו בחברון על פלסטינים ומתעמר בבעלי החנויות באזור

ביום שני, 24.1.22, בשעות הצהריים, התאספו כשבעה מתנחלים על גגות התנחלות בית רומנו שבמרכז העיר חברון, קיללו עוברים ושבים פלסטינים והשליכו לעברם אבנים ופחיות שתייה ריקות. חייל שצפה במתרחש מאחת משתי עמדות התצפית בהתנחלות התעלם מהמעשים. למחרת, בסביבות השעה 10:30, התאספו כשלושים מתנחלים על גגות ההתנחלות ויידו שוב אבנים לעבר חנויות ועוברי אורח. הפעם היו עמדות התצפית של הצבא ריקות מחיילים. שלושה בני אדם נפגעו מהאבנים, שמשות של שלוש מכוניות נופצו וגם סחורות של בעלי חנויות ברחוב נפגעו. לאחר כחצי שעה של יידוי אבנים מצד המתנחלים, כשניסו כמה נערים פלסטינים ליידות את האבנים בחזרה לכיוון ההתנחלות, יצאו משער ההתנחלות עשרות חיילים, השליכו רימוני הלם לעבר התושבים, בעטו בסחורה והורו לבעלי החנויות לסגור את החנויות. בארבעת הימים שלאחר מכן אסרו החיילים על בעליהן של 24 חנויות ועל בעלי הדוכנים ברחוב, לפתוח את עסקיהם, לטענתם בגלל שפלסטינים יידו אבנים לעבר המתנחלים. ביום ראשון אפשר הצבא את פתיחת העסקים כרגיל, אך בסוף השבוע שלאחר מכן חזרו האירועים על עצמם: שוב מתנחלים יידו אבנים לעבר הרחוב מההתנחלות בית רומנו, שוב הגיעו למקום חיילים באיחור – ורק לאחר שנערים פלסטינים ניסו ליידות אבנים בחזרה לעבר המתנחלים. אירועים אלה הם שיקוף מדויק של הדרך בה מתנהל משטר האפרטהייד הישראלי: אל מול עיני החיילים, מתנחלים מיידים אבנים לעבר פלסטינים, פוגעים בהם וברכושם ומשבשים את חייהם. החיילים אינם מתערבים. כאשר פלסטינים מעיזים ליידות אבנים בחזרה לעבר המתנחלים, גם אם אינם פוגעים בהם כלל – מגיעים החיילים, משליכים רימוני הלם וגז מדמיע וכעונש גם סוגרים את העסקים שברחוב. מדיניות זו מבהירה היטב לפלסטינים כי איש לא יגן על חייהם, על גופם ועל רכושם. להלן עדויות שגבתה תחקירנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי, מבעלי חנויות שנפגעו מהאלימות. בדר א-תמימי, בן 57, אב ל-11, תושב שכונת א-שיח' במרכז העיר חברון, מנהל חנות עתיקות וערבסקות, סיפר בעדות שמסר ב-3.2.22: ביום שני, 24.1.22, בסביבות השעה 12:00 בצהרים, התאספו בערך שבעה מתנחלים, כולם בשנות העשרים שלהם, על גגות הבתים של ההתנחלות בית רומנו. המתנחלים התגרו בעוברי אורח, קיללו אותם וזרקו עליהם אבנים ואשפה כמו פחיות קולה ריקות, הכול מול עיניו של החייל שהוצב באחת העמדות של בית רומנו. בתגובה, שני נערים פלסטינים בני 14 בערך טיפסו על שער הכניסה של ההתנחלות והורידו את דגל ישראל מעל הגדר. המתנחלים צעקו על הילדים, אבל הם ברחו משם. מאוחר יותר באותו יום המתנחלים תלו דגל אחר על הגדר. למחרת, בסביבות השעה 10:30 בבוקר, הוצאתי סחורה מהחנות והתחלתי לסדר אותה בפתח. פתאום מתנחלים התחילו ליידות אבנים על החנויות ועל עוברי האורח. הם יידו המון אבנים וחלק מהן פגעו בסחורה שלי. כל העתיקות והערבסקות שהיו בחוץ התנפצו. כשהסתכלנו לראות מאיפה נזרקות האבנים, ראינו יותר מעשרים מתנחלים עומדים על הגגות של בית רומנו ומיידים אבנים. חיפשנו את החייל שמוצב בשתי נקודות התצפית, אבל הוא לא היה שם. בכלל לא ראינו חיילים באזור. האבנים שהמתנחלים השליכו ניפצו שמשות של כמה מכוניות שחנו ברחוב. חלק מהאנשים התחבאו בתוך החנויות וחלק ברחו. בחורה בשנות העשרים שלה נפגעה מאבן בכתף בזמן שרצה וניסתה לברוח משם. כמה נערים ניסו להגיב ויידו אבנים לעבר המתנחלים, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי כי המתנחלים היו במקום גבוה וגם זרקו הרבה מאוד אבנים. אחרי חצי שעה בערך, שבמהלכה המתנחלים יידו עלינו אבנים, יצאו פתאום עשרות חיילים משער ההתנחלות בית רומנו, השליכו לעברנו רימוני הלם, הורו לנו להתפזר ודרשו מבעלי החנויות לסגור אותן. בינתיים המתנחלים ברחו לתוך ההתנחלות. ניסיתי להסביר לחיילים שהמתנחלים הם אלה שתקפו אותנו והראיתי להם את הסחורה שנופצה, אבל החיילים היו תוקפניים מאוד. הם צעקו עליי לסגור מייד את החנות, בעטו בסחורה וזרקו חלק ממנה לתוך החנות, למרות שהם ראו שנפצעתי מאבן וגם ירד לי קצת דם. לא הייתה לי ברירה ונאלצתי להישמע לחיילים ולסגור את החנות. שאר בעלי העסקים סגרו גם הם. למחרת, ב-9:00 בבוקר, פתחתי את החנות והתחלתי להוציא את הסחורה שלי וכך עשו גם שאר בעלי החנויות ברחוב. אבל שעה אחר כך הגיעו כמה חיילים שאמרו לנו שיש להם צו צבאי שמורה לנו לסגור את החנויות בגלל שילדים זרקו ביום לפני כן אבנים על מתנחלים. ביום חמישי קרה אותו הדבר. באותו יום פתחנו רק בסביבות 11:00 בגלל מזג האוויר, אבל אז שוב הגיעו חיילים והורו לנו לסגור את החנויות, למרות שבאותו יום רצינו רק לחלק תנורים למשפחות עניות. החיילים נתנו לנו כמה דקות לחלק את התנורים. הגיעו כמה צעירים ועזרו לי לחלק אותם, אבל לא הספקנו לחלק את הכול. חזרנו למחרת כדי להמשיך בחלוקה, למרות שזה יום החופש שלי. גם אז הגיעו כמה חיילים, נתנו לי כמה לחלק במשך כמה דקות ואז הורו לי לסגור. בשבת הגעתי שוב לחנות כדי לפתוח אותה ושוב הגיעו חיילים והורו לי ולשאר בעלי החנויות לסגור. אבל באותו יום הגיעו לשם גם כמה עיתונאים ותושבים שמחו על סגירת החנויות. אז הגיעו למקום גם קצינים מהמנהל האזרחי והם הבטיחו לי ולבעלי החנויות האחרים שאם נסגור באותו יום נוכל לפתוח כרגיל ביום ראשון. סגרנו וביום ראשון פתחנו כרגיל, בלי בעיות. ערפאת שלודי, בן 46, אב לשבעה, תושב חברון, בעל חנות חמוצים, סיפר בעדותו שמסר ביום 2.2.22: ב-25.1.22, בסביבות השעה 10:30, ישבתי בפתח החנות שלי ופתאום התחילו ליפול אבנים קרוב לחנות. ברחתי משם והתרחקתי. האבנים הגיעו מכיוון ההתנחלות בית רומנו. בהתחלה ראיתי בערך שלושים מתנחלים, בשנות העשרים שלהם, שעמדו על גגות ההתנחלות בית רומנו וזרקו משם אבנים. בנקודות התצפית של החיילים לא היה אף חייל. המתנחלים יידו אבנים במשך יותר מעשרים דקות על החנויות ברחוב. חלק מהאבנים פגעו בסחורה ששמתי בפתח החנות שלי אבל בגלל שהם זרקו כל-כך הרבה אבנים לא יכולתי להתקרב כדי להרחיק משם את הסחורה. האבנים גם ניפצו שמשות של שלוש מכוניות שחנו שם. אנשים התחילו לברוח משם. כמה נערים אספו אבנים ויידו אותן לעבר המתנחלים כדי להדוף אותם. אחרי חצי שעה בערך הגיעו לשם עשרות חיילים שהשליכו רימוני הלם, דחפו אותנו וצעקו עלינו לסגור את החנויות. הם גם בעטו בסחורות. סגרתי את החנות שלי לפני האחרים וחזרתי הביתה, אחרי שהכנסתי את הסחורה שלא נפגעה לתוך החנות. למחרת בבוקר חזרתי לחנות שלי ופתחתי אותה, אבל אז הגיעו חיילים והורו לי ולשאר בעלי החנויות לסגור. כך היה גם בימים חמישי, שישי ושבת. בכל פעם התנהל ויכוח בינינו לבין החיילים שהתעקשו שנסגור את החנות. בשבת, אחרי שפתחנו את החנויות, שוב הגיעו כמה חיילים והורו לנו לסגור. הפעם הגיעו גם תושבים ועיתונאים כדי לתמוך בנו. אז הגיע קצין של המנהל האזרחי שסיכם איתנו שנסגור בשבת אבל נוכל לפתוח ביום ראשון בלי בעיות מצד החיילים. אני לא מבין למה החיילים נעדרו בזמן התקיפה של המתנחלים, במיוחד שבדרך כלל נקודות התצפית של החיילים בהתנחלות מאויישות 24 שעות ביממה. יש לי שבעה ילדים, הבכורה היא סארה, תלמידה בתיכון. החנות היא מקור הפרנסה היחיד שלי ושל המשפחה שלי. בימים שבהם החנות הייתה סגורה לא הרווחתי כלום וזה מקשה מאוד על כיסוי ההוצאות שלנו. מהראן אל-בטש, בן 33, נשוי, תושב העיר העתיקה בחברון, בעל מכולת, סיפר בעדותו שמסר ביום 2.2.22: מה שמשך את תשומת הלב שלי ושל כולם במהלך תקיפת המתנחלים היה ששתי נקודות התצפית הקרובות היו ריקות מחיילים. בזמן שהמתנחלים תקפו אותנו לא נראה שם שום חייל. ראיתי כמה נערים וצעירים שאספו את האבנים של המתנחלים ויידו אותן לעבר המתנחלים שהתמקמו על הגגות, אבל הן לא הגיעו למתנחלים בגלל הגובה וגם בגלל מטח האבנים שהם זרקו מלמעלה. שמעתי שכמה עוברי אורח נפגעו לפני שהצליחו לברוח, כולל אישה שנפגעה בכתף וצעיר שנפגע מאבן באף. האבנים פגעו בשלושה כלי-רכב שחנו ברחוב, אחד מהם המכונית של אחי שנפגעה מכמה אבנים והשמשה הקדמית שלה נופצה. אצלי במכולת האבנים שזרקו המתנחלים ניפצו ארון תצוגה מזכוכית שעמד בחוץ וקלקלו מקרר ושברו כמה צנצנות. בערך חצי שעה אחרי שתקיפת המתנחלים התחילה נפתח השער של בית רומנו וממנו יצאו בערך 30 חיילים עצבניים. הם התחילו לתקוף את כל מי שהיה ברחוב ולזרוק רימוני הלם לעבר עוברי אורח ובעלי עסקים. החיילים הורו לנו לסגור את העסקים. ראיתי אותם גם בועטים בסחורות. תוך דקות כולם סגרו את העסקים, והמתנחלים עזבו. גם אני סגרתי את המכולת שלי. ניסיתי לפתוח את המכולת בימים רביעי, חמישי ושישי, אבל בכל פעם החיילים הורו לי לסגור בתירוץ שהילדים זורקים אבנים על ההתנחלות, ואנחנו בעלי החנויות צריכים לקחת על זה אחריות ולמנוע את זה. ביום שבת כולם פתחו את החנויות בבוקר, ואז הגיעו בערך 15 חיילים והורו לכולם לסגור. הסוחרים מחו והתעקשו להישאר בחנויות. תושבים והרבה עיתונאים התאספו ברחוב. הגיע קצין של המנהל האזרחי, שהבטיח שאם נסגור את החנויות יאפשרו לנו לפתוח אותן בלי הפרעה ביום ראשון. הסוחרים הסכימו וסגרו את העסקים, וכולנו עזבנו. ביום ראשון פתחנו את החנויות כרגיל, והחיילים לא הטרידו אותנו. אל-בטש ממשיך ומספר על התקיפות הנוספות בימים-4.2.22 ו-5.2.22, בעדות שמסר ב-13.2.22: ביום שישי, 4.2.22, בסביבות השעה 13:30, ישבתי בחנות שלי והשכן שלי בדר א-תמימי ישב בפתח החנות שלו. ראינו שני אוטובוסים של מתנחלים מגיעים להתנחלות בית רומנו. כנראה שהם היו מבקרים. יחד איתם היו כמה חיילים. אחרי כמה דקות המתנחלים התחילו לזרוק אבנים מאחורי השער של בית רומנו. כמה צעירים שהיו ברחוב הגיבו ויידו עליהם אבנים בחזרה. ראינו בערך 15 מתנחלים עולים על הגג, ליד נקודת התצפית בבית רומנו. הם יידו המון אבנים לכיוון שלנו ולעבר עוברי אורח וחנויות, הכול מול העיניים של החייל שהיה בתצפית. נכנסתי לחנות כדי להתגונן מהאבנים. ראיתי את השכן שלי בדר מנסה להכניס את הסחורה שלו לתוך החנות, אבל היה לו קשה לעשות את זה בגלל כמות האבנים. רציתי לעזור לו אבל לא יכולתי להגיע אליו. בסוף גם הוא הסתתר בתוך החנות שלו. ראיתי שחלק מכלי החרס שלו שהיו בחוץ נפגעו מהאבנים. הגיעו למקום כמה חיילים שרדפו אחרי הצעירים והשליכו לעברם רימוני גז. הם התעלמו לגמרי מיידוי האבנים של המתנחלים, בדיוק כמו החייל בעמדת התצפית. המתנחלים יידו אבנים במשך יותר משעה. אני סגרתי את החנות והלכתי משם. למחרת, ביום שבת, בסביבות השעה 15:00, ישבתי בחנות שלי. ראיתי בערך חמישה מתנחלים בני 17-16 על גג בית רומנו, ליד לעמדת התצפית שבה היה חייל אחד. אחרי חמש דקות ראיתי עוד חמישה מתנחלים על גג הבניין הגבוה של בית רומנו, שגם שם יש נקודת תצפית של הצבא. הבנו שהמתנחלים מתכננים לתקוף אותנו שוב. הסתתרתי בתוך החנות שלי ואז המתנחלים התחילו לזרוק אבנים בצורה מסיבית על החנויות ועוברי אורח. צעקנו על החייל שהיה בתוך עמדת התצפית אבל הוא לא הגיב. יידוי האבנים נמשך בערך שבע דקות. בזמן שהם יידו אבנים הגיעו למקום חיילים והמתנחלים המשיכו ליידות אבנים מול העיניים שלהם. הם לא עשו כלום. אמרנו לחיילים שיעשו משהו אבל הם התעלמו מאתנו. אחרי כמה דקות נפתח השער בית רומנו ויצאו משם שישה חיילים יחד עם קצין. רק אז המתנחלים ברחו. סיפרתי לקצין שהמתנחלים יידו עלינו אבנים והוא אמר שהוא יודע והוא ראה אותם. הוא הבטיח לי שידווח על כך למשטרה. אז החיילים עזבו. הלכתי לבדוק את הרכב שלי וגיליתי שהאבנים שהמתנחלים זרקו ניפצו את השמשה שלו.

15 מרץ 2022

פרג' תמימי (-א-זרו) לאחר שחרורו ממעצר. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם

חברון - מרכז העיר

חיילים תקפו שני פלסטינים שהתלוננו על אלימות של מתנחלים, ואז עצרו אותם בטענה שתקפו אותם

בשבת 25.9.21, בסביבות השעה 18:30, יצאו ארבע נשים ושתי ילדות בנות 9 ו-12 ממשפחת תמימי (א-זרו) לבלות באדמת המשפחה הסמוכה לבתיהם שבשכונת ג'בל ג'אלס בחברון. במרחק של כחמישים מטרים מהחלקה הוקם המאחז גבעת גל, בצמוד להתנחלות קריית ארבע. זמן קצר לאחר שהתיישבו, הגיעו למקום שני נערים וקיללו אותן. בנות המשפחה ברחו לכיוון ביתן, כשהנערים רודפים אחריהן ומיידים עליהן אבנים, שאחת מהן פגעה ברגלה של ריהאם תמימי, בת 34. לאחר ששבו הביתה, ניגשו שני אחיה של ריהאם, פרג', בן 36, וחאמד, בן 42, לעמדה הצבאית שבכניסה למאחז כדי להתלונן על הנערים שתקפו את בנות המשפחה ושיידו עליהם אבנים. כשהגיעו לשם, ראו שני חיילים ולידם את שני הנערים. החיילים והנערים התווכחו עם האחים וקיללו אותם. בינתים הגיעו למקום כשלושים חיילים וקצין הורה להם לשוב לביתם. כאשר הגיעו לכניסה לשביל המוביל לביתם, הם ראו שחמישה חיילים הלכו אחריהם. הוויכוח החל שוב, אז תקפו החיילים את חאמד. פרג' ניסה להפריד ביניהם ודחף שניים מהחיילים, ואז הם התנפלו עליו, הכו אותו ובעטו בו בכל חלקי גופו. אחד החיילים איים עליו בנשק, חייל אחר אזק את ידיו והוא נלקח לבסיס צבאי סמוך. בעת שהמתין שם, אחד החיילים שהכה אותו קודם תקף אותו שוב בכלי מתכת ואיים שיהרוג אותו. לאחר כמה שעות הוא נלקח לתחנת המשטרה בביתר עילית. שני החיילים שתקפו אותו ואת אחיו היו איתו בג'יפ. כאשר הגיעו, אחד מהחיילים נכנס לחקירה ופרג' נשאר עם החייל השני שדרש ממנו לא להזכיר את התקיפה במהלך החקירה. לאחר מכן הוכנס החייל השני לחקירה, ולאחריה נחקר פרג'. החוקר האשים אותו בתקיפת חיילים וביידוי אבנים, האשמות אותן הכחיש בתוקף. לאחר כשעה הודיע לו החוקר כי נקבע לו דיון בבית המשפט לעוד חצי שנה וכי עליו לשלם ערבות על סך 1,000 ש"ח. רק ב-2:00 לפנות בוקר הגיע פרג' לביתו. כך הסתיים עוד יום שגרתי של חיים תחת הכיבוש: יציאה למנוחה באדמת המשפחה הסתיימה במנוסה חזרה הביתה מאימת נערים אלימים, פנייה לחיילים לבקשת עזרה הסתיימה באלימות קשה, במעצר שווא, בחקירה שנעשתה בניגוד לכל הכללים ובתשלום של מאות ש"ח. ריהאם תמימי (א-זרו), בת 34, אם לשניים, סיפרה בעדותה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי על שארע באותו היום: אני מורה בבית הספר לבנים על שם יוסרא א-נתשה בחברון, ומתנדבת בפרויקט הצילום של ארגון בצלם. אני גרה עם אימא שלי, נורה, בת 65, אבא שלי, שאכר, בן 74, והבת שלי רזאן, בת תשע. לידנו גרים האחים והדודים שלי עם המשפחות שלהם. הבית שלנו נמצא על הדרך שמובילה למאחז גבעת גל, שהוקם במרחק של 50 מטרים מהבית. ביום שבת, 25.9.21, בסביבות השעה 18:30, יצאתי עם אימא שלי ובנות הדוד שלי, רוונד, בת 20, חנין, בת 18, שהד בת 12 ורזאן, בת 9, לשבת באדמה שלנו, שנמצאת בין הבית שלנו לבין המאחז. פתאום הגיעו שני מתנחלים, בני 15 בערך, והתחילו לקלל אותנו. הם החזיקו מכלים של גז פלפל. החלטנו לחזור הביתה. שני המתנחלים הלכו אחרינו עד לכניסה לשביל שמוביל לבתים שלנו. בדרך הם זרקו עלינו אבנים ואנחנו רצנו לכיוון הבתים. אחת האבנים פגעה לי ברגל ימין, זה כאב לי מאוד. התחלתי לבכות וצעקתי על המתנחלים. אח שלי פרג', בן 36, הגיע למקום וכששני המתנחלים ראו אותו הם מיד ברחו לכיוון המאחז. פרג' ראה שאני בוכה וראה שנפצעתי ברגל. הוא קרא לאחי חאמד ושניהם הלכו לעמדה הצבאית שבכניסה למאחז כדי לדבר עם החיילים על מה שקרה. נשארתי בחצר כדי לראות מה קורה איתם. ניסיתי גם לצלם בטלפון. בעמדה היו שני חיילים. שני הנערים המתנחלים שתקפו אותנו עמדו לידם. שמעתי אותם מתווכחים, היו צעקות בין האחים שלי לבין שני החיילים והנערים. אז הצטרפה לוויכוח גם מתנחלת, היא נראתה לי בערך בת 40. ראיתי שעוד חיילים מגיעים לעמדה. אחרי בערך עשרים דקות ראיתי את חאמד ואת פרג' חוזרים. ברגע שהם הגיעו לכניסה לשביל שמוביל לבית, הגיעו לשם חמישה חיילים שהתווכחו עם האחים שלי. ראיתי שניים מהם תוקפים את חאמד ומרביצים לו. פרג' ניסה להגן על חאמד ודחף את שני החיילים ואז החיילים התחילו להרביץ גם לו וכיוונו אליו את הנשק שלהם. אני ואימא רעדנו מפחד, פחדנו שהחיילים יירו באחים שלי. בינתיים הגיעו לשם גם הדודים שלי ראשד וראדי. הם ניסו לחלץ את פרג' מהחיילים. שניים מהחיילים אזקו את הידיים של פרג' לאחור ואז הובילו אותו לכיוון המחנה הצבאי. פרג' תמימי (א-זרו), בן 36 ואב לשישה, סיפר בעדותו על המכות שקיבל מהחיילים ועל מעצרו לאחר מכן: בשבת בערב חזרתי הביתה אחרי יום עבודה בבניין. ברגע שהגעתי לשביל שמוביל לבית ראיתי שני מתנחלים בני 15 בערך רודפים אחרי בנות משפחה שלי, בהן אחותי ריהאם, בת 34, ואמא שלי, בת 65. המתנחלים זרקו עליהן אבנים וקיללו אותן. ראיתי שאבן אחת פגעה ברגל של ריהאם. שני המתנחלים ברחו כשראו אותי. קראתי לאחי חאמד, בן 42, ויחד הלכנו לעמדה הצבאית שבכניסה למאחז גבעת גל, במרחק 50 מטרים בערך מהבית שלנו, כדי לדבר עם החיילים. כשהגענו לעמדה היו שם שני חיילים ולידם עמדו שני המתנחלים שזרקו את האבנים. סיפרתי לחיילים מה הם עשו ולהפתעתי אחד החיילים קילל אותי והורה לנו להסתלק. אז התפתח ויכוח קולני בינינו לבין החיילים והמתנחלים. אז גם הגיעה לשם עוד מתנחלת, אולי אמא שלהם, וגם היא הצטרפה לוויכוח. תוך כדי כך ראיתי את אחד החיילים מדבר בקשר ואז הגיעו לשם בערך שלושים חיילים. דיברתי עם קצין וסיפרתי לו מה קרה, אבל גם הוא קילל אותי ואת חאמד והורה לנו להסתלק. כשהגענו לשביל שמוביל לבית שלנו, הפתיעו אותנו בערך חמישה חיילים שכנראה הלכו אחרינו. הם צעקו עלינו וקיללו אותנו, ואנחנו צעקנו עליהם בחזרה. בזמן שהתווכחנו, הם התנפלו על חאמד והכו אותו באגרופים. נכנסתי בין החיילים לבין חאמד בניסיון להגן עליו, ניסיתי להדוף את החיילים, צעקתי עליהם ודחפתי אותם, ואז מיד הם האשימו אותי בתקיפה והתחילו להכות גם אותי. ספגתי מכות ובעיטות בכל הגוף ובפנים וירד לי דם מהגבה השמאלית. בינתיים דודים שלי ראשד, בן 65, וראדי, בן 52, יצאו מהבית וניסו להרגיע את החיילים ולמנוע מהם לתקוף אותי. חייל אחד הצמיד את הנשק לחזה שלי וחייל אחר סובב לי את הזרוע מאחורי הגב. הם אזקו לי את הידיים באזיקונים מפלסטיק והובילו אותי ליד מחנה צבאי בהתנחלות קריית ארבע, שם הושיבו אותי על הקרקע ואז החיילים קיללו אותי ואיימו להרוג אותי. בזמן שישבתי שם, אחד החיילים שתקפו קודם אותי ואת חאמד הכה אותי עם כלי מתכת מחודד, דומה לאגרופן, בחזה מימין ובבטן. זה כאב מאוד והתחלתי לצעוק ואז החיילים הרחיקו אותו ממני. צעקתי מכאבים ואז שני חיילים העמידו אותי על הרגליים והכניסו אותי לתוך ג'יפ צבאי. ישבתי שם במשך עשר דקות בערך ואז אחד החיילים נכנס לג'יפ ואיים להרוג אותי אם לא אירגע. הוא הוריד אותי מהג'יפ ושוב הושיב אותי על הקרקע. ישבתי שם שעה בערך. אחר כך החיילים הובילו אותי לתוך המחנה והשאירו אותי בחצר בערך שעתיים וחצי. חמישה חיילים שמרו עליי וכל הזמן הזה הם לא הפסיקו לקלל אותי וללעוג לי. אחר כך הגיע אדם במדי צבא ושאל אותי אם אני סובל ממחלות כלשהן ועניתי שלא. אמרתי לו שאני סובל מכאבים בגלל המכות מהחיילים, בעיקר מהתקיפה עם המכשיר המתכתי החד. הוא בדק אותי, ניקה לי את הפצעים בראש, בבטן ובחזה ושם לי יוד. אחר כך, ניגשו אליי שני החיילים שתקפו אותי ואת חאמד ואיימו להרוג אותי. הם ניסו להכות אותי שוב, אבל אז חייל שהיה שם אסר עליהם להתקרב אליי. העלו אותי לג'יפ ולקחו אותי לתחנת משטרה שמחוץ להתנחלות ביתר עילית. שני החיילים שתקפו אותי ואת חאמד היו איתי בג'יפ. לפני שנכנסנו לתחנת המשטרה, ניגש אלינו שוטר. הוא קילל אותי וצעק עליי: "תוריד את הראש ותוריד את העיניים שלך לקרקע!" אז הוא אמר לשני החיילים להשאיר אותי בחצר. אחד החיילים נכנס לחדר עם החוקר ואני נשארתי בחוץ עם החייל השני, זה שתקף אותי קודם עם מכשיר חד. הוא הורה לי לא להזכיר בחקירה שהוא תקף אותי, אבל אני לא הסכמתי. הוא התעקש ולחץ שלא אזכיר את זה ואני אמרתי שמצלמות המחנה תיעדו את התקיפה ושאני אגיש נגדו תלונה. אחרי חצי שעה בערך החייל הראשון יצא מחדר החקירה והחייל השני נכנס. אחרי שגם הוא יצא, אחרי עוד חצי שעה, הכניסו אותי לחקירה. היה שם מתורגמן. חוקר שהציג את עצמו בשם רפי דיבר איתי והאשים אותי בתקיפת חיילים וביידוי אבנים. הוא איים עלי שהם יעצרו אותי ויכלאו אותי. הכחשתי את האשמות ואמרתי לו שהחיילים והמתנחלים הם אלה שתקפו אותי ואת המשפחה שלי בלי שום סיבה. החקירה נמשכה שעה בערך ואז החוקר הודיע לי שנקבע לי דיון בבית המשפט ל-5.4.22. הוא אמר שאני צריך לשלם עכשיו ערבות בסך 3,000 ש"ח. דוד שלי, ראשד, הגיע ודיבר איתו. הוא הצליח להוריד את הסכום ל-1,000 ש"ח, שהוא שילם במקום. יצאנו משם והגענו הביתה בסביבת השעה 2:00 לפנות בוקר. הייתי תשוש וכאוב. עד עכשיו אני סובל מכאבים בכל הגוף.

25 נובמבר 2021