עינויים והתעללות
ביום ראשון, 22.8.21, הגיעו יזן א-רג'בי, בן 22, ומוחמד א-רג'בי, בן 20, למגרש הרוסים לאחר שזומנו לחקירת שב"כ. עם הגעתם הם נעצרו ואז נלקחו לאגף השב"כ שם נחקרו בעינויים במשך 42 יום. בין השאר, השניים נדרשו לשבת על כיסאות קטנים כשהם אזוקים אליהם במשך יותר מיממה, נאסר עליהם ללכת לשירותים ולא ניתנו להם מזון ומים. הם הושמו בתא קטן, בו לא יכלו לעמוד או לשכב, ונמנעה מהם שינה רציפה. אחד מהם גם נכלא בארון עץ, בעודו אזוק, והושאר שם זמן ממושך עד שאיבד את הכרתו. החוקרים גם העבירו את השניים בין בתי כלא שונים והכניסו אותם לתאים שבהם היו משתפי פעולה, שאיימו עליהם ובודדו אותם בניסיון להשיג מהם מידע או הודאה. החוקרים האשימו את השניים בהשתתפות בעימותים בשכונת סילוואן בירושלים ביולי 2021 – האשמה ששניהם דחו. לאחר עשרים יום הודה מוחמד א-רג'בי כי יידה אבן אחת, לאחר שלא יכול היה עוד לשאת את העינויים. למרות זאת הוא נחקר במשך 22 ימים נוספים, בניסיון לחלץ ממנו הודאות נוספות. יזן א-רג'בי הודה כי יידה שתי אבנים ואז הסתיימה חקירתו. לאחר 42 ימים הוא הועבר לכלא מגידו. השניים הואשמו בהשתתפות בהתפרעויות ובניסיון לתקיפת שוטר ונגזר עליהם מאסר של שמונה חודשים. לאחר שחרורם, במארס 2022, הם מסרו את עדויותיהם לבצלם. חקירתם בעינויים של יזן ומוחמד א-רג'בי לא הייתה יוזמה פרטית של חוקר כזה או אחר אלא חלק ממשטר חקירות המבוסס על ניתוקו של הנחקר מהעולם באמצעות תנאי כליאה קשים ומשפילים ועל חקירות פרונטליות ממושכות ואלימות. משטר עינויים זה מופעל על ידי חוקרי השב"כ, אך רשויות אחרות מאפשרות אותו – בהן שירות בתי הסוהר היוצר את תנאי הכליאה הקשים, שופטים המאריכים שוב ושוב את מעצרם של הנחקרים תוך התעלמות ממה שנעשה להם ומערכת אכיפת החוק המעניקה לחוקרי השב"כ הפוגעים בנחקרים חסינות מהעמדה לדין. יזן א-רג'בי, בן 22, תושב שכונת סילוואן במזרח ירושלים, סיפר לתחקירן בצלם עאמר ערורי על חקירתו בעינויים במגרש הרוסים, בכלא מגידו ובכלא שקמה באוגוסט 2021. עדותו נמסרה ב-28.3.22, לאחר ששוחרר מהמאסר ביום ראשון, 22.8.21, בסביבות שעה 6:00 בבוקר, הלכתי לתחנת המשטרה במגרש הרוסים אחרי שקיבלתי זימון מהשב"כ. כשהגעתי מייד עצרו אותי, הביאו לי בגדים להחלפה והכניסו אותי לתא מעצר, שבו הייתי לבדי. אחרי שעה בערך לקחו אותי לחקירה. החוקרים האשימו אותי בירי על כלי רכב של מג"ב ומשטרה ב-9.7.21. הכחשתי את זה. באותו יום בכלל הייתי בשכונת א-טור עם אח שלי, בביקור אצל חבר, ולא השתתפתי בעימותים שפרצו אז בסילוואן. קרוב משפחה שלי, בן 19, נפצע בגב מירי של שוטרים בעימותים האלה. אמרתי את כל זה לחוקרים אבל למרות זאת החקירה נמשכה עד 23:00. היו שם 12 חוקרים. כל פעם היו בחדר שישה חוקרים, שהתחלפו. הם המטירו עליי שאלות בלי הפסקה. כל הזמן הזה ישבתי על כיסא כשהידיים שלי אזוקות לאחור וגם הרגליים אזוקות. הם לא הכו אותי אבל הם קיללו את המשפחה שלי ואת אמא שלי. הם לא הרשו לי ללכת לשירותים ולא הביאו לי מים או אוכל, למרות שביקשתי מהם. אחד החוקרים אמר לי שיש להם דברים יותר חשובים לעסוק בהם ממים ומשירותים. למחרת הם לא חקרו אותי. הצלחתי לנוח מהישיבה על הכיסא. בבוקר הביאו לי ביצה מבושלת וחתיכת שוקולד. בתא היה ברז מים. התא עצמו מיועד לשינה בלבד והוא כל-כך קטן שהייתי צריך לקפל את הגוף שלי כשישנתי ולא היה מקום למתוח את הרגליים. בתא היו גם שירותי כריעה, בלי אסלה, וכיור קטן. התקרה הייתה נמוכה ולא יכולתי לעמוד זקוף, הייתי חייב להתכופף. ביום שלישי, בשעה 8:30 בבוקר, לקחו אותי שוב לחקירה. אחד החוקרים אמר לי מה השעה. הם שוב הושיבו אותי על הכיסא, עם ידיים אזוקות לאחור ורגליים אזוקות לפנים. נשארתי בתנוחה הזו במשך יומיים, וכל הזמן חקרו אותי ושאלו אותי שאלות. גם הפעם היו שישה חוקרים, שהתחלפו כל ארבע שעות. החוקרים כל הזמן לחצו עליי להודות שהשתתפתי בירי ב-9.7.21. אמרתי להם שבזמן העימותים הייתי אצל חבר שלי בשכונת א-טור, ואז הודיעו לי שקרוב משפחה שלי נפצע בעימותים בשכונה ופונה לבית החולים אל-מוקאסד. בית החולים קרוב לבית של החבר שלי אז הלכתי ישר לשם כששמעתי שהוא נפצע. אמרתי לחוקרים שהם יכולים לבדוק את המצלמות שמוצבות ברחוב. במשך כל היומיים של סבב החקירה הזה לא נתנו לי ללכת לשירותים ונאלצתי להשתין במכנסיים. הם לא הרשו לי להחליף בגדים ונשארתי עם שתן וצואה בתוך הבגדים שלי, בתוך חדר החקירות. החוקרים שמרו מרחק ממני בגלל ריח הצואה והתיזו בושם בחדר. רק אחרי שחזרתי לתא הם נתנו לי להחליף בגדים ורק אז שטפתי את עצמי בכיור. בשבוע הראשון של המעצר הם גם כלאו אותי בתוך ארון עץ נמוך, סגור, בתוך אחד מחדרי החקירה. הם הושיבו אותי בתוכו בחצי כריעה. הראש שלי היה בין הרגליים, שהיו אזוקות. לא יכולתי להרים אותו. גם הידיים שלי היו אזוקות לאחור. אני לא זוכר כמה זמן הם השאירו אותי בארון, אולי שעתיים ואולי יותר. כשהחוקרים פתחו את הארון כבר לא הייתי בהכרה. לדעתי החוקר יודע כמה זמן בדיוק בן אדם יכול להחזיק מעמד בתוך ארון כזה, זה כמו סיר לחץ. מרוב לחץ הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ ושהגב שלי עוד מעט יישבר. כשהתאוששתי ראיתי את ששת החוקרים שהכניסו אותי לארון הזה. הם מייד התחילו לחקור אותי בעניין אחר. הפעם הם האשימו אותי שאספתי כסף מבחורים בסילוואן כדי לקנות זיקוקים ביום שבו העירייה הרסה חנות של אחד התושבים בגלל שנבנתה בלי היתר בנייה. אני לא זוכר באיזה יום נהרסה החנות אבל אני זוכר שכשזה קרה הייתי ביפו, בעבודה שלי. עשינו אינסטלציה באתר בנייה ליד חוף הים. אפילו עשיתי צילום "סלפי" באתר עצמו. לא אמרתי להם את זה, שמרתי על זכות השתיקה וסירבתי לענות על כל השאלות של החוקרים. במהלך החקירות הם הביאו לחדר החקירות עצור אחר, מ. ג., בן 20. הוא אמר לי: "אני מצטער, בלחץ של העינויים אמרתי שהשתתפת באירועים בקיץ". הוא צעק ובכה כשאמר לי את זה. החוקרים הביאו עוד בחור, ח. ע., בן 19, שגם הוא סיפר להם שאספתי כסף כדי לקנות זיקוקים. בערך שבועיים אחרי שנעצרתי העבירו אותי לכלא מגידו, ושם שמו אותי בחדר עם עוד שישה אנשים. הייתי בטוח שאלה "עסאפיר", כלומר משתפי פעולה, כי הם ניסו לגרום לי להודות. בהתחלה הם סתם ניסו לדבר איתי אבל כשזה לא הצליח להם הם הכניסו לתא עוד תשעה אנשים שאמרו לי שאני בעצמי משת"פ של השב"כ ואיימו עליי. לחלק מהם היו סכיני גילוח והם ניסו להפחיד אותי כדי שאודה. אחר כך הגיע עוד מישהו, נתן לי מחברת ואמר לי לכתוב את שמות הבחורים שמשליכים אבנים בסילוואן. אמרתי לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר. אחרי בערך שלושה ימים בתא של המשת"פים הסיעו אותי לבית המשפט כדי להאריך לי את המעצר, ואז לקחו אותי לכלא אשקלון והכניסו אותי לאגף גדול שבו היו הרבה עצירים. אחד מהם ביקש שאעזור לו לקפל את הכביסה, ובזמן שעזרתי לו הוא ניסה לשאוב ממני מידע. הוא רצה שאודה שיריתי על רכב של מג"ב ושקניתי זיקוקים. כשחזרתי לחדר גיליתי שהכריזו עליי כמשת"פ כי סירבתי להגיד למה עצרו אותי ומה קרה בחדר החקירות. המשת"פים בודדו אותי בחדר נפרד ואמרו לי: "אתה נשאר פה עד שתודה בפנינו מה עשית. אנחנו רוצים להגן עליך". בחדר היו רק מים קרים במקלחת. החזיקו אותי שם ארבעה ימים. הייתי שם לבד לגמרי. אכלתי רק את מה שהם הביאו לי, כי המשת"פים אסרו עליי לי לצאת מהחדר. כשחזרתי לתא, אחד העצירים ניגש אליי ונתן לי פלאפון. הוא אמר לי שאני יכול לדבר עם המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא זוכר את מספרי הטלפון של אבא ואמא ולא של אף אחד מהאחים שלי. באותו רגע מישהו נתן לי מכה על הצוואר מאחור. הסתובבתי וראיתי שזה היה אחד מהחוקרים של מוסקובייה (מגרש הרוסים). לא הבנתי מאיפה הוא צץ פתאום, כנראה שהוא חיכה לי שם יחד עם ה"עסאפיר". הוא אזק לי את הידיים והרגליים, הוביל אותי לרכב פרטי וכיסה את העיניים שלי עם חתיכת בד. הוא כרך את חגורת הבטיחות של האוטו מסביב לצוואר שלי ונעל את החגורה. כל הדרך מאשקלון לירושלים הרגשתי שאני נחנק. באוטו היו עוד שני אנשים, אחד מהם ישב לידי. במהלך הנסיעה שלושת החוקרים המשיכו לחקור אותי. הם אמרו לי: "תודה כבר ותיפטר מהעינוי הזה". אני כל הזמן שמרתי על זכות השתיקה. החזירו אותי למגרש הרוסים ושם החקירה נמשכה. הם שוב החזיקו אותי על כיסא במשך יום וחצי, ושוב נאלצתי להשתין במכנסים. כאן החלטתי לגמור עם כל העניין. אמרתי לחוקרים: "אני מודה שהשלכתי שתי אבנים בעימותים במסגד אל-אקצה, אבל חוץ מזה לא עשיתי כלום". באותו רגע נגמרו העינויים והחקירות ואחרי כמה ימים, 42 יום אחרי שנעצרתי, העבירו אותי לכלא מגידו. ב-17.12.21 גזרו עלי עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. מה שעבר עליי בחקירות היה חוויה מאוד קשה וכואבת: הייתי מבודד מהעולם, היו לי כאבים בראש, בבטן ובצוואר בגלל התנוחות שבהן אזקו אותי שעות ארוכות. אכלתי רק פעם אחת ביום, במקרה הטוב. היו אפילו ימים שבהם לא אכלתי כלום. אולי שלושה ימים כאלה. מאז ששוחררתי הראייה שלי לא טובה. מוחמד א-רג'בי, בן 20, תושב שכונת סילוואן במזרח ירושלים, סיפר לתחקירן בצלם עאמר ערורי על חקירתו בעינויים במגרש הרוסים ובכלא מגידו באוגוסט 2021. עדותו נמסרה ב-28.3.22, לאחר ששוחרר מהמאסר: ביום ראשון, 22.8.21, הלכתי לתחנת המשטרה במגרש הרוסים אחרי שקיבלתי זימון לחקירה. הכניסו אותי מייד לתאי המעצר. היה איתי עוד בן אדם אחד בתא, אני חושב שהוא היה "עספור", כלומר משתף פעולה, כי הוא ניסה לדלות ממני פרטים אישיים או הודאה. באותו הלילה לקחו אותי לחקירה. היו שם עשרה חוקרים. הם האשימו אותי ביידוי אבנים ובהשלכת זיקוקים ובקבוקי תבערה על מתנחלים בסילוואן ב-7 וב-9 ביולי 2021. הם לא הכו אותי בחקירה, רק צעקו עליי וקיללו אותי בזמן שישבתי על כיסא עם ידיים אזוקות לאחור ורגליים אזוקות לפנים. החוקר חזר ואמר לי: "תודה כבר. אם לא, אתה תשב לנצח על הכיסא הזה". הם חקרו אותי עשרים יום שבהם ישבתי על הכיסא הזה במשך שעות ארוכות. הם נתנו לי אוכל פעם אחת ביום, בסוף החקירה. היו יומיים שבהם לא אכלתי כלום כי החקירה התארכה. החוקר אמר לי: "אנחנו רוצים לסיים את החקירה. אין אוכל". כשחזרתי לתא לא הביאו לי כלום, אמרו לי שכבר אין אוכל. בגלל שהם לא נתנו לי ללכת לשירותים הייתי צריך להתאפק הרבה מאוד זמן וזה גרם לי לכאבים בשלפוחית השתן. כשהחזירו אותי למעצר, הדבר הראשון שעשיתי בכל פעם היה להשתין ואז הכאבים היו עוד יותר חזקים. אחרי עשרים ימים רצופים של חקירה הודיתי שהשלכתי אבן אחת. הודיתי כי נמאס לי והייתי עייף ומותש. כל הזמן הזה סבלתי מכאבים בגלל שלא נתנו לי ללכת לשירותים וגם לא נתנו לי מספיק אוכל, לא ישנתי, וישבתי אזוק על כיסא במשך שעות ארוכות, אולי עשר או 15 שעות ביום. אחרי שהודיתי הם העבירו אותי לכלא מגידו, שם שמו אותי בחדר של ה"עסאפיר" שניסו לגרום לי למסור עוד מידע. הם טענו שהם מהתנזים (הזרוע הצבאית של הפתח) ושהם עוזרים לאסירים, ושהם רוצים לדעת עליי הכול כדי שיוכלו להגן עליי בתוך הכלא. החזיקו אותי יומיים בחדר הזה. הם כל הזמן איימו להרביץ לי ופחדתי שהם יעשו את זה. אחרי כמה ימים החזירו אותי למגרש הרוסים ושם בכל יום המשיכו לקשור אותי לכיסא, כמו בסבב החקירה הראשון. החוקרים הטיחו בי עוד ועוד שאלות וכל הזמן אמרתי להם ש"הודיתי שהשלכתי אבן אחת. זה כל מה שיש לי להגיד". בחקירות האלה, האחרונות, כן נתנו לי ללכת לשירותים. לא מייד כשביקשתי אבל מקסימום אחרי שעה או שעתיים. כל הגוף כאב לי, לא רק בגלל עצירת השתן אלא גם בראש, בגב, בצוואר – בגלל הקשירה לכיסא והקושי להירדם בתא המעצר. הם החזיקו אותי בתא קטן מאוד והייתי חייב לקפל את הגוף שלי כל הזמן. הסוהרים לא הביאו לתאים אוכל באופן סדיר ולפעמים גם סירבתי לאכול כי האוכל שהביאו לי היה גרוע מאוד, אורז לא לגמרי מבושל, או תפוחי אדמה קשים או בורקס יבש ולא אכיל. תקופת החקירה הייתה קשה מאוד גם כי לא נתנו לנו לישון, כל הזמן אחד הסוהרים דפק על דלתות התאים כדי להציק לעצירים. אחרי שנגמרה תקופת החקירה השנייה העבירו אותי לכלא מגידו. גזרו עליי מאסר של שמונה חודשים. כשנעצרתי הייתי תלמיד כיתה י"ב ובגלל המעצר הפסדתי המון לימודים. אחרי ששוחררתי החלטתי שאני לא חוזר לבית הספר. בינתיים אני עובד בניקיון ולא יודע אם אמצא עבודה אחרת. המעצר הרס לי את העתיד.
23 מאי 2022
מסמך זה הופק בסיוע כספי של האיחוד האירופי. תוכן המסמך הינו באחריותם הבלעדית של המוקד להגנת הפרט ובצלם - מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, ובשום מקרה אין לראות בו ביטוי לעמדת האיחוד האירופי. 
