חברון - מרכז העיר
ביום שישי, 30.6.23, בסביבות 20:30, הגיעו עשרות מתנחלים, חלקם חמושים ברובים, באקדחים ובאלות לשכונת ואדי אל-חסין ויידו אבנים לעבר הבתים. אחד המתנחלים ירה לעבר אחד הבתים כמה יריות, שפגעו בו. צעירים תושבי השכונה יידו לעברם אבנים בניסיון להרחיקם, אז הגיעו עשרות חיילים ורדפו אחריהם ואף השליכו לעברם רימוני הלם, בעוד המתנחלים ממשיכים לתקוף את הבתים. כמה חיילים נכנסו לאחד הבתים שהותקפו, שם חגגה המשפחה מסיבת אירוסין, ועיכבו את האורחים במשך כעשרים דקות. ג'מאל אבו סעיפאן בן 52, מתנדב בצלם, נפצע בכתפו הימנית מאבן שיידו לעברו המתנחלים. הוא ניסה לברוח חזרה אל ביתו, אז תקפו אותו שני מתנחלים והפילו אותו. שלושה מבני דודיו – נור, בן 20, עז א-דין, בן 21, ווהיב, בן 22 – דחפו את המתנחלים והצליחו להרחיקם מהמקום. ג'מאל תיעד זאת בטלפון שלו, ואז התקרב אליו אחד החיילים, הורה לו להפסיק לצלם והכה אותו בנשקו. החיילים עצרו אותו ואת שלושת בני דודיו והושיבו אותו על הרצפה סמוך למגדל הצבאי במשך כשעתיים, כשידיהם כבולות באזיקונים ועיניהם מכוסות. משם נלקחו למחנה הצבאי בקריית ארבע, שם הוחזקו כל הלילה במחסן, כשעיניהם עדיין מכוסות וידיהם עדיין כבולות לאחור באזיקונים מהודקים. כשביקשו לשתות סירבו החיילים לתת להם מים. בבוקר נלקחו ארבעתם לתחנת המשטרה בקריית ארבע, שם נחקרו בזה אחר זה בחשד שתקפו מתנחלים וחיילים וכי שיבשו הליכי חקירה. הם המתינו לחקירתם בחוץ, תחת השמש הקופחת, כשעיניהם עדיין מכוסות וידיהם עדיין אזוקות לאחור. אלה הוסרו רק בעת החקירה. גם הפעם סירבו החיילים לתת להם מים. לאחר החקירה הוחזרו הארבעה למחסן במחנה הצבאי. למחרת, יום ראשון, 2.7.23, נלקח ג'מאל לבית החולים, שם התברר שהוא סובל מדלקת בכתף. לאחר מכן הוא נלקח לחנייה של כלא עופר, שם הועבר לג'יפ אחר בו פגש את שלושת בני דודיו שהוחזקו שם כבר כמה שעות בחום. הפעם כשביקשו מהחיילים לשתות, הביאו להם מים, שהיו חמים. באותו יום, שוחרר והיב, שנכווה בגבו לפני מעצרו ומצבו החמיר בשל התנאים הקשים בהם שהה. ג'מאל, עז א-דין ונור נלקחו לכלא עופר, ומאוחר יותר קיבלו ארוחה ראשונה מאז שנעצרו יומיים קודם לכן. יומיים לאחר מכן התקיים דיון בבית המשפט הצבאי בעופר בסופו האריך השופט, בין השאר על בסיס דו"ח סודי שהגישה המשטרה, את מעצרם ביומיים. למחרת בערב שוחררו שלושתם בלא כלום לביתם. מקרה זה משקף היטב את העובדה שאין מי שיגן על הפלסטינים: מתנחלים תקפו בתים ואף ירו לעברם אש חיה, בסופו של דבר נעצרו ארבעה פלסטינים. הם הוחזקו בתנאים קשים במשך ימים בתוך בסיס צבאי, שופט בית המשפט הצבאי האריך את מעצרם, ובסופו של דבר שוחררו בלא כלום. דבר מכל זה אינו מקרי ואינו טעות אלא חלק ממדיניותה של ישראל בגדה המערבית. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה את עדויותיהם של בני משפחת אבו סעיאפן ואל-ג'עברי: ג'מאל אבו סעיפאן, בן 52, מתנדב בצלם שנעצר באלימות על ידי חיילים בעת שתיעד את האירוע, סיפר בעדותו: ביום שישי, 30.6.23, בשעות הערב, הלכתי עם אשתי ג'יהאד, בת 44, לבית של הדוד שלי חוסני, שגר לידנו, כדי לבלות עם המשפחה את היום האחרון של חג הקורבן. בסביבות 20:30 שמענו חמש יריות בחוץ וראיתי מהמרפסת קבוצה גדולה של מתנחלים שהתפרסו על הכביש ליד בניין א-רג'בי. עשרה מהם היו חמושים. הם תקפו את הבית של מועתז אל-ג'עברי, שנמצא ליד הבית של חוסני, ובאותו ערב הוא אירח הרבה אנשים לכבוד האירוסין של הבת שלו. נשים צעקו והיו קריאות "אללה אכבר" מכיוון הבתים של משפחת אל-ג'עברי. החלטנו לא להתערב ולהישאר בתוך הבית, אבל אחרי כמה דקות התקרבו לבית של חוסני עשרות מתנחלים וניסו לפרוץ את המנעולים של החצר ואז זרקו אבנים על הבית. פתאום אחד המתנחלים התחיל לירות באקדח על בתים, אז החלטתי ללכת הביתה להביא את המצלמה שלי מהבית. כשיצאתי מהבית של חוסני פתאום אחד המתנחלים זרק עליי אבן גדולה שפגעה לי בכתף ימין, ואז התקרבו אליי שני מתנחלים, שנראו בסוף שנות העשרים לחייהם, ושאחד מהם היה חמוש באקדח, והרביצו לי באגרופים עד שנפלתי על הקרקע. כמה נשים מהמשפחה יצאו לעזור לי, ושלושה בני דודים שלי, עז א-דין, בן 21, נור, בן 20 ווהיב, בן 22, הצליחו לדחוף את המתנחלים ולהרחיק אותם ממני, ואז הגיעו חיילים שהתחילו לזרוק רימוני הלם לכיוון שלנו. עז, נור ווהיב ברחו ואני הצלחתי לקום ולהיכנס בחזרה לבית של חוסני. לקחתי את הטלפון שלי (אייפון 11), יצאתי החוצה והתחלתי לצלם את מה שקורה, ואז אחד החיילים ששם לב שאני מצלם, אמר לי שזה אסור. אמרתי לו שאני מתנדב בארגון "בצלם" והצגתי לו תעודה, אבל הוא חטף לי את הכרטיס מהיד, צילם אותה וזרק אותה על הרצפה. קצין שהיה שם אמר לו להרים את התעודה, אז הוא לקח אותה, שם בכיס והתחיל לנסות לחטוף לי את הטלפון מהיד. הצטרפו אליו עוד שני חיילים ואז הוא כופף לי את הזרוע אחורה, הכה אותי חזק בזרוע עם הקת של הרובה שלו. הטלפון נפל על הקרקע והוא לקח אותו. החיילים החזיקו אותי והתפתלתי מכאבים בכתף ובזרוע. ראיתי כמה חיילים מוציאים את והיב מהבית של סבתא שלו, ואז הם הובילו אותנו ביחד לכיוון הרחבה שליד המגדל הצבאי, איפה שהילדים משחקים כדורגל. הראיתי לחיילים את הפציעה שלי בכתף ואמרתי להם שאני לא מסוגל להזיז את היד. ביקשתי שיזמינו אמבולנס, אבל הם התעלמו ואזקו לשנינו את הידיים באזיקוני פלסטיק (לוהיב לאחור ולי מלפנים), והושיבו אותנו על הקרקע ברחבה. אמרנו להם גם שלוהיב יש כוויות קשות בגב ממים רותחים שנשפכו עליו בעבודה אבל הם התעלמו ולא הפסיקו לקלל את שנינו ואת "בצלם". אחרי כמה זמן החיילים הביאו את עז ונור שהידיים שלהם כבר היו אזוקות לאחור, ומתישהו הם כיסו לארבעתנו את העיניים. אחר-כך הם הכניסו אותנו לתוך קונטיינר ליד המגדל הצבאי. אחרי בערך שעתיים הוציאו אותנו משם והתחילו להוליך אותנו. הם הובילו אותנו בכוונה כך שניתקל בבטונדות שהיו בדרך ומתישהו אחד החיילים גם חבט לי את הראש בקצה של רכב צבאי. העלו את ארבעתנו על אותו רכב והסיעו אותנו למחנה צבאי בקריית ארבע. כשהגענו הושיבו אותנו על הרצפה בחצר עם הידיים אזוקות ועיניים מכוסות, ולא הפסיקו לקלל אותנו ואת "בצלם". אחרי בערך חצי שעה הכניסו אותנו לחדר. הצלחתי לראות מתחת לכיסוי העיניים שזה היה מחסן של רובים ומכשירי קשר. אחרי בערך שעה נכנס לחדר קצין שדיבר ערבית, אז אמרתי לו שאני חושב שנשברה לי הזרוע ושאני כבר לא יכול לסבול את הכאב. הראיתי לו את הפציעה בכתף והוא הביא לי כדור, אמר שזה משכך כאבים, ואז הוא הלך. נשארנו בחדר כל הלילה בלי אוכל או שתייה. בני הדודים שלי סבלו מהאזיקונים שהיו הדוקים מאוד. מתישהו ביקשתי מאחד החיילים שירפה להם את האזיקונים, ואז הוא קילל את כולנו והידק אותם עוד יותר. למחרת (יום שבת, 1.7.23), בסביבות 13:00, לקחו אותנו לתחנת משטרה בקריית ארבע והושיבו אותנו על הרצפה בחצר במשך כמה שעות. עדיין היה נורא חם באותו יום והיינו נורא צמאים. ביקשנו מים מהחיילים אבל הם סירבו. בסביבות 16:00 לקחו אותי לחדר חקירות. החוקר דיבר בעברית והיה איתו על הקו מתורגמן לערבית. החוקר האשים אותי בתקיפת חיילים, ביידוי אבנים לעבר המתנחלים ובשיבוש פעילות של הצבא, וגם אמר שהנוכחות שלי באזור אסורה. הכחשתי את האישומים האלה ואמרתי לו שאני מתנדב של "בצלם", ושמותר לי לצלם. הראיתי לו את הכתף ואמרתי לו שהמתנחלים הם אלו שתקפו אותי ואת המשפחה שלי כשהיינו בבתים שלנו. אחרי בערך חצי שעה הגיע שוטר שלקח ממני טביעות אצבע וצילם אותי. אמרתי לו שאני רעב ושלא אכלנו או שתינו מאז שעצרו אותנו, והוא התעלם והורה להוציא אותי מהחדר. אזקו לי שוב את הידיים, כיסו לי את העיניים, והחזירו אותי לשבת עם בני הדודים שלי ברחבה בחוץ. גם אותם לקחו אחד אחרי השני לחקירה. בסביבות 22:00 לקחו אותנו למרפאה במחנה הצבאי, והרופא המליץ לחיילים לקחת אותי לבית חולים, אבל לא נתן לנו שום טיפול. אחר-כך הגיע למרפאה קצין של המנהל האזרחי שדיבר ערבית וסיפרתי לו כל מה שקרה. הוא אמר לנו לחתום על מסמכים בערבית, שבהם היה כתוב שהחיילים לא תקפו אותנו במהלך המעצר. חתמנו עליהם והוא לקח את הניירות ואמר שישחררו אותנו למחרת, ואז הלך. אחרי זה החיילים החזירו אותנו למחסן עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. נשארנו במחסן עד למחרת (יום ראשון, 2.7.23), כשבסביבות 8:00 בבוקר לקחו אותי לבית חולים הדסה עין כרם. בבית החולים ראו שיש לי חבורות ואמרו שיש גם דלקת בכתף. חיטאו לי את הפצע בכתף ונתנו לי אנטיביוטיקה והרופא שלח אותי גם לעשות צילום רנטגן ליתר ביטחון. אחרי זה החיילים שוב אזקו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים, ולקחו אותי לכלא עופר. בסביבות 15:00, העלו אותי על רכב, שעז, נור ווהיב כבר ישבו בתוכו. היה נורא מחניק בפנים והם אמרו לי שהם כבר יושבים בתוכו כמה שעות. הם היו צמאים מאוד והידיים שלהם כאבו מהאיזוק. ביקשתי מהחיילים מים והם הביאו לנו מים חמים. והיב ממש נאנק מכאבים בגלל כוויות שהוא חטף בגב חודשיים קודם ממים רותחים שנשפכו עליו בעבודה ועדיין לא החלימו. הם השאירו אותנו בתוך הרכב עוד שעה בערך ואז הוציאו אותנו החוצה והושיבו אותנו על הרצפה ברחבה של מחנה עופר. והיב, עז ע-דין ונור קצת נרדמו ואחרי שעה בערך החיילים שוב העלו אותנו לרכב. אחרי כמה דקות הוציאו את והיב החוצה ואמרו שלוקחים אותו לטיפול. נשארנו שלושתנו בתוך הרכב למשך עוד שעתיים ואז לקחו אותנו לכלא עופר. הסוהרים הורידו לנו את האזיקונים, הורו לנו להתפשט ועשו עלינו חיפוש בערום ואז נתנו לנו מדי אסירים ללבוש. אחרי זה הם הובילו אותנו לאגף 14, וכמה מהעצורים שם נתנו לנו אוכל. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו אוכל מאז שעצרו אותנו. למחרת (יום שני, 3.7.23), בסביבות 10:00, הסוהרים לקחו אותי לחדר ביקורים ופגשתי שם את עורכת הדין. סיפרתי לה הכול, והיא אמרה שיהיה לי דיון בבית המשפט ביום שלישי. אחרי זה הסוהרים החזירו אותי לאגף. ביום רביעי, בסביבות 7:00 בבוקר, הסוהרים העבירו אותי ואת עז ונור, אזוקים בידיים וברגליים, לבית המשפט הצבאי. בסביבות 10:00 הכניסו אותנו לאולם, וראינו שם את אחי הישאם, בן הדוד שלי סולימאן ואבא של עז א-דין ונור וגם כמה פעילים אוסטרלים שהגיעו להביע סולידריות. בסוף לא היה דיון ובסביבות 13:00 החזירו אותנו שוב לאגף בכלא עופר. בסביבות 16:30 הסוהרים הודיעו לנו שאנחנו משתחררים, ובסביבות 21:00 הובילו אותנו ליציאה מהכלא. לא החזירו לנו את הטלפונים וגם לא את הכסף שהיה לעז בכיס של המכנסיים, אז שאלתי ממישהו טלפון והתקשרתי לאשתי והיא ארגנה מונית שלקחה אותנו הביתה. * העדות נגבתה ב-10.7.23 והיב אבו סעיפאן, בן 22, שנעצר יחד עם בן דודו ג'מאל, שוחרר בלא כלום לאחר יומיים. בעדותו הוא סיפר: ביום שישי, 30.6.23, בסביבות 20:00, הייתי בבית ופתאום שמעתי יריות בחוץ. ניגשתי מהר לחלון שמשקיף על החצר הקדמית של הבית שלנו וראיתי עשרות מתנחלים הולכים בדרך העפר שעולה לכביש שמוביל להתנחלות קריית ארבע ולבניין א-רג'בי שגרים בו מתנחלים. שמעתי קריאות "אללה אכבר" וצעקות של נשים מכיוון הבתים של משפחת אל-ג'עברי, ואז ראיתי בערך עשרה מתנחלים, שחלק מהם היו חמושים, תוקפים באבנים את הבית של מועתז אל-ג'עברי. אחרי כמה דקות הם התקדמו לכיוון הבתים שלנו והתחילו לזרוק עליהם אבנים וניסו לפתוח את השערים שלנו. נעלתי מהר נעליים ויצאתי לחצר כדי לוודא שכל הדודים שלי ובני המשפחות שלהם לא נפגעו. כשפתחתי את הדלת ראיתי את בן דוד שלי, ג'מאל, שוכב על הקרקע ושלושה מתנחלים בני 30-25, שאחד מהם היה חמוש באקדח, מרביצים לו ובועטים בו. צעקתי עליהם שילכו ואז הגיעו גם עז א-דין ונור, בני הדודים שלי שגרים לידנו, ודחפנו את המתנחלים והרחקנו אותם מג'מאל. תוך כדי כך הגיעו לשם עשרות חיילים שהתחילו לזרוק רימוני הלם לכיוון שלנו. ברחנו מהם ונכנסנו לבית של סבתא שלנו, אבל אחרי בערך עשר דקות כמה חיילים פרצו לבית, ואז שניים מהם תפסו אותי בצוואר, אזקו לי את הידיים לאחור באזיקונים והידקו אותם חזק והוציאו אותי מהבית. בחוץ ראיתי את ג'מאל מצלם בטלפון שלו את מה שקורה. החיילים הובילו אותי לרחבה שליד המגדל הצבאי והושיבו אותי שם על הקרקע. אחרי כמה דקות הם הביאו גם את ג'מאל, שהידיים שלו היו כבולות והושיבו אותו לידי. הוא צעק מכאבים וירד לו דם בכתף ימין. הוא הראה את זה לחיילים וביקש מהם להזמין אמבולנס, אבל הם קיללו אותו ואת ארגון "בצלם" שבו הוא מתנדב. אחרי זה הם הביאו גם את עז ונור, שגם הידיים שלהם כבר היו אזוקות, והושיבו אותם לידי וליד ג'מאל על הקרקע. החיילים כיסו לכולנו את העיניים ואז הם הכניסו אותנו לתוך הקונטיינר שצמוד למגדל הצבאי והשאירו אותנו שם בפנים במשך שעתיים. אחרי זה לקחו אותנו ברכב צבאי למחנה הצבאי ליד ההתנחלות קריית ארבע והושיבו אותנו שם בחוץ על הקרקע עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות ולא הפסיקו לקלל אותנו ואת "בצלם". ישבנו ככה בערך חצי שעה עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר שלא ממש הצלחתי לראות מה יש בו כי הידקו לי את כיסוי העיניים ממש חזק. העברנו בחדר את הזה את כל הלילה וכבר הרגשתי נימול בידייםבגלל שהן היו כל הזמן הזה כבולות מאחורה, והאזיקונים היו ממש הדוקים לכפות הידיים שלי. ג'מאל קרא לאחד החיילים וביקש ממנו להרפות לנו קצת את האזיקונים אבל אז החייל רק הידק אותם יותר וקילל את ג'מאל ואת ארגון "בצלם". למחרת (יום שבת, 1.7.23) העבירו אותנו בסביבות 13:00 לתחנת משטרה בקריית ארבע. כשהגענו לשם השאירו אותנו בתוך הרכב במשך בערך שעתיים. היה חם מאוד באותו יום וכבר היינו נורא צמאים וביקשנו מהחיילים להביא לנו מים אבל הם סירבו. בסביבות 16:00 לקחו את ג'מאל לחקירה ואנחנו נשארנו בתוך הרכב ונצלנו בחום. מתישהו החיילים הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע ברחבה. היו לי כאבים איומים בגלל כוויות שחטפתי ממים רותחים שנשפכו עליי בזמן העבודה לפני בערך חודשיים. אחרי שהחיילים החזירו את ג'מאל, הם שחררו לי את האזיקונים והורידו לי את כיסוי העיניים, ואז הובילו גם אותי לחדר חקירות. החוקר דיבר בעברית והיה בטלפון עם מישהו שתרגם לערבית. החוקר טען שתקפתי את המתנחלים ושזרקתי אבנים על החיילים, וגם שהייתי נוכח באזור שאסור להיות בו. הכחשתי את החשדות וסיפרתי על התקיפות של המתנחלים, וגם הראיתי לו את הסימנים על פרקי הידיים מהלחץ של האזיקונים. אמרתי לו גם שיש לי כוויות בגב ושהמצב להן ממש החמיר בגלל שהחיילים השאירו אותנו הרבה זמן בתוך הרכב הרותח. ביקשתי ממנו שיכבלו לי מעכשיו את הידיים מקדימה כי אני כבר לא מרגיש את הזרועות שלי מרוב כאב. אחרי זה צילמו אותי ולקחו ממני טביעות אצבעות, ואז חייל אחד כבל לי את הידיים, הפעם מקדימה, כיסה לי את העיניים שוב והחזיר אותי לרחבה. בסביבות 22:00 החיילים לקחו אותנו שוב למחנה הצבאי והכניסו אותנו למרפאה שם. הרופא ראה אותנו אבל לא טיפל בנו, ואז קצין של המנהל האזרחי הגיע ודיבר עם ג'מאל. ג'מאל סיפר לו מה קרה, ואז הוא ביקש שנחתום על מסמכים שכתוב בהם בערבית שהחיילים לא תקפו אותנו. חתמנו על המסמכים והקצין אמר שלמחרת ישחררו אותנו. אחרי זה החיילים החזירו אותנו לחדר במחנה ונשארנו בו כל הלילה עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. למחרת (יום ראשון, 2.7.23), בסביבות 8:00 החיילים לקחו את ג'מאל. לא ידעתי לאן אבל אחר כך הסתבר שלבית חולים. אחרי זה הכניסו את שלושתנו לרכב הסעות, והשאירו אותנו בתוך הרכב כמה שעות. היינו צמאים, רעבים ותשושים מאוד והרגשנו מחנק בגלל החום הכבד. כולנו גם סבלנו מכאבים בפרקי הידיים מהאזיקונים. אחרי בערך ארבע שעות פתאום הכניסו לרכב את ג'מאל, שסיפר לנו שלקחו אותו לבית החולים הדסה עין כרם וטיפלו בו שם. החיילים הביאו לנו מים חמים ונאלצנו לשתות אותם מרוב צמא. אמרתי לחיילים שיש לי כוויות בגב ושאני כבר לא מסוגל לסבול את הכאב והם קיללו אותי והורו לי לשתוק. השאירו אותנו ברכב עוד שעה ואז הוציאו אותנו והושיבו את ארבעתנו על הקרקע. אני וגם חלק מהאחרים נרדמנו מרוב עייפות, ואז התעוררתי מהקולות של החיילים והם העלו אותנו שוב על הרכב. אחרי בערך חמש דקות אחד החיילים הורה לי לרדת ואז הוא הכניס אותי לרכב לבן שבו היו עוד שלושה חיילים. אחרי זה החייל שאל אותי כמה שאלות על הגב שלי ואמרתי לו שכואב לי נורא ושאני מרגיש קרעים. הרכב נסע בערך חצי שעה עד שעצרנו והחיילים ירדו. אחרי כמה דקות החיילים חזרו עם שווארמה ואכלו תוך כדי נסיעה. הייתי מאוד רעב אבל הם לא נתנו לי כלום ורק לעגו לי. לא הצלחתי לראות לאן אנחנו נוסעים בגלל שכיסוי העיניים היה הדוק מאוד. מתישהו עצרנו ואז אחד החיילים הוריד אותי מהרכב. הם הורידו לי את כיסוי העיניים ואת האזיקונים ומצאתי את עצמי ברחוב בוואדי אל-חסין שמוביל לבית שלי. החיילים הורו לי ללכת הביתה אז התחלתי ללכת הביתה ברגל. הייתי נורא צמא והיו לי כאבים והרגשתי סחרחורת. כשהגעתי הביתה המשפחה קיבלה אותי בשמחה. אמא שלי ניקתה לי את הכוויות בגב ומרחה לי משחה, ואחר כך חיטאה לי את הפצעים בידיים. אכלתי ארוחת ערב ואז נרדמתי לכמה שעות. * העדות נגבתה ב-10.7.23 עדלה אל-ג'עברי, בת 51 ואם ל-12 ילדים, אירחה בביתה כמאה אנשים לסעודה, בעת שמתנחלים תקפו אותו ואת הבתים השכנים: אני ובעלי מועתז, בן 56, שעובד כחקלאי וסוחר צאן, גרים עם שמונה מתוך 12 הילדים שלנו בשכונת ואדי אל-חסין, ליד הכביש הראשי שמוביל להתנחלות קריית ארבע. במרחק של בערך 50 מטר מבניין א-רג'בי שגרים בו מתנחלים. ביום שישי, 30.6.23, אירחנו בערך 100 אנשים לכבוד האירוסין של הבת שלי. בסביבות השעה 20:00, בזמן שישבו אצלנו אורחים בחצר, שמענו צעקה ואז יריות מכיוון הכביש הראשי. בחצר ישבו בערך 50 גברים ובתוך הבית היה מספר דומה של נשים. היו אצלנו לפחות 30 ילדים וכולם נכנסו לפאניקה ולא הפסיקו לצעוק ולבכות. אני והבנות שלי ניסינו להרגיע אותם ונתנו להם קצת סוכריות. תודה לאללה שאף אחד מהאורחים שלנו לא נפגע. אחרי בערך עשר דקות, ראינו מתנחל מתקרב לחצר עם רובה אם-16 ביד, ואז כמה מהאורחים הצעירים חסמו לו את הכניסה לחצר. המתנחל כיוון את הרובה לכיוון החצר והצעירים יידו לעברו אבנים, ואז הוא התחיל לירות על הבית שלנו. שני כדורים חדרו דרך שתי דלתות בדירה של בן הדוד שלי, ר'אלב. הצעירים ניסו להרחיק את המתנחל שירה ועוד מתנחלים שהצטרפו אליו ואז עשרות חיילים התחילו לרדוף אחריהם. החיילים נכנסו אלינו הביתה ועיכבו בפנים את כל הנשים שרצו לברוח. הגברים סירבו להיענות להוראות של החיילים ונשארו בחוץ, ואחרי בערך עשרים דקות הצלחנו לשכנע את החיילים לאפשר לאורחים שלנו ללכת. הרבה מהאורחים בכלל לא הספיקו לאכול. בינתיים התאספו בחוץ עשרות מתנחלים, שחלקם היו חמושים, והם הלכו לכיוון הבתים של משפחת אבו סעיפאן, שנמצאים ליד הגדר של קריית ארבע. הם התחילו לתקוף את הבתים שלהם באבנים, וחלק מהצעירים מהמשפחה ניסו להרחיק אותם, החיילים רדפו אחריהם וזרקו עליהם רימוני הלם. המתנחלים המשיכו לתקוף את הבתים באבנים וראיתי כמה חיילים מוציאים מאחד הבתים כמה צעירים. אחר-כך הם כבלו להם את הידיים וכיסו להם את העיניים. ראיתי שהם עצרו את ג'מאל אבו סעיפאן, שניסה לצלם את מה שקורה וגם שניים מבני הדודים שלו. אחרי שעה וחצי החיילים הרחיקו את המתנחלים לכביש ואז הם אספו את התרמילים הריקים שנשארו שם לתוך שקית. קצין אחד שאל אותי מי ירה, ואמרתי לו שהמתנחלים ירו ותקפו את הבתים שלנו, ובעלי הראה לו את החורים בדלת ובקיר של ר'אלב. הגיעה גם ניידת משטרה והשוטרים צילמו את הדלת ואת הקיר עם החורים. ובסביבות חצות כולם עזבו. זאת לא הפעם הראשונה שמתנחלים תוקפים אותנו, אבל זאת הייתה התקיפה הכי אלימה והכי מסוכנת. אין לנו תחושת ביטחון יותר, ומאז שישראל הקימה ממשלה חדשה, המתנחלים מסתובבים עם נשקים ואפילו לא מהססים להשתמש בהם ולירות לכיוון שלנו. מאז, אנחנו מסתגרים עם הילדים בבתים, בעיקר בסופי השבוע ונועלים את הדלתות עד שהמתנחלים מסיימים את החגיגות שלהם. * העדות נגבתה ב-2.7.23.
9 אוגוסט 2023