היעדר דין וחשבון

הצבא סגר את תיק החקירה אודות הריגת 21 בני משפחת סמוני בעזה

1 מאי 2012

הפרקליטות לעניינים מבצעיים הודיעה היום לבצלם כי היא סגרה את תיק חקירת המצ"ח בתלונה שהגיש בצלם לבירור נסיבות הריגתם של 21 מבני משפחת סמוני עזה במבצע "עופרת יצוקה", בלא לנקוט בכל צעדים נגד האחראים. במכתב שנשלח לבצלם ולמרכז הפלסטיני לזכויות האדם בעזה (PCHR) כתבה רס"ן דורית תובל מהפרקליטות לעניינים מבצעיים כי החקירה הפריכה לחלוטין כל טענה הנוגעת לפגיעה מכוונת באזרחים, כמו גם לפזיזות וקלות דעת ביחס לפגיעה אפשרית באזרחים או לרשלנות המקיימת אחריות פלילית. התשובה לא מפרטת את ממצאי החקירה, אינה מביאה נימוקים להחלטת הסגירה, ואינה מספקת כל מידע חדש לגבי נסיבות האירוע.

בתגובה להודעה אמרה עו"ד יעל שטיין, מנהלת המחקר של בצלם: " לא ייתכן שבמערכת מתוקנת יימצא שאיש אינו אחראי לפעולה של הצבא שהובילה להרג של 21 בני אדם שלא היו מעורבים בלחימה, וששהו במבנה בהוראת הצבא, אפילו אם הדבר לא נעשה במכוון. האופן שבו הצבא פוטר עצמו מאחריות במקרה זה, ולו כזו שתכיר בחומרת האירוע ותבהיר את נסיבותיו גם אם מדובר בתאונה, הוא מקומם. ההתנערות מהאחריות למותם של מאות אזרחים אחרים ולנזק העצום שגרם מבצע עופרת יצוקה, ממחישה שוב את הצורך במנגנון חקירה חיצוני מהצבא".


פינוי גופות מחורבות ביתו של ואיל א-סמוני בשכונת זייתון בעזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.1.09


משפחת סמוני

ביום ראשון ה-4.1.09, ריכזו חיילים כמאה מבני משפחת א-סמוני המורחבת בבית משפחת ואאיל א-סמוני בשכונת א-זייתון בעיר עזה. למחרת בבוקר, בעת שכמה מבני המשפחה ניסו לצאת מהבית, ירה עליהם הצבא טיל או פגז, שמפגיעתו נהרג אחד מבני המשפחה ושני אנשים אחרים נפצעו. כמה שניות לאחר מכן ירה הצבא שני פגזים או טילים נוספים שפגעו פגיעה ישירה בבית והוא קרס על יושביו. 21 מבני המשפחה, בהם 9 ילדים, נהרגו ועשרות בני משפחה נוספים נפצעו. למרות פניות חוזרות ונשנות של הצלב האדום, בצלם וארגונים נוספים לזכויות האדם מנע הצבא את חילוץ הפצועים עד ל-7.1.09. לאחר מכן הרס הצבא את המבנה על גופות ההרוגים ופינויין התאפשר רק לאחר נסיגתו, כשבועיים לאחר האירוע.

היעדר דין וחשבון בנוגע לפעולות הצבא במהלך מבצע עופרת יצוקה

שלוש שנים לאחר תום המבצע, תוצאותיהן של עשרות חקירות מצ"ח לוטות בערפל שמייצרת הפרקליטות הצבאית ולא ידוע מה עלה בגורלן של רובן. מפרסומים בתקשורת ומתשובות הפרקליטות לבצלם עולה כי בעקבות המבצע הוגשו בסך-הכול שלושה כתבי אישום: על גניבת כרטיס אשראי, על שימוש בילד בן תשע כבמגן אנושי ועל "הריגת אלמוני". בשלושה מקרים נוספים הועמדו שישה קצינים לדין משמעתי: שניים בגין ירי פגזים נפיצים שפגעו במתחם אונר"א, שלושה בגין הפגזת מסגד אל-מקאדמה שבה נהרגו 15 פלסטינים, בהם תשעה אזרחים, ואחד בגין שימוש באדם כבמגן אנושי.

מציאות זו אינה מפתיעה. כל החקירות נפתחו באיחור רב, הראשונות בהן, עד כמה שידוע לבצלם, נפתחו רק בחודש אוקטובר 2009 – עשרה חודשים לאחר תום המבצע. יותר משלוש שנים לאחר המבצע הסיכויים שחקירות נוספות יבשילו לכדי כתבי אישום קלושים ביותר.

החשדות שהעלו בצלם וארגונים ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים להפרות של הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי במהלך "מבצע עופרת יצוקה" על ידי הצבא לא נחקרו באופן רציני. רוב התלונות שהגיש בצלם, הסתיימו בלא כלום. בנוסף, רוב החקירות לא עסקו, ככל הידוע לבצלם, באחריותם של הדרגים הבכירים והתמקדו בהתנהגותו של חייל כזה או אחר.

פריטים מומלצים

מוחמד אבו סכראן, בן 17, כשנה לאחר פציעתו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 1.8.22

רצועת עזה

הזמן אינו מרפא: פצועים מרצועת עזה מספרים על חייהם מאז סבב הלחימה במאי 2021

כשנה ורבע לאחר תום סבב הלחימה של מאי 2021 ("שומר החומות") חזרה ישראל להפציץ את רצועת עזה ופתחה ב"סבב" לחימה נוסף ("עלות השחר"), שארך הפעם שלושה ימים. 49 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה בסבב אוגוסט 2022. בחודשים האחרונים שוחח בצלם עם כמה מפצועי הסבב הקודם, הנאבקים עדיין להשתקם. במהלך הסבב ההוא נהרגו ברצועה 233 פלסטינים, בהם 38 נשים ו-54 ילדים. יותר ממחציתם לא השתתפו בלחימה. על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג ועשרות מתקני בריאות ותשתיות נלוות נפגעו; חורבות מבנים ועמודי חשמל שקרסו חסמו דרכים ורחובות והקשו על מעבר אמבולנסים וכלי-רכב אחרים לפינוי נפגעים. הפגיעה בתשתיות החשמל והמים הקשתה גם על תפקוד בתי החולים. בעדויותיהם מספרים הפצועים על ההתמודדות שלהם ושל משפחותיהם עם אתגרי השיקום מנקודת מבט אישית. בד בבד, העדויות שופכות אור על המציאות הרחבה יותר שבה חיים נפגעי סבב זה וסבבים קודמים ברצועה, המנסים נואשות להשתקם. כמובן, בכל מצב, שיקום לאחר פציעה קשה הוא תהליך קריטי הכולל היבטים רפואיים ונפשיים מורכבים. ברצועת עזה השיקום מורכב שבעתיים, הן בשל מספר הפצועים ההולך וגדל מ"סבב" ל"סבב", והן בשל מצבן ההולך ומדרדר של תשתיות הרפואה ברצועה עקב המצור הישראלי. לפי ארגון הבריאות העולמי, שניים מתוך שלושים בתי החולים ברצועה נאלצו להפסיק את פעילותם במהלכה, בעקבות נזקים שנגרמו להם, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. בנוסף, נסגרו במהלך הלחימה 57 מ- 93 המרפאות הכלליות ברצועה, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. מערכת הבריאות ברצועה לוקה במחסור חמור בתרופות ובציוד וכן ברופאים ובפרט ברופאים בעלי הכשרה עדכנית. למרות זאת, במסגרת המצור שישראל מטילה על הרצועה היא ממשיכה להגביל הכנסה של תרופות ומכשור רפואי מתקדם לשטחי הרצועה ומונעת את יציאתם של רופאים להשתלמויות. בכך היא פוגעת בפצועים פעם נוספת ומונעת מהם שיקום ראוי. ישראל אף מונעת מפצועים רבים הזקוקים לשירותים רפואיים שאינם זמינים ברצועה להגיע למוסדות רפואיים בגדה המערבית, מרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד, כדי לזכות בטיפול הרפואי הנדרש להם. על פי ארגון Handicap International, פועלים כיום ברצועה כחמישים מרכזי שיקום השייכים לארגונים לא ממשלתיים ותלויים במימון של קרנות מחו"ל. ארגונים אלה סובלים ממחסור באנשי צוות ומקשיים בהכשרתם המקצועית, ואפשרויות השיקום שביכולתם להציע מתמצות בטיפולי פיזיותרפיה ובתמיכה פסיכו-סוציאלית. שיקום תעסוקתי באמצעות מכשירי עזר למשל, כמעט ואינו זמין. בתחום התקנת הגפיים המלאכותיים פועלים כיום שני מרכזי שיקום אורתופדי בלבד; האחד מופעל על ידי הצלב האדום, והשני, שהוקם במארס 2022, פועל במימון קטארי. ישראל מתנערת מאחריות ופטרה עצמה בחוק מתשלום פיצויים כמעט בכל מקרה בעילה של "פעולות מלחמתיות". כך, סיכוייהם של תובעים פלסטינים לזכות בפיצוי על הסבל והנזק שגרמה להם ישראל הפכו לכמעט אפסיים. קורבנות המלחמה ברצועה סובלים ממצוקה כלכלית קשה ומהיעדר תמיכה שתאפשר את שיקומם. בשגרה של פחד ומורא מפני סבבי לחימה חוזרים, ובתחושה כי בכל רגע נתון הם עשויים להפוך שוב מטרות לירי ישראלי, מספרים סטודנטים, צעירים, והורים לילדים שנפצעו באורח קשה, שחלקם איבדו את בני משפחותיהם, על התמודדותם היומיומית עם פציעות קשות בגופם ובנפשם. חלקם נותרו עם נכות לצמיתות. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם: עדותו של מוחמד אבו סכראן, בן 17, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע קשה מירי טיל שפגע בפתח ביתו ואיבד את סבו ואת בן דודו של אביו. סובל עד היום מנכות מוטורית ברגליו ובידו, ומרסיס בראשו שמסכן את חייו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.8.22 נפגעתי קשה במלחמה בשנה שעברה. זה היה ביום האחרון של חודש הרמדאן, 12.5.21, כשבסביבות 20:30 הייתי בבית עם סבא שלי ובן הדוד של אבא שלי, ופתאום שיגרו טיל על הבית שלנו. הייתי מאושפז שבוע בטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא, ובשנה האחרונה טופלתי בבית החולים השיקומי אל-וופא באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות'. ניתחו אותי ברגל שמאל, עשיתי פיזיותרפיה, וגם עברתי ריפוי בעיסוק וקיבלתי תמיכה נפשית. לפני הפציעה היו לי חיים נורמליים. למדתי כל יום בבית הספר מקצועי משבע בבוקר עד שתיים בצהריים. אהבתי את לימודי הנגרות ושעורי הספורט וביליתי הרבה עם חברים. אחרי בית הספר הייתי הולך לאכול ארוחת צהרים בבית ואז עבדתי קצת בתיקון אופניים – זה היה התחביב שלי, וגם עזרתי לסבא שלי לחרוש ולטפל בגידולים שלו. מאז הפציעה אני כבר לא הולך לבית הספר ורוב הזמן נשאר בבית. אני סובל מכאבי ראש בלתי נסבלים ואני לא מסוגל להשתמש ביד ימין בגלל בעיה עצבית. כשאני יוצא מהבית אני נעזר בקביים ואני שונא אותם ואת המראה של הגוף שלי שהתעוות בגלל הרסיסים. אני מתעצבן בקלות ומתנהג בתוקפנות כלפי האחים שלי וזה הורס אותי נפשית. המצב הרפואי שלי לא משתפר ואני פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמי – לא ספורט ולא רכיבה על אופניים. בכל פעם שאני רואה את הדלת של הבית, זה מזכיר לי את הטיל שפגע לנו בבית והרג את סבא שלי ואת בן הדוד של האבא שלי, אני מתכנס בתוך עצמי ובוכה. רוב הזמן אני צופה בסדרות ובסרטים בטלפון. אבל שום דבר כבר לא משמח אותי. וכל הזמן אני נזכר באשפוז אחרי הפציעה, ובסבא שלי, שהיה לוקח אותי לעבוד אתו. החיים שלי הפכו לסרט של זיכרונות וכאב. עדותו של אביו של מוחמד, השאם אבו סכראן, בן 44 באותו ערב מוחמד היה בבית עם סבא שלו, אחמד איבארהים אבו סכראן, בן 64, ובן הדוד שלי מצד אבא שלי, מוחמד נאהד אבו סכראן, בן 25. פתאום שיגרו על הבית טיל ושניהם נהרגו. מוחמד שהיה לידם נפצע קשה. ברגע הפיצוץ הייתי בקומה השנייה וכשירדתי מהר למטה מצאתי את אבא שלי ללא רוח חיים. ראיתי שמוחמד שוכב ליד מוחמד נאהד והיה שם המון דם. הכול היה מלא עשן והריסות. הרמתי את שניהם והוצאתי אותם החוצה לרכב שהיה שם והסיע אותנו לבית החולים א-שיפאא. מישהו פינה גם את אבא שלי לבית החולים והרופאים שם הודיעו לי שהוא נהרג. מאוחר יותר גם בן הדוד שלי, מוחמד נאהד מת מפצעיו בבית החולים. אמרו לי שהבן שלי נפל שהיד, ועוד מישהו אמר שהוא בכלל בטיפול נמרץ ושהוא זקוק לעירוי דם. בסביבות 1:00 לפנות בוקר הרופאים ביקשו ממני מנות דם בשביל מוחמד. חיכיתי עד 3:00 לפנות בוקר בלי לדעת מה המצב שלו, ואז עדכנו אותי שהוא עדיין במצב קשה מאוד וביקשו שנתפלל בשבילו. כשנכנסתי לחדר כדי לראות אותו, הוא שכב במיטה בלי לזוז וכולו היה מחובר לצינורות – לא הצלחתי לעכל את זה. יצאתי מבית החולים וחזרתי הביתה כדי להיפרד מאבא ולהביא אותו לקבורה. מוחמד היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך שבוע, ואחרי זה שכב בבית חולים בערך חודשיים. הבן שלי, תאמר, בן 38, היה אתו בבית החולים במשך כל תקופת האשפוז. הוא התקשה לדבר ולא היה מסוגל לאכול או לשתות, ורק אחרי שבועיים במחלקה, הוא הצליח לאכול אוכל קל. העבירו אותו משם לבית החולים השיקומי אל-וופא, והוא אושפז באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות' למשך חודשיים, שם הוא קיבל טיפול פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. באותה תקופה הוא כמעט ולא היה מסוגל לזוז – הוא התקשה להזיז את יד ימין בגלל פגיעה עצבית, והיו לו שברים ברגל שמאל ורסיסים ברגל ימין – עשו לו המון תפרים והשתילו לו שם פלטינה ברגליים. כל הזמן הזה הוא סבל מכאבים, והייתי שם רוב הזמן כדי לעזור לו כמה שיכולתי. אחרי כחודשיים בבית החולים אל-וופא, תיקנו לו את שתלי הפלטינה בבית החולים א-שיפאא, ואז לקחתי אותו בחזרה הביתה – שם המצב הנפשי שלו רק הדרדר. שוב, הוא כמעט לא אכל ולא שתה ורוב הזמן היה מתעצבן וצועק. פנינו שוב ל'רופאים ללא גבולות' ונתנו לו שם תמיכה נפשית. הוא גם המשיך לקבל שם טיפולי פיזיותרפיה, ובמאי 2022 הורידו לו את הפלטינה החיצונית מרגל שמאל וטיפלו לו בעצם. היום הוא נעזר בקביים. הגוף של מוחמד מלא ברסיסים והוא עדיין חלש מאוד. הרופאים אומרים שהוא נמצא בסכנה בגלל רסיס שנשאר לו בראש, קרוב למוח. הזהירו אותנו שאסור שהוא יקבל מכה בראש כי יש סכנה שהרסיס יזוז ויפגע לו במוח. אפילו עיטוש יכול לגרום לזה. עד הפציעה מוחמד למד נגרות בבית הספר המעשי בעזה, אבל מאז הוא לא חזר ללימודים ורוב הזמן נשאר בבית. הוא מאוד מפוחד. עדותו של עבדאללה איסלים, בן 23, תושב עזה, שנפצע קשה מטיל ששיגרה ישראל אל מכונית שלידה עמד. בתקיפה נהרגו חברו וקרוב משפחתו של החבר, וארבעה נוספים. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-18.5.22 ב-12.5.21 בסביבות 10:30, הלכתי עם עבד אל-רז'אלי, בן 28, לכיוון המסעדה שבה עבדנו ברחוב אל-ויחדה כדי לפתוח אותה, למרות הפצצות. כשהגענו לרחוב אל-מור'רבי פגשנו את בן הדוד של עבד, נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, מחוץ למתפרה שהוא עובד בה, ודיברנו אתו קצת. באותם רגעים נעצרה מכונית במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הספקתי לראות שישבו בה שלושה נוסעים, ואז פתאום היה פיצוץ חזק. עבד עף באוויר ונחבט בדלת מתכת של אחת החנויות לידנו, ואני נשארתי במקום. היה דם בכל מקום והייתה לי סחרחורת חזקה. אחרי שהתרחקתי משם כמה מטרים, קלטתי שנפגעתי מרסיסים בכל הצד הימני של הגוף שלי. נפלתי על הקרקע ואמרתי את השהאדתיין ["אין אלוהים זולת אללה, מוחמד הנו שליחו של אללה"]. אחרי בערך שלוש דקות הייתה עוד הפצצה. הרגשתי שנפגעתי בבטן. קמתי מהקרקע והלכתי כמה מטרים לבית המרקחת הסמוך, וביקשתי מהרוקח שם שיעזור לי לבדוק את המצב של עבד. דיממתי מעין ימין וכל הבגדים שלי היו מוכתמים בדם, אז הוא נבהל וצעק לעזרה. כמה צעירים שהיו שם לקחו אותי ברכב שלהם לבית החולים א-שיפאא. אחרי שלושה ימים בבית החולים, הודיעו לי שעבד, ובן הדוד שלו, נאדר, נפלו שהידים. הייתי מאושפז בבית החולים 15 יום, וביולי 2021 עברתי ניתוח בבטן, אבל לא הצליחו להוציא את כל הרסיסים ואני עדיין סובל מכאבים. ניתחו אותי גם בחזה והוציאו חלק מהעצמות ומאז אני סובל גם מקוצר נשימה ומכאבים בחזה וקשה לי לישון בלילה. השמיעה שלי באוזן ימין נפגעה וגם הרשתית בעין ימין. אני ממעט לצאת מהבית. לא יכולתי לחזור למסעדה ואיבדתי את הפרנסה שלי. הייתי המפרנס היחיד של המשפחה ועכשיו כל בני המשפחה שלי סובלים. לפני כן, לא היה חסר לנו כלום – אכלנו טוב וסיפקתי את הצרכים של כולם. מימנתי גם את הלימודים באוניברסיטה של אחותי, הנאדי, בת 24, ואחי שאדי, בן 19, אבל הם הספיקו לסיים רק סמסטר אחד, ואז לא יכולתי לשלם יותר את שכר הלימוד שלהם בגלל הפציעה. לפני הפציעה הספקתי לחסוך בערך 2,000 דולר כדי לקנות רכב הסעות שישמש לייצור הכנסה נוספת, אבל הוצאתי כמעט את כל החסכונות שלי על הטיפולים הרפואיים שלי. מאז שאני מובטל המצב שלנו רק הולך ומחמיר ואני לא יודע איך נוכל להמשיך. עדותו של מועאוויה אל-וחידי, בן 43 ואב לשניים, תושב שכונת א-זייתון בעיר עזה, שאיבד את רגלו הימנית בעקבות פגיעת טיל ששיגרה ישראל סמוך למקום עבודתו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.5.22 ב-12.5.21, בסביבות השעה 11:00, בזמן שהייתי בתוך המספרה שלי, שמעתי פתאום פיצוץ חזק בחוץ. מיד אחרי זה נכנס למספרה בבהלה נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, ואמר לי: "הצילו מועאוויה! אני לא יכול לנשום!". הוא היה במצב מזעזע. לקחתי אותו החוצה והתרחקנו מהמספרה בערך כשלושים מטרים. הוא דימם מהפה ואז נפל על הקרקע. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה. הסתכלתי לרחוב וראיתי לפחות ארבעה שהידים שרועים ליד המכונית שהתפוצצה. זיהיתי ביניהם את סעיד אל-חתו ואת אשתו מייסון אל-חתו. אחרי שלוש דקות נפל ממש לידנו עוד טיל ונאדר נהרג במקום. הרגל הימנית שלי נקטעה ולא הפסיקה לדמם במשך עשרים דקות. כולם מסביב היו בפאניקה – כולנו פחדנו שתהיה עוד תקיפה מהאוויר. אנשים שהתגודדו סביבי הזמינו לי אמבולנס וכשהוא הגיע, הפרמדיקים לקחו אותי וכל השהידים נשארו שם על הקרקע. לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא, וכנראה שאיבדתי את ההכרה בדרך לשם. בבית החולים הכניסו אותי לניתוח וקטעו לי את רגל ימין. אחרי זה הבנתי שתיכננו לקטוע לי גם את רגל שמאל שהייתה במצב קשה, אבל החליטו לטפל בה בהמשך. אחרי שבוע בבית החולים, העבירו אותי לטיפול של ארגון 'רופאים ללא גבולות' שמטפל בפצועים ופועל גם בבית החולים אל-עוודה בצפון הרצועה. אני זוכר שבמהלך הנסיעה לשם, שמעתי הפצצות של הצבא הישראלי. השתחררתי משם אחרי ארבעים יום בערך, עם רגל קטועה והרבה בעיות ברגל השנייה. אז, בעצם, התחיל מסע הסבל שלי שנמשך כבר שנה ואני עדיין סובל מכאבים בכל הגוף עד היום. פעמיים בשבוע מגיע אליי הביתה צוות של הרשות הלאומית לטיפולי פיזיותרפיה. הרגל השמאלית שלי כמעט ולא קיימת ואני זקוק לפרוטזה הידראולית שאמורה להקל את העומס של משקל הגוף שלי על הרגל ולהקל עליי בזמן ההליכה, אבל בבית החולים חמד בעזה אמרו לי שהם לא יוכלו לעזור לי לספק אותה בגלל שישראל מונעת הכנסה של חלקי פרוטזות לרצועה. יש גם כיסא גלגלים מיוחד שיכול להקל עליי לעבוד, אבל הוא עולה בערך 1,500 דולר ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אותו כרגע. אחת העמותות סיפקה לי כיסא גלגלים חשמלי שמאפשר לי להסתובב בחוץ ולפעמים אני מקבל תרומות מאנשים. אני גר בקומה רביעית בלי מעלית וקשה לי מאוד לרדת ולעלות, אז רוב הזמן אני בבית. אני מרגיש כמו מעמסה על המשפחה שלי. בגלל שאני כבר לא יכול לעזור בבית, גם אשתי מתאמצת יותר מדי והיא התחילה לסבול מפריצת דיסק בגב. חוסר האונים שלי משפיע על כולם בבית – שני הבנים שלי, סדים, בן 8 וסיראג', בן 11, היו תלמידים מצטיינים, ומאז הפציעה שלי ההישגים שלהם בלימודים ירדו. הם רואים אותי עצבני כל כך שאני שובר חפצים בבית. עברה שנה מאז שנפצעתי ועדיין נורא קשה לי לצאת מהמצב הנפשי הזה. הפכתי לקורבן של הצבא הישראלי בזמן שהייתי בעבודה למרות שלא סיכנתי את ישראל בשום צורה. לפעמים כשאני מגיע למספרה, אני רואה בדמיון את המכונית שעלתה באש ואת השהידים והפצועים שהיו שרועים על הקרקע. אני נזכר בעצמי מרים את השהיד נאדר אל-ר'זאלי ובורח מפגיעת הטיל הנוסף. זה גורם לי בכל פעם לבכות ולהרגיש חנק. מדי פעם אני מנסה להגיע למספרה ולעבוד אבל אז, כשנכנס לקוח ומבקש להסתפר, לפעמים אני לא מסוגל. אני רק רוצה לשקם את המספרה ולחזור לעבוד. עבדתי כספר 25 שנה והייתי המפרנס היחיד בבית. למרות הנכות שלי, אני לא מקבל קצבת נכות מאף גורם ואני מרגיש שהפכתי מבעל עסק לקבצן. עדותו של אסחאק פיאד, בן 51 ואב לשישה, תושב בית חאנון, שאיבד את רגלו הימנית מפגיעת ישירה של טיל בביתו. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-19.5.22 בליל ה-14.5.21, אירחנו בבית שלנו, ברחוב אל-בעלי במרכז בית חאנון, בערך שישים קרובי משפחה, חצי מהם ילדים, בגלל שהאזור של הבית שלנו נחשב יותר בטוח. קצת לפני חצות שמענו התפוצצויות שהלכו והתקרבו אלינו. כשעוצמת הפיצוצים התחזקה כולם צעקו מרוב פחד. ניסיתי להרגיע אותם ואמרתי להם שהם בטוחים. עליתי לקומה העליונה, וכשהגעתי למעלה, ועדיין הייתי בחדר המדרגות, בחלק שלא מקורה, היה פיצוץ גדול שהעיף אותי למרחק של שלושה מטרים לפחות. אחרי כמה שניות היה עוד פיצוץ של טיל שפגע בבית של השכנים. כל האבנים של הקירות והגג של הבניין שלנו היו מפוזרות בכל מקום ורק העמודים נשארו עומדים. רגל ימין שלי כמעט נקטעה – היא הייתה מחוברת עם קצת עור ועורק וניסיתי למשוך אותה לידי. הרסיסים של הטיל פגעו לי גם ברגל שמאל ולא הפסקתי לדמם. התחלתי לזחול במדרגות עד לקומת הקרקע וכשהגעתי לרחוב ראיתי המון אנשים רצים בבהלה ומחפשים את בני המשפחות שלהם. הייתה לי סחרחורת. הבן שלי איבראהים, בן 22, ואשתו ר'זל, בת 22 סחבו אותי לבית של השכנים, משפחת א-זעאנין, ושם קשרו לי את הרגל כדי להפסיק את הדימום. אחרי כמה דקות הוציאו אותי החוצה כדי שאמבולנס יפנה אותי לבית החולים. אחרי רבע שעה בערך הגיע אמבולנס ופינה אותי לבית החולים בבית חאנון. בבית החולים חבשו אותי ואז העבירו אותי לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא. הבן שלי, ג'אסר, בן 23, ליווה אותי לשם. בדרך לשם איבדתי כנראה את ההכרה והתעוררתי בבית החולים רק למחרת בשעות אחר הצהריים. אחרי ארבעה ימים העבירו אותי שוב לבית החולים נאסר בקהיר, ושם עברתי בערך עשרה ניתוחים ברגליים, וגם התקינו לי מתקן קיבוע על רגל ימין. היו לי כאבים נוראיים וירדתי מאוד במשקל בתקופה הזאת – נראיתי כמו שלד ובקושי היה אפשר לזהות אותי. המצב הנפשי שלי היה רע מאוד ויש לי מזל שאשתי ורדה הייתה איתי שם כל הזמן הזה ותמכה בי. הייתי מאושפז בקהיר תשעה חודשים ואז, ב-13.3.22, חזרתי לעזה. המשכתי את הטיפול אצל ארגון 'רופאים ללא גבולות' בבית החולים אל-עוודה. הרופא שם אמר לי שצריך לקטוע לי את רגל ימין – הייתי המום שזה הגיע למצב הזה, ואחרי שלושה שבועות בערך קטעו לי את הרגל. עברתי עוד שני ניתוחים ברגל ואני ממשיך לקבל טיפולי פיזיותרפיה עד היום. בנוסף, התחלתי לסבול מסוכרת ומיתר לחץ דם ולצערי התרופות שאני צריך לא נמצאות בבתי המרקחת הממשלתיים ברצועה, אז אני צריך לשלם עליהן מהכיס שלי. הכדור שאני לוקח נגד דלקות ברגליים למשל, פלוקורל, עולה לי 13 שקלים לכדור. מאז שקטעו לי את הרגל אני בקושי יוצא מהבית בגלל שאני גר בקומה השנייה בלי מעלית, וכבר קרה שנפלתי במדרגות. לפני הפציעה הייתי כל הזמן בתנועה כי עסקתי בסחר בצאן. אני לא רגיל להיות מובטל ולשבת בבית. לפחות חברים קרובים באים אליי הביתה לפעמים כדי שלא אהיה לבד. עדותו של מג'ד אל-עג'לה, סטודנט למשפטים, בן 21, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע מטיל ששגרה ישראל כשעמד קרוב לביתו וסובל מאז מנכות מוטורית וקשיים בדיבור. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.5.22 ביום ראשון, 15.5.21, יצאתי מהבית שלי בשכונת א-שוג'אעיה, ובסביבות 13:00 כשעוד הייתי קרוב לבית, נורה טיל ממטוס שפגע קרוב אליי. בהתקפה נהרגו שלושה מבני הדודים שלי, יחיא אל-עג'לה, בן 24, סיף א-דין אבו אל-עטא, בן 18, שברח מהבית שלו במזרח א-שוג'אעייה ונהרג ליד הבית של הדוד שלו, ומוחמד בהאר, בן 17, שנהרג בפתח הבית של אח שלו. אני ואחי מוחמד נפצענו קשה. התעוררתי בבית החולים א-שיפאא אחרי שהייתי מחוסר הכרה במשך 25 ימים, שבמהלכם עברתי ניתוחים בראש בגלל שבר בגולגולת, ובבטן בגלל רסיסים שחדרו וגרמו לדימום ולפגיעה במעיים. ב-11.6.21 קיבלתי היתר לנסוע לבית החולים אל-אהלי בחברון, ושם ניתחו אותי גם ביד וברגל ימין. השתחררתי משם אחרי כחצי שנה, ב-5.12.21 וחזרתי לעזה בלי יכולת ללכת או לדבר. הפגיעה בראש גרמה לי לשיתוק בצד הימני של הגוף שבגללו לא יכולתי להזיז את יד ורגל ימין ושתיהן גם עדיין בגבס. היום אני עדיין זקוק להשתלת עצם בחלק השמאלי של הגולגולת. עברתי במשך חודשיים טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בדיבור בבית החולים של הסהר האדום בעזה, אבל עדיין קשה לי לדבר וללכת ואני נעזר בקביים עד שיתקינו לי פרוטזה בבית החולים חמד. מאז הפציעה החיים שלי השתנו – אני משותק ביד וברגל, ומאוד קשה לי שמתייחסים אליי כנכה ותופסים אותי כמוגבל. רוב הזמן אני צריך עזרה בגלל השיתוק והבנתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו. אני מטופל אצל פסיכולוג בגלל הקושי הנפשי. עד הפציעה הכול היה רגיל – הייתי סטודנט למשפטים שנה ג' באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. אבל בגלל המצב שלי לא חזרתי ללימודים. היה לי חלום לעסוק בעריכת דין כדי שאוכל לעזור לאנשים לממש את הזכויות שלהם. גם אמא שלי רצתה שהבן הבכור שלה יהיה מלומד ומצליח. אני כבר מותש מלבקש עזרה כל הזמן מאמא שלי ומהאחים שלי. הם עוזרים לי להתלבש, לאכול ולשתות, ללכת לשירותים, וגם מלווים אותי לכל הטיפולים. אני לא מסוגל לזוז בחופשיות או סתם לצאת לרחוב או לבלות עם חברים שלי. איבדתי חלק מהחברים הקרובים שלי שהרגישו שהפכתי להיות מעמסה עליהם. אני עובר מטיפול לטיפול ומבית חולים אחד לשני, ומקווה שהסבל הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. עדותה של לינא אל-מתרביעי, בת 27, אם לשלושה, תושבת שכונת א-סברה בעיר עזה, שבתה סארה בת החמש נפגעה קשה מפגיעת טיל ששיגרה ישראל וחדר דרך תקרת ביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.5.22 ב-14.5.21, בסביבות 20:30, בזמן שבעלי, זאהר, בן 43, ישב בסלון ואני האכלתי את סארה, בת חמש, פתאום בלי שום אזהרה, נפל טיל דרך התקרה של החדר שישבנו בו. הדירה שמעלינו הופצצה ואני וסארה כוסינו בהריסות. פחדתי שבעלי נהרג ושהבית שלנו סומן כמטרה של הצבא הישראלי. הצלחתי למשוך אליי את סארה, שבכתה בלי הפסקה מתחת לאבנים, ואז בעלי הגיע ולקח אותה. הייתי בערך בחודש החמישי להיריון, והרסיסים של הטיל חדרו לי לבטן, לגב ולזרוע ימין. לבשתי את בגדי התפילה והוצאנו את סארה החוצה כדי לחפש אמבולנס או רכב אחר שיפנה אותה. סארה איבדה את ההכרה אחרי כמה דקות, ורק אז הגיע אמבולנס שלקח אותה לבית החולים א-שיפאא. הכניסו אותה לטיפול נמרץ. היו לה פגיעה בגולגולת שגרמה לדלקת בקרום המוח, שבר פתוח בעמוד השדרה, ורסיסים שחדרו לעמוד השדרה גרמו לה לשיתוק בשתי הרגליים. הרופאים הסבירו לנו שהפציעה שלה מאוד מסוכנת וביקשו שנתפלל בשבילה. סארה התעוררה רק אחרי שלושה ימים, ונתנו לי לבקר אותה רק אחרי שישה ימים. אחר כך העבירו אותה למחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים א-שיפאא לארבעה ימים. היא הייתה במצב קשה מאוד ולא הייתה מסוגלת לראות או לדבר. עשרה ימים אחר כך, ב-24.5.21, קיבלנו אישור מעבר לירדן, ונסענו דרך מעבר ארז לבית החולים אל-חוסיין. בבית החולים הזה היא עברה יותר מעשרה ניתוחים בגב, שכללו שיקום של חוט השדרה וקיבוע שלו באמצעות ברגים. היא עברה עוד ניתוח להשתלת עור ברגליים שלה. סארה הייתה במצב נפשי קשה ובקושי אכלה. היא כל הזמן פרצה בבכי ובצעקות, וסבלה מסיוטים בלילות. היא קיבלה שם גם טיפול פסיכולוגי. אחרי בערך ארבעה חודשים, ב-23.9.21, ילדתי בניתוח קיסרי את הבן הקטן שלי עבדאללה, בבית החולים בירדן. זאת הייתה אחת התקופות הקשות בחיי, עם התאוששות מהניתוח הקיסרי, תוך כדי השיקום של סארה. בערך חצי שנה אחרי הפציעה של סארה, ב-17.11.21, חזרנו לעזה כשהיא עדיין הייתה במצב לא פשוט. היא לא יכלה ללכת והייתה מרותקת לכיסא גלגלים. עד היום המצב שלה לא השתפר והרופאים בבית החולים חמד בעזה הפנו אותה לטיפולי פיזיותרפיה – אני לוקחת אותה כל שבוע-שבועיים. סארה סובלת גם מאי-שליטה בסוגרים, אז אני מנקזת לה את השתן עם קטטר ומחליפה לה חיתולים באופן קבוע. בגלל שבעלי מובטל, אין לנו יכולת לספק לסארה את מה שהיא צריכה, אז אנחנו מקבלים לפעמים תרומה של חיתולים מעמותות ומארגוני סיוע. שכרנו דירה ב-500 שקלים לחודש בקומה ראשונה בבניין עם מעלית כדי שהיא תהיה נגישה לסארה. למרות שהמצב של סארה עדיין לא יציב והיא עייפה רוב הזמן, אני לוקחת אותה לגן כשהיא לא בטיפולים. תודה לאללה שהיא אוהבת את החברים שלה ושהם עוזרים לה ולא משאירים אותה אף פעם לבד. היא לא כל כך מבינה את המצב ושואלת לפעמים למה הצבא הפציץ אותה, ולמה היא חולה עד עכשיו, אז אני עונה לה שהיא חזקה. כשהיא מתרחצת אני צריכה להחזיק אותה ואני גם מלבישה אותה – זה קשה מאוד ומעייף, אבל למרות שזה מתיש אותי אני רוצה שהיא תמשיך להיות פעילה כמה שאפשר – ואולי זה קצת יסיח את דעתה מהנכות שלה. כשהיא בבית היא זוחלת על הרצפה או יושבת על הספה או על כיסא הגלגלים. היא עדיין חוששת כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, והיא מבקשת שלא נדבר על הפציעה או על המלחמה. לפעמים כשהיא מסתכלת במראה, היא מבקשת שאכסה לה את הרגליים כי קשה לה לראות אותן. רק לפעמים אני מתעקשת שהיא תרשה לעצמה לראות את הפציעה, ואולי דווקא זה יקל עליה להשלים עם המצב. היא נבהלת מאוד מרעשים חזקים ומפחדת להישאר לבד בבית, אז אני יוצאת איתה הרבה לטיילת בחוף כדי שהיא תוכל להשתחרר ולהירגע. במה אשמה סארה? היא בסך הכול ישבה בבית ואכלה ארוחת ערב. הם הפציצו אותנו בלי אזהרה וגזלו מהבת שלי כל דבר מתוק שהיה לה בחיים. הלב שלי שבור אבל אני מנסה להיות חזקה ליד סארה, ולהסתיר ממנה את שברון הלב. היום היא זקוקה להערכה מחודשת של המצב שלה בבית חולים מחוץ לרצועה כי פה אין משאבים לעזור לה. היא תוכל לקבל טיפול טוב יותר רק מחוץ לרצועה, בבתי חולים במדינות ערב, בישראל או באירופה. עדותה של היבה אל-בחטיטי, בת 32 ואם לשישה, תושבת א-שוג'אעיה, שבתה פרח בת השש נפצעה קשה מטיל ששגרה ישראל מחוץ לביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.22 ב-12.5.21, היום האחרון של רמדאן, בסביבות השעה 14:00, שלחתי את הבת הקטנה שלי, פרח, לקנות כמה דברים ליד הבית. גיסתי, סיהאם, בת 30, שבדיוק ניקתה את המדרגות, דאגה לפרח וקראה לה לחזור הביתה. פתאום היה פיצוץ גדול בחוץ – כל הזכוכיות של החלונות ואבנים מהבניין התעופפו באוויר. סיהאם צעקה: "פרח נפלה שהידית!", ואני רצתי החוצה וראיתי מכונית עולה באש ובתוכה שהיד שלא זיהיתי. ליד המכונית היו מפוזרים הרבה פצועים. פרח שכבה על הקרקע די קרוב לבית והייתה מחוסרת הכרה. היא דיממה מכל הגוף. הייתי בהלם מוחלט ופחדתי שהיא נפלה שהידית – זה מוטט אותי. דודה שלה ופאא, בת 23, צעקה שפרח עדיין בחיים והתחילה לחפש רכב שיפנה אותה משם. לקחו את פרח לטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא והמצב שלה שם הוגדר קשה מאוד. חצי שעה אחרי הפינוי של פרח הגיע עוד אמבולנס שפינה גם את סיהאם, שנפצעה מרסיסים בכף רגל שמאל. פרח הייתה בלי הכרה במשך 12 יום. זה המון זמן ומאוד פחדתי שהיא לא תתעורר. הרשו רק למבקר אחד להיכנס ולראות אותה בטיפול נמרץ, אז בעלי, ריפעת, בן 39, הוא זה שביקר אותה. הוא סיפר שהמצב שלה קשה מאוד ושרגל שמאל ויד שמאל שלה התרסקו לגמרי. לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר חוץ מלהתפלל. פרח עברה כמה ניתוחים, ביניהם כריתה של המעיים, והתקינו לה שתלים מפלטינה ביד וברגל. כשהיא יצאה מטיפול נמרץ היא לא דיברה וגם לא שמעה טוב – היא לא זיהתה אף אחד מאתנו ובמשך שבועיים חשבתי שהיא התחרשה או איבדה את יכולת הדיבור. הבאתי אליה את האחים ואת בני הדודים והחברים שלה והיא התחילה להגיב קצת יותר. הגשנו כמה בקשות להיתר לטיפול רפואי בבית חולים בירדן, ורק ב-3.6.21 קיבלנו אישור יציאה דרך מחסום ארז. לקחתי אותה דרך מעבר ארז לבית החולים השיקומי בירדן. היו לה פגיעות בחלק האחורי של הראש ורסיסים בריאות, בבטן ובצוואר, ביד שמאל, בכפות הרגליים, בעין שמאל ובאוזן ימין. הרסיסים ביד שמאל גרמו לפגיעה עצבית בשורש כף היד והרסיסים שחדרו לה לכפות הרגליים פגעו בגידים. היא גם איבדה הרבה מרקמות העור שלה ועברה השתלות עור בבטן וברגל שמאל, ועשו לה בבית החולים עוד המון בדיקות וצילומים. אחרי שלושה חודשים בירדן, חזרנו לעזה ב-5.9.21, והמשכנו את הטיפול השיקומי של פרח בבית החולים הירדני בעזה. כשהמצב שלה השתפר, היא התחילה ללכת. עכשיו מגיע אלינו הביתה פיזיותרפיסט מעמותת השיקום הלאומית, והיום היא מצליחה להחזיק חפצים קלים ביד ימין, אבל עדיין לא שולטת ביד שמאל. פרח אמורה ללבוש תחבושות לחץ שמפעילות לחץ ישיר על העור כדי למנוע נפיחויות, אבל הם לוחצים לה מאוד ולכן לפעמים היא מורידה אותם. פרח זקוקה להשתלה של עור ולהארכה של הגידים ובסוף החודש נלך לבדיקה אצל מומחה גפיים. בכל פעם שפרח מסתכלת על הגוף שלה במראה היא בוכה ושואלת למה הישראלים עשו לה את זה. עד היום, בכל פעם שהיא שומעת מטוסים, היא חוששת שבאים להפציץ אותה. אני מנסה להרגיע אותה ואומרת לה שהמלחמה נגמרה ושכולנו איתה. היא כל הזמן סובלת מסיוטים בלילה ומפחדת מדברים קטנים, אפילו מהמים ברחצה, או מרופאים ומזריקות. מאז הפציעה פרח סובלת מהרטבה לא רצונית אז אני מחתלת אותה באופן קבוע. עד לא מזמן היא לא הסכימה לישון לבד וישנתי איתה בלילות. היום היא כבר ישנה ליד אחותה למרות שהיא עדיין מפחדת ולא רגועה. כשהיא לא בטיפולים או בבדיקות היא הולכת לגן, אבל לא קל לה להתמודד שם עם השאלות של הילדים על המצב שלה. אני כל הזמן חוששת שמישהו מהילדים יפגע בה בטעות. קיבלנו סיוע מאישה מכובדת אחת שאימצה את פרח וכיסתה את הנסיעה שלנו לירדן ואת כל ההוצאות שהיו לנו שם. אבל היום המצב הכלכלי שלנו רע מאוד – אנחנו חיים היום ביחד עם עוד 28 בני משפחה בצפיפות בבית אחד. אנחנו מתקיימים רק ממה שבעלי משתכר מדוכן הפירות שלו, וזה לא מספיק לטיפול בששת הילדים שלנו; פולה ופואד, תאומים בני 15, מוחמד, בן 13, אחמד, בן 11, יוסף, בן 8, ופרח, בת 6.

30 אוגוסט 2022

מוחמד אבו מעווד, בן 15, משותק בפלג גופו התחתון מאז נורה בידי חיילים ב-3.5.19. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 26.12.19

מדיניות הפתיחה באש

יורים ומפקירים - 155 קטועי גפיים ו-27 משותקים בשנתיים - כך מענישה ישראל את המעזים למחות נגד המצור על הרצועה

במארס 2018 החלו "הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת ברצועת עזה, במחאה על המצור שמטילה ישראל על הרצועה ובקריאה למימוש זכות השיבה. כפי שבצלם כבר תיעד בהרחבה הוראות הפתיחה באש הבלתי חוקיות שמיישמת ישראל בהפגנות אלה, לפיהן מותר לחיילים לירות אש חיה לעבר מפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, גרמו לתוצאות מחרידות: בנוסף ליותר מ-200 פלסטינים שנהרגו, עד סוף ינואר 2020 נפצעו מירי אש חיה כ-8,000 מפגינים, מתוכם כ-1,500 קטינים וכ-150 נשים. לפי נתונים של ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון לסוף שנת 2019, רופאים נאלצו לקטוע את גפיהם של 155 מפגינים, בהם 30 קטינים. 27 מפגינים סובלים משיתוק כתוצאה מפגיעות בעמוד השדרה. הפציעות הקשות הן רק ראשיתו של מסע ייסורים הכולל טיפולים, בדיקות, ניתוחים והסתגלות למציאות חיים חדשה. ואולם ברצועת עזה המצב סבוך יותר: כל מערכת בריאות הייתה מתקשה לעמוד בהיקף פציעות כזה אך זו של עזה סובלת כבר ממילא ממחסור בתרופות, ברופאים, בציוד ובהכשרה מקצועית בשל מדיניות המצור הישראלית. כתוצאה מכך, רבים מהפצועים לא מצליחים לקבל את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים, מה שגורם בחלק מהמקרים להחמרה במצבם, בוודאי בהתחשב בהעדרם של מספיק מוסדות לשיקום בתוך הרצועה. חלק קטן מהפצועים מצליחים לקבל את הטיפול הרפואי לו הם נזקקים מחוץ לרצועה – בבתי חולים בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), ואולם זאת רק במקרים החריגים שבהם זכו לקבל היתר כניסה מישראל, שקבעה כבר בתחילת ההפגנות שהיתרים כאלה יינתנו במשורה. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף שנת 2019 הגישו 604 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 17% מהבקשות אושרו-83% סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. במקרים אחרים, נאלצים הפצועים לנסוע למדינות אחרות, כמו מצרים או תורכיה, לעתים על חשבונם. פתחי אבו מעווד ממחנה הפליטים ג'באליא סיפר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על היום שבו נפגע נכדו מוחמד בן ה-15: כשהרופא הסביר לי שמוחמד יהיה משותק בפלג הגוף התחתון הייתי בשוק. יצאתי לחצר של בית החולים ופרצתי בבכי, בעיקר כי מוחמד הוא הנכד הראשון שלי וקרוב אלי מאוד. כשהכניסו אותו לניתוח בכיתי ובקושי נפרדתי ממנו. עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שמוחמד יצא מהניתוח יחד עם אבא שלו, הבן שלי רמזי, שעמד לידי וכאב לו מאוד על בנו. זה היה אחד הימים הקשים בחיי. כמה מהפצועים סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם ברצועה כיצד נפגעו ועל הקשיים הבלתי נסבלים איתם נאלצו להתמודד מאז: מוחמד א-זעים, בן 26, תושב העיר עזה, נפצע ב-6.4.18: ב-6.4.18, יום שישי השני של ההפגנות, הגיעו מוחמד א-זעים, בעל חנות מכשירי כתיבה להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית לעיר עזה. בסביבות השעה 17:00 ירו חיילים ירי חי ופגעו בשתי רגליו. הוא פונה לאוהלי העזרה הראשונה ומשם לבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה. לאחר שטופל במשך כעשרה ימים הועבר א-זעים לבית חולים אל-איסתישארי ברמאללה, לשם לווה על-ידי סבו, שם נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו השמאלית. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.12.19 סיפר על חייו מאז הפציעה: כשנודע לי שקטעו לי את הרגל הייתי בהלם. אני צעיר בתחילת החיים שלי, איך קוטעים את הרגל שלי! אחרי שחזרתי הביתה הייתי צריך לעבור גם השתלה של עצב ברגל ימין, השתלה של עצמות ועצבים ברגל שמאל ועוד טיפולים. ביקשתי לצאת שוב לטיפול בבית חולים ברמאללה, אבל כל הזמן ענו לי שהבקשות שלי בבדיקה. הייתי מיואש ומתוסכל מזה וסירבתי לקבל טיפולים ברצועת עזה כי פחדתי שיגרמו לי נזקים לרגל. בחודש אוקטובר נסעתי עם אבא שלי לניתוחים במצרים ולהתקנת פרוטזה לרגל שמאל, ונשארתי שם תשעה חודשים. שילמתי בעצמי גם על הנסיעה וגם על הפרוטזה. עכשיו אני צריך לעבור עוד ניתוח ברגל שמאל. היום אני במצב נפשי קשה. אני מעביר את היום בשינה או מול המחשב. אני לא רוצה לראות אנשים ולא פוגש הרבה את החברים שלי. אני מרגיש שאני מעמסה גדולה על המשפחה שלי, ובמיוחד על אימא שלי שמטפלת בי ולא יוצאת הרבה מהבית כדי להישאר אתי. לפעמים אני נתקף טירוף, שובר חפצים בבית ומרגיש שאני נחנק. אני לא יכול יותר לרכוב על האופנוע שלי או לשחק כדורגל, כמו שאהבתי. הציעו לי להשתתף בתחרויות שחייה ובמשחקי כדורגל של עמותה לשיקום נכים אבל סירבתי. אני לא רוצה שאנשים יסתכלו עלי ברחמים. בגלל זה אני גם לא יוצא הרבה מהבית ביום עם הקביים. רק בלילה, בחושך. בגלל שאבא שלי חולה לב ולא יכול לעבוד לבד בחנות נאלצנו לסגור אותה. אולי יום אחד אתחיל ללמוד, ואני גם חושב על נישואים והקמת משפחה. בלילה קשה לי לישון מרוב כאבים ואני רק חושב על הפציעה ועל הטיפולים. אני נרדם רק אחרי שאני לוקח משככי כאבים. הכאבים מחמירים בחורף, בגלל הקור. לפעמים קשה לי מאוד להסתכל על הפרוטזה וזה מכניס אותי לדיכאון. ישראל הרסה את החיים שלי פיזית ונפשית. ג'לאל אבו חייה, בן 39, אב לחמישה, תושב עבסאן אל-כבירה, נפצע ב-14.5.18: ג'לאל אבו חייה, עובד ההגנה האזרחית שנהג להגיש עזרה ראשונה בהפגנות, הגיע ביום שני, 14.5.18, בסביבות השעה 8:00, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר מזרחית לעיירה עבסאן אל-ג'דידה. בסביבות השעה 11:00 ירה בו חייל קליע חי בגבו. הוא פונה לבית חולים נאסר שבח'אן יונס, שם נקבע כי הקליע פגע בעמוד השדרה שלו, והועבר משם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס לצורך הוצאת הקליע. לאחר שנותח אושפז למשך שמונה ימים, ואז הועבר לבית החולים לשיקום של הסהר האדום בח'אן יונס, ממנו שוחרר לביתו לאחר ארבעה שבועות כשהוא משותק בפלג גופו התחתון. בעדות שמסר ב-22.12.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: אחרי השחרור מבית החולים הייתי במצב קשה מאוד. הרופאים אמרו שצריך להפוך אותי במיטה כל שעתיים כדי שלא יתפתחו פצעי לחץ ואשתי נאלצה כל הזמן להתעורר בלילה כדי להפוך אותי. זה כאב מאוד. הייתי משותק והפכתי לנטל על אשתי והמצב הנפשי שלי היה גרוע מאוד. כל הזמן חשבתי איך להקל עליה, והחלטתי לבנות מיטה שבה אוכל להתהפך באמצעות מנופים. יחד עם הבן שלי מוחמד, בן 17, בנינו אותה. זה לקח לנו שבעה חודשים ואת כל החלקים וכלי העבודה קניתי על חשבוני. כשהתחלתי להשתמש במיטה נרגעתי – כבר לא הייתי צריך עזרה מאשתי, אלא רק שעון מעורר. יש לי כאבים חזקים בחלק המשותק של הגוף ואני לוקח משככי כאבים שאני נאלץ לממן בעצמי כי הם לא זמינים במרפאות הציבוריות. אחרי חודש במיטה התחלתי להסתובב בכיסא גלגלים. התחביב שלי הוא לייצר סכינים וחרבות, ואחרי הפציעה החלטתי לייצר חרבות בבית כדי להתפרנס מהמכירה שלהן. מכיוון שאני לא מסוגל להשתמש במסור דיסק לברזל, עיצבתי כלי עבודה לליטוש ברזל. הוא מסב לי הרבה נחת בעבודה, ומסייע לי מאוד לייצר מוצרים מוצלחים. בגלל שאני בכסא גלגלים יש לי הרבה קשיי תנועה. יש לנו מדרגות בכניסה לבית לכן בניתי מעבר מיוחד כדי להיכנס ולצאת, אבל אני עדיין תלוי במישהו שידחף את הכיסא במעלה השיפוע עד הדלת. בגלל הקושי להתנייד אני לא יוצא הרבה מהבית. בכל פעם שאני רוצה לבקר בבית של מישהו אני מברר קודם אם יש מדרגות בבניין. אני ממעט במפגשים חברתיים כדי לא להיות נטל על אנשים וגם בגלל שהמעבר ממקום למקום מסב לי כאבים. אני ממשיך לקבל היום חלק מהמשכורת שלי מההגנה האזרחית ומקבל גם סיוע מעמותה קטרית. לפני הפציעה עבדתי לפעמים גם כטייח, אבל היום אני כבר לא יכול. המצב שלי פוגע כמובן בהכנסות ובפרנסה של המשפחה שלי. אחמד אל-ח'ודרי בן 21 תושב העיר עזה, נפצע ב-1.3.19: אחמד אל-ח'ודרי, שעבד כפועל בניין, הגיע ביום שישי, 1.3.19, בסביבות השעה 15:30, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר מזרחית לעיר עזה. כשעה מאוחר יותר ירה חייל קליע חי שפגע ברגלו הימנית. הוא פונה לאוהל העזרה הראשונה ומשם לבית החולים א-שיפאא שם נותח. יומיים לאחר-מכן כרתו הרופאים את רגלו מתחת לברך, והוא שוחרר לביתו כעבור כשבוע. בעדות שמסר ב-16.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר כיצד נראים חייו מאז: אחרי הקטיעה עברתי תקופה קשה מבחינה נפשית. הרגשתי עצב עמוק וחוסר אונים. אנשים הסתכלו בי בחמלה בגלל המצב שלי ואני הייתי מסתכל על אנשים שהלכו כרגיל ובוכה. הרגשתי שהנפש שלי מתרסקת. לפני הקטיעה עבדתי כפועל בניין ועזרתי לאבא שלי במימון הוצאות הבית. הייתי משחק כדורגל ושוחה בים. היום אני נעזר בקביים ולא יכול לעבוד יותר בבניין. לפני בערך שמונה חודשים הצטרפתי לקבוצת שיקום נפשי ואנחנו גם מטיילים ועושים ספורט ביחד. אני הולך לשם כמעט כל יום במהלך השבוע. אני מנסה לחזור לעצמי דרך חזרה לתחביבים שלי אבל זה קשה: אני קטוע רגל שמשחק כדורגל, וזה לא ברמה של מי שיש לו שתי רגליים. ניסיתי גם לשחות בים והצלחתי. אני לא רוצה שאנשים ירחמו עליי ואני קורא תיגר על הנכות. אני מנסה להסתדר בלי עזרה במקלחת ולהכין בעצמי אוכל. זה קשה אבל אני לא מוותר. אני מרגיש שהילדים ברחוב ובשכונה מפחדים ממני בגלל הרגל הקטועה וזה מפריע לי. כששתי האחיות שלי, ליאן, בת 7, ולאמא, בת 6, ראו את הרגל שלי בפעם הראשונה הן פחדו וברחו. זה הכאיב לי מאוד. לאט לאט התקרבתי אליהן מחדש ועזרתי להן לא לפחד ממני. אני צעיר בתחילת החיים שלי, ואני מפחד שלא אמצא מישהי להתחתן אתה. אני תמיד חושב על זה. אהבתי לעבוד ועכשיו אני לא יכול. בזמן האחרון אני הולך לבית החולים כדי להתרגל לפרוטזה שאני אמור להתקין בשבוע הבא. אני מקווה שהיא תתאים לי ולא תהיה לי בעיה. למרות שהרעיון של התקנת פרוטזה קשה לי מאוד, אני מקווה שאקבל אותה ושאנשים יפסיקו לרחם עלי. מוחמד אבו מעווד, בן 15, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, נפצע ב-3.5.19: מוחמד אבו מעווד, תלמיד בית ספר מקצועי לחייטות, הגיע ביום שישי, 3.5.19, בסביבות השעה 14:30 להפגנה בסמוך לגדר שממזרח למחנה הפליטים ובסביבות השעה 19:00 ירה חייל בחזהו. הוא פונה לבית החולים האינדונזי שבסמוך למחנה הפליטים, ומשם, בשל חומרת פציעתו, לבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה, שם נותח להוצאת הקליע ואובחן כמשותק בפלג גופו התחתון. לאחר כעשרה ימים הועבר אבו מעווד לבית חולים חמד לשיקום בעיר עזה משם שוחרר לביתו לאחר כחודש. בעדות שמסר ב-26.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד תיאר את מה שעבר עליו: לפני הפציעה למדתי תפירה בבית ספר מקצועי ובקושי הייתי בבית – רכבתי על אופניים, שיחקתי כדורגל עם החברים שלי, הלכתי לשחק במשחקי מחשב וגם עשיתי קניות בשוק למשפחה שלי. החיים שלי היו מלאים והיה לי טוב. עכשיו אני מרותק לבית ולמיטה סיעודית מיוחדת, כל הזמן רק משחק בטלפון או רואה סרטונים. אני כבר לא הולך לבית ספר, לא רוכב על אופניים ולא משחק עם חברים. כל זה נגזל ממני. כשאני רואה את הילדים מהמחנה משחקים ושומע אותם שמחים וצועקים אחד על השני, אני מתגעגע להיות איתם. אני מרחם על עצמי, חוטף עצבים, שובר חפצים ובוכה. אנחנו משפחה קשת יום: אבא שלי לא עובד ואנחנו שמונה נפשות. אנחנו גרים בשכירות בדיור עממי במחנה הפליטים ג'באליא. היו לי תקוות לעבוד כחייט ולעזור לאבא בגידול האחים שלי, אבל עכשיו אני משותק ולא מסוגל לעשות כלום. יש לי פצעי לחץ שמכאיבים לי מאוד ופעמיים בשבוע מגיעים אלינו הביתה מעמותה ומחליפים לי את התחבושות. בנוסף יש לי גם אנמיה, אז אני הולך לבית החולים האינדונזי כדי לקבל מנות דם. אני מאוד רוצה לעבור ניתוחים מחוץ לרצועת עזה כדי לחזור ללכת על הרגליים שלי, לחיים הנורמליים שהיו לי, ולמשחקים ששיחקתי. סבו של מוחמד, פתחי אבו מעווד, בן 62, נשוי ואב לתשעה, תיאר בעדות שמסר ב-15.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד את מצבו של נכדו: כשהרופא הסביר לי שמוחמד יהיה משותק בפלג הגוף התחתון הייתי בשוק. יצאתי לחצר של בית החולים ופרצתי בבכי, בעיקר כי מוחמד הוא הנכד הראשון שלי וקרוב אלי מאוד. כשהכניסו אותו לניתוח בכיתי ובקושי נפרדתי ממנו. עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שמוחמד יצא מהניתוח יחד עם אבא שלו, הבן שלי רמזי, שעמד לידי וכאב לו מאוד על בנו. זה היה אחד הימים הקשים בחיי. במהלך האשפוז שלו בבית החולים מוחמד היה שואל אותי תמיד "האם אוכל ללכת?", ואני הייתי עונה לו "כן, אבל יש תרופות שאתה צריך לקחת". לא הייתי מסוגל לומר לו את האמת על המצב שלו. כל הזמן הסברתי לו שהוא יהיה בסדר. אבל כשעזרתי לו להזיז את גופו ימינה ושמאלה, או שמתי לו חיתולים כי הוא לא שלט בצרכיו, מוחמד היה אומר לי "אני לא מרגיש את החלק התחתון של הגוף שלי". לפעמים מוחמד היה מנסה לקום מהמיטה ופתאום נזכר שהוא לא יכול. זה היה מעציב אותו מאוד ומכניס אותו לדיכאון. ברגעים האלה הייתי יוצא מהחדר שלו ופורץ בבכי. אחרי עשרה ימים העבירו את מוחמד לבית החולים חמד בעיר עזה לשיקום לחודש, לבד. יכולנו להגיע רק בשעות ביקור קבועות. בלילות הוא היה מתקשר אליי ואומר "אני מפחד. למה שמו אותי בבית החולים הזה?", ואני הייתי מרגיע אותו ומסביר לו "אתה צריך לקבל טיפול ולהבריא יא מוחמד, כדי שתוכל ללכת". אבל הוא היה אומר לי "אתה משקר, סבא. אף אחד לא רוצה אותי, אף אחד לא אוהב אותי. אילו היית אוהב אותי לא היית עוזב אותי לבד בבית החולים. נמאס לי, אני שונא את בית החולים". מאז שמוחמד נפצע הוא סובל מהתפרצויות זעם, זורק ושובר חפצים, מרוב כאבים. הוא נשאר במיטה, ורק לפעמים יוצא בכיסא הגלגלים למחנה לפגוש חברים. אני רואה את העצב בעיניים שלו כשחברים שלו משחקים בזמן שהוא יושב בכיסא הגלגלים. אני וההורים שלו נמצאים לידו כל הזמן. אמא של מוחמד היא פגועת נפש וסובלת מפוסט טראומה מאז המלחמה ב-2014. כדי לתפקד ולטפל במשפחה היא לוקחת כדורים. רמזי, הבן שלי, לא עובד ומקבל קצבה ממשרד הרווחה - 1,800 ש"ח בכל חמישה או ששה חודשים. הם משפחה של שמונה נפשות והמצב שלהם קשה מאוד. בעיקר מאז הפציעה של מוחמד, כי הוא צריך תרופות, חיתולים ואוכל. בחורף הם סובלים מאוד, כי הגשם נכנס אליהם הביתה דרך הגג. אני מתפלל לאלוהים שמוחמד יבריא. הוא צריך הרבה טיפול וסיעוד. ממשרד הבריאות סירבו לאפשר לו לצאת לניתוח בחו"ל כמו שהוא רוצה, כי הם לא חושבים שיש בזה טעם. אני עושה מה שאני יכול, ואני אישאר לצידו, אספק את מה שאני יכול, ואדאג לשמח אותו. נזיהה קדייח, בת 39, תושבת עבסאן אל-כבירה, נפצעה ב-14.5.18: נזיהה קדייח, חקלאית, הגיעה ביום שני, ה-14.5.18, בסביבות השעה 10:00, להפגנה בסמוך לגדר מזרחית לעיירה ח'וזאעה. שש שעות מאוחר יותר, בסביבות השעה 16:00, נפצעה קדיח מירי חי ברגל ימין ופונתה לאוהלי העזרה הראשונה ומשם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם קטעו הרופאים את רגלה. בעדות שמסרה ב-12.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה: אחרי שסיימתי תיכון הלכתי לעבוד באדמות של המשפחה שלי ושל השכנים. גידלתי קצת ירקות, חרשתי את הקרקע וקצרתי את החיטה. עזרתי למשפחה שלי גם במסיק מדי שנה. אהבתי את העבודה בחקלאות. הייתי יוצאת מהבית שלי בבוקר וחוזרת בשעות הערב. שמחתי לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי. ההורים שלי מבוגרים ואחי סוהייב, בן 34, נפצע גם הוא ב"הפגנות השיבה" וקטעו לו את הרגל. הוא נשוי ואב לארבעה בנים ושתי בנות. מאז שנפצעתי החיים שלי נהרסו. אני מובטלת, ואני נמצאת בבית כל היום ולא מסוגלת לעשות שם דבר. אני מעבירה את רוב הזמן בשינה. הנפש שלי עייפה. אני כל הזמן בוכה, כואבים לי הראש והרגל. קיבלתי פרוטזה אבל היא גורמת לי לגירוי אז אני לא משתמשת בה. בגלל שאני גרה לבד עם ההורים המבוגרים שלי, כשאני רוצה לעשות משהו, כמו לנקות את הבית, אני צריכה לזחול על הרצפה, אבל זה מעייף אותי מאוד. לפעמים, למשל כשאני שוטפת את הכלים, אני עומדת על רגל שמאל אבל זה גם מעייף. כשאני רואה חברים ושכנים הולכים לאדמות שלהם, או את המשפחה שלי יוצאת למסיק, אני חולמת להיות אתם, לחרוש את האדמה ולגדל בה גידולים. אני בוכה ומתמלאת צער. חסרים לי המפגשים והחדווה והאווירה הטובה בזמן קציר החיטה והשעורה באדמות שלנו. כשאני רואה את הבנות ברחוב הולכות על עקבים גבוהים, לבושות בגדים יפים, נשבר לי הלב. ניתקתי קשרים חברתיים עם קרובי משפחה ושכנים, ואני לא משתתפת בהרבה אירועים משפחתיים. כשאני יוצאת מהבית אני מתעייפת, ואני לא אוהבת שאנשים רואים אותי ככה. החיים שלי הפכו חשוכים. מדי יום הם נהיים קשים יותר. אין לי עתיד. אני חושבת שאני הבחורה היחידה שהרגל שלה נקטעה ב"הפגנות השיבה". אני מאוד מקווה שיהיה לי כיסא גלגלים, כי היום אני לא מסוגלת לצאת מהבית ולפרנס את עצמי.

30 ינואר 2020

מחמוד אל-חוואג'רי בחצר ביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.19

מדיניות הפתיחה באש

יורים ומפקירים: ישראל מונעת מפצועי ההפגנות בעזה גישה לטיפול רפואי

"הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת שבין רצועת עזה לישראל, למען מימוש זכות השיבה ונגד המצור על הרצועה, נמשכות כבר כמעט שנה. לפי ארגון הבריאות העולמי, עד סוף ינואר 2019 נפצעו בהפגנות אלה 27,942 בני אדם, ש-14,768 מהם פונו לטיפול בבתי החולים ברצועה. יותר מ-6,300 מהפצועים נפגעו מירי אש חיה. לפי נתוני בצלם נהרגו בהפגנות אלה, עד סוף פברואר 2019, 200 מפגינים, בהם 39 קטינים ושתי נשים. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכנו איש מאנשי כוחות הביטחון, שעמדו מצידה השני של הגדר. כל מערכת בריאות הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף אדיר כזה של פצועים. בוודאי כך מערכת הבריאות ברצועת עזה, הנמצאת על סף קריסה: המצור הישראלי על הרצועה נמשך כבר למעלה מעשור, ובמסגרתו מגבילה ישראל הכנסת תרופות, מכשור רפואי מתקדם וחלקי חילוף למכשור שהתקלקל וכן יציאה של רופאים להכשרות ולהשתלמויות. ההגבלות על הכנסת התרופות דלדלו משמעותית את מלאי התרופות והציוד החיוניים. בנוסף, אספקת החשמל לרצועה חלקית, במידה רבה כתוצאה ממדיניותה של ישראל, והפסקות החשמל השגרתיות מסבות נזק לציוד הרפואי ובתי החולים נאלצים לעבוד במתכונת מצומצמת – כולל דחיית ניתוחים לא דחופים ושחרור מוקדם של חולים. בשל מצבה המדורדר של מערכת הבריאות ברצועה, מובן כי אין באפשרותה לספק לפצועים את הטיפול הרפואי שהם נזקקים לו. בהתחשב בכך, נזקקים הפצועים לקבל שירותים רפואיים חיוניים אלה מחוץ לרצועה. ואולם, זמן קצר לאחר שפרצו ההפגנות הודיעה ישראל כי לא תאפשר לפצועים – באופן גורף – לצאת מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), בישראל או בירדן. באפריל 2018 עתרו הארגונים עדאלה ואל-מיזאן לבג"ץ בשם שני פצועים להם נשקפה סכנה של כריתת גפיים בשל היעדר טיפול ברצועת עזה. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם. למרות מצבם הרפואי הקשה של השניים, והטיפול הדחוף שהתחייב כתוצאה מכך, בג"ץ סירב להורות על דיון דחוף. כך, נאלצו הרופאים ברצועה לכרות לכל אחד משני הפצועים את אחת מרגליו. רק לאחר למעלה משבוע לאחר הגשת העתירה, קבעו השופטים כי יש לאפשר לאחד מהם, יוסף אל-כורנוז, בן 19, לצאת מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים ברמאללה כדי להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הדגישו שהכרעתם במקרה זה אינה משליכה על מקרים אחרים, וכי הם אינם נוקטים עמדה עקרונית בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה בנושא מעבר מפגינים פצועים. בכך, אפשר בג"ץ למדינה להמשיך ביישומה של מדיניות מניעת הטיפול הרפואי מרובם הגדול של הפצועים. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף ינואר 2019 הגישו 493 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 85 מהבקשות (17%) אושרו ו-408 (83%) סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. בהינתן מספרם הגבוה של הפצועים ומצבה של מערכת הבריאות ברצועת עזה, סביר כי מספר זה של בקשות רחוק מלשקף את הצרכים המלאים, והוא מעיד יותר על כך שהפצועים מודעים לכך שהסיכוי שבקשתם תאושר קלוש. שיעור הבקשות של פצועי ההפגנות שאושרו נמוך משמעותית משיעור האישורים מתוך כלל הבקשות של תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך טיפול רפואי. כך, על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, במהלך 2018 הגישו 25,808 אנשים בקשה לטיפול רפואי בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ובישראל. כמעט 40% מהבקשות סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה עד למועד התור שנקבע. 60% מהבקשות נגעו לטיפול בבתי חולים במזרח ירושלים, 23% לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית ו-17% לטיפול בבתי חולים בתוך ישראל. בקשות שהוגשו סורבו לא נענו סה"כ הבקשות שסורבו או לא נענו סך הכול 25,808 1,962 8,014 9,976 מזרח ירושלים 15,285 1,258 4,688 5,946 הגדה המערבית 4,773 523 1,812 2,335 ישראל 5,750 181 1,514 1,695 חלק מהאנשים שישראל סירבה לבקשתם או לא השיבה עליה כלל מנסים לצאת לטיפול רפואי בירדן או מצרים, דרך מעבר רפיח. אולם פתרון זה מתאים רק לחלק מהמטופלים שכן לא כולם יכולים לקבל במדינות אלה טיפול הולם וחלקם אף אינם יכולים לעמוד בנסיעה הארוכה, המתישה והמסוכנת דרך סיני. מאז מאי 2018 מעבר רפיח פועל באורח סדיר חמישה ימים בשבוע, אולם מצרים מגבילה את מספר העוברים בו. בחודשים מאי-דצמבר 2018 עברו בו בסך הכול 1,510 מטופלים, בממוצע 189 בחודש. ישראל היא שיצרה מציאות זו, על כל מרכיביה: היא זו שהנהיגה מדיניות פתיחה באש המתירה ירי חי במפגינים שאינם מסכנים איש וגרמה בכך לאלפי הנפגעים – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם עתה, שנה לאחר שתוצאותיה האיומות כבר ברורות לכל מזה זמן. היא זו שהטילה מצור על הרצועה לפני כעשור, גרמה לקריסה של מערכת הבריאות ברצועה וכעת מסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי לזכות בטיפול הרפואי שהם כה נזקקים לו. בהתחשב בכך, גם החובה לשנות מציאות זו – לאסור על ירי אש חיה במי שאינו מסכן איש, להסיר את המצור ולאפשר טיפול רפואי הולם לכל מי שנזקק לכך – מוטלת על ישראל. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם מפצועים שבקשותיהם לצאת מהרצועה דרך מחסום ארז לצורך טיפול רפואי נתקלו בסירוב: חסן אל-עיסווי, בן 41, נשוי ואב לארבעה, תושב ח'אן-יונס אל-עיסווי, מתנדב בצוותים הרפואיים של הסהר האדום בהפגנות, נפגע מקליע חי ברגלו בהפגנה שהתקיימה ב-19.10.18 מזרחית לח'אן-יונס. הקליע ריסק את העצם ברגלו והוא עבר מספר ניתוחים בבתי חולים בתוך הרצועה. ואולם, הוא נזקק לניתוחים נוספים שלא ניתן לבצע בתוך הרצועה והרופאים הפנו אותו לצורך כך לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אל-עיסווי קבע תור באל-מקאסד אך ישראל דחתה שלוש פעמים את בקשותיו להיתר יציאה והרופאים חוששים שייאלצו לכרות כעת את רגלו, בהעדר טיפול. אל-עיסאווי היה מנהל פרויקטים בעמותות פרטיות, אך כיום הוא מובטל שכן הוא אינו מסוגל להתנייד. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-20.2.19 סיפר אל-עיסווי: מאז שהתחילו ההפגנות מזרחית לח'אן-יונס, התנדבתי במתן עזרה ראשונה בסהר האדום. ביום שישי, 19.10.18, הגעתי כרגיל להפגנה ממזרח לח'אן יונס יחד עם מתנדבים אחרים. לבשתי מדים של מתנדב במתן עזרה ראשונה, וענדתי כרטיס מזהה של משרד הבריאות. במהלך ההפגנה, כשהייתי רחוק מהגבול, נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. פינו אותי לבית החולים האירופאי ואושפזתי שם לשלושה ימים. העצם ברגל התרסקה, והעצב הראשי והגיד הראשי נקרעו. התקינו לי פלטינה בתוך הרגל. אחר-כך העבירו אותי לבית החולים נאסר ושם אושפזתי למשך 25 יום. משם העבירו אותי לבתי חולים אחרים, דאר א-סלאם ובית החולים הממשלתי בח'אן יונס, שבהם עברתי שלושה ניתוחים. במהלך האשפוז, הרופאים נתנו לי הפניה להמשך טיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אני צריך לעבור עוד ניתוח מסובך, שלא יכולים לבצע בבתי החולים בתוך הרצועה. מילאתי את הטופס של משרד הבריאות הפלסטיני, וקבעו לי תור בבית החולים אל-מקאסד ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בטלפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. איבדתי את התור, וקבעתי תור חדש ל-10.12.18, ואז קיבלתי סירוב. בפעם השלישית קבעו לי תור ל-7.1.19, ושוב קיבלתי סירוב. קבעו לי עוד תור, ל-5.3.19, והגשתי בקשה רביעית, ועכשיו אני שוב מחכה לתשובה. במקביל, הגשתי בקשה לטיפול במצרים, למקרה שלא אצליח לקבל טיפול במזרח ירושלים, כי המצב של הרגל שלי גרוע. אני סובל מסיבוכים של דלקות בעצם. זה מצב מסוכן ואם לא אקבל את הטיפול המתאים עלולים לכרות לי אותה. בינתיים אני מקבל טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות", פעם ביומיים. העמותה גם דואגת לי להסעה לטיפול, כי למרות שיש לי אוטו אני לא יכול לנהוג. אני נעזר בקביים ולא יוצא מהבית חוץ מאשר לטיפולים רפואיים. מאז הפציעה החיים שלי בהקפאה. לפני כן התאמנתי בהרמת משקולות במועדון ספורט. אנחנו גרים בדירה בקומה רביעית, בלי מעלית, לכן נאלצתי לעזוב בינתיים את הבית ואת אשתי והילדים ולעבור לגור אצל אמא שלי, שגרה בקומה הראשונה. זה מקל עלי את היציאה לבית החולים ולטיפולים. לפעמים אני נשאר יום אחד בשבוע בבית שלי, עם אשתי והילדים. אני כל הזמן בלחץ וכל המצב הזה משפיע לרעה על היחסים שלי עם אשתי והילדים. מאז הפציעה אני גם מובטל. לפני כן עבדתי בניהול פרויקטים בעמותות פרטיות, אבל נגמרה לי הקריירה. את רוב הזמן אני מבלה בגלישה ברשתות החברתיות ובטיפולים. אני סובל מכאבים חזקים ברגל, אבל אני מסרב לקחת משככי כאבים חזקים כי יש להם תופעות לוואי שפוגעות בכבד ובכליות, והם ממכרים. אני מנסה לסבול את הכאבים. אני נורא רוצה לצאת לטיפול שאני מחכה לו, ומאוד מתוסכל מתשובות סירוב. אני נמצא במבוי סתום, אין לי טיפול ברצועת עזה ואני חייב טיפול נוסף. * עדכון: גם בקשתו הרביעית של אל-עיסאווי לצאת מהרצועה לטיפול דרך מעבר ארז נתקלה בסירוב. מוחמד סאלח, בן 12, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מוחמד סאלח נפצע מירי חי ברגל ימין ב-5.10.18, במהלך ההפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. הוא הועבר לבית החולים האינדונזי, שם עבר שני ניתוחים ואושפז עד ל-18.10.18. במהלך אשפוזו ולאחר שחרורו הגישו הוריו שלוש בקשות להיתר יציאה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח ברגלו בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. שתיים מהבקשות סורבו, ובבקשה השלישית הם נדרשו להחליף את המלווה, אמו של מוחמד. כעת מחכה המשפחה שבית החולים אל-מקאסד יקבע להם תור חדש כדי שיוכלו להגיש בקשה חדשה. כיום סאלח יכול ללכת רק בעזרת קביים. בעדותו שמסר ב-21.2.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוחמד על פציעתו ועל חייו מאז: ביום שישי, 5.10.18 השתתפתי בהפגנה, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. במהלך ההפגנה התקרבתי מאוד לגדר ואז נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. בהתחלה לא הרגשתי את הפגיעה, אבל כשהסתכלתי על הרגל שלי ראיתי שהיא מדממת מאוד ונפלתי. פרמדיקים פינו אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים האינדונזי. באמבולנס הרגל שלי המשיכה לדמם, והרגשתי כאילו עובר בה זרם חשמל. הכניסו אותי מיד לחדר ניתוח ואושפזתי במחלקת טיפול נמרץ לכמה ימים, ואחר-כך נשארתי מאושפז עד ל-18.10.18. עברתי שני ניתוחים. אחרי ששוחררתי הביתה חזרתי לבית החולים כל כמה ימים כי כל פעם עלה לי החום. אחרי חודש בערך התחלתי טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות". לפני הפציעה אהבתי לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים, דברים שאני כבר לא יכול לעשות. כשאני רואה את החברים שלי משחקים כדורגל אני מרגיש צביטה בלב ומרחם על עצמי. בא לי לבכות אבל אני מתאפק ובולע את הדמעות. אני מבלה את רוב הזמן בבית, על המיטה. אני יכול ללכת רק עם קביים. בסמסטר הראשון של כיתה ז' נעדרתי מהלימודים, המנהל אישר לי להגיע לבית הספר רק פעמיים בשבוע כי קשה לי להגיע כל יום. אח שלי, ג'יהאד, בן 30, לוקח אותי על הכתפיים שלו קילומטר או יותר עד לבית הספר כי אין לנו אוטו או כסף למונית. המנהל אמר לי שיעביר את הכיתה שלנו מהקומה השלישית לקומה השנייה כדי שיהיה לי יותר קל להגיע אליה. החברים שלי עוזרים לי בשיעורים וגם סוחבים לי את התיק. הציונים שלי היו מצוינים, אבל עכשיו ירדתי לרמה בינונית, כי נעדר הרבה מהלימודים. מאז הפציעה אני עצוב, בוכה הרבה ולפעמים צועק. הפכתי להיות מאוד עצבני ואיבדתי את התיאבון. לפעמים אני יוצא עם אמא לביקורים אצל קרובי משפחה, אבל אני לא נהנה מזה. אני רוצה לשחק כמו כל הילדים האחרים, לרוץ ולשחק כדורגל. אני מאוד מקווה שאזכה לעבור את הניתוחים שיאפשרו לי ללכת שוב על הרגליים בלי כאבים. אמו של מוחמד, נוהא סאלח, בת 45, ואם לשבעה, סיפרה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד ב-21.2.19 על ההתמודדות שלה ושל בנה עם הפציעה: אחרי שמוחמד נפצע ועבר שני ניתוחים, הרופאים אמרו לנו שהוא צריך לעבור עוד ניתוח ברגל, ושאי אפשר לבצע אותו בבתי החולים ברצועה, כי זה ניתוח קשה ורגיש מאוד. הם אמרו שסיכויי ההצלחה של ניתוחים כאלה קטנים מאוד. קיבלנו ממשרד הבריאות הפלסטיני הפנייה לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים, ושם קבעו למוחמד תור ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בפאלפון שלי, שהבקשה של מוחמד נדחתה. קבענו תור חדש, ל-18.12.19, וגם הבקשה הזאת נדחתה. התור השלישי נקבע ל-18.2.19, אבל אז קיבלנו, יום לפני התור, הודעה שהבקשה שלי להיכנס איתו, בתור מלווה, עדיין בבדיקה, ולכן מוחמד צריך להגיש בקשה חדשה. עכשיו אנחנו מחכים שבית החולים יקבע לנו מועד חדש כדי שנוכל להגיש עוד בקשה להיתר. מאז הפציעה מוחמד חי בסבל. אני והוא כל הזמן בלחץ נפשי. הוא צורח מכאבים כל הלילה ולא מצליח להירדם, וגם אני יושבת כל הלילה לידו ולא ישנה. לתקופה מסוימת הוא ממש איבד את התחושה ברגל שלו, עד כדי כך שהוא קיבל כווייה חמורה מהתנור כי הוא בכלל לא הרגיש שהוא נצמד אליו ורק אחיו, איאד, שם לב וצעק שהרגל שלו נשרפת. לקחנו אותו לבית החולים א-שיפאא והוא הלך לשם כל יום במשך 40 ימים כדי להחליף תחבושות, בנוסף לכל הסבל מהפציעה. מחמוד אל-חוואג'רי, בן 19, רווק, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת אל-חוואג'רי נפצע מירי חי בשתי רגליו ב-31.3.18, היום הראשון של "הפגנות השיבה", בהפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. הוא טופל במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח ומשם הועבר לאחר שלושה ימים לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם הושתלה פלטינה ברגלו בניתוח. מאז, הגיש אל-חוואג'רי שש בקשות ליציאה מרצועת עזה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. כל בקשותיו סורבו. מצבה של רגלו החמיר ובמהלך חודש אפריל נאלצו הרופאים לכרות אותה. הוא הגיש בקשה נוספת ליציאה לבית חולים אל-מקאסד לצורך התקנת רגל תותבת, אך גם היא נדחתה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-27.1.19 סיפר אל-חוואג'רי על הפציעה ועל חייו כיום: ביום הראשון של צעדות השיבה השתתפתי בפעילויות שהיו מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' אחרי תפילת הצהריים, וכשהגעתי ראיתי אלפי אנשים באזור הגבול. בערך בשעה 17:00, כשהייתי במרחק של חמישים מטר בערך מהגדר. רציתי בדיוק להתרחק משם ואז צלף ירה עלי. הכדור חדר לשוק של רגל ימין שלי, ומשם לשוק של רגל שמאל. נפלתי ארצה ואיבדתי את ההכרה מרוב כאבים. ההתעוררתי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה, בדיר אל-בלח. אחרי שלושה ימים העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בבית החולים א-שיפאא הרופאים רצו לכרות את הרגל הימנית שלי אבל סירבתי והם ניתחו אותי והתקינו לי פלטינה ברגל. נשארתי בטיפול נמרץ שבעה ימים ואחר-כך העבירו אותי למחלקה הכירורגית, שם נשארתי עוד חודש. במהלך החודש הזה הגשתי כמה בקשות לטיפול בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים להמשך הטיפול ברגל, כי אין טיפול מתאים בשבילי ברצועת עזה. ישראל דחתה את כל הבקשות שלי. סבלתי הרבה מכאבים שהלכו והתגברו. התחילו להופיע לי כתמים שחורים של נמק ברגל ימין. כל יום שעבר קירב את כריתת הרגל הימנית שלי, כי הוורידים היו קרועים. אחרי שהבקשה האחרונה שלי נדחתה בחודש אפריל, הרופאים בבית החולים א-שיפאא החליטו לכרות את הרגל שלי. הם חששו מהתפשטות הנמק לאיברים אחרים בגוף שלי, שהיה יכול להרוג אותי. כשהתעוררתי מהניתוח בלי הרגל שלי, נכנסתי להלם קשה. איך איבדתי את הרגל שלי ואיך אנהל את החיים שלי מעכשיו? מאז אני לא יכול לנהל חיים נורמליים. אני הולך עם קביים. אני לא יכול יותר לשחק כדורגל או לרכב על אופנוע. התחביב היחיד שלי היום הוא גידול בעלי חיים: כלבים, ציפורים ודבורים. רוב היום אני מעסיק את עצמי בחצר עם החיות. אני מעדיף להסתגר בבית ומנסה לשכוח את הפציעה שלי, אבל אני לא ממש מצליח. אני מאוד מקווה שאצליח להגיע לבית החולים בירושלים כדי שיתקינו לי רגל תותבת, שבעזרתה אוכל ללכת, אפילו חלקית. התור האחרון שקבעו לי באל-מקאסד להתקנת התותבת היה ל-7.6.18 אבל הבקשה שלי להיתר נדחתה. בינתיים אני מדדה על קביים עם רגל אחת. זה גורם לי להרבה כאבים ברגל השמאלית, שנושאת בעומס של כל המשקל של הגוף. כשקר הכאבים חזקים במיוחד ואז מצב הרוח שלי נעשה ירוד מאוד ואני נעשה עצבני מאוד ואין לי סבלנות לדבר עם אף אחד במשפחה. מוחמד מסעוד, בן 18, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מסעוד נפצע מירי חי בחזהו ב-13.4.18 במהלך הפגנת השיבה שהתקיימה מזרחית למחנה הפלטים ג'באליא. הוא הועבר לטיפול בבית החולים א-שיפאא, שם גילו הרופאים כי הכדור, שחדר דרך החזה עבר בריאות ויצא, גרם לשטף דם בחזה. הוא נותח ונזקק להמשך טיפול במזרח ירושלים, אך שתי הבקשות הראשונות שהגיש לא נענו והשלישית סורבה. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.2.19 סיפר מסעוד: כשנפצעתי, החובשים הסיעו אותי באמבולנס לבית החולים האנידונזי ליד מחנה הפליטים ג'באליא, ובדרך נתנו לי עזרה ראשונה. כשהגעתי לבית החולים איבדתי את ההכרה. בגלל חומרת הפציעה שלי, העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם אשפזו אותי למשך שבוע במחלקת טיפול נמרץ. כל הזמן הזה הייתי מחוסר הכרה. עברתי ניתוח שבו הרופאים שאבו את קרישי הדם שנשארו באזור החזה, אבל עדיין בריאות שלי נשארו רסיסים שהרופאים אמרו שהם לא יכולים להוציא בגלל שהמיקום מסוכן. מאז יש לי הרגשה כאילו משהו זז בתוך בית החזה שלי. המצב הזה גרם להתפתחות סיבוכים, כמו חנק וכאבים חזקים בחזה. מאז אני לא יכול להתאמץ בכלל, קשה לי ללכת יותר מכמה מטרים וביד שמאל אני לא יכול להרים כלום. כשאני מרגיש שאני נחנק אני משתמש במשאף. קשה לי במיוחד לעלות מדרגות ואנחנו גרים בקומה השנייה. במקלחת, אני נחנק מהמים שיורדים לי על הראש. אני בכיתה י"ב, אבל מאז הפציעה כמעט שלא הלכתי לבית הספר. ניסיתי במשך חודש כמעט אבל הפסקתי כי בית הספר רחוק מהבית שלנו והיה לי קשה ללכת עד שם עם הכאבים החזקים. הרופאים אמרו לי שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב הבריאותי שלי ולהסתגל אליו. ניסיתי במשך תקופה ארוכה, אבל זה בלתי נסבל. הגשתי בקשה לטיפול במזרח ירושלים וקבעו לי תור ל-10.11.18. רשמנו את אבא שלי בתור מלווה. יום לפני התור, אמא שלי קיבלה הודעת טקסט לפלאפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. ביקשתי הפניה חדשה, ונקבע לי תור חדש ל-10.12.18, אבל שוב אמא שלי קיבלה את אותה ההודעה. ביקשתי הפניה שלישית ונקבע לי תור ל-21.1.19. הפעם אמא שלי קיבלה הודעה שהבקשה שלי ושל אבא שלי נדחתה. אני חייב שיטפלו ברסיסים בחזה שלי כי אני סובל מכאבים וחנק כל הזמן. אני לוקח משככי כאבים במשך כל היום, אבל אפילו זה כבר לא עוזר. לפעמים אני בוכה וצורח מרוב כאבים. יש לי התקפים של דקירות חדות מאוד בחזה, ולפעמים הדופק שלי עולה. הרופאים פה אומרים לי שאי אפשר לטפל במצב שלי ברצועה ושאני צריך להסתגל למצב וזהו, אבל אני אמשיך לנסות להגיע לטיפול בבית החולים במזרח ירושלים. אם לא אקבל את האישור לטיפול במזרח ירושלים, אולי אבקש הפניה לטיפול במצרים. אני חייב למצוא פתרון לסבל שלי. אני רק רוצה לעבור את הניתוח כדי לחזור לבית הספר ולחיים הרגילים, בלי כאבים. המצב הנפשי שלי קשה מאוד, אני עצבני מאוד, צורח ובוכה. איבדתי את התיאבון ורזיתי מאוד.

14 מרץ 2019