רצועת עזה
"אין חצי עבודה. רפיח, דיר אל-בלח, נוסייראת – השמדה מוחלטת. ׳תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים׳ – אין מקום מתחת לשמיים".בצלאל סמוטריץ', אפריל 2024 400פרקים חוקיות הפינוי גלי העקירה וה"אזורים ההומניטריים" צווי הפינוי וה"מסדרונות הבטוחים" תנאי החיים במתחמי העקורים הפצצות במתחמי העקורים מחיקת המרחב האזרחי סיכום הקדמהמאז אוקטובר 2023, מבצע המשטר הישראלי ג׳נוסייד ברצועת עזה. הרג של עשרות אלפי בני אדם, פציעה של מאות אלפים, הרס אדיר של מבנים ותשתיות חיוניות והרעבה של מרבית האוכלוסייה – כל אלו מתבצעים באופן שיטתי, כחלק ממתקפה מתואמת, שמטרתה להחריב את כלל מרכיבי החיים ברצועה (להרחבה, ראו דו״ח ״הג׳נוסייד שלנו״, יולי 2025).נכון לסוף אוקטובר 2025, ועל פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, מספר ההרוגים כתוצאה ישירה מהמתקפה נאמד בכ-68,519 בני אדם, רובם המכריע אזרחים שלא השתתפו בלחימה, ומספר הפצועים נאמד בכ-170,382 בני אדם. שורת מחקרים שפורסמו לאורך המתקפה מעידים כי מספרים אלו מהווים הערכת חסר של כמות ההרוגים, וכי יש יסוד סביר להניח כי מספר הקורבנות שגבתה המתקפה הישראלית גבוה משמעותית. טרם נעשתה בדיקה מקיפה מסוג זה על נתוני הפצועים, אך לאור קריסתה של מערכת הבריאות ומגבלות דיווח דומות – סביר שגם אלו מהווים הערכת חסר.משבר העקירה אדיר הממדים שיצרה ישראל מהווה נדבך מרכזי בג'נוסייד שהיא מבצעת ברצועת עזה. לאורך שנתיים, ישראל הורתה לתושבי הרצועה לעקור שוב ושוב ממקומם. בערך 1.9 מיליון פלסטינים, המהווים כ-90% מאוכלוסיית הרצועה, נעקרו לפחות פעם אחת מאז אוקטובר 2023, לעתים קרובות לאחר שאיבדו בני משפחה ואת מרבית רכושם. הוערך כי עד תום השנה הראשונה למתקפה, תושבי עזה נעקרו שש פעמים בממוצע. העקירה שכפתה ישראל על התושבים הפלסטינים הפשיטה אותם באחת מאנושיותם וכבודם, ואילצה אותם לנדוד במשך חודשים ממחנה עקורים אחד למשנהו תוך מאבק הישרדות יומיומי.לאחר שהורתה להם לעקור מבתיהם, ישראל ריכזה את העקורים בשטחים הולכים ומצטמצמים, בהם שררו תנאי חיים בלתי אפשריים. על אף שהוגדרו על-ידי ישראל כ״אזורים בטוחים/הומניטריים״, הצבא הישראלי הפציץ שטחים אלה וירה בהם באופן שיטתי. בהיעדר סיכוי ממשי למצוא מחסה שיוכל לספק הגנה מפני המתקפה הישראלית וגישה בטוחה למזון, מים ושירותים בסיסיים, תושבי עזה למדו במהרה שאין מקום בטוח ברצועה.כפי שיודגם בהמשך, העקירה המתמשכת פגעה בבריאותם הגופנית והנפשית, בתא המשפחתי ובמרקם החברתי של תושבי עזה. בשל תוצאות צפויות אלה, יש לראותה ככלי מרכזי שבו השתמשה ישראל על מנת להרוס את החברה הפלסטינית בעזה כקבוצה – משמע, על מנת לבצע ג׳נוסייד בפלסטינים תושבי רצועת עזה (להרחבה, ראו פרק ״מהו ג׳נוסייד?״ בדו״ח ״הג׳נוסייד שלנו״, יולי 2025). חוקיות הפינויבחוות דעת מייעצת שפרסם ביולי 2024, קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) כי עוד לפני שפלשה לרצועת עזה באוקטובר 2023, ישראל היוותה בפועל כוח כובש ברצועה, זאת בשל שליטתה במעברים היבשתיים, במרחב האווירי והימי ובאספקת המים והחשמל ברצועה. בשל כך, על התנהלותה של ישראל חלות החובות המוטלות על "מעצמה כובשת", שנקבעו במשפט ההומניטרי הבינלאומי. על פי חוות הדעת, חובות אלו עומדות ביחס ישיר למידת השליטה של ישראל באזור. על כן, העמקת שליטתה ברצועה לאחר ה-7 באוקטובר מבססת עוד יותר את העובדה שישראל היא כוח כובש ברצועת עזה.כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי – או ״דיני הלחימה״ – אוסרים על ״העברה בכפייה״ של אזרחי השטח הכבוש על-ידי המעצמה הכובשת. החריג היחיד לאיסור זה, על פי אמנת ז׳נבה והפרוטוקולים שנוספו לה, הוא העברה הנובעת מצורך צבאי הכרחי, או כזאת שמתבצעת כדי לשמור על ביטחונם של העקורים. במקביל, על הכוח הכובש לעמוד גם בתנאים הבאים:להבטיח שהפינוי יהיה זמני, ועם תום הלחימה לאפשר את חזרת העקורים לביתם באזור שממנו נעקרו בהקדם האפשרי ואף לסייע בכך.להבטיח מעבר בטוח של אדם שאולץ לעזוב את ביתו. על הכוח הכובש לפעול ככל הניתן על מנת להבטיח שאדם זה לא יופרד ממשפחתו, ולספק לו מקום מחסה, יחד עם גישה למזון, למים ולשירותי בריאות ותברואה.על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, כאשר עקירת אוכלוסייה אינה עומדת בתנאים אלה, היא עלולה להיחשב לפשע מלחמה, ואף לפשע נגד האנושות אם היא נעשית באופן שיטתי ונרחב.בחלקים הבאים, תיבחן מדיניות העקירה שכפתה ישראל על תושבי עזה בין החודשים אוקטובר 2023 לאוקטובר 2025 אל מול תנאים מחייבים אלו. גלי העקירה ו״האזורים ההומניטריים״בחלק הבא נתאר בקצרה את ״גלי העקירה״ המרכזיים ברצועת עזה מאז אוקטובר 2023. לשם הבהרה, החלוקה ל״גלים״ היא הפשטה של שגרת עקירה דינמית ומתמשכת, שהכתיבה את מהלך חייהם של תושבי רצועת עזה כמעט ללא הפסקה מאז אוקטובר 2023. בין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2025, הצבא הישראלי הוציא לפחות 161 צווי פינוי לתושבי הרצועה, כשרבים מהם הורו על פינוי עשרות רבות של אזורים במקביל.מספרי העקורים שיצוינו בחלק הבא משקפים את היקף האוכלוסייה שנדרשה להתפנות בכל אחד מגלי העקירה – ולא בהכרח את מספר בני האדם שנעקרו בפועל במהלך תקופת הזמן הנידונה. אוקטובר 2023 ואילך: עקירה מצפון לדרוםב-7 באוקטובר 2023, ביצעו ארגון חמאס ופלגים חמושים נוספים מרצועת עזה את המתקפה הקטלנית ביותר אי פעם נגד אזרחים ישראלים. כבר באותו יום, פתחה ישראל בגל תקיפות נרחב ברצועת עזה, מהאוויר, מהים ומהיבשה.ב-13 באוקטובר 2023, הוציא הצבא את צווי הפינוי ההמוניים הראשונים לתושבי רצועת עזה, שהורו לכ-1.1 מיליון תושבי צפון הרצועה לעזוב את בתיהם ולעקור דרומה תוך 24 שעות. מאות אלפי בני אדם, שהיו נתונים באותה עת תחת הפצצות כבדות, נאלצו להחליט בחיפזון לאן להימלט, מבלי לדעת אם ומתי יוכלו לשוב לבתיהם. רבים החלו להימלט למרכז ולדרום הרצועה עם מעט הציוד שיכלו לשאת על גופם. כל השטח שמדרום לוואדי עזה, כ-63% משטחה הרצועה, הוצג אז על-ידי הצבא כאזור בטוח אליו נדרשים העקורים לעבור. דצמבר 2023 ואילך: עקירה בדרוםבדצמבר 2023, כחודשיים לאחר תחילת הלחימה ובמקביל להתחלת המתקפה על אזור העיר ח׳אן-יונס שבדרום הרצועה, הורה הצבא באמצעות צווי פינוי לכחצי מיליון בני אדם שהיו בח׳אן-יונס ובמרכז הרצועה, כמחציתם עקורים שנאלצו להגיע לאזורים אלו בחודשיים שלפני כן מצפונה, להתפנות לשטח של 80.8 קמ"ר, כ-22% משטח הרצועה. מרביתם הגיעו אז לאזור העיר רפיח.צווי הפינוי שהוציא הצבא בדצמבר 2023, הפנו לראשונה חלק מהעקורים לשטח שהוגדר על-ידו כ״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי, אזור מדברי לחופה הדרומי של רצועת עזה. ברוב האזור לא היו תשתיות חשמל, מים וביוב עוד לפני המתקפה הישראלית, ועד שהחלה חיו בו כ-9,000 תושבים בלבד. מאי 2024 ואילך: הפלישה לרפיחהחל ב-6 במאי 2024, הוציא הצבא צווי פינוי חדשים שדרשו מהשוהים בעיר רפיח לנוע ל״אזור ההומניטרי״ החדש והמורחב באל-מוואסי, שצומצם מדצמבר 2023 ועד למאי 2024 מכ-22% עד לכ-17% משטח הרצועה. כבר ביממה שלאחר הוצאת צווי הפינוי, הגביר הצבא את תקיפותיו באזור ממטוסים ומטנקים והחל בפלישה קרקעית. לקראת סוף אותו חודש נדרשו כמעט מיליון בני אדם, רובם המוחלט עקורים שהגיעו לעיר בחודשים שלפני כן, לעקור מרפיח ל״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי, שבו כבר שררו תנאים קשים של צפיפות אדירה ומחסור חמור במזון, במים נקיים ובשירותים בסיסיים. עקורים רבים שהגיעו באותו זמן לאזור העידו כי הם ומשפחתם נאלצים לישון תחת כיפת השמיים בשל מחסור באוהלים. בילאל בלבולה, בן 34 ואב לשישה, תושב העיר רפיח, סיפר בעדותו:״ב-6.5.24 הצבא הישראלי הכריז שהוא עומד לפלוש לרפיח ופיזר בעיר כרוזים שציוו עלינו להתפנות מיד. זה היה יום נוראי. לא ידענו לאן ללכת [...] [הגענו] לאזור אל-מוואסי, על חוף הים. זה מדבר, אין בו כלום. כשהגענו כבר היו שם אלפי משפחות והייתה שם צפיפות נוראית. מצאנו מקום להקים בו את האוהלים. היינו קרוב ל-60 נשים, ילדים וגברים באוהלים שלנו, והתחלנו מיד להרגיש את המחסור. [...] הילדים שלי התלוננו שהם רעבים וצמאים, ולא היו לי אפילו קצת ביסקוויטים או משהו מתוק לתת להם. ההתעסקות המתמדת בנושא האוכל והמים הייתה עינוי עבורי. מאיפה אשיג אוכל? מה יהיה אם לא אמצא, ולילדים לא יהיה מה לאכול?״. לעדות המלאהאוקטובר 2024 ואילך: מצפון לדרום, ״תוכנית האלופים״"לאט לאט, צפון הרצועה, לרבות העיר עזה […] יהפכו להיות איזה חלום רחוק. כמו שהם שכחו את אשקלון, הם ישכחו גם את האזור הזה".גיורא איילנד, אוקטובר 2024 למרות שצווי פינוי קודמים הורו ליותר ממיליון תושבי צפון הרצועה לעקור לדרומה, באוקטובר 2024, עדיין חיו בצפון הרצועה למעלה מ-400 אלף בני אדם. חלקם נותרו בצפון מכיוון שלא יכלו לעמוד בתנאים הקשים של מסעות העקירה מפאת גילם או מוגבלויות שונות, ואחרים כיוון שחששו לעקור בשל תנאי המחייה הבלתי אפשריים ב״אזורים ההומניטריים״ או בשל ההפצצות הכבדות ברחבי הרצועה; אחרים היו עקורים ששבו לביתם ברבות חודשי המתקפה.החל מאוקטובר 2024, החמירה ישראל את ההרס השיטתי של הסביבה האורבנית והחקלאית בצפון רצועת עזה ויישמה מדיניות קיצונית של הרעבה, הרס ועקירה. תושבי העיר עזה והעיירות בית חאנון, בית לאהייא וג'אבליא נדרשו לעקור דרומה ל״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי.פעולות אלה שיקפו את היגיון התוכנית שהובילו קציני צבא בכירים לשעבר, שכונתה בשם "תוכנית האלופים״. תוכנית זו הורתה על עקירה של כלל האזרחים, מאות אלפי בני אדם, מצפון הרצועה, תוך שבוע בלבד – שלאחריו יושת על האזור כולו מצור ותאסר התנועה לתוכו והחוצה ממנו, יחד עם הכנסתם של מזון, דלק או מים.מטרתה של "תוכנית האלופים", כפי שהצהירו גורמים שונים בצבא, הייתה לרוקן לחלוטין את האזור מיושביו בטווח הארוך. אף שלא אומצה באופן רשמי, התוכנית היוותה "השראה" לפעילות הצבאית בשטח. מעשיה של ישראל בצפון הרצועה, לרבות מדיניות ההרעבה, ההרס הנרחב והעקירה של מאות אלפי תושבים מביתם, הוגדרו על-ידי מומחים רבים –ובהם מזכ"ל האו"ם – כניסיון לביצוע טיהור אתני. ינואר-מרץ 2025: הפסקת האש והחזרה לצפוןעם ההכרזה על הפסקת האש הזמנית כחלק מעסקת חילופי השבויים בין ישראל לחמאס בינואר 2025, יצאו הכוחות הישראליים מחלקים מהאזור שהצבא הישראלי הגדיר כ״ציר נצרים״ (להרחבה על ציר נצרים, ראו בהמשך) ואפשרו לעקורים לשוב לצפון הרצועה. בשבועיים שלאחר מכן, שבו כחצי מיליון עקורים צפונה. רבים תיארו את ההרס והחורבן העצום שנגלו לעיניהם במקומות שבהם עמדו פעם בתיהם, שכונותיהם ועריהם.פחות מחודשיים לאחר מכן, ב-18 במרץ 2025, הפרה ישראל את הסכם הפסקת האש ודרשה מיד מתושבי אזורים שונים ברצועה לעקור שוב ממקום מושבם. אחמד מטר, בן 32, תושב בית חאנון שבצפון הרצועה, סיפר לבצלם על חווית החזרה לביתו עם תחילתה של הפסקת האש:״הכול הרוס. לא נשאר כלום מהחיים שהיו שם. אנשים מיואשים הסתובבו ברחוב ודיברו עם עצמם. עברתי בדרך על פני קבוצה של נשים בוכות שלא ידעו מה לעשות, חסרות אונים מול ההרס האדיר. ראיתי בתי ספר שהצבא הישראלי שרף והרס ואנשים שניקו גם אותם כדי לגור בהם, למרות שלא היו שם תנאים. תושבים ישבו בצידי הדרכים כשהפנים שלהם מביעות עצב וייאוש. אנשים התקשו לזהות את הבתים שלהם, וכשמצאו את החורבות שלהם רק ניסו למצוא בגדים או שמיכות מתחת להריסות". לעדות המלאהעם תחילת הפסקת האש חזרו גם אחמד אל-ר'לבאן בן ה-16 ובני משפחתו לביתם בבית לאהייא שבצפון הרצועה, לאחר שנעקרו חמש פעמים מאז תחילת המתקפה. ב-22 למרץ 2025, ארבעה ימים לאחר שישראל הפרה את הפסקת האש ופחות מיממה לאחר שהוציאה צווי פינוי חדשים לבית לאהייא, הוציאו אחמד ובני משפחתו לרחוב את חפציהם לקראת עקירה נוספת. באותה עת, הצבא החל לירות לעברם פגזים.״נפצעתי קשה. מוחמד (אחי התאום) גסס לידי, והדוד איאד (בן 33) נקרע לגזרים. היבה, אמא שלי, אחותי אלאא ואחי קוסאיי היו במרחק של בערך עשרה מטרים מאיתנו. שכבתי על האדמה, שותת דם, הסתכלתי על הרגליים שלי ולא האמנתי. אמרתי לעצמי, ׳זה חלום׳. אמא צעקה וביקשה עזרה. כעבור חמש דקות הגיע בחור, וכשראה שאנחנו עדיין חיים, העלה אותי ואת מוחמד על רכב ׳טוקטוק׳ ולקח אותנו לבית החולים [...] אחרי שבועיים, כשמצבי הנפשי השתפר, [אמא שלי] סיפרה לי שמוחמד נהרג. בכיתי מאוד כי מוחמד היה גם חבר שלי. הוא אחי התאום. לא האמנתי שנהרג. במשך חמישה ימים בכיתי בלי הפסקה. לא דמיינתי שאאבד אותו. גם לא דמיינתי שאאבד את שתי הרגליים שלי [...] המחשבות על מה שקרה לא עוזבות אותי – הדם, מוחמד שגסס, הגופה של הדוד שלי מבותרת. כל המראות האלה. אני מתגעגע למוחמד. הייתי רוצה שיהיה איתי בימים אלה. אני חושב עליו כל הזמן״. לעדות המלאהמאז הפרה את הפסקת האש ב-18 במרץ 2025 ועד לספטמבר 2025, ישראל הפסיקה לחלוטין להגדיר ״אזורים הומניטריים״ ייעודיים בצווי הפינוי שהפיצה לתושבי הרצועה. באותו זמן, היא המשיכה לעקור בני אדם מבתיהם באזורים שונים, הן בצפון הרצועה והן בדרומה. אוגוסט-ספטמבר 2025: הרס העיר עזה"כעת מוסט הבריח משערי הגיהינום בעזה. הודעת פינוי ראשונה נמסרת לבניין טרור רב קומות בעיר עזה בטרם תקיפה. כשהדלת תיפתח היא לא תיסגר ופעילות צה"ל תלך ותגבר – עד שמרצחי ואנסי החמאס יקבלו את תנאי ישראל לסיום המלחמה ובראשם שחרור כל החטופים והתפרקות מנשק – או שיושמדו".ישראל כץ, שר הביטחון, 5 בספטמבר 2025 בסוף אוגוסט 2025, יצאה ישראל למתקפה נרחבת על העיר עזה. צווי הפינוי שהוצאו אז לתושבי צפון הרצועה הורו לכ-1.2 מיליון בני אדם לעקור ממקומם. בתחילת ספטמבר, לראשונה מאז מרץ 2025, הגדירה ישראל ״אזור הומניטרי״ חדש בסביבת ח׳אן-יונס, שהשתרע על פני כ-11% משטח הרצועה. באמצע ספטמבר, הרחיבה ישראל את האזור שבו התירה לאזרחים לשהות כמעט פי שניים, כשצירפה ל״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי גם שטחים ממחנות הפליטים במרכז הרצועה. צווי הפינוי ו״המסדרונות הבטוחים״"לתושבי העיר עזה [...] באחרונה פנינו אליכם להתפנות לאזור שמדרום לוואדי עזה לשם שמירה על ביטחונכם [...] אם חייכם וחיי יקיריכם חשובים לכם – פנו דרומה, אל דרום ואדי עזה. אנו ממליצים להגיע ל׳איזור ההומניטרי׳ באל-מוואסי, בהתאם להנחיות".מתוך חשבון הפייסבוק של דובר צה״ל בערבית, אביחי אדרעי, 20 באוקטובר 2023 בדצמבר 2023, פרסם הצבא הישראלי מפה מקוונת המחלקת את הרצועה ל״גושים״ ממוספרים, כביכול כדי להקל על הבנת צווי הפינוי. אולם, לאחר שישראל ניתקה את אספקת החשמל, הנגישות לאינטרנט הייתה מוגבלת מאוד ורבים לא יכלו לראות את המפה המקוונת, מה שהעצים את הבהלה וחוסר האונים.במשך שנתיים, ישראל הפיצה את צווי הפינוי לתושבי הרצועה בעיקר באמצעות כרוזים שפוזרו מכלי טיס ופרסומים ברשתות החברתיות. מחקר שביצע מכון Forensic Architecture הראה כי במקרים רבים, הצווים היו לא ברורים או מטעים: רבים מהצווים הכילו טעויות בשמות ובשרטוט של גבולות האזורים מהם נדרשו התושבים לעקור, כמו גם של האזורים ״הבטוחים/הומניטריים״ אליהם נדרשו להתפנות. פעמים רבות הצווים הוצאו לאחר שהצבא כבר החל לתקוף באזורים שיועדו לפינוי, מה שהשרה לא פעם חרדה ובלבול בקרב התושבים שנדרשו להתפנות ויצר כאוס במהלך ניסיונם לציית לצווים. בחלק מהכרוזים והפרסומים ברשתות החברתיות הצבא הישראלי אף הציג מסרים שלעגו לעקורים או כאלו שנועדו לעורר במכוון בהלה בקרב התושבים.עם הוצאת צווי הפינוי הראשונים לתושבי עזה, ישראל החלה להגדיר ״מסדרונות בטוחים״ למעבר עקורים אל האזורים אליהם נדרשו להתפנות. בנובמבר 2023, ישראל החלה לשרטט את ה״מסדרונות״ על גבי חלק מהמפות שנכללו בצווי הפינוי. אך לאורך חודשי המתקפה, התקבלו דיווחים רבים על בני אדם שהופצצו על-ידי חיל האוויר או נורו בידי צלפים ישראליים כשצעדו באותם ״מסדרונות בטוחים״. עדויות שמסרו תושבי הרצועה לבצלם וסרטונים שפורסמו בכלי התקשורת הבינלאומיים חשפו מראות של גופות המוטלות בצדי ה״מסדרונות הבטוחים״. כך למשל, כבר ב-13 באוקטובר 2023, ביום שבו נדרשו כמיליון תושבי צפון הרצועה להתפנות דרומה, תקף הצבא את כביש סלאח א-דין, עורק התנועה הראשי שחוצה את הרצועה מצפון לדרום, אליו הפנתה ישראל את התושבים כ״מסדרון בטוח״. התקיפה כוונה לשיירת כלי רכב שהסיעה עקורים, והרגה כ-70 בני אדם.כדי להישמע לצווי הפינוי, נאלצו רבים מתושבי הרצועה להותיר מאחור בני משפחה זקנים, נכים או חולים שלא יכלו לעמוד בתנאי הדרך והעקירה הקשים. בני משפחה רבים נותרו מופרדים לתקופות ממושכות, לרוב בלי לדעת מה עלה בגורל יקיריהם בשל קריסת רשתות התקשורת ברצועה. אחרים נאלצו להישאר תחת הפצצות כבדות בכדי לטפל בבני משפחתם, מתוך חשש מבוסס כי התנאים באזורים שאליהם נדרשו לעבור לא יאפשרו להם לספק ליקיריהם את צרכיהם הבסיסיים.בשל השילוב בין הדרכים המשובשות, שחלקים נרחבים מהן נהרסו כליל לאורך חודשי המתקפה, והמחסור בדלק ובעקבות זאת בכלי רכב, נאלצו עקורים רבים להתפנות ברגל או בעגלות רתומות לחיות משק, במסעות שפעמים רבות נמשכו שעות ארוכות ואף ימים.בסוף שנת 2023, החל הצבא לבסס את ״ציר נצרים״, מרחב חיץ שהיה נתון לשליטתו המוחלטת וחצה את הרצועה ממזרח למערב. הצבא פעל בשיטתיות להרס כלל המבנים שהיו באזור זה. במפגש בין ״הציר״ לבין רחוב סלאח א-דין – עורק התחבורה המרכזי מצפון הרצועה לדרומה, שהוגדר על-ידי הצבא באותה עת כ״מסדרון בטוח״ למעבר עקורים – הקים הצבא מחסום, או ״נקז״, שבו התיר מעבר דרומה בלבד.תושבי הרצועה שמסרו את עדותם לבצלם תיארו כיצד מצאו עצמם מוקפים בצלפים ישראליים עם הגיעם למחסום זה. חלקם דיווחו כי החיילים הנחו אותם ברמקול – תחת ירי אזהרה ואיום במעצר – להרים ידיים, להתפשט לצורך חיפוש ולהפנות את פניהם למצלמות, ככל הנראה לצורך איסוף נתונים ביומטריים. הצבא הישראלי עיכב מאות או אלפי עקורים באופן שרירותי בזמן שעברו במחסום זה בדרכם דרומה. פעמים רבות, העיכובים היו ממושכים ולוו באלימות קשה, או שהובילו למעצר וכליאה – כל זאת, על פי רוב, ללא עילה ברורה. במהלך חודשי המתקפה הרחיב הצבא את ״הציר״, עד שבשיאו הגיע רוחבו לכשבעה קילומטרים, שהוגדרו בהמשך המתקפה כ״שטח השמדה״ שיש לירות בכל פלסטיני הנכנס אליו. תנאי החיים במתחמי העקוריםהעקורים שהגיעו לאורך חודשי המתקפה ל״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי, שהלך והצטמק, כמו גם לאזורים שהוסבו למתחמי עקורים בשטחים אחרים ברצועה, סבלו במשך חודשים ארוכים ממחסור הולך ומחמיר במזון ובמים ראויים לשתייה, מצפיפות אדירה, מהיעדר מחסה ראוי ומחשיפה לתנאי חום וקור קשים. הם אולצו לחיות בין מצבורי אשפה וביוב, ללא גישה לשירותי רפואה בסיסיים – מציאות חיים שהיא כר פורה לחולי ולמוות, כמו גם לאלימות ולניצול (להרחבה, ראו פרק ״הרס תנאי החיים ברצועת עזה״ בדו״ח ״הג׳נוסייד שלנו״, יולי 2025).כבר בנובמבר 2023, העריכו מומחי האו״ם כי מעל ל-90% מתושבי הרצועה מתמודדים עם חוסר ביטחון תזונתי חריף, מצב שהלך והחמיר במהירות לאורך חודשי המתקפה. בסוף יולי 2025, קבעו מומחי האו״ם כי ״תסריט הרעב הגרוע ביותר מתממש כעת בעזה״ כש-500 אלף בני אדם, כרבע מתושבי הרצועה, סבלו מרעב יום-יומי.הרעב בעזה אינו תוצר לוואי של המלחמה שישראל מנהלת נגד חמאס, אלא תוצאתה הצפויה של מדיניות ההרעבה המכוונת והמוצהרת של ישראל. לאחר שישראל הרסה והשביתה בשיטתיות את מרבית מערכי הייצור והפצת המזון שהיו ברצועה, ותוך שהיא מונעת באופן שיטתי הכנסת מזון לתוכה, בסוף מאי 2025 החל גוף אמריקאי המתקרא "הקרן ההומניטרית לעזה (GHF)" להפעיל ברצועה ארבעה ״מרכזי סיוע״. של מרכזים אלה, שהוקמו בעידודה ובתמיכתה של ישראל, נועדו בין היתר לכפות על אוכלוסיית הרצועה להתקבץ באזורים הצפופים שהוגדרו על-ידי ישראל כאזורים הומניטריים (להרחבה, ראו תת-פרק ״שגרת ההרג ב׳מרכזי הסיוע׳״ בדו״ח ״הג׳נוסייד שלנו״, יולי 2025).כבר בימים הראשונים לפעילותם, תוארו מתחמים אלו על-ידי נציג האו״ם כ״מלכודות מוות״, בהן נאלצים המוני בני אדם רעבים ומותשים לעמוד בצפיפות אדירה ולהתחרות ביניהם על חבילות הסיוע המעטות תחת ירי של כוחות ישראליים ששהו באזור, ולכאורה אבטחו את חלוקת המזון. כמעט בכל יום שבו הופעלו המרכזים נורו למוות בסביבתם עשרות בני אדם, מרביתם תושבי מחנות העקורים שהגיעו אליהם כדי לנסות ולהשיג מעט מזון להם ולמשפחותיהם. בעדות שמסרה לבצלם, סיפרה ספאא אל-פרמאווי, בת 35 ואם לשבעה, על הרעב ועל הניסיונות הנואשים להשיג אוכל לילדיה בזמן ששהו ב״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי:״ג׳נא, חלא ובסאם (הילדים שלה) הלכו לפעמים לאוהלים הסמוכים לבקש לחם. לפעמים גם מכרתי את הבגדים של הילדים כדי שיהיה לי קצת כסף לקנות מה שאנחנו צריכים. אלה היו חודשים של רעב נוראי, בקושי היה לי קמצוץ של קמח בשביל לחם. יום אחד, הבן שלי, עומר, מצא פיתה יבשה ליד הזבל, הביא אותה לאוהל, ניקה ואכל אותה. אחרי זה אמרתי לעצמי שאסור שזה יקרה שוב. אני אעשה הכול, כולל לסכן את החיים שלי, כדי להביא אוכל לילדים שלי״. לעדות המלאהעקב ממדי העקירה והצמצום ההדרגתי של השטחים אליהם הופנו העקורים, שררה בהם כבר בחודשים הראשונים למתקפה צפיפות אדירה. כך, לדוגמה, בתחילת חודש יולי 2024, צווי הפינוי הורו לכרבע מיליון תושבי ח׳אן-יונס, רפיח והעיר עזה לעקור לחלקים שונים של ״האזור ההומניטרי״ באל-מוואסי. בהמשך אותו חודש, צמצם הצבא את שטחו של ״האזור ההומניטרי״ בכ-15%, ודרש מעקורים רבים לעקור שוב, תוך שהוא ״דוחס״ את האוכלוסייה מערבה. לאורך החודש שלאחר מכן, אוגוסט 2024, הוציא הצבא לפחות ארבעה צווי פינוי נוספים לשטחים בתוך ה״אזור ההומניטרי״. העקורים ששהו באזורים ש״נגרעו״ נאלצו לעקור שוב ושוב, תוך שעקורים חדשים ממשיכים להגיע למתחם הצפוף עד לאפס מקום. ממאי ועד לסוף אוגוסט 2024, ״האזור ההומניטרי״ הצטמצם מ-17% לכ-13% משטחה הכולל של הרצועה. לפי הערכת אונר״א, בחודש שלאחר מכן, ספטמבר 2024, חיו בו למעלה ממיליון עקורים – כמעט מחצית מאוכלוסיית עזה. לאורך חודשי המתקפה, תואר כיצד משפחות נדחקות לתוך כיתות לימוד בבתי ספר שהוסבו למקלטים, או נאלצות לחלוק אוהל ב״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי. בהיעדר פתרונות מחייה ראויים ועקב מחסור הולך וגובר באוהלים, נאלצו רבים מתושבי מתחמי העקורים לאלתר מחסה ארעי מחומרים כמו יריעות פלסטיק, מה שהותיר אותם חשופים לנזקי הקור בחורף והחום בקיץ; דווח כי רבים גם נאלצו לישון תחת כיפת השמיים. במתחמים אלו, נאלצו על פי רוב מאות עקורים לחלוק תא שירותים אחד, ולהמתין לשם כך שעות בתור. נשים, נערות וילדות שילמו מחיר כבד על היעדר הפרטיות במחנות, מצב שחשף אותן במיוחד לאלימות מבוססת-מגדר. לכך נוסף המחסור החמור במוצרי היגיינה, שכפה על נשים שימוש חוזר בתחבושות חד פעמיות, או אילתור תחבושות מפיסות בד.עקב ההרס הנרחב שהסבה ישראל לתשתיות המים והתברואה, רבים מהעקורים נאלצו לחיות בין מצבורי אשפה וביוב, תוך חשיפה למזהמים נוספים, כמו עשן ופיח, שעלו מן המדורות שהובערו לבישול ולחימום.המתקפה ההרסנית של ישראל על המערכת הרפואית ברצועה הותירה את מרבית האוכלוסייה ללא גישה לטיפול רפואי הולם. לכך נוספו תנאי המחייה הקשים במתחמי העקורים, שפגעו אנושות בתהליך ההחלמה של עקורים הסובלים מפציעות, מוגבלויות ומחלות כרוניות. במקרים רבים, פציעות שלא טופלו כראוי עקב קריסת מערכת הבריאות ובשל התנאים הירודים במתחמים גררו זיהומים וסיבוכים אחרים. ישראל הוסיפה חטא על פשע כשמנעה באופן שיטתי מפצועים ומחולים לצאת מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי, וכשמנעה הכנסה של ציוד עזר לנכים, כמו קביים וכיסאות גלגלים, לרצועה. המחסור בציוד זה הקשה מאוד על אלפי עקורים הסובלים ממוגבלויות שונות לנוע בין האוהלים, לעמוד בתור לחלוקת מזון ומים או להשתמש בשירותים. יחד עם ההחמרה בתנאי החיים, תועדה במחנות העקורים גם התפשטות של מחלות זיהומיות: כבר בדצמבר 2023, כחודשיים לאחר תחילת המתקפה, דיווח משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) על עלייה משמעותית בסובלים משלשולים, זיהומים חריפים בדרכי הנשימה וזיהומי עור עקב הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים במחנות. מוחמד אבו עייטה, בן 50 ואב לחמישה, תיאר בעדות שמסר לבצלם את הפצצת ביתו במחנה הפליטים ג'באליא בדצמבר 2023, שבה נהרגו רבים מבני משפחתו ונפצעו שניים מילדיו:"חיו איתנו בבית קרובי משפחה שלי שנעקרו מהצפון ומהמזרח, ו-16 מהם – דודים ובני דודים שלי – נהרגו ונקברו תחת ההריסות. פתאום ראיתי את חסן ורימא (ילדיו). הרגליים שלהם נקטעו והם שכבו על האדמה וצרחו. אחרי שראיתי אותם נפלתי ולא הצלחתי לקום. הילדים שלי, שעוד לא הספיקו לשמוח בנעוריהם, היו בין חיים למוות". לאחר ההפצצה, יצאה משפחתו מוכת הכאב וההלם של מוחמד למסע עקירה מתמשך בין בתי חולים ומתחמי עקורים."[בבית החולים] זרקו את הילדים שלי במסדרון. התחננתי שיטפלו בהם אבל אף אחד לא שמע. חדרי הניתוח היו מוצפים בדם [...] ביום השביעי, הצבא דרש מצוות בית החולים לפנות את המקום. לא היה לנו לאן ללכת ולא ידענו מה לעשות. הילדים היו אמורים לעבור ניתוחים, אבל לקחנו אותם ויצאנו לרחוב.הגענו לבית הספר אבו חוסיין בג'באליא, שם היו אלפי עקורים. גרנו בחדר צפוף בלי מזרנים, בלי אוכל ובלי תרופות. נשארנו שם שבעה חודשים שלמים – ברעב, בכאב ובפחד. הטיפול היחיד שהצלחנו לתת לילדים היה לשטוף את הפצעים שלהם ולהחליף להם תחבושות, למרות שהמים היו מזוהמים. מצב הפצעים הלך והחמיר והצטברה בהם מוגלה, והם סבלו מכאבים כל הזמן [...] אני לא יכול לתאר את התסכול שאני מרגיש כשאני לא יכול לדאוג לטיפול לילדים שלי". לעדות המלאההעקירה המתמשכת גבתה מחיר כבד גם מבריאותם הנפשית של תושבי עזה. במחקר על עקורים ברצועה, שנערך בנובמבר 2024, נמצא כי בין 70% ל-90% מהמשתתפים עמדו בקריטריונים לאבחון הפרעת דחק-פוסט טראומטית (PTSD). 63% הציגו מדדים משמעותיים של חרדה, דיכאון ו-PTSD במקביל. בשני המקרים, השיעורים שנמדדו גבוהים בהרבה מאלו שתועדו בקרב עקורים באיזורי מלחמה אחרים. החוקרים הציעו כי בניגוד לעימותים קודמים, בהם עקורים יכלו למצוא בשלב מסוים מחסה חלופי, עקורי הרצועה נותרו הפעם לכודים בתוך אזור מלחמה פעיל במשך חודשים ארוכים, ללא אפשרות להשתקע מחדש, להבטיח לעצמם ביטחון בסיסי או להתחיל בתהליך החלמה. הטראומה ממנה סובלים תושבי הרצועה, הציעו החוקרים, איננה אירוע חד-פעמי, אלא מצב מתמשך שאין ביכולתם לדעת מתי יסתיים.בזמן שמרבית האוכלוסייה נאלצה לחלוק מרחב הולך ומצטמצם במחנות העקורים, גם היחסים הקהילתיים ברצועה הלכו ונשחקו. המתקפה של ישראל נגד גורמי אכיפת הסדר הציבורי והמחסור החריף במצרכי מחייה בסיסיים הביאו, לפי עדויות של עקורים, לסכסוכים אלימים בין משפחות רעבות ומותשות על מיקומו של אוהל במחנות, בגלל "התנהגות פרועה של ילדים" או בשל "קנאה במי שהצליח לשים ידו על חבילת מזון" (להרחבה, ראו פרק ״התפשטות אנרכיה״ בדו״ח ״הג׳נוסייד שלנו״, יולי 2025). הפצצות במתחמי העקורים "אני לא יכול להדגיש את זה מספיק: שום מקום ברצועת עזה אינו בטוח. אבל לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, צריך להיות [מקום כזה]. מחנות, מקלטים, בתי ספר, בתי חולים, בתים פרטיים ומה שנקרא ׳אזורים בטוחים׳ אינם אמורים להיות שדה קרב. ובכל זאת, רצועת עזה הוחרבה עד היסוד. [...] אם אנשים נשארים, הם נהרגים. אם הם עוזבים, הם נהרגים. ה׳בחירה׳ שיש לאנשים היא בין גזר דין מוות אחד לאחר".ג'ייסון לי, מנהל המחלקה לענייני השטח הפלסטיני הכבוש בארגון Save the Children4 בינואר, 2024 מאז אוקטובר 2023, הצטברו אינספור עדויות על תקיפות אוויריות וארטילריות במתחמים אליהם הפנה הצבא את העקורים, ותיעוד שלהן. כך, למשל, מתוך 1,028 תקיפות אוויריות שתיעד ארגון Forensic Architecture בין ה-7 ל-28 באוקטובר 2023, 426 היו בדרום הרצועה – באזור שהוגדר על-ידי הצבא הישראלי כ״בטוח״ לעקורים באותה תקופה. מציאות זו הפכה לשגרה. ניתוח של ה-BBC הראה כיצד מיד לאחר שכמיליון בני אדם הופנו ל״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי, סביב פלישת הצבא לרפיח במאי 2024 ועד לתחילת הפסקת האש הזמנית בינואר 2025, האזור ״הבטוח״ הותקף לפחות 97 פעמים. לפחות 550 בני אדם נהרגו בתקיפות אלו. בת 30 ואם לארבעה, סיפרה על ההפצצת בית הספר א-סיידה חדיג׳ה בדיר אל-בלח בידי הצבא בבוקר ה-27 ביולי 2024:בית הספר היה בתוך גבולות ״האזור ההומניטרי״ באל-מוואסי כפי שהוגדרו באותו זמן. בזמן ההפצצה א.ח. הייתה באחת הכיתות בבית הספר עם בנה בן ה-6, בזמן שילדיה האחרים שהו בכיתה הסמוכה."שמעתי רעש חזק של הפצצות [...] לקחתי את בני התינוק, תפסתי את שלושת הילדים שלי והתחלנו לרוץ לכיוון השער של בית הספר, יחד עם שאר העקורים. ברחנו כולנו על חיינו. הזוועות של היום ההוא היו כמו מחזות יום הדין. בית הספר היה אתר של חורבן – הריסות, אבנים וזכוכיות בכל מקום. בדרך החוצה דרכנו על גופות, חלקן שרופות, ועל חלקי גופות, על פצועים מדממים שהגפיים שלהם נכרתו. [...] מאז הטבח, הילדים שלי לא מצליחים לישון טוב. הם כל הזמן בוכים וצורחים. הם משחזרים את מה שעבר עליהם, אומרים לי, ׳אנחנו דרכנו על חלקי גופות, על גופות ועל דם׳. הילדים שלי במצב נפשי קשה. מההפצצות, מהעקירה ממקום למקום וממעשי הטבח שראו. הגוף של התינוק שלי רועד מפחד בכל פעם שיש הפצצה או נשמע רעש. [...] לא מצאנו עדיין מקום לגור בו. בעלי שוהה עם המשפחה שלו באוהל, ואני שוהה עם הילדים בבתים של קרובי משפחה, מחליפה בית מדי שבוע או עשרה ימים. אין מקום בטוח ללכת אליו, וכל מחנות העקורים מלאים עד אפס מקום. [...] אין לי כמעט משפחה, כל כך הרבה מבני המשפחה שלי נהרגו. אני חיה חיים תלושים. אין לי מקום יציב לשהות בו. אין ביטחון, ואין חיים ברצועת עזה. אנחנו מוקפים במוות". לעדות המלאהבהמשך 2025, תקף הצבא את ״האזור ההומניטרי״ באל-מוואסי מאות פעמים נוספות, כל זאת בזמן שצווי הפינוי שלו המשיכו להפנות למקום עקורים. לפי משרד נציבות האו"ם לזכויות אדם (OHCHR), בין התאריכים 18 במרץ ל-16 ביוני 2025 בלבד תועדו 112 תקיפות ב״אזור ההומניטרי״, שהביאו למותם של 380 בני אדם – מתוכם לפחות 158 נשים וילדים.מלבד ״האזור ההומניטרי״ באל-מוואסי, חלק מצווי הפינוי שהוציא הצבא הישראלי הורו לתושבים לעבור ל״מקלטים״ ולבתי ספר ברחבי הרצועה, מבלי לפרט אילו מבנים נחשבים למוגנים. עד לסוף פברואר 2025, 62% מבתי הספר ששימשו כמתחמי עקורים הותקפו באופן ישיר על-ידי הצבא הישראלי. מחיקת המרחב האזרחיבמשך שנתיים של מתקפה צבאית בלתי פוסקת הצבא הישראלי הסב נזק קשה והחריב עד היסוד באמצעות הפצצות, הפגזות או דחפורים למעלה מ-90% ממבני המגורים; כ-70% מכלל המבנים ברצועת עזה, בכללם בתי חולים, בתי ספר ומוסדות דת ותרבות; וכ-81% מרשת הכבישים והדרכים. כך מחק הצבא מעל פני האדמה שכונות וערים שלמות ברצועה (להרחבה, ראו תת-פרק ״דומיסייד״ בדו״ח ״הג׳נוסייד שלנו״, יולי 2025). במקביל, החריבו מתקפות הצבא גם את מרבית השטחים החקלאיים ברצועה. פעמים רבות, ההרס בוצע מבלי שנשקפה כל סכנה לכוחות, באזורים שבהם הפעילות הצבאית כבר נפסקה לחלוטין – לעתים קרובות כשהשטח כבר היה בשליטתו המוחלטת של הצבא. חיילים ששירתו בעזה העידו על כך שההרס השיטתי הפך למטרה בפני עצמה.דו"חות שונים שבחנו את ממדי ההרס שהשיתה ישראל על כלל רצועת עזה הציעו כי בהיעדר יעדים צבאיים ברורים, סביר להניח שישראל חתרה להפוך את העקירה "הזמנית" של לפחות חלק מאוכלוסיית הרצועה לקבועה. החל ממאי 2025, בכירים ישראלים הצהירו בעצמם על הטיהור האתני של אוכלוסיית עזה כמטרה מרכזית של המלחמה והבהירו שהרס הרצועה ושליטת ישראל בסיוע ההומניטרי הינם אמצעים למימושה.לאורך חודשי המתקפה, הצבא הישראלי פעל בשיטתיות למחיקת כלל התשתיות האזרחיות בשטחים עליהם השתלט וביתר את שטח הרצועה באמצעות שלל חסימות ואזורי חיץ. מלבד ״אזור החיץ״ המורחב בין הרצועה לישראל, שבתוכו החריב את מרבית המבנים והשטחים החקלאיים, הצבא השתלט עד יוני 2024 גם על אזור ״ציר פילדלפי״ שלאורך גבול רצועת עזה ומצרים, והרחיב אותו עד למרחק של 450 מטר מהגבול עם מצרים. במאי 2025, השתלט הצבא גם על אזור ״ציר מורג״, שחצה את הרצועה ממזרח למערב בין רפיח לח׳אן-יונס. בחלק מהאזורים שהחריב, הצבא הישראלי ביסס מחסומים ומוצביםשאותם חיבר לתשתיות מים, ביוב וחשמל, וסלל כבישים ונתיבי גישה שחיברו אותם זה לזה ולשטח ישראל.בהסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס שנכנס לתוקף ב-10 לאוקטובר 2025, נקבע כי בשלב הראשון, כוחות הצבא ייסוגו למה שהוגדר כ״קו הצהוב״, וכ-50% משטח הרצועה יישארו בשליטת ישראל. עם זאת, תחקיר שפרסם ה-BBC בסוף אוקטובר העלה כי ישראל הציבה קוביות בטון צבועות בצהוב כדי לסמן את תחומי ״הקו הצהוב״ בתוואי החורג במאות מטרים מהשטח שעליו הוסכם במפות ששורטטו בהסכם, ושעליהן הסכימו הצדדים. כך הותירה ישראל בשליטה שטחים נרחבים יותר ממה שעליו הוסכם. בנובמבר 2025, דיווח ה-BBC כי ישראל השמידה כ-1,500 מבנים בשטח שבשליטתה מאז כניסת הפסקת האש לתוקף. צעד זה עלול להיות הפרה נוספת של ההסכם, לפיו ישראל הייתה אמורה לעצור את כל התקיפות ברצועה.הארגון המחודש של המרחב, בשילוב עם שלל אמירות שהשמיעו נציגי ציבור לאורך חודשי המתקפה, מעידים כי מאחורי פעולותיה של ישראל עומדת כוונה לבסס נוכחות ישראלית ארוכת טווח ברצועת עזה ולשנות מהיסוד את המרחב האזרחי ואת מיקומם של ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית "ביום שאחרי" סיום הלחימה. סיכום: העקירה כמרכיב בג'נוסייד ברצועת עזהמשבר העקירה שיצרה ישראל ברצועת עזה הינו חלק מרכזי מהמתקפה הרחבה והמתואמת שביצעה ועודנה מבצעת, מתוך כוונה להרוס את החברה הפלסטינית ברצועת עזה כקבוצה. עקירתה החוזרת ונשנית של למעלה מ-90% מאוכלוסיית רצועת עזה הותירה את החברה הפלסטינית מרוסקת לרסיסים, נעדרת משאבים להתמודד עם החורבן שהותירה ישראל, ותלויה כמעט לחלוטין בסיוע חיצוני.לאורך חודשי המתקפה טענה ישראל כי העקירה של אוכלוסיית עזה נעשתה משיקולים צבאיים הכרחיים ונועדה לשמור על ביטחון האזרחים ברצועה. בנוסף, ישראל טענה כי התנהלותה עמדה לכל אורך הלחימה בתנאים הנדרשים להגנה על אזרחים עקורים. אך בחינת פעולותיה אל מול כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי מבהירה כי ישראל הפרה במובהק את חובותיה, שללה מהעקורים את ההגנות המוקנות להם בחוק ופעלה בשיטתיות ובכוונת מכוון למנוע מהעקורים כל אפשרות לשוב לבתיהם ולאזורים שמהם נעקרו.במהלך חודשי המתקפה על רצועת עזה ישראל הפציצה באופן נרחב ושיטתי את ״האזור ההומניטרי״ באל-מוואסי ומתחמי עקורים אחרים שאליהם דרשה מתושבי רצועת עזה להתפנות, וכך גם את צירי התנועה שדרכם הורתה להם להתפנות. מדיניות ההרעבה שנקטה ישראל במכוון וחסימת ההכנסה של סיוע הומניטרי חיוני הובילו להתפשטות רעב קטסטרופלי, קריסת מערכת הבריאות, מחסור חמור במוצרי היגיינה חיוניים, התפרצות מחלות ויצירת תנאי חיים בלתי אנושיים בכל שטח הרצועה, ובמחנות העקורים במיוחד. בכך הפרה ישראל במובהק את חובתה לספק לעקורים מחסה בטוח, גישה למזון, למים ראויים לשתייה, לטיפול רפואי ולתנאי היגיינה מינימאליים.מדיניות ההרס המכוון שנקטה ישראל במהלך חודשי הלחימה, ושאותה היא ממשיכה ליישם בשטחים שנותרו בשליטתה גם מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש, נועדה להבטיח שרובם הגדול של העקורים לא יוכלו לשוב לבתיהם ולשקם את חייהם באזורים שמהם נעקרו. החרבתן של שכונות ואף ערים שלמות לא הייתה תוצר לוואי של הלחימה, אלא, בעיקר, חלק ממדיניות מכוונת שבמסגרתה הפעילה ישראל ברצועה מערך של כלים הנדסיים, צבאיים ואזרחיים, שהרס בשיטתיות בית אחר בית באזורים שמהם נעקרו התושבים הפלסטינים ושעליהם השתלט הצבא הישראלי. כפי שהצהירו קובעי המדיניות הישראלים, היקפי ההרס של בתי המגורים ברצועה, כמו גם החרבתן השיטתית של תשתיות חיוניות דוגמת כבישים, ביוב, חשמל, מים, שטחים חקלאיים ועוד, בוצעו בכוונה למנוע את שיבת העקורים לבתיהם ובכדי לשנות מהיסוד את פני המרחב האזרחי ברצועת עזה.משבר העקירה שיצרה ישראל ברצועת עזה הינו חלק מרכזי מהמתקפה הג'נוסיידלית שביצעה ועודנה מבצעת, במטרה להרוס את החברה הפלסטינית ברצועת עזה. מעבר לכך שפעולותיה הפרו את חובותיה המשפטיות של ישראל, הן חוללו חורבן אנושי בהיקפים אדירים. המתקפה הישראלית קטעה באחת את שגרת חייהם של כמעט כל שני מיליון תושבי רצועת עזה והפכה רבים מהם לחסרי כל. העקורים הופשטו מאנושיותם ומרכושם, תוך שהם נדחקים ממקום למקום, נאלצים לחיות במשך חודשים ארוכים במחנות צפופים ונעדרי תשתיות בסיסיות, בתנאי מחסור קיצוניים, כשהם חשופים להפצצות ולירי של ישראל וחסרי כל הגנה. במחנות חיו, ועדיין חיים, מאות אלפי בני משפחה שהופרדו באלימות מיקיריהם, ילדים שנותרו ללא כל מסגרת חינוכית או תמיכה נפשית שתסייע להם להתמודד עם הזוועות אליהן נחשפו, והורים שאין בכוחם להעניק לילדיהם מזון ומים לשתייה, או שנדרשים להעמיד את חייהם בסכנה על מנת להשיגם. כל אלה הביאו גם לריסוק מוחלט של המבנים החברתיים ברצועה ולהידרדרות היחסים הבין-אישיים בין תושבי מתחמי העקורים. באדום: השטח שנותר בשליטת ישראל לפי השלב הראשון בהסכם הפסקת האש הסכם הפסקת האש בין מדינת ישראל לארגון חמאס ב-10 באוקטובר 2025 לא הוביל לשינוי מהותי באופן התנהלותה של ישראל. גם בתוך גבולות השטח שנותר לכאורה בשליטה פלסטינית מעבר ל״קו הצהוב״, ישראל ממשיכה לפגוע באופן נרחב באזרחים, בבתים ובתשתיות, פעמים רבות בתוך גבולות השטח שהוגדר כ״אזור ההומניטרי״ באל-מוואסי, בו חיים כיום מאות אלפי עקורים. יתר על כן, נכון לנובמבר 2025, ישראל ממאנת לפתוח חלק ממעברי הסחורות שדרכם הייתה אמורה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, משבשת ומעכבת את הכנסתו של סיוע חיוני במעברים שכן נפתחו, וממשיכה להטיל מגבלות דרקוניות על פעילותם של ארגוני הסיוע ולמנוע את כניסתם של עיתונאיים לעזה החרבה. סוכנויות האו"ם וארגונים בינלאומיים דיווחו כי מאז כניסתו של ההסכם לתוקף ועד ל-21 באוקטובר, ישראל דחתה כ-75% מכלל הבקשות שהגישו להכנסת סיוע לרצועה. הציוד שהכנסתו נמנעה כלל אוהלים ויריעות פלסטיק, שמיכות, מזרנים, מזון, מוצרי היגיינה, ציוד עזר לנכים ובגדי ילדים – כולם פריטים שעל הכנסתם לא אמורות היו לחול הגבלות כלשהן במהלך הפסקת האש ואשר חיוניים לשם סיפוק צרכי העקורים.נוכח חומרת הפשעים להם אחראית ההנהגה הישראלית, חובתה של הקהילה הבינלאומית לפעול בצורה מיידית ונחרצת כדי להבטיח שמקבלי ההחלטות הישראלים יידרשו לתת את הדין על מעשיהם. בנוסף, על הקהילה הבינלאומית להבטיח שהכנסת הסיוע ההומניטרי, הנדרש בטווח הזמן המיידי, והתחלתו של תהליך השיקום של רצועת עזה, שצפוי להימשך עשרות שנים, יבוצעו ללא דיחוי ובצורה יעילה, תוך התגברות על הקשיים שישראל מערימה כבר עכשיו, וצפויה להמשיך ולהערים על תהליך השיקום. במידה והקהילה הבינלאומית תאפשר לאחראים לפשעים לחמוק מעונש ותאפשר לישראל להתנער מאחריותה המשפטית והמוסרית לחורבן שהמיטה על רצועת עזה, השאיפה הישראלית "לטהר" את רצועת עזה מתושביה הפלסטינים עלול להפוך מחלום בלהות למציאות בלתי הפיכה.
19 דצמבר 2025
