רצועת עזה
משטר האפרטהייד הישראלי מונע מאלפי משפחות פלסטיניות, בהן אחד מבני הזוג הוא תושב הרצועה והשני תושב הגדה, לחיות יחד כמשפחה בגדה המערבית, וגוזר עליהן בחירה בלתי אפשרית: בין חיים יחד ברצועת עזה – תוך ניתוק מהמשפחה שנותרה בגדה והתמודדות עם תנאי החיים הקשים ברצועה והקושי בפרנסה, לבין החיים בנפרד – כשאחד מבני הזוג נותר לגדל את הילדים לבדו. מדיניות זו היא חלק ממדיניות הבידול של רצועת עזה, אותה מיישם המשטר כבר משנות התשעים. הגבלות אלה הוחמרו עם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 והגיעו לשיאן ב-2007 – אז הטילה ישראל מצור על הרצועה וכלאה בתוכה את תושביה. רק במקרים בודדים וחריגים, המוגדרים על ידי ישראל כ"מקרים הומניטאריים", היא מאפשרת להם לצאת, כשכל היתר כזה נתפס כמעשה חסד ולא זכות המוקנית להם. ישראל הבהירה – ובג"ץ קיבל עמדה זו ונתן לה הכשר משפטי – שככלל, נישואים אינם נחשבים כהצדקה למתן היתר מעבר בין הרצועה לגדה. מציאות זו מבהירה עד כמה מופרכת טענתה של ישראל שמאז ביצעה את תוכנית ההתנתקות מהרצועה ב-2005 אין לה עוד אחריות כלפי תושביה. באמצעות שליטתה הכמעט מוחלטת בכל המעברים – ברצועה ובגדה – ובמרשם האוכלוסין הפלסטיני, ישראל מכתיבה לנתינים הפלסטינים כיצד ייראו חיי היומיום שלהם ומתערבת בקשריהם הבסיסיים ביותר: אלה שבין בני זוג, שבין הורים לילדיהם, שבתוך המשפחה המורחבת. הנפגעות העיקריות ממדיניותה זו של ישראל הן נשים תושבות רצועת עזה שנישאו לבני זוג תושבי הגדה. הן נותרות לגדל את הילדים לבדן, בתנאי החיים הקשים ברצועה, ללא תקווה ובחוסר ודאות בנוגע לעתידן. בצלם גבה את עדויותיהן של כמה מהנשים שמצב זה נכפה עליהן. יאסמין עבד אל-באסט, בת 35, תושבת העיר עזה, חיה עם ארבעת ילדיה ברצועה ובעלה חי בגדה. ב-6.9.22 היא סיפרה לתחקירן בצלם, ח'אלד אל-עזאייזה, על הסירובים החוזרים שהיא מקבלת על בקשותיה להיתר מעבר לגדה, כדי שיוכלו לחיות יחד כמשפחה: הגעתי עם המשפחה שלי מסעודיה לרצועת עזה ב-1994. ב-2009 התחתנתי עם בעלי, מוחמד עלי עבד אל-באסט, בן 37, שהוא במקור מעזון-עתמה, שנמצא באזור קלקיליה והוא מחזיק בתעודת זהות של הגדה. לקראת החתונה הוא נכנס לרצועה דרך מעבר רפיח, לבד, בלי קרובי המשפחה שלו מהגדה. גרנו ברצועה עד 2016 ובתקופה הזו נולדו לנו שלושה בנים; עבד אל-כרים, היום בן 12, עלי, היום בן 10, ועמרו, היום בן 8. בעלי עבד אז בחנויות ספרים ובבית מלאכה לזכוכית. במרץ 2016, אבא שלו חלה, אז הוא הגיש בקשה להיתר מעבר לגדה בשבילי ובשביל שלושת הבנים שלנו. הבקשות אושרו, אבל כשהגענו עם הילדים למעבר ארז באותו החודש, חיכינו ארבע שעות ואז הודיעו לנו שאני מסורבת ושלא אוכל לעבור. הם לא נתנו לנו הסבר. בסוף בעלי עבר את המחסום עם עבד אל-כרים ועם עלי. לא הסכמתי שהוא יקח את עמרו כי הוא עדיין ינק ממני, אז הוא נשאר איתי. זה היה נורא להיפרד משני הבנים שלי. התמוטטתי. פחדתי שלא אראה אותם יותר. קיוויתי שאצא מהרצועה עם בעלי ועם הבנים, אבל אז הכול נהיה שחור. אני ועמרו חזרנו לבית של המשפחה שלי. לא הפסקתי לבכות ולא אכלתי במשך כמה ימים. הרגשתי שאנחנו מעמסה על המשפחה, היה נורא צפוף בבית. שלושה שבועות אחרי שבעלי עזב, עלי היה חולה. היה לו זיהום בגרון ואשפזו אותו בבית החולים בקלקיליה למשך עשרה ימים. ביקשתי מבעלי שישלח לי את הדו"חות הרפואיים שלו והגשתי בקשה להיתר מעבר לגדה כדי שאוכל להיות ליד עלי, אבל לא קיבלתי שום מענה לבקשה שלי. בעלי הגיש בשבילי כמה בקשות כדי שאוכל להגיע לגדה, אבל כולן נדחו על ידי ישראל, ואחרי כחודשיים, במאי 2016, בעלי חזר לרצועה עם עבד אל-כרים ועלי. הם עברו דרך מעבר ארז, וגרנו כולנו יחד בדירה ששכרנו. קנינו גם רהיטים ומכשירי חשמל, ובעלי חזר לעבוד בבית מלאכה לזכוכית. הבן שלנו, עז א-דין, נולד ב-20.2.21. באוקטובר 2021, המצב הרפואי של אבא של בעלי החמיר והוא סבל משיתוק בכל הגוף, אז בעלי הגיש הפעם בקשה להיתר רק בשבילו כדי שיוכל לבקר אותו. הוא קיבל את האישור ונסע לגדה. אחרי בערך חודש, בנובמבר 2021, הוא חידש את תעודת הזהות שלו והגיש בקשה לשינוי כתובת גם בשבילי ובשביל הילדים, אבל לא קיבלנו בינתיים שום אישור. היום בעלי נמצא בגדה ומטפל באבא שלו יחד עם אחיו ואני חיה ברצועה עם ארבעת הבנים שלנו. אני סובלת נורא מקריעת המשפחה שלנו. הבן שלי, עבד אל-כרים, נמצא בגיל ההתבגרות וקשה לי להתמודד אתו לבד. הוא מרגיש כבר מבוגר ולא מקשיב לי ומתלונן שהאבא שלו לא נמצא. הוא סובל מבעיה בעור התוף של אוזן שמאל וזקוק למעקב רפואי קבוע, אז אני לוקחת אותו פעם בחודש לבדיקה. שמתי לב שיש לו תנועות לא רצוניות בפנים, וכשאני שואלת אותו למה, הוא אומר שזה בגלל שהוא עייף וגם בגלל שהוא מתגעגע לאבא שלו. כשעמרו מדבר עם אבא שלו בטלפון הוא כועס ולפעמים הוא אומר לו שהוא שונא אותו בגלל שהתרחק ונטש אותנו, אבל הוא עדיין ממשיך לשאול מתי הוא ייקח אותנו אתו לגדה. כשבעלי חזר בזמנו לגדה, הבן שלנו עז א-דין היה רק בן שמונה חודשים והוא בעצם לא מכיר את האבא שלו. בשבוע הבא אני אמורה לקחת אותו לניתוח בבית החולים א-שיפאא כי הוא צריך לעבור ניתוח באשכים. קשה לי לקחת אחריות על הכול לבד, בזמן שהאבא שלהם אמור להיות לצידי ולעזור לי בגידול הילדים שלנו. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לספק את הילדים שלי, למרות שהדרישות שלהם גדלות מיום ליום. המצב הכלכלי שלנו קשה. אני עובדת כספרנית ובעלי גם שולח לנו כסף מהגדה בכל חודש, אבל זה לא מספיק. גם אבא שלי, שמתקיים מהסיוע של משרד הרווחה, לא יכול לעזור. רשמתי את הבנים למועדון הכדורגל בקיץ אבל בגלל שאין לי מספיק כסף הם לא יוכלו להמשיך להשתתף. ביולי 2022, שמעתי שישראל נתנה אישורים לבקשות להיתרים לצורך ביקורי קרובי משפחה בגדה, אז הגשתי בקשה במדור לעניינים אזרחיים בעזה, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה. אני כל הזמן עוקבת אחרי החדשות כדי לדעת אם אוכל להגיש בקשה לשינוי של הכתובת שלנו. יש לי עדיין תקווה שזה יכול לקרות. מונא אל-אסטל, אם לארבעה, בת 36, תושבת ח'אן יונס, סיפרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-6.6.22 על הקושי בגידול הילדים לבדה, כשבעלה בגדה המערבית וישראל מסרבת לאפשר לכל בני המשפחה להצטרף אליו. אני ובעלי ריאד, בן 47, התחתנו ב-2004 בעזה. לריאד יש תעודת זהות של הגדה וקצת אחרי שהתחתנו הוא חזר לגדה והתחיל לעבוד בישראל ואני נשארתי ברצועה. פעמים ספורות הוא הצליח להגיע לבקר אותנו ברצועה, לפעמים דרך מעבר ארז ולפעמים דרך מעבר רפיח. היו שנתיים רצופות שהוא לא ביקר כאן בכלל, הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שנה. לפני 12 שנים בערך בעלי הגיש בשבילי ובשביל ארבעת הילדים שלנו, שכולם נולדו בעזה, בקשה לשינוי הכתובת שלנו לקלקיליה. לפני כעשרה חודשים, באוקטובר 2020, קיבלנו תשובה חיובית. בכיתי מרוב שמחה והתפללתי והודיתי לאללה. שלחתי את תעודת הזהות הישנה שלי לבעלי כדי שילך למשרד הפנים בקלקיליה וישנה את הכתובת, אבל הם שינו את הכתובת רק לשניים מתוך ארבעת הילדים שלנו, לעבד אל-ג'וואד, בן 15, ולדימא, בת 12. למוחמד, שהיה בן 3, ולמראם, שעברה את גיל 16 בחודשים ספורים, הם לא שינו את הכתובת. כל השמחה שלי נעלמה ברגע. אחרי כשמונה חודשים הם רשמו את מוחמד בתעודת הזהות שלי, אבל עד היום הם לא הוסיפו את מראם, למרות שאני ואבא שלה וכל האחים רשומים בקלקיליה. לפני שבעה חודשים בערך הייתי חייבת להנפיק למראם תעודת זהות חדשה עם כתובת בעזה. מיד אחר כך אבא שלה הגיש בשבילה בקשה נוספת לשינוי הכתובת שלה לקלקיליה. עד שהיא לא תקבל אישור על שינוי הכתובת, אני והילדים נשאר ברצועה, בנפרד מבעלי, אני לא מסוגלת להשאיר את מראם לבד בעזה. הבן הקטן שלנו, מוחמד, הוא כבר בן ארבע, הוא לא מכיר את האבא שלו והוא קורא לדוד שלו, לאח של בעלי, "אבא". מראם נהייתה מאוד רגישה והיא בוכה בכל פעם שהיא רואה את החברים שלה מבלים עם ההורים שלהם. בתה מראם, בת 16, סיפרה בעדותה על הקרע שהמשפחה חווה: רק אמא שלי והאחים שלי קיבלו אישור לשנות את הכתובת שלהם לקלקיליה, שם אבא שלי גר כבר הרבה זמן. הכיבוש הישראלי סירב שאני אעבור איתם ואני היחידה שהכתובת שלה נשארה בעזה. אבא שלי גר כמה קילומטרים מעזה ורק בגלל מחסום אני לא יכולה להגיע אליו. אני לא מחבלת, אני רק רוצה לחיות עם המשפחה שלי ביחד. זו זכותי לעבור בין כל הערים הפלסטיניות בלי מכשולים ולהגיע אליו. אני כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתעוררתי מהשינה וחיבקתי את האבא שלי כמו ילדים אחרים. אני גם לא זוכרת את חודש הרמדאן האחרון שבו אבא ישב איתנו מסביב לשולחן בסעודה המפסקת. אני רואה אותו רק דרך מסך הטלפון וזה קשה לי נורא כי זאת לא המציאות. הלוואי שאצליח לקבל את האישור ושכולנו נוכל לעבור לגור יחד. חנאן אבו סאע, בת 34, תושבת עזה, חיה עם בעלה ועם שלושת ילדיה באיחוד האמירויות הערביות במשך שבע שנים. בזמן מגפת הקורונה, פוטר בעלה מעבודתו והם נאלצו לשוב לשטחים – הוא לטול כרם והיא לעזה עם ילדיה. ב-5.6.22 היא סיפרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה על הקושי בגידול הילדים ללא אביהם ועל סירובה של ישראל לאשר את בקשותיהם לאיחוד המשפחה. הכרתי את בעלי איימן, בן 34, באיחוד האמירויות הערביות, והתחתנו שם. גרנו שם עד 2019 עם שלושת הילדים שלנו שנולדו שם: גו'ד, בת 9, אחמד, בן 7, וורד, בת 5. כשהתחילה מגפת הקורונה, התחילו בעיות במקום העבודה של בעלי שעבד כמהנדס חשמל, ובסוף הוא פוטר. אני והילדים חזרנו לגור ברצועה, ובעלי חזר לטול כרם, איפה שהוא נולד ואיפה שהמשפחה שלו גרה. כך התחיל הקרע של המשפחה שלנו. הוא מצא שם עבודה והוא גר בשכירות עם שותפים כדי לחסוך כסף. בערך חצי מהמשכורת שלו הוא שולח לנו. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה באוקטובר 2019, כשנסעתי עם הילדים לפגוש את האבא שלהם בטורקיה. וורד, שהייתה אז בת שנתיים, צעקה מאושר כשראתה את האבא שלה בשדה התעופה. היינו שם ביחד שלושה חודשים ואחרי זה חזרתי עם הילדים לעזה ובעלי חזר לטול כרם. הנסיעה עם הילדים הייתה קשה מאוד, במיוחד במעבר רפיח. אחמד נזכר כל הזמן בחוויות שהיו לו עם אבא שלו ואומר שהוא לא רוצה שום דבר חוץ מאבא. אני נזכרת בלילה אחד שוורד נפלה ונפגעה בראש שלה, והייתי צריכה לקחת אותה לבית החולים, אז השארתי את ג'וד ואחמד שהיו מאוד קטנים לבד בבית. קשה לי מאוד להתמודד עם הילדים בלי בעלי. במיוחד בימים האלה שג'וד סובלת מזיהום בבלוטת התריס, היא צריכה לעבור ניתוח להסרה של גידול שיש לה על הצוואר. אני מפחדת מהאחריות שיש לי להסכים לניתוח הזה לבד בלי בעלי, כי זה ניתוח שיכול לסכן אותה לפי מה שהרופאים אומרים. המשפחה שלנו מפורקת. הילדים סובלים מההיעדרות של האבא שלהם, אז אני משתדלת להתקשר אליו כשיש חיבור טוב לאינטרנט. לפעמים בעלי מגיע למרחק של כמה קילומטרים מהרצועה ומתקשר לומר שהוא קרוב, וזה גורם לי לבכות, הידיעה שהוא כל כך קרוב אבל אנחנו לא יכולים לראות אותו. אני יודעת שהמשפחה שלו בטול כרם גם עושה לו בעיות בגלל הקרע ביננו, אני מפחדת שבסוף נצטרך להתגרש ושלא יהיה לכך פתרון. בגלל שאני חיה לבד אנשים כל הזמן בודקים אותי. בגלל המנטליות ברצועה קשה לי להיות עצמאית ולפעמים אני אפילו נאלצת לחזור הביתה לפני שמחשיך, גם אם לא סיימתי לעשות את הסידורים שלי. עברו כמעט שנתיים מהפעם האחרונה שבעלי הגיש בקשה לשינוי הכתובת בשבילי ובשביל הילדים, ומאז לא קיבלנו תשובה. עדכון: חנאן אבו סאע נסעה עם ילדיה למצרים בתקווה להמשיך לירדן ומשם לגדה, אבל לדבריה, אחרי דרך מפרכת ותלאות במעבר, הרשויות הירדניות סירבו לאפשר את כניסתם למדינה והם נאלצו לחזור כלעומת שבאו. מרווה אבו חמאדה, היא בת 37 ואם לשלושה. ב-2019 היא התחתנה בנישואים שניים בקהיר עם תושב בית לחם וחייתה יחד איתו בגדה במשך כשנתיים, ללא מעמד ובפחד תמידי שיגרשו אותה ואת בתם התינוקת. כאשר אביה חלה, היא חזרה לעזה אך ישראל דחתה את כל בקשותיה לשוב לגדה ובמשך למעלה משנה היא ובתה התינוקת היו מנותקות מבעלה. אבו חמאדה סיפרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-26.7.22, לפני שאושרה בקשתה לחזור לגדה, על הקשיים שהיא חווה ועל חוסר הוודאות שבחייה: אני ובעלי מוחמד א-שאער, בן 52, תושב בית לחם, הכרנו באוניברסיטה של קהיר ב-2017, שם סיימנו באותה השנה את לימודי הדוקטורט. אחרי שנתיים התחתנו במצרים. רצינו לחזור לגדה אבל היה מסובך לקבל היתר כניסה כי אני רשומה כתושבת עזה. בסוף הצלחנו לקבל את ההיתר ועברתי דרך גשר אלנבי ב-28.8.19. הגענו לבית לחם, וב-9.10.19 הגשנו בקשה לשינוי הכתובת שלי מעזה לבית לחם. עד היום לא אישרו את הבקשה שלי. במשך שנתיים גרנו בבית לחם. אני עבדתי כמרצה באוניברסיטת פלסטין אל-אהליה. ב-15.12.20 ילדתי את הבת שלנו, מיסכ, בבית לחם. בגלל שהכתובת שלי בתעודת הזהות בעזה כל פעם שנסענו לאוניברסיטה זה היה כמו גיהינום. נסענו בדרכים עוקפות כדי להתחמק ממחסומים וכל הזמן חששנו שחיילים יעצרו אותי או שיגרשו אותי בחזרה לעזה, בלי התינוקת. פחדנו שהצבא יפרוץ לנו לבית, כמו שהם עושים לפעמים בשכונה שלנו. במאי 2021 אבא שלי, ח'ליל אבו חמאדה, בן 74, חלה וחששתי שהוא ילך לעולמו בלי שאספיק להיפרד ממנו. החלטתי לנסוע לעזה כדי לבקר אותו ולקחתי איתי את מיסכ. נכנסנו לרצועה בלי תיאום ונכנסנו בקלות כי אני רשומה כתושבת עזה. רק מאוחר יותר גיליתי שגם הכתובת של מיסכ רשומה בג'באליא ולא בבית לחם. בעזה גרים הבנים שלי מהנישואים הקודמים שלי, מוחמד, בן 16, ומג'ד, בן 13. עברו תשע שנים מאז שעזבתי את הרצועה ללימודים בקהיר, מאז שהשארתי אותם עם אבא שלהם, בעלי לשעבר. כשגרתי בבית לחם ניסיתי כמעט כל יום להתקשר אליהם אבל הוא לא נתן לי לדבר איתם, רק מדי פעם הצלחתי לתקשר איתם דרך אחותי נג'ווא. מאז שחזרתי לרצועה אני נמצאת איתם פעמיים בשבוע. הבעיה שהייתה למג'ד באוזן שמאל מאז שהיה קטן החמירה. יש לו שחיקה בעצמות השמע, והשמיעה שלו באוזן ימין נחלשה. הוא זקוק לניתוח כריתה של חלק מעצם השמע. לפני כמעט שנה, ב-31.8.21, שמעתי בחדשות שישראל מתכוונת לאשר שינוי כתובת. פניתי למשרד לעניינים האזרחיים בעזה וגם בעלי הגיש באותו זמן בקשה במשרד התיאום והקישור בית לחם. הגשתי גם בקשה לחזור לעבודה באוניברסיטה בבית לחם אחרי שההנהלה פנתה למת"ק ב-10.9.21, אבל ב-7.10.21 קיבלתי תשובה שלילית ממשרד התיאום בגלל אי עמידה בקריטריונים. הגשתי בקשה נוספת ב-10.10.21, וגם עליה קיבלתי סירוב ביטחוני ב-24.10.21. השם שלי גם לא הופיע ברשימה של 4,000 בקשות לשינוי כתובת של תושבי הרצועה שישראל אישרה. לבקשה האחרונה שהגשתי ב-28.10.21, עוד לא קיבלתי תשובה, ומאז הגשתי ב-21.6.22, בקשה לשינוי הכתובת של מוחמד מעזה לבית לחם כדי שיוכל לעבור לגור איתי ברגע שיאשרו לי לחזור. למג'ד אין עדיין תעודת זהות אז לא צריך להגיש בשבילו בקשה. איבדתי את המשרה שלי באוניברסיטה ואני לא מצליחה למצוא עבודה בעזה. בעלי שולח לנו כסף כדי שאוכל לפרנס את מיסכ, אבל הקשר שלנו נפגע ואני מרגישה שהכול מתפרק, שהחיים שלי קרועים בין עזה לגדה. אני כל הזמן בלחץ נוראי ולא יודעת כמה זמן עוד אוכל להמשיך ככה. אנשים בעזה רואים אותי בעין לא יפה בגלל שאני רחוקה מבעלי, וכולם כל הזמן שואלים אותי למה לי לחיות חיים כאלה. עברה מעל שנה מאז שאני ומיסכ חזרנו. היא הייתה אז בת חמישה חודשים ומאז היא ראתה את אבא שלה רק דרך מסך הטלפון. לפעמים היא לוקחת לי את הטלפון מהיד וקוראת לו: "באבא! באבא!". הכי חשוב עבורי היום הוא לאפשר למג'ד לקבל את הטיפול הטוב ביותר ולחזור עם מיסכ לאבא שלה, לבעלי, ולעבודה שלי בבית לחם. אני מבקשת מכל הגורמים להפעיל לחץ על ישראל כדי לעזור לכל הנשים שתקועות בעזה, אני מכירה עוד מאות מקרים כאלה. באיזו מדינה חיה אישה עם הילדים שלה במקום אחד בזמן שבעלה חי במקום אחר. עדכון: מרווה אבו חמאדה הצליחה לקבוע תור לטיפול בבנה מג'ד בבית לחם ב-17.8.22 ולקבל היתרי כניסה עבורו, עבורה ועבור מיסכ.
13 נובמבר 2022
