היעדר דין וחשבון

דו"ח חדש: שגרת התעללות בגיבוי המדינה במתקן המעצר של השב"כ בפתח תקווה

645 תלונות נגד חוקרי שב"כ - אפס חקירות פליליות

את מתקן המעצר של השב"כ בפתח תקווה אופפת חשאיות כה רבה עד שאפילו לאנשי פרקליטות המדינה אין גישה חופשית לבקר בו. בדו"ח חדש, "שיטות חשוכות" המתפרסם היום (שלישי, 2.11.2010) חושפים המוקד להגנת הפרט ובצלם את שגרת ההתנהלות כלפי עצורים פלסטינים שהוחזקו במתקן זה.

המחקר מבוסס על עדויותיהם של 121 פלסטינים, שהוחזקו במתקן פתח-תקווה בשנת 2009. מהעדויות, שנגבו בפגישה אישית עם כל עציר בידי עורכי דין ותחקירנים מטעם המוקד ובצלם עולים דפוסי התנהלות ברורים של הרשויות. העדים אינם מהווים מדגם מייצג סטטיסטית אולם עדויותיהם מאפשרות ללמוד על השגרה הנהוגה במקום.

מהמחקר עולה כי במתקן מבוצעות הפרות קשות של זכויות האדם של הכלואים, החל מרגע המעצר וכלה במועד העברתם מהמתקן. בין היתר מדובר בתנאי כליאה אכזריים בתאי צינוק אטומים, בהחזקה בתנאי בידוד, בתנאי היגיינה מחפירים, בכבילה ממושכת בחדר החקירות ללא אפשרות להניע את הגוף, במניעת שינה ובאמצעים אחרים הפוגעים בגופו ובנפשו של הכלוא. תשעה אחוזים מהעדים מסרו שחוקרים הפעילו כלפיהם אלימות פיזית בחדר החקירות. שימוש בכל אחד מהאמצעים הללו לחוד, וודאי באופן מצטבר, עולה כדי יחס אכזרי, לא אנושי ומשפיל, ובמקרים מסוימים מגיע לכדי עינויים. כל אלו אסורים באיסור מוחלט, שאין לחרוג ממנו ע"פ הדין הישראלי וכן ע"פ הדין הבינלאומי.

ההתנהלות כלפי הכלואים, כפי שהיא מתוארת בדו"ח, זוכה לגיבוי מצד רשויות המדינה. בכל הנוגע למעשיהם של חוקרי השב"כ הוגשו למשרד המשפטים מאז שנת 2001, 645 תלונות של נחקרים - אף לא אחת מהן הובילה לחקירה פלילית כנגד חוקר.

בשנת 1999 קבע בג"ץ כי לחוקרי שב"כ אין סמכות לחרוג ממה שמקובל בחקירה משטרתית רגילה, שחייבת להתנהל באופן סביר והוגן, מבלי לפגוע בכבודו של הנחקר. בית-המשפט פסל שורה של שיטות חקירה שבהן השתמש השב"כ באותה תקופה. ממצאי המחקר הנוכחי מלמדים כי על אף השינויים המשמעותיים בשיטות החקירה מאז, נראה כי השב"כ לא קיבל את התפיסה העקרונית והמהותית העולה מפסק-הדין, שלפיה חלים על השב"כ, בכל הנוגע לחקירות, אותם כללים החלים על המשטרה. חקירות השב"כ עודן מתבססות על אמצעים פוגעניים ואכזריים - בניגוד לפסיקת בג"ץ ולמשפט הבינלאומי - וחורגות באופן מובהק מדיני החקירה הרגילים.

מדינת ישראל מנסה להצדיק את ההפרות הקשות של זכויותיהם של העצורים במאמצים חיוניים לסיכול מעשי טרור חמורים. אולם, טענה זו אין בה כדי להתיר חריגה מהאיסור המוחלט על יחס אכזרי, בלתי-אנושי ומשפיל ועל עינוים. ניסיונה של ישראל להסיט את הדיון הציבורי למה שמכונה "דילמת הפצצה המתקתקת" הוא מלאכותי, כפי שעולה בבירור מדו"ח זה. זאת כיוון שרוב העצורים שמסרו את עדויותיהם לצורך הדו"ח לא נחשדו בעבירות חמורות יחסית למדרג העבירות המיוחסות לפלסטינים בבתי המשפט הצבאי בשטחים, וחלקם אף הואשמו בפעילות שהיא פוליטית או דתית במהותה. העובדה שההתעללות בכלואים נמשכה תקופה ארוכה לאחר שחקירתם הסתיימה מפריכה גם היא את הטענה שכל תכליתה הוא סיכול מעשי טרור. בחלק ניכר מהמקרים, המשיכה המדינה להחזיק את העצורים במתקן פתח תקווה, בתאי הצינוק שתוארו, בתנאים מחפירים ולעתים אף בבידוד, זמן רב לאחר שחקירתם הסתיימה.

שני פעילי ימין קיצוני שנחקרו על ידי השב"כ במתקן פתח-תקווה לאחרונה טוענים כי גם הם נחשפו לחלק מהאמצעים המתוארים בדו"ח. חיים פרלמן, שנחקר ע"י השב"כ בחשד לרצח ערבים על רקע לאומני, טען בדיוני הארכת מעצרו כי הוא מוחזק בתנאים קשים ועובר התעללות הכוללת כבילה ממושכת לכיסא. טענות אלה הועלו גם בדיונים בעניינו של דוד סיטבון, שנחקר בחשד שסייע לפרלמן.

על מדינת ישראל מוטלת אחריות לעקור את השימוש באמצעים אלה מהשורש. בכלל זה נדרשות פעולות, שיביאו לשלוש תוצאות הכרחיות: הפסקת ההפרה של זכויות אדם, הענשת העבריינים ופיצוי הקורבנות. בנוסף, ישנה חשיבות לחקירה עצמאית מלאה, בלתי-תלויה ושקופה של ההפרות-לכאורה ולפרסום מלא של ממצאיה.


דגל האיחוד האירופימסמך זה הופק בסיוע כספי של האיחוד האירופי. תוכן המסמך הינו באחריותם הבלעדית של המוקד להגנת הפרט ובצלם - מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, ובשום מקרה אין לראות בו ביטוי לעמדת האיחוד האירופי.

פריטים מומלצים

עינויים והתעללות

דו"ח חדש: גיהינום עלי אדמות: אלימות מינית, הרעבה והתעללות שיטתית - לפחות 84 אסירים פלסטינים מתו במחנות העינויים שמפעילה ישראל

ארגון בצלם מפרסם היום (ג') נתונים ועדויות חדשים הממחישים את היקף האלימות במתקני הכליאה הישראליים, המתפקדים כרשת של מחנות עינויים לפלסטינים: התעללות שיטתית הכוללת אלימות גופנית והתעמרות נפשית, תנאים בלתי אנושיים, הרעבה ומניעת טיפול רפואי, ומובילה למקרי מוות רבים. חלק מהעדים מספרים גם על התעללות ואלימות מינית שחוו בעצמם או שהיו עדים לה.יולי נובק, מנכ"לית בצלם: “מתקני הכליאה הישראליים הפכו לרשת של מחנות עינויים כחלק מהמתקפה המתוכננת והרחבה שמוביל המשטר הישראלי כנגד החברה הפלסטינית, ושמטרתה לפרק ולהרוס את הפלסטינים כקבוצה. הג'נוסייד ברצועת עזה והטיהור האתני בגדה המערבית הם הביטויים הקיצוניים ביותר של מדיניות זו. למרות הראיות והדו"חות הרבים שפורסמו בנושא, הקהילה הבינלאומית, שממשיכה להעניק למשטר הישראלי חסינות מפני מתן דין וחשבון על הפשעים לו הוא אחראי, מעניקה הכשר דה-פקטו להמשך העינויים, הדיכוי והטיהור האתני של הפלסטינים בידי ישראל, ומפקירה את הקורבנות הפלסטינים".הדו"ח מציין 84 מקרים שבהם פלסטינים (מתוכם קטין אחד) מתו במחנות העינויים מאז אוקטובר 2023. הרשימה שמפרסם בצלם כוללת את שם האסיר, מקום מגוריו (50 מרצועת עזה, 31 מהגדה המערבית ו-3 אזרחים ישראלים) ואת המתקן שבו מת. נכון לינואר 2025, ישראל מחזיקה בגופותיהם של 80 מתוך 84 האסירים שמתו במשמורתה ומסרבת לשחררן למשפחות. ישנן אינדיקציות לכך שפלסטינים נוספים מתו במתקני העינויים הישראלים, אולם הנתונים המובאים בדו"ח מתייחסים רק לאלה שלבצלם התאפשר לאמת את המידע לגביהם.הדו"ח מצביע בין השאר על כך שמדיניות ההתעללות היא מוצהרת ומכוונת, ומגיעה מהדרגים הבכירים ביותר. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הממונה על שירות בתי הסוהר, מופיע בתקשורת בכתבות יזומות, ומפרסם ברשתות החברתיות סרטונים שבהם הוא מתגאה בהתנהלות הרשויות במתקני הכליאה. אך הוא אינו לבדו, והמערכת הישראלית התגייסה כולה למען מתן חסינות מוחלטת למובילי המדיניות ולמבצעיה.הדו"ח הנוכחי מתבסס על הניתוח והמחקר המעמיק המופיע בדו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שפרסם בצלם באוגוסט 2024, על נתונים עדכניים ועל עדויותיהם של 21 אסירים פלסטינים ששוחררו ממתקני הכליאה הישראליים בחודשים האחרונים. הדו"ח מתבסס גם על עבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, העוקבים אחר הנעשה במתקני הכליאה.נכון לספטמבר 2025, כ-10,900 פלסטינים הוחזקו במחנות העינויים הישראלים בתנאים מחפירים ותחת משטר של התעללות פיזית ופסיכולוגית קיצונית. נכון לינואר 2026, לאחר השלמת העסקה בין ישראל לחמאס במסגרתה שוחררו חלק מהאסירים, ישראל ממשיכה להחזיק בכ-9,200 אסירים פלסטינים.בצלם מדגיש כי פרויקט הכליאה הישראלי, שבמסגרתו הוחזקו לאורך השנים למעלה מ-800,000 פלסטינים בבתי הכלא הישראליים, רבים מהם מבלי שהועמדו לדין, הוא אחד הכלים שבו משתמשת ישראל לפירוק ודיכוי החברה הפלסטינית.

20 ינואר 2026

בית המעצר במגרש הרוסים. צילום: יגאל זלמנסון, מתוך אתר פיקיויקי

עינויים והתעללות

עינויים כשגרה: קשירות מכאיבות, ניתוק מהעולם ומניעת מים, מזון, שינה וגישה לשירותים. כך נראה "מערך החקירות" של השב"כ

ביום ראשון, 22.8.21, הגיעו יזן א-רג'בי, בן 22, ומוחמד א-רג'בי, בן 20, למגרש הרוסים לאחר שזומנו לחקירת שב"כ. עם הגעתם הם נעצרו ואז נלקחו לאגף השב"כ שם נחקרו בעינויים במשך 42 יום. בין השאר, השניים נדרשו לשבת על כיסאות קטנים כשהם אזוקים אליהם במשך יותר מיממה, נאסר עליהם ללכת לשירותים ולא ניתנו להם מזון ומים. הם הושמו בתא קטן, בו לא יכלו לעמוד או לשכב, ונמנעה מהם שינה רציפה. אחד מהם גם נכלא בארון עץ, בעודו אזוק, והושאר שם זמן ממושך עד שאיבד את הכרתו. החוקרים גם העבירו את השניים בין בתי כלא שונים והכניסו אותם לתאים שבהם היו משתפי פעולה, שאיימו עליהם ובודדו אותם בניסיון להשיג מהם מידע או הודאה. החוקרים האשימו את השניים בהשתתפות בעימותים בשכונת סילוואן בירושלים ביולי 2021 – האשמה ששניהם דחו. לאחר עשרים יום הודה מוחמד א-רג'בי כי יידה אבן אחת, לאחר שלא יכול היה עוד לשאת את העינויים. למרות זאת הוא נחקר במשך 22 ימים נוספים, בניסיון לחלץ ממנו הודאות נוספות. יזן א-רג'בי הודה כי יידה שתי אבנים ואז הסתיימה חקירתו. לאחר 42 ימים הוא הועבר לכלא מגידו. השניים הואשמו בהשתתפות בהתפרעויות ובניסיון לתקיפת שוטר ונגזר עליהם מאסר של שמונה חודשים. לאחר שחרורם, במארס 2022, הם מסרו את עדויותיהם לבצלם. חקירתם בעינויים של יזן ומוחמד א-רג'בי לא הייתה יוזמה פרטית של חוקר כזה או אחר אלא חלק ממשטר חקירות המבוסס על ניתוקו של הנחקר מהעולם באמצעות תנאי כליאה קשים ומשפילים ועל חקירות פרונטליות ממושכות ואלימות. משטר עינויים זה מופעל על ידי חוקרי השב"כ, אך רשויות אחרות מאפשרות אותו – בהן שירות בתי הסוהר היוצר את תנאי הכליאה הקשים, שופטים המאריכים שוב ושוב את מעצרם של הנחקרים תוך התעלמות ממה שנעשה להם ומערכת אכיפת החוק המעניקה לחוקרי השב"כ הפוגעים בנחקרים חסינות מהעמדה לדין. יזן א-רג'בי, בן 22, תושב שכונת סילוואן במזרח ירושלים, סיפר לתחקירן בצלם עאמר ערורי על חקירתו בעינויים במגרש הרוסים, בכלא מגידו ובכלא שקמה באוגוסט 2021. עדותו נמסרה ב-28.3.22, לאחר ששוחרר מהמאסר ביום ראשון, 22.8.21, בסביבות שעה 6:00 בבוקר, הלכתי לתחנת המשטרה במגרש הרוסים אחרי שקיבלתי זימון מהשב"כ. כשהגעתי מייד עצרו אותי, הביאו לי בגדים להחלפה והכניסו אותי לתא מעצר, שבו הייתי לבדי. אחרי שעה בערך לקחו אותי לחקירה. החוקרים האשימו אותי בירי על כלי רכב של מג"ב ומשטרה ב-9.7.21. הכחשתי את זה. באותו יום בכלל הייתי בשכונת א-טור עם אח שלי, בביקור אצל חבר, ולא השתתפתי בעימותים שפרצו אז בסילוואן. קרוב משפחה שלי, בן 19, נפצע בגב מירי של שוטרים בעימותים האלה. אמרתי את כל זה לחוקרים אבל למרות זאת החקירה נמשכה עד 23:00. היו שם 12 חוקרים. כל פעם היו בחדר שישה חוקרים, שהתחלפו. הם המטירו עליי שאלות בלי הפסקה. כל הזמן הזה ישבתי על כיסא כשהידיים שלי אזוקות לאחור וגם הרגליים אזוקות. הם לא הכו אותי אבל הם קיללו את המשפחה שלי ואת אמא שלי. הם לא הרשו לי ללכת לשירותים ולא הביאו לי מים או אוכל, למרות שביקשתי מהם. אחד החוקרים אמר לי שיש להם דברים יותר חשובים לעסוק בהם ממים ומשירותים. למחרת הם לא חקרו אותי. הצלחתי לנוח מהישיבה על הכיסא. בבוקר הביאו לי ביצה מבושלת וחתיכת שוקולד. בתא היה ברז מים. התא עצמו מיועד לשינה בלבד והוא כל-כך קטן שהייתי צריך לקפל את הגוף שלי כשישנתי ולא היה מקום למתוח את הרגליים. בתא היו גם שירותי כריעה, בלי אסלה, וכיור קטן. התקרה הייתה נמוכה ולא יכולתי לעמוד זקוף, הייתי חייב להתכופף. ביום שלישי, בשעה 8:30 בבוקר, לקחו אותי שוב לחקירה. אחד החוקרים אמר לי מה השעה. הם שוב הושיבו אותי על הכיסא, עם ידיים אזוקות לאחור ורגליים אזוקות לפנים. נשארתי בתנוחה הזו במשך יומיים, וכל הזמן חקרו אותי ושאלו אותי שאלות. גם הפעם היו שישה חוקרים, שהתחלפו כל ארבע שעות. החוקרים כל הזמן לחצו עליי להודות שהשתתפתי בירי ב-9.7.21. אמרתי להם שבזמן העימותים הייתי אצל חבר שלי בשכונת א-טור, ואז הודיעו לי שקרוב משפחה שלי נפצע בעימותים בשכונה ופונה לבית החולים אל-מוקאסד. בית החולים קרוב לבית של החבר שלי אז הלכתי ישר לשם כששמעתי שהוא נפצע. אמרתי לחוקרים שהם יכולים לבדוק את המצלמות שמוצבות ברחוב. במשך כל היומיים של סבב החקירה הזה לא נתנו לי ללכת לשירותים ונאלצתי להשתין במכנסיים. הם לא הרשו לי להחליף בגדים ונשארתי עם שתן וצואה בתוך הבגדים שלי, בתוך חדר החקירות. החוקרים שמרו מרחק ממני בגלל ריח הצואה והתיזו בושם בחדר. רק אחרי שחזרתי לתא הם נתנו לי להחליף בגדים ורק אז שטפתי את עצמי בכיור. בשבוע הראשון של המעצר הם גם כלאו אותי בתוך ארון עץ נמוך, סגור, בתוך אחד מחדרי החקירה. הם הושיבו אותי בתוכו בחצי כריעה. הראש שלי היה בין הרגליים, שהיו אזוקות. לא יכולתי להרים אותו. גם הידיים שלי היו אזוקות לאחור. אני לא זוכר כמה זמן הם השאירו אותי בארון, אולי שעתיים ואולי יותר. כשהחוקרים פתחו את הארון כבר לא הייתי בהכרה. לדעתי החוקר יודע כמה זמן בדיוק בן אדם יכול להחזיק מעמד בתוך ארון כזה, זה כמו סיר לחץ. מרוב לחץ הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ ושהגב שלי עוד מעט יישבר. כשהתאוששתי ראיתי את ששת החוקרים שהכניסו אותי לארון הזה. הם מייד התחילו לחקור אותי בעניין אחר. הפעם הם האשימו אותי שאספתי כסף מבחורים בסילוואן כדי לקנות זיקוקים ביום שבו העירייה הרסה חנות של אחד התושבים בגלל שנבנתה בלי היתר בנייה. אני לא זוכר באיזה יום נהרסה החנות אבל אני זוכר שכשזה קרה הייתי ביפו, בעבודה שלי. עשינו אינסטלציה באתר בנייה ליד חוף הים. אפילו עשיתי צילום "סלפי" באתר עצמו. לא אמרתי להם את זה, שמרתי על זכות השתיקה וסירבתי לענות על כל השאלות של החוקרים. במהלך החקירות הם הביאו לחדר החקירות עצור אחר, מ. ג., בן 20. הוא אמר לי: "אני מצטער, בלחץ של העינויים אמרתי שהשתתפת באירועים בקיץ". הוא צעק ובכה כשאמר לי את זה. החוקרים הביאו עוד בחור, ח. ע., בן 19, שגם הוא סיפר להם שאספתי כסף כדי לקנות זיקוקים. בערך שבועיים אחרי שנעצרתי העבירו אותי לכלא מגידו, ושם שמו אותי בחדר עם עוד שישה אנשים. הייתי בטוח שאלה "עסאפיר", כלומר משתפי פעולה, כי הם ניסו לגרום לי להודות. בהתחלה הם סתם ניסו לדבר איתי אבל כשזה לא הצליח להם הם הכניסו לתא עוד תשעה אנשים שאמרו לי שאני בעצמי משת"פ של השב"כ ואיימו עליי. לחלק מהם היו סכיני גילוח והם ניסו להפחיד אותי כדי שאודה. אחר כך הגיע עוד מישהו, נתן לי מחברת ואמר לי לכתוב את שמות הבחורים שמשליכים אבנים בסילוואן. אמרתי לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר. אחרי בערך שלושה ימים בתא של המשת"פים הסיעו אותי לבית המשפט כדי להאריך לי את המעצר, ואז לקחו אותי לכלא אשקלון והכניסו אותי לאגף גדול שבו היו הרבה עצירים. אחד מהם ביקש שאעזור לו לקפל את הכביסה, ובזמן שעזרתי לו הוא ניסה לשאוב ממני מידע. הוא רצה שאודה שיריתי על רכב של מג"ב ושקניתי זיקוקים. כשחזרתי לחדר גיליתי שהכריזו עליי כמשת"פ כי סירבתי להגיד למה עצרו אותי ומה קרה בחדר החקירות. המשת"פים בודדו אותי בחדר נפרד ואמרו לי: "אתה נשאר פה עד שתודה בפנינו מה עשית. אנחנו רוצים להגן עליך". בחדר היו רק מים קרים במקלחת. החזיקו אותי שם ארבעה ימים. הייתי שם לבד לגמרי. אכלתי רק את מה שהם הביאו לי, כי המשת"פים אסרו עליי לי לצאת מהחדר. כשחזרתי לתא, אחד העצירים ניגש אליי ונתן לי פלאפון. הוא אמר לי שאני יכול לדבר עם המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא זוכר את מספרי הטלפון של אבא ואמא ולא של אף אחד מהאחים שלי. באותו רגע מישהו נתן לי מכה על הצוואר מאחור. הסתובבתי וראיתי שזה היה אחד מהחוקרים של מוסקובייה (מגרש הרוסים). לא הבנתי מאיפה הוא צץ פתאום, כנראה שהוא חיכה לי שם יחד עם ה"עסאפיר". הוא אזק לי את הידיים והרגליים, הוביל אותי לרכב פרטי וכיסה את העיניים שלי עם חתיכת בד. הוא כרך את חגורת הבטיחות של האוטו מסביב לצוואר שלי ונעל את החגורה. כל הדרך מאשקלון לירושלים הרגשתי שאני נחנק. באוטו היו עוד שני אנשים, אחד מהם ישב לידי. במהלך הנסיעה שלושת החוקרים המשיכו לחקור אותי. הם אמרו לי: "תודה כבר ותיפטר מהעינוי הזה". אני כל הזמן שמרתי על זכות השתיקה. החזירו אותי למגרש הרוסים ושם החקירה נמשכה. הם שוב החזיקו אותי על כיסא במשך יום וחצי, ושוב נאלצתי להשתין במכנסים. כאן החלטתי לגמור עם כל העניין. אמרתי לחוקרים: "אני מודה שהשלכתי שתי אבנים בעימותים במסגד אל-אקצה, אבל חוץ מזה לא עשיתי כלום". באותו רגע נגמרו העינויים והחקירות ואחרי כמה ימים, 42 יום אחרי שנעצרתי, העבירו אותי לכלא מגידו. ב-17.12.21 גזרו עלי עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. מה שעבר עליי בחקירות היה חוויה מאוד קשה וכואבת: הייתי מבודד מהעולם, היו לי כאבים בראש, בבטן ובצוואר בגלל התנוחות שבהן אזקו אותי שעות ארוכות. אכלתי רק פעם אחת ביום, במקרה הטוב. היו אפילו ימים שבהם לא אכלתי כלום. אולי שלושה ימים כאלה. מאז ששוחררתי הראייה שלי לא טובה. מוחמד א-רג'בי, בן 20, תושב שכונת סילוואן במזרח ירושלים, סיפר לתחקירן בצלם עאמר ערורי על חקירתו בעינויים במגרש הרוסים ובכלא מגידו באוגוסט 2021. עדותו נמסרה ב-28.3.22, לאחר ששוחרר מהמאסר: ביום ראשון, 22.8.21, הלכתי לתחנת המשטרה במגרש הרוסים אחרי שקיבלתי זימון לחקירה. הכניסו אותי מייד לתאי המעצר. היה איתי עוד בן אדם אחד בתא, אני חושב שהוא היה "עספור", כלומר משתף פעולה, כי הוא ניסה לדלות ממני פרטים אישיים או הודאה. באותו הלילה לקחו אותי לחקירה. היו שם עשרה חוקרים. הם האשימו אותי ביידוי אבנים ובהשלכת זיקוקים ובקבוקי תבערה על מתנחלים בסילוואן ב-7 וב-9 ביולי 2021. הם לא הכו אותי בחקירה, רק צעקו עליי וקיללו אותי בזמן שישבתי על כיסא עם ידיים אזוקות לאחור ורגליים אזוקות לפנים. החוקר חזר ואמר לי: "תודה כבר. אם לא, אתה תשב לנצח על הכיסא הזה". הם חקרו אותי עשרים יום שבהם ישבתי על הכיסא הזה במשך שעות ארוכות. הם נתנו לי אוכל פעם אחת ביום, בסוף החקירה. היו יומיים שבהם לא אכלתי כלום כי החקירה התארכה. החוקר אמר לי: "אנחנו רוצים לסיים את החקירה. אין אוכל". כשחזרתי לתא לא הביאו לי כלום, אמרו לי שכבר אין אוכל. בגלל שהם לא נתנו לי ללכת לשירותים הייתי צריך להתאפק הרבה מאוד זמן וזה גרם לי לכאבים בשלפוחית השתן. כשהחזירו אותי למעצר, הדבר הראשון שעשיתי בכל פעם היה להשתין ואז הכאבים היו עוד יותר חזקים. אחרי עשרים ימים רצופים של חקירה הודיתי שהשלכתי אבן אחת. הודיתי כי נמאס לי והייתי עייף ומותש. כל הזמן הזה סבלתי מכאבים בגלל שלא נתנו לי ללכת לשירותים וגם לא נתנו לי מספיק אוכל, לא ישנתי, וישבתי אזוק על כיסא במשך שעות ארוכות, אולי עשר או 15 שעות ביום. אחרי שהודיתי הם העבירו אותי לכלא מגידו, שם שמו אותי בחדר של ה"עסאפיר" שניסו לגרום לי למסור עוד מידע. הם טענו שהם מהתנזים (הזרוע הצבאית של הפתח) ושהם עוזרים לאסירים, ושהם רוצים לדעת עליי הכול כדי שיוכלו להגן עליי בתוך הכלא. החזיקו אותי יומיים בחדר הזה. הם כל הזמן איימו להרביץ לי ופחדתי שהם יעשו את זה. אחרי כמה ימים החזירו אותי למגרש הרוסים ושם בכל יום המשיכו לקשור אותי לכיסא, כמו בסבב החקירה הראשון. החוקרים הטיחו בי עוד ועוד שאלות וכל הזמן אמרתי להם ש"הודיתי שהשלכתי אבן אחת. זה כל מה שיש לי להגיד". בחקירות האלה, האחרונות, כן נתנו לי ללכת לשירותים. לא מייד כשביקשתי אבל מקסימום אחרי שעה או שעתיים. כל הגוף כאב לי, לא רק בגלל עצירת השתן אלא גם בראש, בגב, בצוואר – בגלל הקשירה לכיסא והקושי להירדם בתא המעצר. הם החזיקו אותי בתא קטן מאוד והייתי חייב לקפל את הגוף שלי כל הזמן. הסוהרים לא הביאו לתאים אוכל באופן סדיר ולפעמים גם סירבתי לאכול כי האוכל שהביאו לי היה גרוע מאוד, אורז לא לגמרי מבושל, או תפוחי אדמה קשים או בורקס יבש ולא אכיל. תקופת החקירה הייתה קשה מאוד גם כי לא נתנו לנו לישון, כל הזמן אחד הסוהרים דפק על דלתות התאים כדי להציק לעצירים. אחרי שנגמרה תקופת החקירה השנייה העבירו אותי לכלא מגידו. גזרו עליי מאסר של שמונה חודשים. כשנעצרתי הייתי תלמיד כיתה י"ב ובגלל המעצר הפסדתי המון לימודים. אחרי ששוחררתי החלטתי שאני לא חוזר לבית הספר. בינתיים אני עובד בניקיון ולא יודע אם אמצא עבודה אחרת. המעצר הרס לי את העתיד.

23 מאי 2022

היעדר דין וחשבון

שיטות חשוכות

הדו"ח חושף את שגרת ההתעללות במתקן המעצר אפוף החשאיות של השב"כ בפתח תקווה. המחקר מבוסס על עדויותיהם של 121 פלסטינים ועולה ממנו כי נגד הכלואים הופעלו אמצעים האסורים באופן מוחלט על-פי המשפט הישראלי והבינלאומי ואשר מהווים יחס אכזרי, בלתי-אנושי ומשפיל ובחלק מהמקרים גם עינויים. הדו"ח קורא לישראל לעקור את השימוש באמצעים אסורים אלה מהשורש.

1 אוקטובר 2010